זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן
יורה דעה · סימן ו
שאלה
ע"ד הסופרים כעיבוד הקלפים שבשעה שמניחים העורות בסיד אומרים שיהי' העור מעובד לשם ס"ת או תפילין ומזוזות וגיטין. כפי מה שיבחרו אחרי כן. אי שפיר דמי למיעבד הכי. או לא:
תשובה
כבר חקרו בזה בתשובות עבודת הגרשוני (סימן ס"ה) ובתשובות רעק"א (סימן ב'. וסימן ג') וכתבו שמה שהם חושבים לתקן בתנאים זה בכדי שאותו קלף שיקחו לגיטין לא יהי' נתעבד מעולם לשם ס"ת. אינו נכון כלל. דהא אם נימא דהוי כמתנה בשעת העיבוד שאותו קלף שאקח לכתוב עליו ס"ת יהי' עיבודו לשם ס"ת ומה שאקח לכתוב עליו גט יהי' חול. א"כ מה שכותבים על קלפים אלו ס"ת ותפילין ומזוזות לא הוי מעובד לשמה. משום דיצטרך לומר דזהו שכותב עליו ס"ת הוברר הדבר שנעבד לשם ס"ת. והרי אנן קי"ל דבדאורייתא אין ברירה. ולכן כתבו שיעבוד הכל לשם ס"ת. ויתנו מתחילה שיהי' בידם. לשנות לכתוב עליו דברי חול. דתנאי מהני בזה כדאמרינן במנחות (דף ל"ד ע"ב) בפלוגתא דר"י ורבי יוסי בטולה עור על של ראש ועושה אותה של יד. איני והא שלח ר"ח משמיה דר"י תפילין של ראש אין עושין אותה של יד. שאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה. ומשני הא בחדתא הא בעתיקא. ולמ"ד הזמנה מילתא היא באתני עלייהו מעיקרא. וכ"כ הב"ח והט"ז בסימן מ"ב. שיעשו ע"י תנאי עי"ש:
והנה מ"ש להתיר ע"י תנאי. דהיינו שיעבדו את הקלף לשם ס"ת ויתנו שיהי' בידם לשנות לכתוב עליו דברי חול. לפענ"ד לא נראה כן משום דבהדיא מפורש באו"ז הגדול שדוקא להוציא מתורת הזמנה מהני תנאי משום דכיון דהוי תנאי בהזמנה לא מיקרי הזמנה כלל. אבל היכא שהקדושה חיילא עליה תו לא מהני תנאי להפקיע קדושתיה. וז"ל האו"ז שם וההיא דטולה עור על אחת מהם ומניחה היינו דאתני עלייהו מעיקרא דאי בעי עביד להו לשל יד פירש מורי הרב ר' שמחה דוקא שלא לבשן מעולם. אבל לבשן לא מהני תנאי דמעיקרא. דאמר בפ"ק דיומא ילבש להביא בגדי כה"ג שכשרים לכה"ד. א"ר שתי תשובות בדבר חדא בגדים שנשתמש בהם קדושה חמורה ישתמש בהן קדושה קלה כו'. ואי תנאי דמעיקרא מהני להורידה היכא דנשתמש בהן קדושה חמורה. אין לך תנאי גדול מזה. כיון דדינו להכי מעיקרא להכי איתקן. שאחר עבודתו של כה"ג ישתמש בהן כה"ד. אלא כי מהני תנאי דוקא להוציא מתורת הזמנה אבל להוציא מתורת מעשה לא מהני עכ"ל. וכ"כ בספר מחנ"א הלכות צדקה (סימן י"ב) שוב ראיתי גם בספר משכנו"י (סימן נ"ה) שכיון לזה מדעת עצמו. הרי דלא מהני תנאי אלא להוציא מתורת הזמנה משום דההזמנה לשם של ראש לאו מצוה וחובה היא. וא"כ כשמתנה עליו לשנותו כשירצה הוי כמגרע ההזמנה. כיון שאינו מן הצורך, דהא סגי במה שעושה לשם תפילין סתם. ואין צריך לעשות השל ראש לשם של ראש דוקא. ומאחר שלא הזמינו שיהיו כך לעולם אלא אדרבה התנה עליו א"כ אין זו הזמנה האוסרת כמ"ש המרדכי בר"פ בני העיר. שהזמנה לא מיקרי אלא אם הזמינה כך לעולם. אבל אם הי' דעתו מתחילה שפעמים יהיו קודש ופעמים חול. כיון שלפי שעה הקדיש לא מיקרי הזמנה והכל לפי תנאו. אבל לענין עיבוד הקלף לשם ס"ת כיון דחוב הוא לעבדו לשמה ואם לאו פסול. א"כ כשמעבדו לשם ס"ת הרי חל על זה הקלף קדושת ס"ת ושוב אסור לשנות לשם חול. דהוי כתפילין של ראש דלא מהני תנאי היכא שלבשן משום דכבר חל עליו קדושת של ראש בלבישתו ואסור להורידו מקדושתו. וה"נ כיון שצריך עיבוד לשמה ואם לאו פסול. הרי חל על הקלף קדושת ס"ת ע"י זה ואסור לשנותו. דאם נימא שכיון שהתנה לשנותו לא חל עלה העיבוד לשם ס"ת הרי לא נתעבדה לשמה ופסול לס"ת. ובע"כ שגם בזה נמי חל העיבוד לשם ס"ת וא"כ הרי אסור לשנותו. ולא דמי כלל להזמנה משום דכיון שאין ההזמנה לשם של ראש ביחוד מן הצורך הוי כמגרע בהזמנה. ולא חל עליו כלל קדושת של ראש ע"י זה. אבל הכא הרי ע"כ חל על הקלף קדושת ס"ת ע"י העיבוד לשמה כיון שאם לא עבדו לשמה פסול. שוב לא מהניא תנאי להורידו מקדושתו ולכתוב עליו דבר חול. ג) אמנם בתשובות נודע בשערים (סימן א') יצא לידון בדבר החדש וכתב דאפשר לומר שבזה לא חיישינן לחשש דאין ברירה. משום דעיקר הטעם דעיבוד לשמה הוא משום יחוד. דבעינן שתיחד העור קודם כתיבה לשם ס"ת או תפילין. ויחוד מספק נמי הוי יחוד. דאמרינן בירושלמי פרק ג' דגיטין. אמר לאומן עשה לי שני זוגין אחד לקרקע ואחד לבהמה. עשה לי שני מחצלאות אחת לשכיבה ואחת לאהלים הרי הם טמאים עד שיפרישם בטהרה. ר"ש מטהר עד שיפרישם בטומאה. ופסק הרמב"ם (פ"ז ה"כ) מהלכות כלים כת"ק דהרי אלו טמאים. א"כ חזינן דיחוד מספק נמי הוי יחוד ולא אמרינן כיון דאין ברירה הרי לא נתברר המחצלת לשכיבה. ומאחר דיחוד מספק מהני עיבוד מספק נמי מהני ומיקרי עיבוד לשמה עכ"ל:
ד) ובספר עוי"ט (סימן ה') כתב עליו דלא דמי כלל דהא הרמב"ם (בפ"ז הלכה ח') מהלכות מו"מ כתב היו הכלי משמש לישיבה עד מלאכתו שהוא עושה הרי זה מטמא במדרס. אע"פ שכל אחד לא נעשה מתחילה למשכב. הרי הוא משמש לישיבה עם מלאכתו עכ"ל. הרי דבגד שהוא מיוחד לשכיבה ולמלאכה אחרת נמי מטמא מדרס. וא"כ היינו טעמא דת"ק דמטמא באומר עשה לי שני מחצלאות אחת לשכיבה ואחת לאהלים. משום דכיון ששימוש שכיבה ואהלים אינם סותרים זה את זה. שיכול לשמש ככל אחת פעם לשכיבה ופעם לאהלים. א"כ כ"ז שלא נתברר מי לאהלים ומי לשכיבה שניהם עומדים לאהל ושניהם לשכיבה. שהרי יכול לעשות בכל אחד מהם שתי המלאכות. ומה שמיוחד לאהלים ולשכיבה נמי מטמא מדרס כמ"ש הרמב"ם. ולהכי סובר ת"ק דשניהם טמאים עד שיפרישנו בטהרה. אבל בקלף המעובד לשם ס"ת ולשם דבר הרשות דאי אפשר לשמש עליו שני הדברים דאי להאי לאו להאי. כיון דאין ברירה לא הוי עיבוד לשמה עכ"ד:
ה) ובמכתה"ר איני יודע מה הוא שח. דהא היכא שאין הכלי נעשה למשכב או למושב. אע"פ שהוא ראוי למושב הרי זו טהורה. כמבואר ברמב"ם פ"ז מהלכות משכו"מ. וז"ל זב שדרס על כלי שלא נעשה למשכב או למושב. או למרכב. אע"פ שהוא ראוי למשכב הואיל ולא נגע בו הרי זו טהור. שהרי אומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו בכלי זה. כיצד כפה סאה וישב עליה. כפה ערבה וישב עליה או שישב על פרוכת. או על קלע של ספינה וכיוצא בהן הרי אלו טהורין. שנאמר אשר ישב עליו המיוחד לישיבה. לא שאומרים לו עמוד ונעשה מלאכתינו. מפני שכלי זה לא נעשה לישיבה. עכ"ל. וא"כ כיון שהוא לא יחד העור רק לאהלים בלבד אינו מטמא. ומה זה ענין להיכא שהיה מיוחד לישיבה עם מלאכתו שמטמא מדרס. כיון שהוא לא יחד העור לשניהם אלא לאהלים בלבד. ואילו היינו יודעים בבירור אותו העור שיחדו לאהלים הרי בודאי לא היתה מטמא. דהיכא שמיוחד העור לאהלים בלבד אינו מטמא מדרס. א"כ השתא דלא ידעינן אותו העור ביחוד הרי יש כאן בין הני שני עורות עור אחד המיוחד לאהלים שאינו מטמא בודאי. ותלוי ביחוד מספק:
ו) אמנם בעיקר דברי הנו"ב שחידש דיחוד מספק מהני. והוכיח כן מהא דקאמר ת"ק (וכן פסק הרמב"ם) דשניהם טמאים לא נהירא ולפענ"ד נראה דיחוד מספק לא מהני. והא דס"ל לת"ק דשניהם טמאים. הוא משום דס"ל דיש ברירה ואותה שיחדה טמאה בודאי. ומאחר שיש בין שני אלו אחת שהיא בודאי טמאה משו"ה כיון דלא ידעינן מי משניהם מיוחד לישיבה שניהם טמאים מספק. ושניהם טמאים, דקאמר ת"ק היינו מספק. וכה"ג אשכחן בביצה (דף י"א) דקאמרינן התם מת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים. נפתח אחד מהן הוא טמא וכולם טהורים. חשב להוציאו באחד מהן או באלו שיש בו ארבעה על ארבעה מצלת על כל הפתחין כולם. ב"ש אומרים והוא שחשב להוציאו עד שלא ימות המת וב"ה אומרים אף משימות המת. ופירש"י וקס"ד דבברירה פליגי ובכלים שהיו בהם בין מיתה למחשבה. ב"ש סברי לא אמרינן הוברר דמעיקרא דעתו להכי הואי ולא ירדה הטומאה לשאר הפתחים. וב"ה סברי הוברר. ולמאי דס"ד השתא ס"ל דבנפתח אחד מהן נמי פליגי בכלים דמעיקרא. וטהורים דקתני לעיל לדברי הכל בכלים דמכאן ולהבא עכ"ל. ומשני הא איתמר עלה לטהר את הפתחים מכאן ולהבא. רש"י ואפילו ב"ה ל"ל הוברר ואין מטהרין אלא כלים דלבסוף שלאחר מחשבה. אבל הראשונים טמאים. ורבא אמר לעולם למפרע והכא היינו טעמא דילמא מטלטל ושביק מטלטל ושביק. רש"י. לעולם למפרע נמי מטהרין ב"ה משום דאי"ל ברירה. עכ"ל. הרי דקתני כולם טמאים אע"ג שאינו טמא אלא אותו פתח שיוציאו המת ע"י לבד. ושאר כל הפתחים טהורים הם. דהא ההלכה לא הי' על זה שאם מת בבית ולו פתחים הרבה כולם טמאים. אלא על מקום שסוף טומאה לצאת שטמא. והא אין סוף טומאה עומד לצאת אלא בפתח אחד. דהא אין המת עומד לצאת אלא באחת מן הפתחים ולא בכולם. וא"כ אינו טמא אלא אותו הפתח שהמת עתיד לצאת ע"י לבד. והא דכולם טמאים היינו ע"כ רק מטעם ספק משום דלא ידעינן באיזה פתח יוצא המת ועיין בחולין דף ט' ע"ב תוס' ד"ה התם. וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב כולם טמאים כל הכלים המונחים בחלל הפתחים תחת עובי התקרה של הפתחים טמאים. ואע"פ שאינו תחת הגג המאהיל על המת. שגזרו חכמים טומאה על מקום שהוא דרך יציאת הטומאה. שסופו לצאת דרך שם. וכאן אין אנו יודעים באיזה יוציאנה הלכך כולם טמאים עכ"ל. וכן פירש"י בעירובין (דף ס"ח ע"א עי"ש) ועיין ברש"י ביצה דף ל"ח. ובתוי"ט פ"ז מ"ג דאהלות וכן מבואר להדיא במאירי וז"ל כולם טמאים מפני שגזרו טומאה מעכשיו באותו פתח שסוף טומאה לצאת משם. ומתוך שלא ידענו באיזה פתח הוא יוצא מטמאין את כולם מספק עכ"ל. וא"כ ה"נ הא דקתני שניהם טמאים הוי מטעם ספק כיון שאחד מהם ודאי טמא:
