זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן
יורה דעה · סימן ה
בענין צדקה וירושת רבנות ב"ה ביאלאסטאק.
כבוד הרב הגדול המפורסם ציס"ע קדוש יאמר לו כקש"ת מוה"ר יעקב יוסף נ"י שלום.
אחדשה"ט. מכתבו הגיעני ביום ו' עש"ק סמוך לחשיכה ומה דבדק לן מר ע"ד הרב ז"ל דמתא פלניא ששבק חיים לכל חי זה ערך תשע עשרה שנה והניח אחריו אשה ושני בנים קטנים. והבע"ב דשם מנו רב אחר במקומו ע"פ הסכמתו ובחירתו של כתר"ה. ופסקו להרב החדש שכירות קצובות לכל שבוע ושבוע כנהוג. ולהרבנות האלמנה של הרב המנוח ז"ל קצבו ג"כ סך ידוע לכל שבוע מדמי הטאקסע. וכן התנהג הדבר עד חוהמ"פ העבר שאז גם האלמנה שבקה חיים לכל חי. ועתה נתהוה מחלוקת ע"ד הסכום שלקחה האלמנה. כי בן הרב הנפטר אומר שזה שייך אליו מכח ירושה כי הבן יורש את אמו דבר תורה. וכמו שהוא יורש לכל העזבון שלה שהניחה אחריה כן הוא יורש גם לזה הסך שלקחה אמו מהטאקסע. והרב העומד על משמרתו עתה טוען שזה הסך שקבלה האלמנה שייך לו יען כי בעת שמנוהו לרב שם בהעיר אמרו לו הבע"ב בפירוש שלאחר פטירתה של האלמנה הרבנית יתנו לו גם את זה הסך שהם נותנים להאלמנה. ואם כי בהכתב שנתנו לו אז הנמצא ת"י לא נזכר מזה מאומה. אך האנשים העומדים מצדו אומרים שהם זוכרים] אשר כן היה המדובר אז בפירוש. והצד שכנגדם מכחישים אותם ואומרים שהם היו באותו מעמד וגם חתמו על הכתב שלו ומעולם לא הבטיחוהו ע"ז כלל. - עוד שנית שבן הרב הקודם שהוא כעת מוסמך בסמיכת חכמים וראוי למלאות מקום אביו הרב ז"ל. בא בטענת ירושה לעיקר הרבנות דשם. ותובע לחזקת אביו הרב המנוח ז"ל:
א) תשובה
אם כי טרידנא טובא כעת בטרדת הגוף וטרדת הנפש ושמעתא בעי צלותא. אבל יען שכתר"ה בקש מאתי להשיבו מיד בכדי להשקיט אש המחלוקת אשר אחזה בכל קצותיה. וקיימו וקבלו עליהם לקיים ככל אשר יצא מאתי ע"פ דין תורתינו הקדושה. לכן הנני למלאות רצון כתר"ה ולהגיד את דעתי בזה כפי שיורוני מן השמים. הנה מה שטוען בן הרב הנפטר ז"ל שזה הסכום שנתנו אנשי העיר לאמו שייך לו מכח ירושה. איננה טענה כי ממון כזה אין בידה להוריש לבניה אחריה משום דאנשי העיר נתנו לה זה הסכום בכדי שיהיה בידה לכלכל את נפשה ונפש עולליה הקטנים לבל יגועו ברעב. וזהו רק כ"ז שהיתה בחיים והיתה צריכה לפרנסה אבל עתה שהיא מתה ואין לה שום צורך בזה לא. דאדעתא דהכי לא התחייבו מעולם. וא"כ כשמתה פקע זכותה לגמרי ואין אנשי העיר מחויבים ליתן ליורשיה כלל. ודבר זה יש ללמוד מדברי המרדכי פרק אע"פ (סי' קע"ה) שכתב שם מעשה באחד שנדר מעות להשיא יתומה אחת. ונפטרה היתומה. ותבעוהו יורשיה. ופטרו הרב ר"ח כהן ז"ל והביא ראיה מפרק אע"פ (דף נ"ד:) דאמרינן שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה, ומסקינן בגמרא דהלכה כר"א בן עזריה. וכ"ש הכא דלכ"ע לא יתן שלא כתב ולא נדר לה אלא ע"מ להשיאה. ולהראבי"ה נראה דכיון דאמר בירושלמי הדא דתימא בעשיר אבל בעני נעשה נדר. זכו בו היורשין מדתניא בפרק נגמר הדין (דף מ"ח) מותר המת ליורשיו. ועד כאן לא פליגי ר"מ ור"נ אלא בתפיסה דאיסורי הנאה הא לאו הכי לכ"ע ליורשיו. אלמא אע"ג שלא נתנו הנותנים ולא גבו הגובים לצורך יורשים אפ"ה זכו היורשים מכח המת. ולההיא דפרק אע"פ לא דמי דלאו כל האומדנות שוין עכ"ל. ובשלטי הגבורים שם הביא שרבינו יצחק מווינא הולך בשיטת רבינו חיים כהן וכתב דאין ליורשים בהם כלום דאומדן דעתא גדול הוא שזה לא הפריש מעותיו אלא לצורך מצוה ולא לדבר הרשות שיאכלו היורשים ויעשו בהם צרכיהם. וההיא דירושלמי שהביא הראבי"ה אבל בעני נעשה נדר. לאו ראיה היא דודאי נדר הוא ולא מצי הדר בו שלא ליתנה לאותו עני שנדר לו אבל אם מת העני קודם שנתן לו אין לבאים מכחו כלום ע"כ. וכ"כ בפסקי תוספות בערכין (סי' כ"ז) וז"ל הקצה מעות להשיא יתומה לשם מצוה ומתה אינו חייב ליתן ליורשיה ע"כ. והביא כן בשם התוס' עי"ש. וחסר זאת בתוס' שלנו. וכ"כ בתשו' הרא"ש (כלל ל"ב ס' ו') הובא בב"י יו"ד (סי' רנ"ג) ובח"מ (סוף סי' רפ"ג) שכתב על אודות השבויה שאמה קבצה מעות לצורך פדיונה. ואח"כ שמעה שהמירה ונטמעת בין הנכרים. שלא זכו בניה אחריה. דאדעתא דהכי לא התנדבו כו'. ולא דמי להא דאמרינן מותר שבוי לשבוי דהתם נעשית המצוה בהממון שנגבה בשבילו ולהכי מה שנשאר מדמי פדיונו זכה בהם השבוי מאחר שהתנדבו לצורכו. אבל הכא כיון שהמירה ודאי לא זכתה בהמעות שהתנדבו לפדיונה. והגע בעצמך בהא דאמרינן מותר המת ליורשיו בחולה שהיה גוסס ופסקו לו צדקה לצורך ארון ותכריכים וקבורה ונתרפא. וכי תעלה על דעתך שתנתן לו הצדקה. והלא לא אמרו אלא מותר המת. וכן בנידון זה הוה כאלו מתה השבויה ולא נפדית דמה לי מתה מה לי המירה הילכך לא זכתה בהם השבויה. ואם היה באפשר להחזיר לכל אחד מה שנתן זה היה הנכון והישר כי התנדבו לצורך פדיונה ולא יצאו המעות מרשותם עד שתפדה כו' עכ"ל. ומשמע מדבריו אפילו אם מתה או המירה דתה אחרי שכבר גבו המעות לצורך פדיונה. מ"מ כיון שלא הספיקו לפדותה עד שמתה או המירה לא זכתה בהמעות שקבצו עבורה. דהוה אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא התנדבו ויחזרו המעות להנותנים. כי לא יצאו המעות מרשותם עד שתפדה. וזהו כדעת ר"ח כהן. וכן נראה מדברי הרמ"א בח"מ (סוף סי' רפ"ג) עי"ש:
אלא שאני תמה על הרא"ש ז"ל במה שהביא ראיה לדבריו מהיכא שגבו מעות לצורך ארון ותכריכים וקבורה בעת שהיה גוסס ואח"כ נתרפא שהמעות חוזרים להנותנים ולא אמרינן בזה מותר המת למת. דמה דמיון הוא זה להך דהכא דהתם כיון דבשעה שגבו המעות עבורו לצורך ארון ותכריכים וקבורה עדיין היה חי ולא היה צורך לו בזה כלל. אם נתרפא אח"כ בודאי המעות חוזרים משום דהוה גביה בטעות. ודמי להא דאמרינן בירושלמי שקלים (פ"ב הל"ה) דאם גבו לו בחזקת שאין לו ונמצא שיש לו דצריך להחזיר להנותנים עי"ש. משום דכיון דבשעת הגבייה לא היה צורך לו בזה הוה גבייה בטעות ולא זכי בהו מיתנא. וה"נ היכא שגבו המעות בעוד שהיה חי ואח"כ נתרפא הוה גבייה בטעות. אבל בכה"ג היכא שבשעת הגבייה עדיין לא המירה ולא מתה והיתה עומדת לפדות שבזה לא הוה גבייה בטעות. איכא למימר דזכתה בהו וכי מתה הוה ליורשיה. - והרשב"א בתשו' הובא בב"י שם. כתב על מעות שגבו לפדיון שבוי ואח"כ מת השבוי עד שלא נפדה שדבר ברור שהוא של יורשין. ממתני' דשקלים דמשעת גוביינא זכה לו הגבאי עכ"ל. וכתב בתשובת הרשד"ם חלק יו"ד (סי' קס"ז) דהרשב"א ס"ל דמשעת גוביינא זכה בהו השבוי גם טרם שנעשה המצוה. וכיון שזכה בהם השבוי הרי אותן המעות נקראים נכסיו והילכך כשמת זכו בהם יורשיו כשאר נכסי המת. ודעת הרא"ש דדוקא כשנעשית המצוה והותירו אלו המעות אז הוה המותר ליורשים ואם לא לא עיי"ש. ונראה דגם הרשב"א לא קאמר דזכו בהם היורשים אלא היכא שכבר גבו המעות. אבל היכא שלא יצאו המעות מיד הנודר גם הרשב"א מודה לדעת ר"ח כהן שלא זכו בהם היורשים. וכ"כ הד"מ באה"ע (סי' נ"ג ס"א) דאף הרשב"א ס"ל כר"ח כהן דאם מתה המעות חוזרים עיי"ש:
ב) והנה הרשב"א שכתב דהוה ליורשים. פירושא קא מפרש לטעמיה דידיה ממתניתין דשקלים דמותר המת למת משום דהואיל ונתבזה קנה בבזיון. כמבואר בסנהדרין (דף מ"ח). וה"נ כיון דכבר נגבה הכסף לשמו של השבוי ונתבזה בזה זכה בו השבוי וזכו בהם היורשים מכחו. דכיון שכבר קנה השבוי מטעם בזיונו לא אמרינן בזה אומדנא להוציא מידו. אבל הראבי"ה דס"ל שאפילו אם המעות עדיין תחת ידו ולא גבו עבור היתומה נמי הוה ליורשים. הוא תמוה דאמאי לא נימא בזה אומדנא דאדעתא דהכא שיתן ליורשיה לא התחייב לה. ומ"ש זו האומדנא מהך אומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה. ומ"ש הראבי"ה שאין כל האומדנות שוות לא אדע טעמו בזה. דהא בכה"ג אין לך אומדנא גדולה מזו שלא התחייב לתת לה אלא לצורך נשואיה שהוא מצוה רבה להשיא יתומה ולא ליורשיה שאין שום סרך מצוה בזה כלל:
ג) ונ"ל לפי מה שמבואר בתשובת מהר"מ מרוטענבורג (סי' תתקמ"ב) הובא בקצרה במרדכי פ"ק דב"ב שכתב דגבי נדרים וצדקות לא אמרינן אומדנא דלאחר זמן. ודאי אם באותה שעה טועה בדבר שהיה סבור שהוא כך ואינו כך. כגון שור שחור שיצא מביתי ראשון יהיה הקדש ויצא לבן לא הוה הקדש. כדאיתא בנזיר פרק ב"ש (דף ל"א) דהקדש טעות אינו הקדש. אבל אם בההיא שעתא לא טעה חל הנדר ולא בטל משום מילתא דאתיא לאחר זמן. דהא חזינן לכלבא שבוע שהוצרך להתיר נדרו כדאיתא בפרק אע"פ. אע"ג דאין לך אומדנא גדולה מזו דאדעתא דגברא רבה כרע"ק לא נדר. ועוד שבעצמו היה אומר כן דאדעתא דגברא רבה לא נדר ואפ"ה הוצרך התרה. דבשביל דברים של אחר זמן אין לבטל הנדר. ולא דמי לאומדנא דר"ש בן מנסיא דהכותב נכסיו לאחר ולא ידע שיש לו בן ושוב שמע שיש לו בן או שאשתו מעוברת אין מתנתו מתנה. דשאני התם דמתנה בטעות הוה דבההיא שעתא דיהיב לאחרים היה לו בן והוא היה סבר דבן אין לו. אבל היכא שהוא דבר הבא לאחר זמן ומלתא דשכיחא הוא שבני אדם מתמוטטין מנכסיהן וגלגל החוזר בעולם הוא. אמרינן שכיון דמילתא דשכיחא הוא אם איתא דסלקא אדעתיה שיהיו בניו קודמין לכל אדם איבעיא לו לאתנויה וכיון דלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה. כ"ש במילי דצדקה דבעין יפה נותן שלא היה בלבו שום תנאי עכ"ל. והנה הא דהביא מהך דר"ש בן מנסיא אע"ג דבשאר דוכתא בודאי אמרינן גם אומדנא דלאחר זמן כדמוכח בקידושין (דף נ') בההוא דזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל. ובפרק אלמנה ניזונת (דף צ"ז) בהך דזבין ולא איצטריכו לו זוזי ובשאר דוכתין. ואיהו לא כתב כן אלא גבי נדרים וצדקה דמשום חומר דידהו לא אמרינן גבייהו אומדנא דלאחר זמן. צ"ל משום דר"ש בן מנסיא סתמא קתני דמשמע אפילו אם כתב לעני. ולהכי כתב דהתם הוה אומדנא דמעיקרא דבההיא שעתא דיהיב היה לו בן אלא שהוא לא ידע וסבר שאין לו. אבל היכא דלא הוה טעות מעיקרא. אלא שאח"כ איתגליא בהתיה שע"ד כן לא היה כוונתו. בכה"ג לא אמרינן אומדנא גבי נדרים ושבועות כיון דהוה אומדנא דלאח"ז:
ד) והמבי"ט בתשובה כתב דנדר שניתר ע"י פתח לא בעי התרת חכם מדאורייתא. דכיון שאלו היה נותן דבר זה אל לבו לא היה נודר א"כ הנדר היה בטעות. והא דצריך התרה הוא רק מדרבנן לפי שאין הטעות ברור וגלוי לכל. ובתשובות מהרי"ט בקמא (סי' י"ט) מחלק בין פתח דמעיקרא לפתח של אחר זמן דבפתח דמעיקרא כעין ההיא דפרק ר"א קונם שאני נושא את פלונית כעורה והרי היא נאה כו'. וכן הא דתנן נדרי שגגות כיצד ראה אותם אוכלין תאנים ואמר הריני עליכם קרבן ונמצא אביו ואחיו עמהם ואמר אילו הייתי יודע הייתי אומר חוץ מאלו שנמצא הנדר טעות אצלם. וכן מי שנזר והרי הוא קובר מתים שאלו היה נותן אל לבו שאי אפשר לו להנזר הואיל והוא קובר מתים לא היה נודר. נדר טעות הוא ואין צריך היתר חכם כלל מדאוריי'. אבל היכא שהפתח לא היה בשעת הנדר כי ההיא דפתח לו רחמנא למשה כי מתו האנשים המבקשים את נפשך שירדו מנכסיהן. אע"פ שפתח הוא דאדעתא דהכי לא נדר. מ"מ זה הפתח לא היה בשעת הנדר שעדיין לא הענו ולא נמצא מוטעה בנדרו שלא היה לחוש שמא יענו. וכיון שכן חל הנדר שפיר וצריך התרת חכם עי"ש. וזהו מתאימות לדברי המהר"ם מרוטענבורג הנ"ל. אלא דמ"ש המהרי"ט משום דכיון דזה הפתח לא היה לו בשעת הנדר לא נמצא מוטעה בנדרו שלא היה לו לחוש שמא יענו. המהר"מ ב"ב כתב להיפך דכיון דמילתא דשכיחא הוא שבני אדם מתמוטטין מנכסיהן וגלגל הוא החוזר בעולם אם איתא דסליק אדעתיה שאם יענו יתבטל נדרו איבעיא לו לאתנויה וכיון דלא אתני איהו דאפסוד אנפשיה:
ה) ולכאורה קשה לי לדעת הר"מ דא"כ גם חכם לא יהיה רשאי להתיר ע"י פתח זה. דהא כיון דעניות מצויה והיא מילתא דשכיחא שבני אדם מתמוטטין מנכסיהן. אם איתא שע"ד כן לא היה נודר ה"ל לאתנויה ומדלא אתני אית לן למימר שבודאי היה כוונתו בשעת הנדר גם על זה האופן:
וי"ל דהך טעמא דהוה מילתא דשכיחא ואיבעי לו לאתנויה לא מהני אלא לאגרועי כח האומדנא ולומר דבשביל זה לא הוה אומדנא דמוכח. משום דאומדנא דמוכח אינו אלא היכא שהדבר גלוי ומפורש לכל והוה דברים שבלב כל אדם. והכא הא אפשר לומר גם להיפך דכיון שהיא מילתא דשכיחא והיה לו לאתנויה ולא אתני בודאי היה כוונתו שישאר נדרו גם אם יענו. וא"כ אין כאן אומדנא. אבל מ"מ אם אמר דאיהו לא סליק אדעתיה לזה מעיקרא ואלו הוה ידע בשעת הנדר שיענו. או היה מעלה על דעתו ספק זה לא היה נודר. מהימן שפיר לגבי חכם ויכול להתיר לו נדרו ע"י זה הפתח מגזה"כ דהוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלין לו. והך טעמא דהוה דבר המצוי אינו מועיל אלא להחליש כח האומדנא ולא לאגרועי לכח ההיתר שבא ע"י חכם:
ו) אלא דהא קשה לי דא"כ אמאי אין פותחין בנולד משום דפתח דשכיח משוי לו לנדר נדר טעות אבל נולד לא. הא אדרבא כיון שהיא מילתא דלא שכיחא ולא שייך למימר איבעיא לו לאתנויה. אית לן למימר אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא נדר ולא יהיה צריך גם התרת חכם כלל. והנה הטור והמחבר ביו"ד (סי' שכ"ח ס"ס י"ב) כתבו דהא דאין פותחין בנולד הוא משום דע"י הפתח נעקר הנדר מעיקרו, ופתח של נולד אינו עוקרו שאף אם היה מעלה אותו על לבו לא היה נמנע בשבילו מלידור כיון דלא שכיח טובא ע"כ. וכתב הש"ך ומימר אמר דילמא לא יבא עי"ש. ולכאורה קשה הא כיון דזה שלא היה מונע את עצמו מלידור בשביל הנולד הוא משום דחשיב שלא יבא מאחר דלא שכיח. אבל אם היה יודע מקודם שבודאי בא יבא הנולד אזי בודאי לא הי' נודר כלל. וא"כ עתה שכבר בא הנולד אמאי לא יהיו פותחין לו בזה הרי ע"ד כן בודאי לא נדר. וצ"ל דלא חשוב פתח אלא היכא שאם היה מעלה הדבר על לבו בשעת הנדר לא הוה מחית נפשיה לספיקא והיה מונע מלידור מצד הספק. אבל גבי נולד כיון שאפילו אם היה מעלה זאת על לבו מעיקרא נמי לא היה חושש לזה ולא היה מונע מלידור בשבילו מאחר דלא שכיח ומימר אמר שלא יבא. אע"פ שאם היה יודע בודאי שבא יבא לא היה נודר. זה לא חשיב פתח. משום דאין לדעת עתידות. ולא שייך למימר בזה אלו הוה ידע זאת מקודם בשעת הנדר לא היה נודר כלל כיון שזהו דבר שאי אפשר דהעתיד טמיר ונעלם ומכוסה מעין כל וא"ש. - אבל אכתי קשה נהי דמטעם פתח אין להתירו מאחר שגם אם היה מעלה על לבו נמי לא היה נמנע מלידור בשביל זה כמ"ש. מ"מ אמאי לא נימא בזה אומדנא דמוכח דע"ד כן בודאי לא נדר ויהיה שרי גם בלא התרת חכם. ומ"ש מיבמה שנפלה, לפני מוכה שחין דאמרינן בב"ק (דף ק"י ע"ב) שהיתה יוצאת בלא חליצה אפילו אם נעשה מוכה שחין אחרי הקדושין מטעם אומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. אי לאו משום דטב למיתב טן דו. והא התם נמי אפילו אם היתה מעלה על לבה מעיקרא לא היתה נמנעת מלהקדש לו כיון דלא שכיח טובא. וגם איכא בזה כמה מי יאמר שימות בלא בנים. והוא ימות בחייה. ויבמה יעשה מוכה שחין. אפ"ה כיון שעתה נתהוה הדבר שנפלה ליבום. והיבם נעשה מוכה שחין. אמרינן אומדנא שע"ד כן בודאי לא נתקדשה לו והיתה יוצאת בלא חליצה אי לא טעמא א דו. ומה"ט כתב המרדכי דאם נפלה לפני יבם מומר יוצאת בלא חליצה משום דביבם מומר גם טן דו ליכא ואית לן למימר אומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה עיי"ש. וה"נ אע"פ דמעיקרא לא היה חושש לזה ולא היה נמנע מלידור בשביל הנולד. מ"מ לאחר שנתחדש הנולד יהיה הנדר בטל מטעם אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי בודאי לא נדר כמ"ש מאחר דלא שייך בזה הך סברא דה"ל לאתנויה:
ז) והנה מהא דקונם אני מאיש פלוני ונעשה סופר. מבית זה ונעשית בית הכנסת. לק"מ משום דהא כל אומדנא הוה דברים שבלב. רק דכיון שהדבר גלוי וידוע לכל הוה דברים שבלב כל אדם ומהני כאלו דבר בפירוש. וא"כ בנדר הנאה מאיש פלוני מאין לנו הרגלים לדבר לומר שע"ד שיהיה סופר לא נדר. ואיזה אומדנא יש לנו בזה. הא איכא למימר שאין ברצונו להנות כלל מאותו איש אפילו שכשיהיה סופר. וכן אין בדעתו לכנוס לבית זה אפילו כשיעשה בית הכנסת. רק כשנעשה סופר והוא אומר שאלו היה מעלה על דעתו בשעת הנדר שיעשה סופר לא היה נודר ממנו. כן כשנעשה הבית בית הכנסת ואומר שע"ד כן לא נדר. הוה פתח אי לאו משום דאין פותחין בנולד. אבל מ"מ אומדנא דמוכח לא הוה. וכן בנדרו של משה שלא לילך למצרים נמי לא הוה אומדנא דמוכח שע"ד כן לא נדר כיון שמתו דתן ואבירם. משום דמי יאמר שנדרו היה רק בשביל דתן ואבירם לבד. הרי היו שם עוד הרבה רשעים זולתם ואולי היה נדרו גם בשבילם:
ח) ובזה יתבאר הא דאמרינן התם בנדרים באותה סוגיא דר"א יליף הך דפותחין בנולד מהא דכתיב כי מתו כל האנשים המבקשים את נפשך. ורבנן קאמרי דליכא למימר שמתו ממש דהא אמר ר"י משום רשב"י כ"מ שנאמר נצים ונצבים אינם אלא דתן ואבירם והרי הם היו במחלוקתו של קרח אלא שירדו מנכסיהן. לר"א דיליף מהך קרא דפותתין בנולד. וכי פליג על הא דרשב"י דאמר כ"מ שנאמר נצים ונצבים אינם אלא דתן ואבירם. והיה נראה לומר דמה"ט שטפוה רבנן לר"א והודה להו שאין פותתין בנולד. כדאמרינן בנזיר (דף ל"ב ע"ב) אמר רבה שטפוה רבנן לר"א ואוקמיה בשיטתייהו. והכי מפורש בירושלמי שם בנדרים (פ"ט הל"ב) אמר רבי ירמיה הדא דאת אמר עד שלא נשאו ונתנו בדברים בכנולד הם. וכתב הפ"מ דהא דקאמר ר"א דפותחין בנולד. הוא קודם שנשאו ונתנו רבנן עמו. אבל לאחר מכאן חזר בו ר"א דלא מוכח ממשה עי"ש. אבל אכתי קשה מהא דתנן בנזיר שם (דף ל"ב) דנחום המדי אי"ל דפותחין בנולד ומבואר שם דנחום המדי לא הודה לרבנן גם לבסוף. וכן לרבי יוסי דפליג עליה דרבי ירמיה בירושלמי שם וס"ל דגם ר"א לא הודה לחכמים כלל ונשאר בדעתו דס"ל דפותחין בנולד. וכי פליג על הא דאמר רשב"י דכ"מ שנאמר נצים ונצבים אינם אלא דתן ואבירם. ולפמ"ש הנה נכון דכיון דנדרו של משה שלא לילך למצרים היה משום שירא שלא ילשינוהו דתן ואבירם אל פרעה. א"כ לא בשבילם בלבד נדר אלא גם בשביל שארי הרשעים חבריהם שהיו שם. דהרבה רשעים היו במצרים גם בלעדם ומתו במשך הזמן והנשארים בשלשת ימי התפילה. וקרוב הדבר לומר שגם משה בעצמו לא ידע לכל האנשים הרשעים חבריהם אשר עליו היה לירא מהם שלא ילשינוהו. רק הקב"ה היודע מחשבות ולפניו נגלו כל תעלומות בני אדם א"ל שמתו כל האנשים המבקשים את נפשך. דהיינו שאותן הרשעים חבריהן של דתן ואבירם אשר בקשו להלשינו אל פרעה כבר מתו. ודתן ואבירם אע"פ שלא מתו כיון שירדו מנכסיהן ועני חשוב כמת כלל גם אותם בכלל האנשים שמתו. אבל אם לא היה מת אף אחד מהן. לא הוה כתב קרא שמתו. דאין מקרא יוצא מידי פשוטו ופשט לשון הכתוב משמע שמתו ממש:
ט) ולכאורה היה נראה דגם רבנן לא פליגי עליה דר"א בזה. דודאי לא מסתבר למימר דכולם הענו כמ"ש. רק דאינהו ס"ל דכיון דדתן ואבירם הענו ולגבי דידהו היה יכול להתיר נדרו דעניות מצויה. ולאו נולד הוא. אע"ג דלגבי חבריהם הרשעים שמתו ממש לא היה יכול להתיר משום דמיתה נולד הוא. מ"מ כיון דבטל הנדר לגבי דתן ואבירם בטל גם לגבי חבריהן מטעם נדר שבטל מקצתו בטל כולו. ור"א לטעמיה דר"א שמותא הוא וס"ל כב"ש דל"ל להא דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובעי התרה לגבי כל חד וחד וא"כ מוכח דפותחין בנולד:
אלא שז"א משום דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אלא היכא שההיתר הוא בגוף האיסור של הנדר דבזה אמרינן שפיר דכיון שהותר מקצתו ולא קרינן בו כל היוצא מפיו יעשה הותר כולו. אבל היכא שאין ההיתר בגוף הנדר אלא בהמסובב של הנדר כגון הכא דעיקר הנדר היה שלא לילך למצרים. רק הסיבה שהביאו לזה הוא משום שהיה ירא מדתן ואבירם ושארי הרשעים חבריהם שהיו שם שלא ילשינוהו אל פרעה. בכה"ג אע"ג שהותר לדתן ואבירם לא הותר כל הנדר. דהנדר היה בשביל כל אחד ואחד וכ"ז שנשאר אחד מהם קיים עדיין הנדר עומד בתוקפו ולא הותר כל הנדר בשביל זה. כיון שאין ההיתר בגוף האיסור של הנדר אלא בהסיבה מה שהביאו לזה כמ"ש. ולכן נ"ל דרבנן ס"ל דכיון דרק דתן ואבירם הלשינו עליו אל פרעה ולא שארי הרשעים זולתם אית לן למימר שגם נדרו של משה הי רק בשבילם ולא בשביל זולתם. או דס"ל שבודאי נדרו של משה היה גם בשביל שאר הרשעים חבריהם. והכי מורה לשון הכתוב דכתיב כי מתו כל האנשים וגו'. ואם לא היה נדרו של משה אלא בשביל דתן ואבירם לבד לא היה לו לקרא לכתוב כל. רק כי מתו האנשים. אלא דאי"ל שגם אינהו ירדו מנכסיהן כמו דתן ואבירם. ומאחר דעני חשוב כמת כתב קרא כי מתו. ושבקיה לקרא דאיהו דחיק ומוקי אנפשיה. ואין ראיה מזה דפותחין בנולד. אבל מ"מ אומדנא דמוכח אין כאן דמי היה יכול לדעת מה שבלבו של משה מאיזה הרשעים היה מתירא ובשביל מי נדר ואם מתו כולם או רק מקצתם:
י) אבל קשה לי מהא דתנן בפרק ב"ש (דף ל"ב) וזו טעות טעה נחום המדי כשעלו נזירים מן הגולה ומצאו בית המקדש חרב. א"ל נחום המדי אלו הייתם יודעים שבית המקדש חרב הייתם נוזרים. א"ל לא. והתירן נחום המדי. וכשבא הדבר אצל חכמים אמרו לו כל שנזר עד שלא חרב ביהמ"ק נזיר. ומשחרב ביהמ"ק אינו נזיר. וקאמר בגמרא דטעמייהו דרבנן משום דס"ל דאין פותחין בנולד. וקשה נהי דאי"ל שאין פותחין בנולד. מ"מ הא בכה"ג הוה אומדנא דמוכח דאין לך אומדנא גדולה מזו שהם נזרו נזירות סתם דהוה ל' יום. וחשבו שאחרי הל' יום יביאו קרבנותיהם ויהיו פטורים מן הנזירות. ועתה שנחרב הבית ולא יוכלו להביא את קרבנותיהם ישארו נזירי עולם ואדעתא דהכי בודאי לא נזרו:
יא) ובזה יתבאר דברי הפיהמ"ש להרמב"ם בנזיר שם. שכתב דנחום המדי התיר להם שתיית יין וטומאה בלא התרת חכם עי"ש. והוא תמוה דאיך יהיו מותרים בלא התרת חכם כיון שהנזירות היה בסתם. ואיך תופקע הנזירות מאתם בלא התרה. ובמ"ש הנה נכון דכיון דהוה מילתא דלא שכיחא ולא שייך למימר בזה דאיבעיא להו לאתנויה אמרינן שפיר שהם מותרים גם בלא שאלה מטעם אומדנא דמוכח דע"ד כן בודאי לא נזרו כלל כמ"ש. - אבל אכתי קשה לרבנן דנהי דאי"ל שאין פותחין בנולד מ"מ יהיה הנדר בטל מעצמו מטעם אומדנא דאדעתא דהכי לא נזרו כלל כמו שבארנו:
יב) והנה נראה לומר דכיון דאמרינן התם בסוגיא דהיו יודעים שיחרב הבית והוו ידעי גם באיזה שנה אלא דלא היו יודעים באיזה יום. אין האומדנא בזה ברור כל כך. משום דכיון דהוו ידעי שבזו השנה יחרב הבית אע"פ שלא ידעו היום. הוה להו לאתנויה וכיון דלא אתנו אינהו דאפסידו אנפשייהו:
אלא שזה דוחק משום דכיון דבשביל זה שלא ידעו היום נחשב החורבן לנולד דלא שכיח. שוב לא שייך למימר דה"ל לאתנויה. וא"כ אית לן למימר שפיר אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא נזרו:
יג) ולכן נ"ל ע"פ מ"ש הרמב"ם (בפ"ו הלכה י"ב) מהל' שבועות. וז"ל אין פותחין בנולד כיצד נשבע שלא יהנה מפלוני ונעשה סופר העיר. הואיל ולא ניחם על שבועתו אין פותחין לו בדבר הזה. ואפילו אמר הוא מעצמו אלו הייתי יודע לא הייתי נשבע אין מתירין לו הואיל ועדיין לא ניחם אלא רצונו שלא יהנה ולא יעשה זה סופר. אבל אם ניחם הוא מעצמו מפני הנולד ונהפכה דעתו מתירין לו וכן כל כיוצא בזה עכ"ל. וכתבו הכ"מ והלח"מ בביאור דבריו דהיכא שהיה רוצה שיהיה זה הנולד בשעת הנדר ולא ידור. אז הוה חרטה גמורה דמעיקרא ופותחין לו בזה. אבל אם בשעת הנדר היה רוצה שיתקיים נדרו ולא יעשה זה סופר אע"פ שעתה כשנעשה סופר הוא מתחרט על הנדר. מ"מ כיון שהיה רוצה יותר שלא יבא הדבר וישאר נדרו אין זה חרטה גמורה ואין פותחין לו בזה עי"ש. וכדבריהם מבואר להדיא בפיהמ"ש להרמב"ם בנדרים (פ"ט מ"ב) שכתב וז"ל ר"א מתיר אחר השאלה לחכם ואפילו שהוא אינו מתחרט אלא שהכריחו הכרח הענין המתחדש. ודעתו וכוונתו שלא יתחדש זה הענין אלא שיתמיד על מה שנשבע. וחכמים אוסרים שהם מצריכים החרטה עכ"פ על גוף הדבר שנשבע ושינוי השאלה בו. ואח"כ תועיל השאלה לחכם וההתרה והלכה כחכמים ע"כ. וכ"כ המאירי (בפ"ט) דנדרים. וז"ל ועוד אמר ר"א פותחין בנולד. ר"ל אע"פ שאינו מצוי שמאחר שאלמלא היה יודע שכן לא היה נודר. בטל הנדר מעיקרו ונעשה כעין טעות. וחכמים אוסרין שהרי זו אינה חרטה שבעיקר הנדר דאדרבה רוצה הוא בקיומו אלמלא הנולד. והנולד אינו מצוי ואינו ראוי להעלות על הלב. הא נולד מצוי אף לרבנן פותחין בו. שאף בשעת הנדר יש לדון שהעלהו על לבו. והרי הוא כמו שהיה הנולד בשעת הנדר אלא שנעלם ממנו ואלו היה יודע לא היה נודר. וכיצד הוא נולד שאינו מצוי קונם שאני נהנה לפלוני כלומר קונם הנאתו עלי ונעשה סופר כו'. ואומר אלו הייתי יודע שכן לא הייתי נודר ר"א מתיר וחכמים אוסרים כו' עכ"ד. והנה הכ"מ תמה ע"ז דא"כ האיך יליף ר"א דפותחין בנולד ממשה. הא למשה הוה ניחא לו דימותו הנך גברא ולהדר איהו למצרים. ותירץ הלח"מ משום דדילמא לא היה רוצה שימותו אלא שיחזרו בתשובה עי"ש. ולכאורה דבריו תמוהים דהא מ"מ היה חרטה גמורה דבודאי היה רוצה שלא ידור. וכבר תמה עליו הק"א בנדרים שם. ונראה לישב דכיון דהחרטה שלא היה רק מצד הפתח דאדעתא דהכי לא נדר. א"כ בשלמא אם היו חוזרים בתשובה והיה הפתח מצד התשובה. היה נחשב שפיר לפתח מעליא. משום דמאחר דאיהו היה רוצה שיחזרו בתשובה ולא ידור כלל. הרי הוה חרטה גמורה דמעיקרא בעיקר הנדר. אבל כיון דהם לא עשו תשובה רק מתו. א"כ הרי אין הפתח שלו מצד התשובה רק מצד המיתה. דאלו היה יודע שימותו לא היה נודר. ועל פתח זה לא הוה חרטה גמורה דמעיקרא דהא בודאי לא היה רוצה שימותו. כדאמרה ברוריה דביתהו דר"מ מי כתיב יתמו חוטאים יתמו חטאים כתיב ברכות (דף יו"ד). וכיון דאיהו לא רצה שימותו רק שיעשו תשובה אע"פ שע"ד כן שימותו לא נדר. מ"מ כיון דאיהו לא רצה בזה נחשב זה הפתח של מיתה לנולד ומוכח דפותחין בנולד וא"ש:
יד) אמנם כ"ז הוא רק בנולד שאינו מצוי דכיון שאף אם היה מעלה הנולד על לבו נמי היה מעייל נפשיה לספיקא ולא היה מונע מלדור בשבילו. לא חשוב פתח להתירו מטעם זה. רק שיכולים להתירו ע"י חרטה שהוא מתחרט בשביל הנולד. ובזה בעינן שיהיה חרטה גמורה דמעיקרא דהיינו שהיה רוצה שיתהוה הנולד ולא ידור. אבל בנולד המצוי כיון שאם היה מעלה על דעתו מעיקרא לא היה מעייל נפשיה לספיקא ולא היה נודר כלל הוה פתח להתירו מטעם זה כמ"ש המאירי. וכ"כ הלח"מ מהסמ"ג עי"ש. ונמצא דבנולד המצוי יכולים להתירו ע"י פתח או חרטה דמעיקרא ובנולד שאינו מצוי אינם יכולים להתירו מטעם פתח. רק שיכול לעשות מהנולד חרטה ולא מקרי חרטה גמורה דמעיקרא אלא היכא שהיה רוצה שיתחדש הנולד מקודם ולא ידור כלל. אבל אם בשעת הנדר היה רוצה שישאר נדרו ולא יבא הנולד. אע"פ שאח"כ הוא מתחרט על נדרו מכח הנולד וע"ד כן בודאי לא נדר. מ"מ כיון דהיה ניחא לו בנדרו והיה חפץ שלא יתהוה הנולד. לא נחשב לחרטה גמורה דמעיקרא. וזהו רק גבי נדרים אבל בשאר דוכתא כל שגלוי לכל דאדעתא דהכי לא עשה הפעולה מהני שפיר. משום דרק גבי נדרים בעינן חרטה גמורה על שעת עשית הנדר דהכי הוא חק התורה דלא נפקע הנדר מאתו אלא ע"י פתח או ע"י חרטה גמורה דמעיקרא. ואז החכם מתיר לו מגזה"כ דהוא אינו מוחל ואחרים מוחלין לו. אבל בכ"מ זולת נדרים לא בעינן בהו כלל חרטה גמורה דמעיקרא. וכל שמוכח דאדעתא דהכי לא עשה הפעולה נעקר המעשה למפרע. ולהכי גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין כיון דאיכא בזה אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה מועיל האומדנא שפיר. דאע"פ שבודאי היתה רוצה יותר שלא יעשה מוכה שחין וישארו הקדושין בקיומם. מ"מ כיון שנעשה מוכה שחין ואדעתא דהכי לא קדשה נפשה נתבטלו הקדושין למפרע. וא"כ מיושב היטב הא דלא אמרינן אומדנא גבי הנזירים שבאו ומצאו ביהמ"ק חרב. אע"ג דאדעתא דהכי לא קבלו הנזירות על עצמן. מ"מ הא הם בשעת נדרם בודאי היו רוצים שישאר נדרם על הנזירות ולא יבא הנולד שהוא חורבן ביהמ"ק. אע"ג דעתה שנחרב הבית המה מתחרטים על הנזירות ואדעתא דהכי לא קבלו כלל. זה לא נחשב לחרטה גמורה ולא מהני גבי נדרים. דגבי נדרים בעינן חרטה גמורה דמעיקרא דהיינו שבעת הנדר היה רוצה בהנולד ולא בהנדר כמ"ש:
טו) ומעתה מיושב הא דלא אמרינן בכ"מ אומדנא דמוכח גבי נדרים בנולד דלא שכיח. ובמ"ש יציבא מילתא דהא כיון דגבי נדרים בעינן חרטה גמורה דמעיקרא דהיינו שהיה רוצה שיתחדש הנולד ולא ידור. וע"ז הא ליכא אומדנא דמוכח דהרי האומדנא אינו מוכיח אלא שע"ד כן לא נדר. אבל אינה מוכיח שהיה רוצה שבשעת הנדר יתהוה הנולד ולא ידור. וא"כ לא מהני בזה האומדנא כלל. אלא דזהו רק בנולד שאינו מצוי אבל בנולד המצוי שהוא מילתא דשכיחא ואלו היה מעלה זאת על דעתו מעיקרא בודאי לא היה מעייל נפשיה לספיקא והיה מונע מלדור בשבילו. א"כ הרי האומדנא משוי לו לפתח דהא אם היה מעלה זאת על לבו לא היה נודר כלל. להכי הקשה שפיר המהר"ם מרוטונבורג דנימא בזה אומדנא. אלא שבזה י"ל דזה גופה דהוה מילתא דשכיחא מבטל כח האומדנא משום דאי"ל למימר דבודאי העלה זאת על לבו. ואם איתא דבשביל זה היה מונע מלדור. ה"ל לאתנויה כמ"ש המהרמ"מ ז"ל. אמנם בנולד דלא שכיח דאם היה מעלה הדבר על לבו בשעת הנדר נמי לא היה מונע מלדור בשבילו. ועלינו לדון בזה רק מטעם חרטה מכח הנולד. וע"ז ליכא אומדנא כלל כיון דבעינן חרטה גמורה דמעיקרא והאומדנא אינו מוכיח אלא שע"ד כן לא נדר. ולא על למפרע שהיה רוצה שיבא הנולד בשעת הנדר ולא ידור כמ"ש:
אמנם אכתי לא נחה דעתי בזה משום דנהי דבעינן גבי נדרים פתח או חרטה גמורה דמעיקרא. מ"מ איכא למימר דזהו רק היכא דליכא אומדנא אבל במקום דאיכא אומדנא מהני. כמו דמהני אומדנא בכ"מ. משום דאנן סהדי שע"ד כן לא עשה הפעולה. וא"כ כיון דאיכא הכא אומדנא דמוכח שע"ד כן לא נדר אית לן למימר שתועיל שפיר:
יז) ומה שנראה לי בזה דהנה יש שלשה עניני אומדנא אשר בהם נכללים כל האומדנות שבש"ס א) אומדנא הבא מכח טעות. ב) אומדנא דהשתא. ג) אומדנא דלאחר מכאן - אומדנא הבא מכח טעות. הוא הך אומדנא דר"ש בן מנסיא בב"ב (דף קמ"ו) דתניא הרי שהלך למדה"י ושמע שמת בנו ועמד וכתב כל נכסיו לאחרים ואח"כ בא בנו ר"ש בן מנסיא אומר אין מתנתו מתנה. שאלמלי היה יודע שבנו קיים לא היה כותבן. וכן בהך דכתובות (דף צ"ז) בההוא בצורתא דהוה בנהרדעא ומכרו כ"ע לאפדנייהו לסוף אתו חיטי ואגלאי מילתא דארבה בעיקולא הוה קיימא. - אומדנא דהשתא. היכא שבשעת מעשה הדבר גלוי וידוע לכל שנעשה רק על אופן זה אלא שלא התנה כן מפורש. כמו בשטר מברחת בכתובות (דף ע"ט). ובכותב כל נכסיו לאשתו בב"ב (דף קל"א). דלא עשה אלא אפוטרופיא. שהדבר גלוי לכל שאין כוונתה אלא להבריח ואומדנא דמוכח הוא דלא שביק אינש נפשיה ויהיב לאחריני. וכן אומד הדעת הוא דאין אדם מניח את בניו ונותן הכל לאשתו. ולא נתכוון אלא לעשותה אפוטרופיא כדי שיחלקו לה בניו כבוד. וכן כל כיוצא בזה. - אומדנא דלאחר מכאן. כגון ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין. שנעשה אחר הקדושין. וכן בנתן הכסף לאנשי משמר ומת בב"ק (דף ק"י). שהיו היורשין יכולין להוציא מידם אם אין הכסף מכפר כלל. שאין האומדנא בזה בשעת מעשה כיון שעדיין לא בא המקרה. רק שאח"כ כשנעשה מוכה שחין ונפלה לפניו ליבום. וכן כשמת לאחר שנתן הכסף לאנשי משמר. איגלאי מילתא למפרע ע"י אומדנא דמוכח דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. וכן שע"ד כן לא נתן להם הכסף. והוה כמו קנין בטעות. והנה הני תרתי אומדנא קמייתא. דהיינו אומדנא הבאה מכח טעות. וכן אומדנא דהשתא. מצינו שמועיל גם גבי נדרים. משום דגם אומדנא דהשתא כיון שהאומדנא בא מיד בשעת הנדר שלא נתכוון לזה. הוה כאלו התנה כן מפורש. ודבר זה מבואר בהדיא בנזיר (דף ל"א) שור שחור שיצא מביתי ראשון יהיה הקדש ויצא לבן. ובנדרים (דף כ"ה) קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני. ונודע שלא גנבה ולא הכתו. וכן בנדרים (דף ס"ה) קונם מזו שהיא כעורה ונמצאת יפה. וכן בנדרים (דף כ"ה) ראה אותן אוכלים תאנים. ואמר הריני עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו עמהן. ואמר אלו הייתי יודע הייתי אומר חוץ מאלו. שנמצא אשר הנדר טעות אצלם. שבכולם הנדר בטל מטעם נדרי טעות. וכן אומדנא דהשתא נמי מועיל גבי נדרים דאמרינן בנדרים (דף כ' ע"ב) נדרי זרוזין כיצד. היה מוכר חפץ ואמר קונם שאיני פוחת לך מן הסלע והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על השקל שניהם רוצים בשלשה דינרין. וכתב הרא"ש. וז"ל ולא היה בלבם לשם נדר. אלא המוכר נדר לזרז הלוקח שיוסיף דמים. וכן הלוקח כדי שיפחות המוכר מדמי המקח. הילכך לא הוה נדר. דבעי שיהיה פיו ולבו שוין. ואע"ג דדברים שבלב אינם דברים ואם יאמר הנודר כך היה בלבי כשנדרתי לא אזלינן בתר מחשבתו. היכא דמוכחא מילתא כי הכא שכן דרך כל המוכרין ולוקחין לעשות כן אזלינן בתר דברים שבלב ע"כ. והכי אמרינן התם בנדרים (דף כ