ז) אלא דלמאי דפרישות דהא דכולם טמאים גבי מת בבית ולו פתחים הרבה הוי רק מטעם ספק משום דלא ידעינן באיזה פתח יוצא המת. א"כ תקשי דלבטל האי פתח טמא ברובא. כיון שאין כאן אלא פתח אחד טמא ורוב הפתחים טהורים הם. והניחא לדעת הב"ח בסימן ק"י. והצ"צ בסימן ל"ב. שכתבו בעשרה חנויות מוכרות בשר כשירה ונמצאת טריפה באחת מהן אלא שאינה ניכרת באיזה חנות. חשוב קבוע דאורייתא משום דדוקא כשהאיסור מעורב בהיתר אזלינן בת"ר. אבל כשאינם מעורבים יחד אע"ג דלא ידעינן מקומו נמי ה"ל קבוע. ולא שני לן כלל בין היכא דידעינן מקום חנות הנבילה לבין היכא דלא ידעינן מקומה. והיא מעורבת בין החנויות. וכ"כ הט"ז בס"ק ה'. וכן משמע דעת הש"ך (בס"ק. י"ד. כ"ט) וכן נראה גם דעת הרמב"ם בפהמ"ש בטהרות (פ"ה משנה ח') על הא דאמרינן התם שאם יש שוטה אחת בעיר כל הרוקים טמאים. וכתב הרמב"ם שטעמא בזה הוא משום דהוי לה קבוע עי"ש. וכן מוכח גם דעת הרמב"ן שאפילו בלא ניכר האיסור נמי הוי קבוע. שכתב על הא דאמרינן בנזיר (דף י"ב ע"א) דהאומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים שבעולם. דהא דאסור בכל הנשים הוא מדינא. כמו שיובא לשונו לקמן. וע"כ דס"ל שזה הוי קבוע כמ"ש הכו"פ כמו שיובא לקמן (אות כ"ב) וכן מוכח דעת התוס' בזבחים (דף ע' ע"א תוס' ד"ה אפילו). וסנהדרין (דף פ' ע"ב תוס' ד"ה הנסקלין) דכתבו לחד תירוצא שלכן כשנתערב מיעוט שחייבין מיתה קלה ברובא שנתחייבו מיתה חמורה ידונו בקלה ולא אזלינן בת"ר. משום דהוי קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. ופטור מדאורייתא דספק נפשות להקל עכ"ל. ומדכתבו שפטור מדאורייתא מוכח דס"ל שתערובות אדם באדם כיון דלא בטל אפילו היכא שלא ניכר האיסור במקומו נמי הוי קבוע דאורייתא. והא דכתבו התוס' בחולין (דף צ"ה ע"א) ובשאר מקומות דלא הוי קבוע רק היכא שהאיסור ניכר וידוע מקומו. אבל היכא שמעורב ואינו ניכר במקומו לא הוי קבוע. שאני התם דהוי תערובות חתיכות דשייך בהו ביטול ברוב. אבל תערובות אדם באדם דלא שייך ביטול וס"ל דהוי קבוע. ועיין בפליתי (סימן ק"י ס"ק י"ב). א"כ ה"נ לא נתבטל האי פתח טמא אע"ג שאינה ניכרת בפני עצמה ולא ידעינן מקומה. משום דה"ל קבוע. אע"ג שאין האיסור ניכר:
ח) אבל לדעת התוס' בנזיר י"ב ד"ה אסור בכל הנשים שבעולם. שכתבו. וז"ל וא"ת וכ"ע יאסרו לישא נשים דשמא זאת היא שנתקדשה ע"י שליח. ולר"ת דנשים נאמנות לומר לא נתקדשתי. תינח גדולות קטנות שאינן יודעות אם אביהן קיבל עבורן קדושין וכבר מת אביהן מאי איכא למימר. וי"ל דמדאורייתא אפילו הוא שרי לישא דאזלינן בת"ר דרובא לאו מקרובות המקודשות היא ואינו אלא קנסא בעלמא שעשה שליח סתם ולא פירש לו קדש לפלונית ולדידיה קנסו ולאחריני לא קנסו. וא"ת ולהוי איסורא דאורייתא דה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. וי"ל דלא אמרינן קבוע כמחצה דמי אלא כשהאיסור ניכר לעצמו וההיתר ניכר לעצמו אבל כשאין האיסור ניכר לעצמו לא אמרינן קבוע. עכ"ל. הרי דס"ל דלעולם לא הוי קבוע אלא היכא שהאיסור ניכר במקומו. אבל במקום שאין האיסור ניכר לא הוי קבוע. אע"ג דלא נתבטל ברוב. דגבי אדם לא שייך ביטול. משום דקבוע וביטל ברוב תרי מילי נינהו. ואפילו במקום דלא נתבטל ברוב נמי לא הוי קבוע היכא שאין האיסור ניכר. ונ"מ דאם נימא שנתבטל האיסור ברוב אזי נתהפך האיסור להיות היתר. ומותר לאדם אחד לאוכלם כולם ביחד משום דע"י הביטול חשוב כאילו כולו היתר. אבל אם לא נתבטל האיסור בהרוב היתר. האיסור במקומו עומד ואיסור כאילו עומד בפני עצמו בלא תערובות היתר כלל. אלא שאכתי עדיין מותר למשוך ולקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש כיון דהוי רוב היתר. אבל אם נימא דכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. אזי גם למשוך אסור. כיון דהוי כפלגא ופלגא מחצה איסור ומחצה היתר כדאמרינן בזבחים (דף ע"ג ע"א) אפילו תימא רבנן בע"ח חשיבי ולא בטלי. ופריך ונמשוך וניקרב חד מינייהו ונימא כל דפריש מרובא פריש. ומשני נמשוך ה"ל קבוע וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי. הרי דמשום זה דבע"ח חשיבי ולא בטלי הי' מותר למשוך ולקרב חד מינייהו משום דכל דפריש מרובא פריש. אבל משום קבוע כמחצה על מחצה אסור גם ליקח לחד מינייהו. ועיין בח"ד סימן ק"י ס"ק ח' ועיקר דין קבוע ילפינן מוארב לו וקם עליו דהיינו בדאיכא תשעה ישראלים וא"י אחד. והתם לא שייך למימר שהא"י יתבטל ברוב ישראל. אלא דאיצטריך קרא לאשמועינן דחשיב קבוע והוי כמחצה על מחצה. ובזה המה חולקים על דברי התוס' דזבחים. ועל דברי התוס' דסנהדרין הנ"ל. דהתוס' דהתם ס"ל דקבוע תלי בביטול. ובמקום שאינו בטל ברוב ה"ל קבוע. ומשו"ה גבי אדם כיון שלא נוכל לומר שיתבטל ברוב דלא שייך גביה בטול. ה"ל קבוע. והתוס' דנזיר ס"ל דקבוע לא תליא בביטול כלל. דלעולם לא הוי קבוע אלא היכא שהאיסור ניכר לעצמו, אבל היכא שאין האיסור ניכר אפילו במקום דלא שייך ביטול נמי לא הוי קבוע. ומשו"ה מותר ליקח אשה מדאורייתא משום דאע"ג שאין האיסור בטל מ"מ כיון דלא הוי קבוע אזלינן בת"ר. ואמרינן כל דפריש מרובא פריש גם בזה. ומדוקדק היטב לשון התוס'. וא"כ תקשי דה"נ נהי דהפתח הטמא לא נתבטל ברוב ואסור לאדם אחד לכנוס תחת כל הפתחים כולם משום דיהי' טמא בממ"נ כיון דהפתח הטמא לא נתבטל ברוב. אבל אכתי אם לא נכנס רק תחת אחת מהפתחים יהי' טהור. משום דאי"ל למיזל בת"ר ורוב הפתחים טהורים הם. דהא גבי קבוע ממש נמי אזלינן בת"ר היכא דפריש. ואמרינן כל דפריש מרובא פריש. אלא שאם נולד הספק במקום הקביעות לא אזלינן בת"ר כיון דהוי כמחצה על מחצה. אבל אם אין האיסור ניכר במקומו כיון דלא הוי קבוע ולא חשיב כמחצה על מחצה. אזלינן בת"ר שפיר. ובגמרא קאמרינן כולם טמאים משמע דאפילו לא נכנס אלא תחת פתח אחד נמי טמא. דאל"כ למאי איצטריך למימר שכולם טמאים הא אפילו אם אינו טמא אלא אחת מהן נמי טמא כיון שעמד תחת כל הפתחים כולם. אלא ודאי דנקט כולם טמאים לומר דאפילו אם לא עמד אלא תחת אחת הפתחים נמי טמא. ואמאי ניזל בת"ר כיון דלא הוי קבוע. ומכ"ש לדעת הר"ש מקינון בספר הכריתות שהקשה דלאסור כל העולם כולו בזריעה משום נחל איתן. ותירץ דכיון דלא ניכר מקומו בטל ברוב ולא הוי קבוע עכ"ל. וא"כ ה"נ לבטל האי פתח טמא ברוב פתחים טהורים ויהי' האדם טהור גם אם נכנס תחת כל הפתחים כולם. וגם כל הכלים העומדים שם תחת עובי התקרה של הפתחים יהיו טהורים. ואע"ג דלמ"ד יש ברירה כשהוציאו את המת מן הבית אח"כ הרי איתברר ואיגלאי מילתא למפרע שאותו הפתח הוא הטמא בודאי. ז"א דהא כבר כתב הר"ן בשם התוס' דלא מקרי קבוע אלא היכא שהי' האיסור נודע מקודם. אבל אם לא נודע האיסור בשעה שלקח. אע"פ שלאחר שלקח נתגלה האיסור ונעשה קבוע לא אמרינן דלהוי קבוע למפרע. ונ"מ למי שלקח בשר מן המקולין ואח"כ נודע שהיתה טריפה ביניהם דשרי כיון דבשעה שלקח לא הוי קבוע דדין קבוע שיהי' כמחצה על מחצה חידוש הוא ואין לך בו אלא משעת חידושו ואילך כלומר משנעשה קבוע אבל למפרע לא עכ"ל. וה"נ כיון שהפתח שהמת עתיד לצאת ממנה אינה ניכרת אע"ג שלאחר כך תתגלה ותעשה קבוע לא אמרינן דלהוי קבוע למפרע. וא"כ תתבטל האי פתח טמא ברוב. שוב מצאתי בחידושי רעק"א שנתקשה בזה אלא שהוא הקשה על הכלים דנתבטלו הכלים שעמדו תחת הפתח טמא ברוב הכלים שעמדו תחת הפתחים הטהורים. וזה ל"ק מידי דאי"ל דהא דכל הפתחים טמאים היינו לענין אדם הנכנס שם תחת הפתחים שבזה לא שייך ביטול. וכן לענין הכלים כ"ז שהכלים עומדים תחת הפתחים ולא נתערבו יחד. אלא דקשה על הפתח דלבטל הפתח טמא ברוב פתחים טהורים כמו שמבואר לעיל:
ט) ונראה דצ"ל דאע"ג דהיכא שאין החנות של האיסור ניכרת בפני עצמה לא הוי קבוע ובטילה ברוב. מ"מ מדרבנן איננה בטילה ברוב. והוי קבוע מדרבנן. כיון שכל החנויות עומדות בפני עצמן ואינם מעורבות יחד. ועדיף טפי מדבר שבמנין ודבר חשוב שאינם בטלים והוי קבוע מדרבנן. וכ"כ בדו"פ (בסימן ק"י) עי"ש. ויש להביא ראיה לזה מדברי הר"ן בפ"ק דביצה שכתב דשרי לקנות ביצים מן הא"י אפילו ביו"ט ראשון של יו"ט. משום דרובן של בצים לאו בני יומן נינהו ואזלינן בת"ר כל היכא דאתא מאן דמזבן לגביה. אבל למיזל לבתי דידהו דה"ל מקום קביעותן אסור דילמא איכא חד דמזבן בצים בני יומן וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל. וקשה דהא כתב הר"ן בחולין בפרק גה"נ דלא הוי קבוע אלא היכא שהאיסור ניכר בפני עצמו. והאיך כתב כאן דלמיזל לבתי דידהו אסור משום דה"ל קבוע אע"פ שאין האיסור ניכר לעצמו. וצ"ל כמו שכתבתי לעיל דדוקא בתערובות חתיכות הוא דבעי שיהי' האיסור ניכר לעצמו. משום דאם אין האיסור ניכר בטל ברוב. אבל תערובות חנויות לא בטל ברוב אפילו אם אין האיסור ניכר. וס"ל כדעת התוס' בזבחים הנ"ל. דקבוע וביטל ברוב הא בהא תליא וכל היכא דלא בטל ברוב ה"ל קבוע. ומוכח מזה דהר"ן ס"ל דתערובות חנויות מדאורייתא לא בטל. ואפילו אם נימא דסובר דמדאורייתא גם תערובות חנויות בטל ברוב וכדעת הר"ש מקינון הנ"ל והא דאסור למיזל לבתי דידהו הוי רק מדרבנן. יזה נראה יותר משום דלא מסתבר למימר שיהי' אסור מדאורייתא למיזל לבתי דידהו כיון דאין כאן איסור ברור דהא לא ברור לנו בודאי דאיכא חד מנייהו דמזבן בצים בני יומן. אלא ודאי דעיקר איסורא אינו אלא מדרבנן לבד. אבל עכ"פ הרי מוכח מזה דתערובות חנויות מיהו אסור מדרבנן. וה"ל קבוע מדרבנן. והפר"ח (בסימן ק"י ס"ק י"ג). כתב דהיכא שאין האיסור ניכר לא הוי קבוע כלל. דתערובות חנויות כתערובות חתיכות דמי ושרי אפילו מדרבנן. ובמח"כ שגה בזה. ונעלם ממנו לפי שעה דברי הר"ן הללו. דמוכח מיניה דמדרבנן מיהו הוי קבוע בודאי משום דלא גרע מדבר שבמנין ודבר חשוב. והא דשרי גבי נחל איתן הוא משום דכיון דלא אפשר דא"כ יהי' כל העולם כולו אסורים בזריעה אוקמינהו אדאורייתא. ונראה שגם התוס' דנזיר נמי הכי ס"ל דאע"ג דלא הוי קבוע דאורייתא כיון שאין האיסור ניכר מ"מ מדרבנן הוי קבוע כדמוכח מהא דבע"ח חשיבי ולא בטלי דהוי קבוע מדרבנן. אלא דסברי דכיון שיהי' אסור לישא אשה ויבטל ממצות פו"ר. וכן הקטנות שמת אביהן נמי יהיו אסורות להנשא לעולם. ואיכא למיחש דילמא ינהגו בה מנהג הפקר. עבור כ"ז הי' צריך להעמיד הדבר אדאורייתא. אי לאו משום קנסא דאיהו פשע בנפשיה. שעשה שליח לקדש אשה סתם:
י) ועוד נראה שגם הרמב"ם שכתב גבי הא דאם יש שוטה אחת בעיר כל הרוקים שבעיר טמאים שהוא מטעם קבוע כמו שמבואר לעיל. כוונתו ג"כ מדרבנן. דאם נימא דהוי מדאורייתא משום דס"ל שגם היכא שלא ניכר האיסור נמי הוי קבוע דאורייתא. קשה הא זה אינו אלא היכא שברור לנו שיש כאן איסור ודאי אלא שאינו ניכר. אבל היכא שעיקר הדבר בספק ובלתי נודע לנו אם יש כאן איסור כלל. בודאי לא הוי קבוע דאורייתא. וא"כ אפילו יש שוטה בעיר אמאי הוי קבוע הא אין כאן איסור ברור משום דאולי היא מאותן נשים שאין להם דם נדות ולא ראתה כלל מימיה. ורוקה טהור לגמרי. וגם אם ראתה וירקה אולי כבר נתיבש הרוק ונבלע במקומו. ועוד דהא אמרינן בפסחים (דף י"ט ע"ב) כל הרוקים הנמצאים בירושלים טהורים חוץ משל שוק העליון ואע"ג דאיתחזק זב. ופירש"י שראינו עובר בשוק זה שנמצא בו הרוק ע"כ. הרי דאפילו היכא דאיתחזק זב נמי לא הוי קבוע וטהור. אלא ודאי משום דאין כאן איסור ברור משום דאולי בלע הזב להרוק ולא ירק כלל וגם אם ירק אולי בתוך מטלית או בתוך כלי ירק ולא על גבי קרקע. וגם אם ירק על גבי קרקע אולי כבר נתיבש הרוק, ונבלע במקומו ובכה"ג שאין כאן איסור ברור בודאי לא הוי קבוע מדאורייתא אלא ודאי דאינו אלא מדרבנן ומשו"ה בירושלים עיר הקודש אוקמינהו אדאורייתא וטהור. ועיין בשעהמ"ל (פ"א הלכה י"א) מהלכות מגילה:
יא) ונראה שגם הרמב"ן שכתב דהא דאסור בכל הנשים שבעולם הוא מדינא. נמי אינו אלא מדרבנן לבד. הא מדאורייתא שרי ובזה יתיישב לנו היטב דברי הרמב"ן. דהנה התוס' כתבו דאסור בכל הנשים שבעולם מטעם קנס שעשה שליח סתם דמדאורייתא אזלינן בת"ר. משום דקבוע לא הוי אלא היכא שהאיסור ניכר לעצמו. אבל כשאין האיסור ניכר לא אמרינן קבוע. כמו שמבואר דבריהם לעיל והרמב"ן ז"ל הובא בר"ן פרק התקבל. ובמ"מ פ"ט מהלכות אישות הקשה על דבריהם דאי הכי מאי מוכח מהא דחזקה שליח עושה שליחותו הא לעולם אימא לך דאין חזקה ואפ"ה קנסינן ליה דמכל מקום הכניס עצמו לספק זה. ועוד מאי איסור בזה וכי הי' לו לחוש שימות שליח. ועוד אי משום קנס האיך עלה בדעתם בגמרא לומר דאפילו לקולא נאמר כן לכך פירש שכל הנשים מותרות לינשא אפילו קטנות שמת אביהן לפי שבחזקת פנויות הן. ואין חזקה דשליח עושה שליחותו מוציאן מחזקה. ועוד חזקה על האב שאינו מקדש בתו ושותק לקלקל עליה שאלו קדשה היו מודיע לה לאנשים הרבה. אבל הוא אסור בנשים שיש להם קרובות לפי שאין חזקה של הקרובות שאינן באות לדין לפנינו מועלת לו. הא אלו באות קרובות ואמרו לו קדשנו שליח ודאי מותר בהן דע"א נאמן באיסורין. וכ"ש הכא דלא איתחזק איסורא וחששא בעלמא הוא. וכ"ש שמתוך שנאמנות על עצמן ונישאות לאחרים נאמנות הן לזה עכ"ד. והנה לכאורה קשה דלפי מה שמבואר מדברי הרמב"ן מוכח דס"ל דאפילו היכא שאין האיסור ניכר לעצמו נמי הוי קבוע. וכ"כ בכו"פ (סימן ק"י ס"ק י"ב) וא"כ אמאי מותרות כל הנשים להנשא לפי שבחזקת פנויות הן הא כיון דלא אזלינן בקבוע בת"ר מכ"ש דלא מהני חזקה דרובא וחזקה רובא עדיף. ועיין בכו"פ שם (סימן ק"י ס"ק הנ"ל) שכתב דקרוב לא מהני בקבוע משום דכיון דרוב לא מהני מכ"ש קרוב דגרע מינה דרוב וקרוב הלך אחר הרוב. וה"ה דחזקה נמי לא מהני בקבוע מק"ו דרוב דלא מהני. שוב ראיתי בפרמ"ג שכתב בהדיא דחזקה לא מהני בקבוע מה"ט עיי"ש. וכ"כ בפשיטות בח"ד. ויש להאריך בזה. אלא שזה לא קשה משום דאיכא למימר שדוקא היכא דליכא אלא רובא לחוד אז הוי קבוע. אבל היכא דאיכא גם חזקה בהדי הרוב שאז נחשב המיעוט למיעוטא דמיעוטא כדאמרינן ביבמות (דף קי"ט) בכה"ג הוי המיעוט כמאן דליתא לגמרי ולא אמרינן בו קבוע כלל. משום דקבוע חידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו שרוב לא מהני אבל היכא דאיכא רובא וחזקה איכא למימר דמהני שפיר ומשו"ה כל הנשים מותרות להנשא יען דלגבייהו איכא גם חזקה בהדי הרוב לפי שבחזקת פנויות הן:
יב) אלא דהא קשיא מהא דאמרינן בכתובות (דף ט"ז ע"ב) וכיון דרוב נשים בתולות נשאות כי לא אתו עדים מאי הוי. וכתב בעה"מ דאפילו לשמואל דאי"ל אין הולכין בממון א"ה קפריך משום דהכא איכא רובא וחזקה. והיכא דאיכא רובא וחזקה מהני ומוציאין ממון אפילו לשמואל. והרמב"ן במלחמות כתב דליכא הכא חזקה משום דבשלמא כונס את הנערה שלא נישאת איכא חזקה דגופה דלא חיישינן שמא זנתה דבנות ישראל בחזקת כשרות הן עומדות. אבל במשנתינו אינו טוען בחזקת בתולה כנסתיך ונמצאת בעולה. אלא בחזקת אלמנה נשאתיך או אלמנה מן הנשואין. או שנכנסה לחופה ולא נבעלה. ואין בשתים אלו חזקה דגופה שאין האשה עומדת בחזקת שלא נישאת מעולם. ואין בה אלא רוב. אבל בחזקת שלא זנתה היא עומדת. ומפורש כן בירושלמי זאת אומרת שלא הלכו למדת הדין בממון א"ה כו' עכ"ל. וכוונתו מבוארת דחזקת הגוף ליכא הכא משום דהא טענתו אינה שנמצאת בעולה. אלא שנשאה אלמנה. וגם בנכנסה לחופה ולא נבעלה שלא נעשה שינוי בגופה כלל נמי הוי כתובתה מנה. ואפילו אם נבעלה ע"י נשואין נמי לא חשיב חזקת הגוף משום דכל אשה להנשא עומדת. ואע"ג דאכתי אי"ל לאוקמי אחזקת פנויה ולומר שלא נישאת לשום אדם מקודם שנשאת לו. והיתה פנויה עד אותו זמן שנשאת לו דזהו עיקרו של חזקה שמאחרין את התחדשות המעשה כל מה שנוכל ומוקמינן לה אחזקה קמייתא עד אותו זמן אשר יצאתה בודאי מחזקתה הקודמת. וה"נ כשאנו מסופקין אם נשאת ויצאתה מחזקתה מקודם שנשאת לו אי"ל לאוקמי אחזקתה דמעיקרא ולומר שלא יצאתה מחזקתה זו דהיינו חזקת פנויה עד שעה שנשאת לו. וא"כ הרי יש לה חזקת פנויה בהדי הרוב. ואם כי זה דמוקמינן לה אחזקת פנויה לא הוי חזקת הגוף. מ"מ הא בחזקה דמעיקרא בהדי רובא נמי מוציאין ממון כמו שמוכח מדברי התוספות בכתובות (דף כ"ט ע"א) ובבא קמא (דף ל"ח ע"ב) ד"ה ועל שכתבו וא"ת למ"ד בפרק עשרה יוחסין דפסול כותים משום דעבד ושפחה נטמעו בהם אמאי יש לה קנס נימא לה אייתי ראי' דלאו שפחה את ושקילי לשמואל דאמר אין הולכין בממון א"ה כו'. וי"ל דכל אחת מוקמינן לה אחזקת שהיו כותים. עכ"ל. הרי דמהני חזקה דמעיקרא בהדי הרוב להוציא ממון. דהא זה דמוקמינן לה אחזקת אבהתה לא הוי רק חזקה דמעיקרא. וה"נ הא אי"ל חזקת פנויה. צ"ל דחזקת פנויה לא חשיבה חזקה כלל משום דכל אשה להנשא עומדת. וכמו דלא חשיבה לחזקת הגוף. כמו כן לא נחשבה לחזקה דמעיקרא מה"ט. וזה כלל בלשון הרמב"ן במ"ש שאין האשה עומדת בחזקת שלא נשאת אלא אדרבא כל אשה עומדת להנשא. ועיין בספר פנ"י בכתובות שם. ובתשובות נוב"י (מהד"ק חלק יו"ד סימן ו') שוב מצאתי בחידושי הר"ן על כתובות שהביא לקושית התוס' דנוקמי אחזקת פנויה. ותירץ דחזקת פנויה עשויה להשתנות כיון דאשה עומדת להתקדש. והנאני שכוונתי לדעתו הרמה. ובזה מיושב קושית התוס' שם בכתובות (בדף כ"ג ע"א) ד"ה ומאי שנא. ומה שהקשו עוד שם בד"ה תרווייהו. עיי"ש. ובאמת הרמב"ן בחידושיו לא הביא כלל לאלו הקושיות יען דלטעמיה אזיל דס"ל דחזקת פנויה לא הוי חזקה כלל משום דעשויה להשתנות דכל אשה עומדת להנשא. וכן מבואר בשמ"ק בכתובות (דף ע"ה ע"ב) ד"ה לא תימא אמה שהקשו שם התוספות אהא דאמרינן דהיכא דליכא חזקה דממונא אזיל ר"י בתר חזקה דגופא. דמאי אתא לאשמועינן הא חזקה דאורייתא הוא. כדאמרינן בפ"ק דחולין. ועוד הקשו דאמאי אזיל ר"י בתר חזקת הגוף הא איכא תרתי לריעותא דהעמידנה בחזקת פנויה. ועוד דהרי מומין לפניך. וכתבו דאתא לאשמועינן דר"י אזיל בתר חזקה דגופא אע"ג דאיכא חזקת פנויה כנגדה. ותרתי לריעותא לא הוי משום דחזקת פנויה לא חשיבה חזקה לגבי חזקת הגוף. ובשמ"ק כתב דאפילו בלא חזקת הגוף נמי חזקת פנויה לא חשיבה חזקה כלל כיון דעומדת להנשא והוי עשויה להשתנות. ולא הוי תרתי לריעותא. ועל קושית התוס' הראשונה דמאי אתא לאשמועינן הא חזקה דאורייתא. תירץ דאתא לאשמועינן אע"ג דהשור שחוט לפניך כגון הכא דהרי מומין לפניך ואי"ל עד שאתה מעמידה בחזקת שלימה כל מה שתוכל כיון שנולדה שלימה. אימא איפכא העמידנה בחזקת מומין כל מה שתוכל. כיון דהרי מומין לפניך עכ"ל. אלא שיש שם טעות הדפוס בסוף דבריו במ"ש ומשו"ה גריע חזקת פנויה משום דהרי מומין לפניך וצ"ל חזקת הגוף. עי"ש. ועיין בסמ"ע ח"מ (סימן ר"ל ס"ק י"ד). וא"ת והא תנן בגיטין (דף כ"ח ע"א) המביא גט ממה"י והניחו זקן או חולה נותן לה בחזקת שהוא קיים. דמוקמינן ליה בחזקת שהוא קיים. אע"ג דכל חי עומד למות. ואין ודאי כודאי המות. וצ"ל דשאני חזקת פנויה שבידה לשנות בכל שעה שתרצה ועומדת לכך. משא"כ חזקת חיים אשר חוק וזמן קבוע הוא מאת השי"ת. ואין בידו לעשות השינוי. ולא תלוי בו כלל. ועיין במשה"ב ריש הלכות שחיטה. שוב מצאתי בתשו' נו"ב שהקשה כן על הרמב"ן. ותירץ כמ"ש:
יג) ובזה יש להבין דברי התוס' בקדושין (דף ע"ט ע"א) אהא דאמרינן התם קדשה אביה בדרך וקדשה היא עצמה בעיר והרי היא בוגרות. רב אמר הרי היא בוגרות לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקדושי שניהם. וכתבו התוס' בד"ה קדשה. וא"ת אמאי איפלגו רב ושמואל בכה"ג ניפלגו בקדשה אביה גרידא. וי"ל דודאי לא פליגי בקדשה אביה לחוד דבההיא מודה שמואל דאינה מקודשת דאמרינן העמד אשה בחזקת פנויה. כמו שהיתה קודם שקידשה. והרי היא בוגרות לפנינו. אבל עתה שקדשה אף היא את עצמה ליכא חזקה דפנויה דממ"נ אשת איש היא או משום קדושי אביה או משום קדושי דידה. וליכא האי סברא ומשו"ה פליג שמואל עכ"ל. ולכאורה דבריהם תמוהים דלמה להו לצרף הך חזקה דוהרי היא בוגרות לפנינו הא בהך חזקה דהעמיד אשה בחזקת פנויה לחוד סגי. דכיון דמוקמינן להאשה בחזקת פנויה א"כ אין קדושי האב קדושין. וכבר נתקשו בזה המפרשים. עי"ש. אכן לפ"ז א"ש דאיכא למימר דס"ל להתוס' דחזקת פנויה לאו חזקה מעליא היא להתירה עבור זה משום דכל אשה עומדת להנשא ומשו"ה כתבו דהכא איכא עוד חזקה דהשתא דהרי היא בוגרות לפנינו. ואע"ג דשמואל לא ס"ל לחזקה דהשתא. וגם חזקת פנויה לבד נמי לא הוי חזקה כשעומדת בפני עצמה. מ"מ כאשר תצטרף גם חזקת פנויה בהדי חזקה דהשתא דהרי היא בוגרות לפנינו. מהני גם לשמואל. דיפה כח שנים מכח האחד. ואע"ג דכל אחת לחוד לא מהני מ"מ בהצטרף שניהם יחד מהני שפיר. ובזה יתיישב מה שהקשו המפרשים עוד בזה לפי מה שמבואר בטור וש"ע אה"ע (סימן ל"ז ס"ק י') שקידש לה אביה בבוקר. וקדשה היא א"ע בערב. וכן משמע שם בסוגיא עי"ש. א"כ תקשי דהשתא נמי נוקמא אחזקת פנויה ונימא דקדושי האב לא הוי קדושין. כיון דקדושי אביה היו קודמים מקדושי עצמה, ובשעה שקדשה אביה עדיין לא היתה מקודשת מעצמה. וכשאנו דנין על קדושי אביה אם היתה אז בוגרות או לא. אי"ל לאוקמי אחזקת פנויה. ובמה שכתבנו הנה נכון דהא חזקת פנויה לבד לא מהניא ולא מידי. רק כשאיכא עוד חזקה דהשתא אז מצטרפת בהדה. וא"כ כשקדשה את עצמה אח"כ הרי על קדושי עצמה לא נוכל לומר שהיא מקודשת, משום חזקה דהשתא. דהא חזקה דהשתא לבד לא מהניא אלא בצירוף חזקת פנויה. ועל קדושי עצמה לא די שחזקת פנויה אינה מסייעתה אלא מסתר נמי סתרה. דעל קדושי עצמה חזקה דהשתא וחזקת פנויה סתרי אהדדי. וא"כ לפ"ז כיון שעל קדושי עצמה לא הוי רק ספק מקודשת. ממילא בלתי אפשר לומר על קדושי אביה שיהיו בטלים לגמרי. אע"ג ששם יש גם חזקת פנויה להצטרף בהדי חזקה דהשתא. משום דכיון שלא נוכל לומר על שעת קדושי עצמה שהיתה בודאי בוגרות. מכ"ש שלא נוכל למשוך חזקה זו דהשתא על שעת קדושי אביה שהיו מקודם. ולומר שהיתה אז בודאי בוגרות דהוי תרתי דסתרי. שעל קדושיה שקבלה בעצמה נאמר שלא היתה בוגרות בודאי והוי רק ספק קדושין. ועל קדושי אביה שהיו מקודם נאמר דלא הוי קדושין כלל משום שהיתה אז בודאי בוגרות וזה אי אפשר. ונמצא שאותה חזקת פנויה המצטרפת לבטל קדושי אביה היא בעצמה מתנגדת לחזקה דהשתא לגבי קדושי דידה. וזה נכון בעהי"ת:
הרי נתבאר דחזקת פנויה לא הוי חזקה. והכי ס"ל להרמב"ן בעצמו. וא"כ קשה איך כתב הרמב"ן דכל הנשים מותרות להנשא משום דמוקמינן להו אחזקת פנויה. הא איהו בעצמו סובר דחזקת פנויה לא הוי חזקה. וא"כ דברי הרמב"ן סתרי אהדדי:
טו) והנה לכאורה היה נראה לי לומר ע"פ מ"ש הט"ז יו"ד (סימן שצ"ז ס"ק ב') דאם שמע שמת לו מת שחייב להתאבל עליו. ואינו יודע אם היא שמועה קרובה או רחוקה. שפטור מלהתאבל. משום דכיון דכל חי עומד למות אזלינן בתר חזקה דהשתא אמרינן כשם שעתה מת כך מת מזמן מרובה. ואע"ג דאי"ל חזקה דמעיקרא שהי' חי. וחזקה דמעיקרא בכ"מ עדיף מחזקה דהשתא. מ"מ מיתה שאני כיון דכל חי עומד למות והוא מועד לכך בכה"ג מוקמינן ליה אחזקה דהשתא עי"ש. וכן מבואר בר"ן גיטין על הא דאמרינן שם (בדף ע"ז ע"ב) כתבו לאחר י"ב חודש ומת. אם הגט קודם למיתה הרי זה גט. ואם ספק זו היא שאמרו מגורשת ואינה מגורשת. וכתב הר"ן וז"ל דלא מוקמינן ליה בחזקת חי ונימא שלאחר י"ב חודש מת. אלא כיון דהשתא מת מקמי הכי מספקינן ליה דילמא בתוך י"ב חודש מת. עכ"ל. הרי מבואר דכיון דהשתא מת לא אזלינן בתר חזקת חי דמעיקרא והיינו כדעת הט"ז שכיון שחזקת חי עשוי' להשתנות דכל חי סופו למות. לא מהני חזקה דמעיקרא. וזהו נמי דעת התוס' ביבמות (דף ס"ח ע"א ד"ה רישא). שהקשו גבי ספק בן ט' דנוקמא אחזקה קמייתא דהוי פחות מבן ט'. ותירצו כגון דאתא לקמן הוי ודאי בן ט' אזלינן בתר השתא. וכבר נתחבטו בזה גאוני עולם דהא חזקה קמייתא עדיפא מחזקה דהשתא. עיין בתשובות מהרי"ט. ובש"ש שמעתא ג'. ובשעהמ"ל. אבל כוונתם הוא דכיון דחזקת קטנות הוי חזקה העשויה להשתנות אזלינן בתר חזקה דהשתא כמ"ש הט"ז. ועיין בתשובות ח"צ סימן ג'. ובתשובות נוב"י מהד"ק אה"ע (סימן ל"א) ותנינא יו"ד (סימן ר"ח) ובחידושי הארכתי בזה. וא"כ איכא למימר שזהו נמי דעת הרמב"ן ומשו"ה כיון דעתה היא נשואה ודאי וחזקת פנויה הוי חזקה העשויה להשתנות אזלינן בתר שעת מציאתן. משום דהיכא דהחזקה דמעיקרא עשויה להשתנות חזקה דהשתא עדיפא ואזלינן בתרה אבל היכא דליכא כלל לחזקה דהשתא ואנו מסופקין אם נשאת או לא בכה"ג מוקמינן אחזקת פנויה. משום דלא גרע מחזקת חי דמוקמינן לה אחזקה כ"ז שלא ידעינן ודאי שמת. ועבור כן כשאנו מסופקין על הקרובות אם נישאו או לא מוקמינן להו שפיר אחזקת פנויה. כיון דליכא חזקה דהשתא:
טז) אמנם ז"א משום דע"כ לא אמרינן דאזלינן בתר חזקה דהשתא היכא דהחזקה דמעיקרא עשויה להשתנות. אלא היכא שאנו יכולים להמשיך החזקה דהשתא על זמן הקודם כמו גבי מת דאמרינן כמו שהוא עתה מת כן הי' מת מקודם. וכן גבי ספק בן תשעה שאמרינן כמו שהוא עתה ודאי בן ט' כן מקודם הי' נמי ודאי בן ט'. שאנו ממשיכים להמעשה של עתה על זמן הקודם. אבל הכא כשאנו מסופקין אם היתה כבר נשואה מקודם שנשאת לו הלא אין אנו דנין להמשיך נשואיה דהשתא. אלא על נשואים אחרים הקודמים. והלא הנשואין האחרים אינם שייכים כלל להנשואין דהשתא. ובשלמא אם היינו דנין על זמן נשואיה הי' שייך למימר שפיר כמו שהיא נשואה עתה כן היתה נשואה מזמן הקודם. אבל מאחר שאין אנו דנין כלל על נשואיה של עתה רק על נשואין אחרים שהיו מקודם זמן נשואיה של עתה בכה"ג לא שייך להצטרף כלל לחזקה דהשתא. כי איזה שייכות והתחברות יש להנשואין דהשתא אל הנשואין דמעיקרא. דהא החזקה דהשתא הוא שאנו אומרים כמו שהיא עתה כן הי' מקודם בלי שום שינוי. והלא בזה א"א למימר הכי דהא אפילו אם היתה נשואה מקודם שנישאת לו נמי ע"כ הי' כאן שינוי והיתה פנויה קודם הנשואין של עתה. וכיון שאין להצטרף לזה החזקה דהשתא אי"ל למיזל בודאי בתר החזקה דמעיקרא. וע"כ משום דחזקת פנויה לאו חזקה היא כלל משום דכל הנשים עומדות להנשא כמו שבארנו. ועיין בספר המקנה קדושין (דף ע"ט) שלא נחית לסברא זו עיי"ש ודו"ק:
יז) אבל לפמ"ש דהא דכתב הרמב"ן שאסור בכל הנשים שבעולם הוא מדינא. הוי רק מדרבנן לבד ולא מדאורייתא. מיושב היטב. דס"ל להרמב"ן דנהי דחזקת פנויה לא הוי חזקה מדאורייתא משום דכל אשה עומדת להנשא ואדרבא רוב נשים נשואות הן. מ"מ מדרבנן הוי חזקה שפיר. דהא אמרינן בחולין (דף ט' ע"א) לא בדק בסימנים מאי. ר"א בן אנטיגנוס משום ר"א ב"ר ינאי אמר טריפה אסורה באכילה. במתניתא תנא נבילה ומטמא במשא. במאי קא מיפלגי בדרב הונא דאמר בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה כו'. ומר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן. וכתבו בתוספות אסורה באכילה. משום דרוב פעמים שוחט שפיר ושריא מדאורייתא לא החמירו לעשות נבילה. עכ"ל. ודבריהם סתומים קצת. אכן בחידושי הרשב"א מבואר ביתר ביאור וז"ל מר סבר בחזקת איסור אמרינן בחזקת טומאה לא אמרינן דכיון דמתה לה וע"י שחיטת מומחה מסתמא שפיר שחיט דרוב פעמים רובן של סימנים נשחטין בשעת השחיטה בשחיטת מומחה. אלא דרובא דתלוי במעשה ומיעוטא דאינו תלוי במעשה ובכי הא לא אזלינן בת"ר כדאיתא בבכורות. משו"ה אוקמוה רבנן בחזקת איסור הראשון. מיהו בחזקת איסור דהוי קיימא מוקמינן לה בחזקת טומאה דלא הוי קיימא מספק לא מוקמינן לה. ומר סבר עד השתא באיסורה הוי קיימא והשתא מתה וחיה שמתה נבילה היא. ומספק אתה בא להוציא מידי טומאתה אל תוציאנה עכ"ל. ועיין במלחמות בקדושין בסוגיא דסבלונות. הרי דאפילו היכא שבודאי נעשה בה מעשה לסלק החזקה וע"פ הרוב כבר נסתלקה החזקה ונתבטלה לגמרי אפ"ה מדרבנן מוקמינן לה אחזקה הראשונה. והוי חזקה מדרבנן. מכ"ש היכא שחזקתה הראשונה עודנה בעצם תקפה ולא נעשה בה שום מעשה כלל בפנינו לסלקה מחזקתה הראשונה שאי"ל לאוקמי אחזקת פנויה מדרבנן אע"ג שהיא עשויה להשתנות. ומעתה א"ש דברי הרמב"ן בממ"נ דמדאורייתא שריא משום דאזלינן בתר רוב כיון שאין האיסור ניכר בפני עצמו. ומדרבנן הא איכא גם חזקה דהיינו חזקת פנויה בהדי הרוב. ומעתה לפ"ז הרי מוכח מדברי הרמב"ן דהא שכתב דהאיסור בכל הנשים שבעולם הוא מדינא לא הוי אלא מדרבנן לבד. דאם נימא דהוי מדאורייתא. א"כ אמאי כל הנשים מותרות להנשא משום דמוקמינן להו אחזקת פנויה. הא מדאורייתא חזקת פנויה לא הוי חזקה כלל משום דעשויה להשתנות דכל הנשים עומדות להנשא. אלא ודאי שהאיסור אינו אלא מדרבנן. ומדרבנן מהני שפיר חזקת פנויה כמ"ש:
יח) אלא שאכתי יש לדחות זה לפמ"ש הר"ן בתשובה (סימן ס"ו). על הא דאמרינן בקדושין (דף ע"ט ע"ב). ובב"ב פרק ג"פ. מי מוציא מיד מי הוא מוציא מידן בלא ראי' דברי רבי יעקב. ר"נ אומר אם בריא הוא עליו להביא ראי' ששכ"מ הי'. ואם שכ"מ הוא עליהם להביא ראי' שבריא הי' כו'. וכתב הר"ן וז"ל וקי"ל כר"י וטעמא דמילתא משום דכיון דאיכא למימר העמד ממון על חזקתו לא אמרינן העמד אדם בחזקת בריא כמו שהי' מתחילה ואע"פ שעכשיו ג"כ הוא בריא. לפי שאותה חזקה עשויה להשתנות שהרי החולי מצוי. ולפיכך אע"פ שעכשיו ג"כ נמצא בריא אין אותה חזקה מבטלת חזקת ממון עכ"ל. ואע"ג דהתם איכא נמי רובא בהדי חזקת בריא כמבואר במרדכי פרק המדיר בשם רבינו אביגדור משום דרוב בני אדם בחזקת בריאים הם. אפ"ה לא מהני להוציא ממון, וכ"כ בתשובות מהרי"ט (ח"א סימן צ"ח) וז"ל ועוד אע"ג דבאיסורא אזלינן בת"ר. לאפוקי ממונא קי"ל דאין הולכין בממון אחר הרוב. אע"ג דחזקה מסייע לתובע. כדאיתא במסכת קדושין ובפרק מי שמת גבי מי שכתב כל נכסיו לאחרים ולא כתב בה שכ"מ דלא קי"ל כר"נ דאמר אם בריא העמידנו על חזקתו שהי' בריא אלא כרבנן דאמרי הממע"ה עכ"ל. וטעמא משום דחזקה זו עשויה להשתנות כמ"ש הר"ן דהחולי מצוי. משו"ה לא מהני להוציא ממון. דחזקת ממון אלים טפי. וא"כ איכא למימר דלעולם ס"ל להרמב"ן דחזקת פנויה הוי חזקה מעליא אע"ג דעשויה להשתנות אלא דלהוציא ממון לא מהני חזקה זו להצטרף בהדי רוב. והיינו דאיכא בין חזקת הגוף לחזקה זו משום דחזקת הגוף אינה עומדת להשתנות אבל חזקת פנויה כיון שעומדת להשתנות לא מהני להוציא ממון. דחזקת ממון הוי חזקה אלימתא. אבל באיסורא לבד מהני חזקה מדאורייתא אפילו היכא שעשויה להשתנות. ומשו"ה אפילו אם נימא דהא דאסור בכל הנשים שבעולם הוא מדאורייתא מ"מ כל הנשים מותרות להנשא משום דמוקמינן להו אחזקה:
יט) אמנם מלשון הרמב"ן שכתב ואין כאן אלא רוב לחוד. משמע דחזקת פנויה לא הוי חזקה כלל מדאורייתא משום דכל אשה עומדת להנשא. ועשויה חזקה זו להשתנות. וכן נראה גם מדברי הר"ן שם שכתב על מקוה שהוחזק להיות מימיו מתמעטין ולעמוד על פחות מארבעים סאה. שאין כאן חזקה כלל. ומדמי לה להא דחזקת בריא דלא מהני הואיל ועשויה להשתנות. הרי דס"ל דלא הוי חזקה כלל. ואע"ג דחזקת חי נמי הוה חזקה העשויה להשתנות דכל חי עומד למות. ואפ"ה הוי חזקה מעליא. צריך לחלק דלא דמי לחזקת חי משום דהתם הזמן קצוב לימי חייו כפי אשר נגזר עליו מן השמים. ואינו עומד להשתנות בתוך הזמן. משא"כ הכא שעומד להשתנות בכל עת ובכל שעה ובכה"ג לא הוי חזקה כלל מדאורייתא כפי מה שכתבתי לעיל (אות י"ב):
כ) ועוד נראה להוכיח שמ"ש הרמב"ן דהא דאסור בכל הנשים שבעולם הוא מדינא. הוי ע"כ רק מדרבנן לבד. דהנה לכאורה קשה בעיקר דברי הרמב"ן במ"ש דכל הנשים מותרות להנשא אפילו קטנות שמת אביהן משום דמוקמינן להו אחזקת פנויה. אבל הוא אסור בנשים שיש להם קרובות לפי שאין חזקת פנויה של הקרובות מועלת לו. מהא דכתבו התוס' (בקדושין דף ס"ו ע"א) ד"ה מאי חזית דחזקת כשרות דאם מהני לבן. וכבר נתקשה בזה בתשובות נוב"י קמא (סימן נ"ז) וכתב שבאמת התוס' חולקים על הרמב"ן בזה וס"ל דחזקה מהני מגברא לגברא, ואין זה נכון דהא הרמב"ן בעצמו בנימוקיו לקדושין וכן הרשב"א בחידושיו שם כתבו כדברי התוספות בזה דחזקת כשרות דאם מהני לבן. וא"כ דברי הרמב"ן סתרי אהדדי. ועוד הרבה לתמוה עליו בנוב"י קמא (סימן ו'. וסימן ז'). מהא דמהני חזקת סכין לגבי בהמה. ועוד מהא דאמרינן בגיטין דהמביא גט ממה"י והניחו זקן או חולה שנותנו בחזקת שהוא קיים ומתירין להאשה להנשא אפילו יש לה יבם. ולדעת הרמב"ן דחזקה לא מהני מגברא לגברא א"כ מה מועיל חזקת הבעל לגבי האשה. וכמו כן קשה מכמה חזקות שנמצאו בש"ס דומה לזה. ועיקר מילתא דמוקמינן אחזקה ילפינן בפ"ק דחולין מן ויצא הכהן מן הבית ולא חיישינן דילמא בצר שיעורו ומטמאין הנכנס לבית טומאה ודאי לשרוף תרומה וקדשים. ומה מועיל חזקת נגע קירות הבית להוציא האדם הנכנס מחזקת טהרה. ועוד עיקר דברי הרמב"ן נפלאו דכיון דמוקמינן פנויה בחזקתה שעדיין פנויה היא ולא נתקדשה לשליח זה. איך נאסר אחותה משום אחות אשתו. ומה בין חזקתה לעצמה או לאחותה. ועי"ש בנוב"י שדחק בזה הרבה. וביותר קשה לי דהא מרא דהך שמעתא דהכא שאמר שאסור בכל הנשים שבעולם הוא ר"י. ור"י בעצמו הא אי"ל בכתובות שחזקת אם מועיל לבת עי"ש (בדף י"ג) ואיך נאמר כאן שחזקת פנויות של הקרובות לא יועיל עבור קרובותייהו. שוב מצאתי בתשובות ח"ס אה"ע (סימן י"א) שהקשה כן עי"ש:
כא) ולפענ"ד נראה ליישב דברי הרמב"ן. דהנה אמרינן בשבועות (דף מ"ז ע"ב) איתמר שתי כתי עדים המכחישות זו את זו אמר ר"ה זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה כו'. ופירש רש"י זו באה בפני עצמה ומעידה בעדיות אחרת וכן זו. ואע"פ שהאחת פסולה אין לך לפסול לא זו ולא זו הואיל ואינך יודע איזה מהן פסולה אבל אחד מכת זו ואחד מכת זו אינם נאמנים בעדות אחת, דממ"נ אחד מהן פסול. והיינו דנקט האי לישנא באה בפני עצמה ומעידה עכ"ל. וטעמא דמילתא הוא משום דמוקמינן לכל כת אחזקת כשרות ואמרינן שכשרים הם. ואע"ג דחד מינייהו בודאי יצאתה מחזקתה. ואחת מהן בודאי פסולין. ומה"ט אם העידו אחד מכת זו ואחד מכת זו עדותן בטילה. אפ"ה כיון שלא באו לפנינו שתיהן בב"א ואין אנו צריכים לדון רק על כת אחת מוקמינן להו אחזקה ותלינן הפסול באותה הכת שלא באה לפנינו. וכשבאה הכר השניה למחר אמרינן להיפך דאינהו המה הכשרים ותלינן הפסול בכת הראשונה. דלעולם תלינן הפסול באותה שאינה לפנינו לומר שזו היא שיצאתה מחזקתה. ואותה שהיא לפנינו מוקמינן אחזקה. וכן בשני שבילין אם באו לישאל בזה אחר זה מוקמינן אחזקה. אפילו היכא דידעינן שהלכו שנים בהשני שבילין וחד מינייהו בודאי יצא מחזקתו. אפ"ה כל שלא באו לפנינו שניהם בב"א מוקמינן לכל אחד אחזקתו. ותלינן על אותו שאינו לפנינו אשר הוא יצא מחזקתו. ועיין בנדה (דף י"ח ע"א) בתוס' ד"ה אחר. עי"ש. והשתא א"ש דהנה באומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם כיון דחזקה ששליח עושה שליחותו ובודאי קידש לו אשה אחת. א"כ הרי ישנה לאשה אחת בעולם שיצאתה בודאי מחזקתה. אלא שאם באתה אשה אחת לפנינו ואמרה שלא נתקדשה מוקמינן לה אחזקת פנויה. ואע"ג דחד פנויה בודאי יצאתה מחזקתה מ"מ כיון שלא באתה לפנינו אלא אחת מהן. ואין אנו צריכים לדון על כל הפנויות שבעולם אלא עליה לבד. מוקמינן לאותה פנויה שהיא לפנינו אחזקה. ותלינן על אותן שאינן לפנינו שהם יצאו מחזקתן. וכ"ז הוא בבאה לפנינו הפנויה להנשא שהחשש אצלה הוא דילמא כבר נתקדשה מהשליח. שעל זה מוקמינן לה שפיר אחזקת פנויה ושרינן לה להנשא. אבל אם בא המקדש לישא אשה שהחשש אצלו הוא שמא כבר קידש השליח לאחותה או לאחת משאר הקרובות. והיא ערוה עליו. בזה לא שייך למימר דנוקמא להקרובות אחזקת פנויה. כיון שהמה אינן באות לדין לפנינו אין אנו דנין עליהם כלל לא מהניא חזקת פנויה דידהו למשרי קרובותייהו כיון דאשה אחת בעולם בודאי יצאתה מחזקתה. דדוקא היכא שאנו דנין על האשה בעצמה והחשש הוי עליה גופה דילמא נתקדשה בעצמה מוקמינן לה אחזקה שפיר. ולא איכפת לן במה שאחת יצאתה ודאי מחזקתה כיון שהיא לפנינו ותלינן על אותה שאינה לפנינו אשר היא צאתה מחזקתה אבל כשאנו דנין עליו וחוששין לדילמא נתקדשה אחותה שגם היא אינה לפנינו לא שייך לאוקמי אחזקה כיון דאשה אחת בעולם בודאי יצאתה מחזקתה. והכי דייק לשון הרמב"ן שכתב שקטנות שמת אביהן מותרות להנשא לפי שהן בחזקת פנויות כו'. אבל הוא אסור בנשים שיש להן קרובות לפי שאין חזקה של קרובות שאינן באות לדין לפנינו מועלת לו. הרי שדייק שאינן באות לדין לפנינו והיינו כמ"ש. וז"ב:
כב) ומעתה א"כ לפי מה שיבואר לקמן (אות מ"ו) דמדאורייתא בכל ענין מוקמינן הדבר על חזקתו ואפילו היכא דהוי תרתי דסתרי ואחד מהם בודאי יצא מחזקתו. והא דאמרינן גבי שני שבילין דאם באו לישאל בב"א שניהם טמאים משום דהוי תרתי דסתרי כיון דאחד מהם בודאי יצא מחזקתו אינו אלא מדרבנן לבד כמ"ש התוס' בפסחים (דף י' ע"א ד"ה בב"א) אבל מדאורייתא גם בב"א נמי טהורים משום דמוקמינן לכל אחד אחזקתו כיון דלא ידעינן מי שיצא מחזקתו עיין בזה לקמן. א"כ אכתי אמאי אסור בכל הנשים שבעולם משום שאין חזקה של הקרובות שאינן באות לדין לפנינו מועלת לו כיון דאחת בודאי יצאתה מחזקת דהא ודאי קידש לו אשה אחת. ולפ"ז הא אכתי אי"ל לאוקמי אחזקה כיון דלא ידעינן לה. אלא ודאי דהא דאסור בכל הנשים שבעולם הוא רק מדרבנן לבד. משום דאם נימא שמותר לישא אשה הרי שרינן ליה בכל הנשים והוי כב"ו שאסור שאסור מדרבנן. דומיא דשני שבילין דאמרינן שאם באו לשאול בב"א שניהם טמאים. וא"כ הרי מוכח מזה דהא דכתב הרמב"ן שאסור בכל הנשים שבעולם מדינא. אינו אלא מדרבנן לבד כמ"ש. ומעתה מאחר שהוכחנו דהא דכתב הרמב"ן שמה שאסור בכל הנשים שבעולם הוא מדינא. אינו אלא מדרבנן לבד. א"כ אין כאן שום הוכחה לומר דס"ל שאפילו היכא שאין האיסור ניכר נמי הוי קבוע דאורייתא דלעולם איכא למימר דסובר שפיר כדעת התוספות שהיכא שאין האיסור ניכר לא הוי קבוע דאורייתא אלא דהכא הוי קבוע דרבנן כיון דלא בטל. אע"ג שאין האיסור ניכר כמו בע"ח ודבר חשוב. כיון דבלא זה נמי ע"כ מוכרח לומר דלא הוי האיסור אלא רק מדרבנן לבד. והגאון בכרו"פ (סימן ק"י ס"ק י"ב) כתב שהרמב"ן חולק על התוספות בזה וס"ל דאילו היכא שלא ניכר האיסור נמי הוי קבוע גמור דאורייתא עי"ש. ולדעתו הא דכתב הרמב"ן שאסור מדינא היינו מדאורייתא. וזה אינו כמ"ש. שוב ראיתי במהרי"ט אה"ע י"ח. שהוכיח ג"כ שהרמב"ן סובר דאפילו לא ניכר האיסור הוי קבוע גמור דאורייתא מדברי הרמב"ן האלו. ולפענ"ד ברור כמ"ש:
כג) ונראה להוכיח עוד דמ"ש הרמב"ן שאסור מדינא ע"כ היינו רק מדרבנן לבד. דהא מדאורייתא הרי יש כאן ספק ספיקא. ספק שמא לא קידש לו שום אשה כלל. ואם תרצה לומר שקידש אכתי אני אומר שמא זו היא שקידש ומותרת. דאינה ערוה עליו כלל. דזה הוי ס"ס מעליא כמ"ש הח"צ בהגהות הט"ז (סימן ל"ח ס"ק ט"ו). ולא מבעיא לדעת ר"ת וסייעתו דפסקו כר"נ דמדאורייתא לא אמרינן כלל חזקה שליח עושה שליחותו דודאי הוי ס"ס מעליא. אלא אפילו לדעת הר"ש והר"י דפסקו כר"ש. מ"מ הא כתבו התוס' דלא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו מדאורייתא אלא במקום שאם לא יעשה שליחותו יבא המשלח לידי עבירה. כמו שמביא שם מהא דהרחוקים מותרים מחצות היום ואילך. דס"ל דטעמא הוא משום חזקה שליח עושה שליחותו. וכן מהא דאשה שיש עליה לידה או זיבה שמביאה מעות ונותנת בשופר וטובלת ואוכלת בקדשים בערב. וכן באומר לחברו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי דכל הני אם לא יעשה שליחותו יבא חברו לידי איסור שיאכל חדש. וקדשים וטבל. אבל במקום שלא יבא חברו לידי איסור גם אם לא יעשה שליחותו לא אמרינן כלל חזקה זו דשליח עושה שליחותו. והיינו טעמא דלא אמרינן חזקה ששליח עושה שליחותו גבי גט. כמבואר בתוס' ורא"ש שם. עי"ש. וא"כ הכא כיון דאם לא יעשה שליחותו ולא יקדש לו שום אשה כלל נמי לא יבא המשלח לידי עבירה. בכה"ג לא אמרינן כלל חזקה שליח עושה שליחותו מדאורייתא והוה ס"ס מעליא. אלא ודאי דאינו אסור אלא מדרבנן. דמדרבנן אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וקידש לו אשה אחת בודאי ולא הוי ס"ס. ולפמ"ש המל"מ (פרק ד' הלכה א' מהלכות בכורות) דלרב ששת גם בדרבנן נמי לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו אלא במקום שחבירו יבא לידי עבירה ע"י אם לא יעשה שליחותו. אבל במקום שחבירו לא יבא לידי איסור לא אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו גם בדרבנן. דלדידיה דרבנן ודאורייתא שוין הם, א"כ מוכח מזה דהרמב"ן סובר כדעת ר"ת דהלכתא כר"נ. דאל"כ אכתי הא גם בדרבנן נמי ה"ל ס"ס. ספק שמא לא קידש כלל. ואם קידש שמא זו היא שקידש. כיון דחברו לא יבא לידי איסור גם אם לא יעשה שליחותו. אלא ודאי דסובר דהלכתא כר"נ דבדרבנן אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו בכל ענין וא"כ אין כאן ספק ספיקא. וא"ת נהי דאין כאן ס"ס. משום דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וקידש לו אשה אחת ודאי. אבל אכתי הא הוי ספק דילמא אינה ערוה עליו כלל ואכתי ה"ל ספיקא דרבנן דאי"ל למיזל לקולא וי"ל דכיון דאמרינן חזקה שליח עושה שליחותו וקידש לו אשה אחת ודאי א"כ ה"ל איקבע איסורא. והיכא דאיקבע איסורא גם בדר בנן נמי ספיקא לחומרא. כמבואר בש"ך בכללי ס"ס ס"ק כ"א. ובשעה"מ הלכות מקואות עי"ש:
כ"ד) ובזה יתישב מ"ש הרמב"ן שם הא אלו באו קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דע"א נאמן באיסורין כו' עכ"ד. והקשה עליו הר"ן ז"ל דאי מדינא אסור בכל הנשים שבעולם ולאו משום קנסא לחוד היאך מותר בעדות ע"א הא ה"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. אע"ג דלא איתחזק איסורא כו' עכ"ד. ובספר דברי אמת להגאון הספרדי ( בסימן א'. ובסימן ו' ובקונטרס ו'). כתב שהרמב"ן סובר כדעת המהרי"ק בשורש ע"ב. והר"מ שהובא במרדכי קדושין. שכתבו דדוקא היכא דאיתחזק איסורא הוא דאין ע"א נאמן בדבר שבערוה. אבל כל שלדברי העד לא הי' איסור מתחילה. כיון דלא איתחזק איסורא לפי דבריו אף בדבר שבערוה נמי ע"א נאמן. ומשו"ה נאמנות הקרובות כיון שלפי דבריהם לא הי' בזה איסור מעולם עי"ש. ודבריו תמוהים דבהדיא ס"ל להרמב"ן שדבר שבערוה אין ע"א נאמן אפילו היכא דלא איתחזק איסורא. וז"ל הרמב"ן בנימוקיו לגיטין אבל הכא הא איתחזק איסורא דאשת איש הוי דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. וק"ל הא כיון דאיתחזק איסורא אפילו בשאר איסורין נמי כדאמרינן בהאשה רבה. בהקדש וקונמות דאיתחזק איסורא דלא מהימן. ודבר שבערוה אפילו לא איתחזק איסורא נמי אין פחות משנים. ואפילו לאיסור נמי אין פחות משנים. כדאמרינן בקדושין. ואית נוסחא דלא גרסינן הכא כו'. ואי גרסינן ליה הכי גרסינן והוי דבר שבערוה. וכן נמי גרסינן בהאשה רבה ופירש דחדא ועוד קאמר עכ"ל. וכן מבואר להדיא גם בחידושיו ליבמות דף פ"ח. שאין דבר שבערוה פחות משנים בין הוחזק איסור בין לא הוחזק עי"ש:
כה) אכן לפי דברינו דעיקר איסורא בזה לא הוי אלא מדרבנן דמדאורייתא אזלינן בת"ר א"ש. משום דבאיסור דרבנן ע"א נאמן אפילו בדבר שבערוה כמבואר בדברי רבותינו האחרונים ז"ל. עיין בפנ"י בפ"ב דכתובות ובתשובות נוב"י בזה. ובחידושי הבאתי ראי' לדבריהם מהא דאמרינן בגיטין (דף ב' ע"ב) אימר דאמרינן ע"א נאמן באיסורין כגון חתיכה ספק חלב ספק שומן דלא איתחזק איסורא. אבל הכא איתחזק איסורא דאשת איש ה"ל דבר שבערוה ואין דבר שבערוה פחות משנים. ומשני רוב בקיאין הם. והדר פריך ולר"מ דחייש למיעוטא מאי איכא למימר. ומשני סתם סיפרא דדיינא מיגמר גמירי. וקשה לדעת הרמב"ן והראשונים ביבמות קי"ט. דס"ל שהיכא דאיכא חזקה בהדי מיעוט ס"ל לרבנן נמי סמוך מיעוטא לחזקה עי"ש. א"כ למאי דהוה סלקא דעתן מעיקרא דזה הוי מיעוט גמור אמאי קפריך רק לר"מ טפי ה"ל למיפרך גם לרבנן דנימא סמוך מיעוטא דאינן בקיאין לחזקה. ובשלמא לדעת המרדכי והמהרי"ק הנ"ל דס"ל שדוקא היכא דאיכא חזקה אין ע"א נאמן. אבל במקום דליכא חזקה ע"א נאמן גם בדבר שבערוה א"ש. משום דהכא כיון שאנו שקלינן להחזקה לצרפה בהדי המיעוט בכדי דלהוי כפלגא ופלגא נגד הרוב. א"כ הרי נשאר האיסור בלא חזקה ואע"א נאמן. משו"ה קפריך רק לר"מ דאיהו סובר דחיישינן למיעוט גרידא. והוי כספק השקול גם בלא חזקה ונשאר ע"א נגד החזקה. שוב מצאתי בתשובות רעק"א סימן קכ"ד. שכתב כן לישב אמאי דלא קפריך גם לרבנן. אבל אכתי קשה לי לדעת הרמב"ן שהובא לעיל דס"ל שבדבר שבערוה אין ע"א נאמן גם בלא חזקה, א"כ ה"ל למפרך לדידיה גם לרבנן דנימא סמוך מיעוטא לחזקה. אלא ודאי דכיון דהא דס"ל לרבנן סמוך מיעוטא לחזקה לא הוי אלא מדרבנן. דמדאורייתא בכל גווני אזלינן בת"ר כמבואר ברש"א חולין (דף י"א) ובפנ"י בקו"א סימן מ"ו. ובפרמ"ג סימן ק"י. במשבצות ס"ק ט"ו. ובכללי ס"ס ס"ק כ"ז. ובשעהמ"ל פרק י"ג מהלכות יבום הלכה ט"ו. וכיון דלא הוי אלא מדרבנן ובדרבנן ע"א נאמן גם בדבר שבערוה. ומשו"ה קפריך רק לר"מ דאיהו סובר דהיכא דאיכא חזקה בהדי המיעוט חיישינן מן התורה משום הך סברא דסמוך מיעוטא לחזקה כדמוכח מהא דאזיל לקולא ומטהר גבי תינוק שנמצא בצד העיסה. (ודברי התוס' ביבמות דף קי"ט. ד"ה מחוורתא תמוהים בזה. ואכ"מ להאריך) ועיין בחולין (דף פ"ו) ד"ה סמוך וא"ש:
כו) אלא שבעיקר דברי האחרונים שכתבו דבדרבנן ע"א נאמן גם בדבר שבערוה לא נראה לי משום דכיון שאין ע"א נאמן בדבר שבערוה בדאורייתא. ע"כ אי"ל למימר שגם בדרבנן נמי אינו נאמן משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. שוב ראיתי בח"ס אה"ע סימן ב'. שתמה כן על דבריהם בזה עי"ש. ומה שהקשתי מהא דגיטין דאמאי לא קפריך גם לרבנן. מבואר אצלי בחידושי. ואין כאן מקומו להרחיב הדיבור בזה:
כז) ולכן נראה דהרמב"ן סובר דדבר שבערוה לא הוי אלא היכא שעיקר עדותו הוא בעניני אישות. כמו בקדושין. או בעד המעיד על מיתת בעלה. ועל הגירושין שבא ע"י עדותו זו להפקיע אותה מבעלה. וכן בעדות יבמה לשוק לדעת המרדכי. הוי נמי כמו עניני אישות שבא להפקיע אותה מיבם. ועיין בב"ש אה"ע סימן קנ"ז. שסובר דגם יבמה לשוק לא מקרי דבר שבערוה. עי"ש. וכן מבואר בתשובות נוב"י קמא אה"ע סי' נ"ד. אבל במעיד על אשה שהיא אינה קרובה של פלוני כיון שבעיקר עדותו לא הוי בעניני אישות הרי זה דומה למעיד על חתיכה ספק חלב ספק שומן דלא הוי דבר שבערוה. והתוס' בגיטין (דף ב' ע"ב ד"ה הוי). כתבו דגם נדה לא הוי דבר שבערוה. עי"ש. ועיין ב"ש אה"ע סימן ג' ס"ק ז'. שסובר דממזר לא מקרי דבר שבערוה. וכן כתוב בתשובות רעק"א סימן קכ"ד עי"ש. אלא שדבריהם צ"ע אצלי מסוגי' דקדושין דף ס"ו ע"ב עי"ש. ועיין עוד בש"ש שמעתא ו' פרק ט"ו ולא מבעיא לדעת הרמב"ם ז"ל (בפרק ז' מהלכות סנהדרין) שסובר דבבא להעיד על אשה שהיא גרושה או זונה לא הוי דבר שבערוה. שזה ודאי לא הוי דבר שבערוה אלא אפילו לדעת התוס' רי"ד בקדושין (דף ס"ו) שכתב דבמעיד על אשה שהיא גרושה או זונה ורוצה לפוסלה מכהונה הוי דבר שבערוה עי"ש. מ"מ הכא מודה דלא הוי דבר שבערוה. יען משום דהתם הוה עיקר עדותו בעניני אישות דזה שהיא גרושה או זונה אינו נוגע לשום דבר אלא לענין אישות והוי כמו עיקר עדותו בעניני אישות. אבל זה שמעיד שאשה זו היא קרובתו או אינה קרובתו דבר זה הוא נוגע לכמה דברים אלא שמסתעף מזה גם לענין אישות. ובכה"ג כיון שאין עיקר עדותו בענין אישות לא הוי דבר שבערוה. ואם כי יש לומר גם להיפך דאפילו לדעת הרמב"ם שסובר דגרושה או זונה לא הוי דבר שבערוה. מ"מ מודה הכא. משום דגרושה או זונה תפסי בהו קדושין ואין הולד מהם ממזר. ומה"ט אין ראי' גם מדברי התוס' הנ"ל שכתבו דנדה לא הוי דבר שבערוה. כיון דגם נדה תפסי בה קדושין. ועבור כן לא הוי דבר שבערוה. אבל להעיד על אשה בעניני קרובות כיון דהוי מחייבי כריתות דלא תפסי בהן קדושין והולד ממזר. הוי דבר שבערוה. מ"מ נראה דאיסור קרובות כיון שאין עיקר עדות בעניני אישות לא הוי דבר שבערוה. דהא עיקר דבר זה שאין דבר שבערוה פחות משנים ילפינן מכי מצא בה ערות דבר ויליף דבר דבר מממון והתם אין הדבר נוגע אלא לענין אישות דבעל. וגדולה מזו כתבו התוס' בר"פ האש"ר ד"ה מידי דהוה דאי הוי שייך למילף מטבל והקדש הוה אמינא דהאי דאין דבר שבערוה פחות משנים ה"מ לאוסרה על בעלה דאין ע"א נאמן לאסור. משום דלענין איסור כתיב כי מצא בה ערות דבר אבל להתירה חד נמי נאמן עכ"ל. ומכ"ש דאין לנו למילף מזה לעדות קרובות דעריות דמילתא אחריתא היא. וא"כ כשבא אחותה ואמרה לא נתקדשתי הא אפילו אם נימא שאינה נאמנת על אחותה ואחותה אסורה לו. מ"מ על עצמה בודאי נאמנת לומר לא נתקדשתי כמ"ש הרמב"ן משום דאי"ל חזקת פנויה. וכיון דעל עצמה בודאי נאמנת א"כ לא נשאר עלינו לדון רק על נאמנותה על אחותה ועל זה אי"ל למימר שנאמנת שפיר מצד ע"א נאמן באיסורין. דעדותה על אחותה לומר שהיא אינה קרובתה לא הוי דבר שבערוה כמ"ש. והכי מורה לשון הרמב"ן שכתב אבל אם באו קרובות ואמרו לא קדשנו שליח ודאי מותר בהן דע"א נאמן באיסורין עכ"ל. הרי שבא עלה מטעם ע"א באיסורין. וזה נראה לי ברור בדעת הרמב"ן ז"ל בעהי"ת. ובחידושי הארכתי עוד בדברי הרמב"ן האלו. וכאן לענינינו יהי' די בזה:
כח) נחזור לראש דברינו הרי נתבאר היטב דאפילו היכא שהחנות האיסור אינה ניכרת בפני עצמה נמי לא בטל לכ"ע והוי קבוע דרבנן. ואפילו לדעת הסוברים דקבוע דאורייתא לא הוי אלא היכא שהאיסור ניכר לעצמו אבל במקום שאין האיסור ניכר לא הוי קבוע דאורייתא. מ"מ מדרבנן מיהו הוי קבוע דלא גרע מדבר שבמנין ודבר חשוב שאינו בטל והוי קבוע מדרבנן. ומשו"ה אמרינן כל הפתחים טמאים ולא אזלינן בתר רוב משום דהוי קבוע מדרבנן:
כט) אלא שאכתי קשה מהא דאמרינן בביצה (דף ל"ח) דפריך לר"א דאמר לטהר את הפתחים מכאן ולהבא אבל למפרע לא משום דאין ברירה. על הא דקאמר ר"א התם גבי תחומין דיש ברירה. ומשני דכי ל"ל לר"א ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן אי"ל ברירה. והשתא לפמ"ש הא הכא נמי הוי מדרבנן דמן התורה אזלינן בתר רוב פתחים טהורים אלא שמדרבנן הוי קבוע כמחצה על מחצה. ונימא דיש ברירה:
ל) ולכאורה הי' נראה לומר דרש"י סובר כדעת התוס' בזבחים שהובא לעיל (אות ז') דכל היכא דלא בטל הוי קבוע מדאורייתא אפילו אם אין האיסור ניכר לעצמו. וס"ל נמי דקרקע בקרקע מדאורייתא לא בטל. ועיין בח"ד (סימן ק"י ס"ק ו') ומשו"ה כל הפתחים טמאים משום דהוה קבוע דאורייתא כיון דלא בטל. אבל ז"א דאמרינן ביבמות (דף ט"ז ע"ב). אר"י אר"א עכו"ם שקידש בזה"ז חוששין לקדושין שמא מעשרת השבטים הוא. והא כל דפריש מרובא פריש. ומשני בדוכתא דקביעי ופירש"י בדוכתא דקביעי בני עשרת השבטים וכל קבוע כמחצה על מחצה דמי עכ"ל. ומלשון חוששין לקדושין דקאמר משמע דלא הוי אלא חששא דרבנן בעלמא. ולא ספק קדושי תורה ממש. וכ"כ בספר כנפי יונה להגאון ר' יונה לאנדסופר (בסימן ק"י) והיינו טעמא דמדאורייתא אזלינן בתר רוב. ורוב עכו"ם הם. ולאו מבני עשרת השבטים. והא אדם באדם לא שייך ביטול ואפ"ה לא הוי אלא קבוע דרבנן. וע"כ משום דכיון שהאיסור מעורב ואינו ניכר לעצמו לא הוי קבוע דאורייתא ומשו"ה נהי דלא בטל ברוב מ"מ כיון דלא הוי קבוע אמרינן כל דפריש מרובא פריש. ואזלינן בתר רוב כמ"ש. אלא דמדרבנן הוי קבוע דלא גרע מבע"ח ודבר חשוב דהוי קבוע מדרבנן. ועבור כן חוששין לקדושין מדרבנן. ואפילו אם נדחוק ונאמר דהא דאדם באדם לא בטל הוי רק מדרבנן דבע"ח לא בטלי. אבל בדאורייתא גם אדם באדם נמי בטל ברוב. ודלא כמ"ש לעיל (אות ז') אבל במקום דמדאורייתא לא בטל הוי קבוע דאורייתא אפילו היכא שאין האיסור ניכר. ומשו"ה כל הפתחים טמאים. דכיון דקרקע מדאורייתא לא בטל הוי קבוע דאורייתא. הנה מלבד מה שהוא דבר שלא ניתן לאמר כלל דאדם באדם יהי' בטל מדאורייתא כמבואר לעיל. אכתי קשה לדעת הר"ש מקינון שהובא לעיל (אות ח') דס"ל להדיא שגם קרקע בקרקע נמי בטל מדאורייתא אמאי כל הפתחים טמאים. הא מדאורייתא בטל ברוב. ואינו אסור אלא מדרבנן ובדרבנן הא יש ברירה:
לא) ונראה לישב ע"פ מה דאמרינן בעירובין (דף ל"ז ע"ב) אמר ליה רבא לר"נ מאן האי תנא דאפילו בדרבנן ל"ל ברירה כו'. וכתבו התוס' ד"ה מאן האי תנא. הא דלא קאמר ר"י דאגודה של ירק הוא דהוי מדרבנן ול"ל ברירה. משום דכיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה כדאורייתא כדפירש"י לעיל גבי לקוט תאנים מתאנתי עכ"ל. וכן מבואר מדבריהם בבכורות (דף י"א ע"ב ד"ה טבלים) עי"ש. הרי מבואר מדבריהם דדבר שיש לו עיקר מן התורה דינו כדאורייתא ממש. ואם מדאורייתא אין ברירה גם בזה אין ברירה. ומשום הכי סבר רב אושיעא בזה אין ברירה משום דכיון שאנו באין עלה לטעם ביטול ברוב מקרי עיקרו מדאורייתא דהוי כדאורייתא ממש שלא אמרינן ברירה. ועיין ביש"ש סוף דיני ברירה (ובאות י"ב וי"ג) ועיין עוד בש"ך יו"ד (סימן ק"י ס"ק י"ט). בכללי ס"ס. ובפ"ח בכללי ס"ס ס"ק ח'. ובמל"מ פ"ד מהלכות בכורות הל"א. ודו"ק:
לב) נחזור לעניננו הרי נתבאר היטב שדעת רש"י והמאירי דהא דקתני כולם טמאים הוי רק מטעם ספק. דטמא ודאי אינו אלא אחד מהן. וה"נ הא דקתני בתוספתא דס"ל לת"ק דשניהם טמאים לא הוי אלא מטעם ספק. משום דכיון דס"ל דיש ברירה א"כ אותו שהוא מיוחד לישיבה הוי טמא ודאי. משום הכי שניהם טמאים מספק. כיון דלא ידעינן מי משניהם מיוחד לישיבה. והרמב"ם שפסק כת"ק דשניהם טמאים אע"ג דבדאוריי' אין ברירה ובטל מה שיחד לאחד מהם הוא משום דאזיל לטעמיה דס"ל דהא דבדאורייתא אין ברירה מטעם ספק ולחומרא כמ"ש הר"ן בפ"ג דגיטין. וההמ"מ בפרק ג' הלכ' א' מהלכות גירושין עי"ש. ומשו"ה פסק דשניהם טמאים דאזלינן לחומרא בדאורייתא אולי יש ברירה. דדוקא היכא שהחומרא הוי אם נימא אין ברירה. אמרינן א"ב אבל אי הוי לחומרא יש ברירה אמרינן בדאורייתא יש ברירה לחומרא. ומשו"ה שניהם טמאים. ועיין בשעהמ"ל פ"ג מהלכות גרושין הלכה ג':
לג) וא"ת לפי דעת התוס' המבואר לעיל (אות ל"ב) דס"ל דאי אין ברירה לא חייל כלל ולא הוי תרומה אפילו אחת מהן. וכן משמע גם דעת הרמב"ם (בפ"ח הלכה י"ב) מהלכות תמידין ומוספים ועי"ש בלח"מ. ובמ"ש הפת"ה סי' ע"ה בזה היכא דלא נטמא אלא אחד מהם יהי' טהור לגמרי מטעם ס"ס. ספק דילמא אין ברירה כלל. ואפילו אם יש ברירה אכתי דילמא המחצלת השניה היא המיוחדת לישיבה. וזו שנטמאת היא לאהלים. ואע"ג דהוי ספק אחד בגוף וספק שני בתערובות. אכתי קשה לפי מה שמבואר בדברי האחרונים דדוקא היכא שהספק הראשון אסור מן התורה הוא דלא מהני ספק שני בתערובות וכמ"ש הרמ"א בסי' ק"י. דהטעם הוא הואיל והספק הראשון הוא איסור דאורייתא. וא"כ לפי דעת הרמב"ם דס"ל שספיקא דאורייתא מן התורה לקולא מהני שפיר ספק ספיקא כה"ג ולכאורה הי' נראה לומר דע"כ לא ס"ל להרמב"ם דספיקא דאורייתא מה"ת לקולא אלא בספיקא דמציאות אבל בספיקא דדינו חמור טפי וגם הרמב"ם מודה בזה דהוי מה"ת לחומרא. ועיין במל"מ (פ"ו הי"א) מהלכות עדות. ובפרק ט"ו מהלכות טו"נ. שוב מצאתי כן מפורש בספר חמד"ש בפה"ש וכתב דספיקא דדינא חשוב כמו איקבע איסורא שמודה בה הרמב"ם דהוי מדאורייתא לחומרא. עי"ש. ועיין עוד בכ"מ (פ"ח הל"ו) מהלכות שגגות. וא"כ כיון דהספק אי יש ברירה או אין ברירה הוי ספיקא דדינא דהוי מה"ת לחומרא. לא מהני בזה ס"ס משום דהוי ספק אחד בגוף וספק שני בתערובות. אלא שבתשובות הר"ן (סימן נ"א) כתב בהדיא דאפילו בספיקא דדינא נמי הוי מה"ת לקולא לדעת הרמב"ם עי"ש. ודברי הר"ן האלו היו בהעלם עין לפי שעה מהגאון בעל חמד"ש. וא"כ כיון דהספק אם יש ברירה אי א"ב נמי הוי רק מדרבנן לחומרא הוי ספק ספיקא מעליא. ונראה דאין להתיר בזה מטעם ספק ספיקא משום דאם יטמא אח"כ המחצלת השניה הרי נתיר גם אותה מטעם ס"ס. דאולי אין ברירה. ואפילו אם יש ברירה אולי המחצלת הראשונה מיוחדת לישיבה והיא מיוחדת לאהלים. והשתא מתחילה התרנו להמחצלת הראשונה משום דאולי השניה מיוחדת לשכיבה. ואח"כ נתיר המחצלת השניה משום דנימא דהמחצלת הראשונה מיוחדת לשכיבה. וא"כ הוי תרתי דסתרי אהדדי. והיכא דהספיקות סתרי אהדדי לא אמרינן ס"ס. כמבואר בתוס' (בב"ק דף י"א ע"א) ד"ה דקא מטהרת. ובנדה דף כ"ז ע"א תוס' ד"ה חומש עי"ש. גם עיקר דבר זה דהרמב"ם סובר כדעת התוס' דאי אין ברירה לא חייל כלל אינו מוכרח. והארכתי בזה בחידושי ואין כאן מקומו:
לד) עוד קשה לי בהא דאמרינן בגיטין (דף כ"ה) שהוכיח רב משרשיא דיש חילוק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים. דאפילו מאן דל"ל ברירה בתולה בדעת עצמו. בתולה בדעת אחרים אי"ל ברירה. דהא ר"ש דל"ל ברירה בתולה בדעת עצמו. ובתולה בדעת אחרים אי"ל ברירה. תולה בדעת עצמו ל"ל ברירה הא דאמרן. בהלוקח יין דר"י ור"י ור"ש אוסרים. תולה בדעת אחרים אי"ל ברירה דתניא הריני בועלך ע"מ שירצה אבא אע"פ שלא רצה האב מקודשת. רשב"ג אומר משום ר"ש רצה האב מקודשת לא רצה האב אינה מקודשת. א"ל רבא לעולם ל"ש תולה בדעת עצמו ול"ש תולה בדעת אחרים אי"ל לר"ש ברירה. והתם כדקתני טעמא א"ל לר"מ אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונמצא זה שותה טבלים למפרע. וקשה אמאי לא מייתי להך תוספתא דכלים דקתני אם אמר לאומן עשה לי שני זוגין אחד לבהמה ואחד לכלים. עשה לי שני מחצלאות אחת לשכיבה ואחת לאהלים הרי אלו שניהם טמאים עד שיפרישם בטהרה. ור"ש אומר שניהם טהורים עד שיפרישם בטומאה. משום דסובר אין ברירה כמבואר בירושלמי. אלמא ל"ל לר"ש ברירה בתולה בדעת עצמו. ובעירובין (דף ל"ז ע"ב) קאמרינן הריני מערב לשבתות של כל השנה כולה רציתי אלך לא רציתי לא אלך רצה מבעוד יום עירובו עירוב. משחשיכה ר"ש אומר עירובו עירוב וחכ"א אין עירובו עירוב ופריך והא שמעינן לר"ש דל"ל ברירה גבי הלוקח יין מבין הכותים. אלא איפך כו' ורבא אמר שאני התם דבעי ראשית ששיריה נכרים. לעולם ר"ש אי"ל ברירה. ותימא דמה יענה להך תוספתא דמפורש בה דר"ש ל"ל ברירה. וזו היא פליאה נשגבה:
לה) ונראה לפענ"ד לישב דהנה אמרינן בנדה (דף ג' ע"א) ושניהם לא למדוה אלא מסוטה כו'. ור"ש סבר כי סוטה מה סוטה בר"ה טהור הכא נמי בר"ה טהור אי מסוטה אימא כי סוטה מה סוטה ברה"י טמאה ודאי ה"נ ברה"י טמא ודאי. הכי השתא התם יש רגלים לדבר שהרי קינא לה ונסתרה הכא מאי רגלים לדבר איכא ופירש רש"י דקסבר ר"ש בשאר ספק טומאה דעלמא נמי תולין ברה"י דהא אין רגלים לדבר עכ"ל. וכ"כ התוס' שם. וקשה דהא כתבו התוס' בנדה שם ד"ה וב"ה. ובחולין (דף ט' ע"ב) ד"ה והלכתא. וז"ל וא"ת והיכא ילפינן מסוטה לטהר ברה"ר אפילו ליכא חזקה הא בסוטה אי"ל חזקת טהרה. וי"ל שקינא לה ונסתרה איתרע חזקתה. וא"ת והיכי ילפינן מסוטה דברה"י ספיקא טמא אפילו איכא חזקה הא בסוטה איתרע חזקה כו'. וי"ל דיליף מסוטה שעשאה הכתוב ודאי טמאה אע"ג דאי"ל חזקה שאינה טמאה ודאי ולא איתרע אלא חזקת טהרה ודאית עכ"ל. וא"כ לר"ש דסובר דמסוטה ליכא למילף ברה"י משום דהוי רגלים לדבר תקשי מנ"ל דספק טומאה ברה"י ספיקא טמא דהיינו תולין אפילו היכא דאיכא חזקה דטהרה כגון בספק נגע ספק לא נגע. כיון דליכא למילף מסוטה. והרי בכמה משניות בטהרות מבואר שאי"ל לר"ש ספק טומאה ברה"י ספיקא טמא (היינו תולין) אפילו בספק נגע אע"ג דא"ל להאדם חזקת טהרה. ואמאי לא מוקמינן לה אחזקת טהרה. כיון דמסוטה ליכא למילף דהוי רגלים לדברי. שוב מצאתי בחידושי הר"ן על נדה שהקשה כן והניח בתימא:
לו) ונראה דהנה המהרי"ט (בחלק שני יו"ד סימן א') עמד על מה שכתב הרמב"ם בפרק ט"ו מהלכות אבה"ט שמשו"ה ספק טומאה בר"ה טהור משום שהספיקות מדבריהם. והקשה המהרי"ט הא אפילו אי תימא שהספיקות דבר תורה הם נמי לא קשה מידי מ"ט מטהרין ספק טומאה ברה"ר משום דמדאורייתא מוקמינן אחזקה דאי"ל חזקת טהרה. וכתב דלא קשיא משום דבר"ה מטהרין אפילו היכא דאיתרע ליה חזקה שהרי הי' השרץ אצל הטהרות מעיקרא וה"ל דומיא דסוטה שהואיל והי' הבועל אצל האשה איתרע ליה חזקה. וכ"כ התוס' (בפרק כשם) ד"ה אינו דין. שכיון שהשרץ והבועל קמן אצל הטהרות והאשה איתרע ליה חזקה. אלא שבבועל בעינן סתירה ע"י קינוי. משום דבלא קינוי לא הוי שום ספק וריעותא כלל בסתירה גרידא דלא נחשדו ישראל על העריות. אלא הקינוי גורם הספק. והסתירה שאחרי הקינוי חשיב ריעותא כמו השרץ שנמצא אצל הטהרות ואיתרע ע"י זה החזקת טהרה. ובזה מיושב מה שהקשו התוס' דלמאי איצטריך הלכתא למילף ר"ה מסוטה הא איכא חזקת טהרה ונימא העמד טהור על חזקתו. ולפ"ז לא קשה מידי דכיון דהשרץ לפניך איתרע ליה חזקתו והוי ספק השקול עכ"ד יעו"ש. וכוונתו מבואר דכיון שהשרץ אצל הטהרות אלא שהספק הוא אם נגע איתרע ליה החזקת טהרה. והוי דומיא שכתבו התוס' בכתובות (דף כ"ב ע"א) ד"ה תרווייהו. דכיון דודאי זרק לה קדושין אלא שהספק הוא אם קרוב לו או קרוב לה איתרע חזקתה. וכתב המהרי"ט בחידושיו לקדושין (דף ה') ובחד"ש ח"מ (סימן כ') דלא הוי חזקה מדאורייתא כיון דאיתרע. משום דחזקה ילפינן בפ"ק דחולי מדכתיב ויצא הכהן והסגיר את הבית ודילמא אדנפיק ואת בצר ליה שיעורא אלא דזיל בתר חזקה. והתם לא איתרע כלל. וכ"ת התם נמי הורעה שהרי חסר לפניך. התם איכא למימר השתא הוא דחסר אבל קודם לכן בחזקתו קיימת ולא הורעה. אבל הכא הורעה ובאה לבית הספק קודם שנולד הספק דקרוב לו וקרוב לה. וכן הכא קודם שנולד הספק בלשון הקדושין הורעה חזקת פנויה במה שפשטה ידה עכ"ל. וראיתי בספר אב"מ (סימן כ"ז ס"ק י"ח) שתמה על המהרי"ט בזה במ"ש דכיון דאיתרע לא הוי חזקה מדאורייתא ובנגעים לא איתרע החזקה. והקשה מדברי התוס' בחולין (דף י' ע"ב) ד"ה ודילמא . שכתבו דהכי נמי יש ריעותא גדולה אע"ג דאישתכח חסר לאחר שבוע עכ"ל. ובמחכ"ת לא עיין היטב בזה במהרי"ט שמפרש דבריו בהדיא משום דהתם איכא למימר השתא הוא דחסר. אבל מקודם לכן בחזקתה קיימת. אבל הכא הורעה ובאה לבית הספק קודם שנולד הספק דקרוב לו או קרוב לה. והביא בעצמו לדברי התוס' דחולין הנ"ל כמש"כ. וכן מבואר בספר מחנ"א (פרק י"ב) מהלכות נדרים. שכתב וא"ת אמאי סתם נדרים להחמיר ולא מוקמינן לגברא אחזקתו שלא נדר. כבר כתב הרא"ש שם דמסתמא לנדר אתכוין דאל"כ לישתוק. ועוד דהתם כיון שהוא מודה שנדר איתרע חזקתו כמ"ש התוס' בפ"ב דכתובות גבי ע"א אומר נתקדשה דכיון שזרק לה קדושין איתרע חזקתה עכ"ל. וכן מבואר בפנ"י גיטין (דף כ"ח ע"א) ומביא ראי' לזה מהש"ס עי"ש. וכ"כ בפרמ"ג במשבצות (סימן ק"ה ס"ק ג') ועיין עוד בספר דברי אמת קונטרס ח' (דף ק"י) דפוס האלברשטאט שהאריך בזה. והכי נמי כיון שהשרץ והבועל לפניך אלא שאנו מסופקים אם נגעו או לא. לא מוקמינן בזה אחזקה. יען דאיתרע חזקתו ע"י זה. וא"ת א"כ גבי מקוה אמאי מוקמינן לטמא אחזקתו הא התם נמי איתרע ליה החזקת טמא שלו דהרי מקוה לפניך ובודאי טבל. וי"ל דכיון שאין הספק אלא בהמקוה שנמצאת עתה חסרה. אם גם מעיקרא בשעה שטבל נמי חסרה היתה. א"כ לא איתרע כלל החזקת טמא שלו. דהא אין הספק בהטמא אם טבל או לא אלא בהמקוה. ואם נימא שמעיקרא נמי חסרה היתה הרי אין כאן מקוה לפניו ולא טבל במקוה כלל. וא"כ הוי כמו ספק הלך למקום מקוה לטבול בה ספק לא הלך דלא איתרע חזקתו עי"ז כלל. ומוקמינן ליה אחזקה בודאי. כמו שיבואר לקמן. אמנם רבים חולקים ע"ז וס"ל דאפילו היכא דאיתרע נמי אזלינן בתר חזקה מדאורייתא והוי חזקה גמורה. והא דכתבו התוס' דכיון דודאי זרק לה קדושין ל"ל למימר אוקמי אחזקה. הוי רק מדרבנן לבד שלא להתירה להנשא לכתחילה. אבל מדאורייתא גם בזה מוקמינן לה אחזקה. וכ"כ מפורש המהרי"ק בשורש קע"א עי"ש. וכ"כ המהרשד"ם יו"ד (סימן ר"א) ובתשובות מהריב"ל חלק ג' (סימן ע"ב) ותשובות מהר"א ששון סימן קס"ז. ובתשובות הב"ח (סימן קכ"ט) ובתשובות הרדב"ז חדשות (סימן ס"ב) ובתשובות נוב"י קמא יו"ד (סימן ס"ה). ואה"ע (סימן ס"א) עי"ש. ואם כי עיקר ראיתם שהביאו מדברי התוס' דחולין (דף י') הנזכר לעיל. שכתבו דאפילו היכא דאיתרע. שחסר הנגע לפניך נמי אזלינן בתר חזקה. אינה מכרעת לפמ"ש המהרי"ט לחלק דהתם איכא למימר השתא הוא דחסר. אבל הכא הורעה ובאה לבית הספק קודם שנולד הספק כמו שמבואר לעיל. גם שאר ראיותיהם בזה אינם מוכרחות כמו שמבואר אצלי בחידושי. מ"מ הרי מפורש יוצא מפי כל הני רבוותא דבכל ענין הוי חזקה גמורה מדאורייתא. ואפילו היכא דאיתרע הרבה כמו בזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה. והרבה הארכתי בזה בחידושי ואין כאן מקומו להרחיב הדיבור בענין זה:
לז) ונראה לפענ"ד לומר שזו היא דעת ר"ש. ובזה נחלקו ר"ש ורבנן דר"ש סובר כיון דהבועל לפניך לא הוי חזקה כלל מדאורייתא. וכן בספק נגע ספק לא נגע ברה"י כיון דהשרץ לפניך איתרע החזקה. כמו שכ' המהרי"ט והעומדים בשיטתו וכמו שמפורש לעיל. ומשו"ה סבר דברה"י תולין. ורבנן סברי דאפילו היכא דאיתרע השרץ לפניך נמי הוי חזקה גמורה מדאורייתא. אלא דילפינן מסוטה דכל ספק טומאה ברה"י טמא ודאי אפילו היכא דאיכא חזקה: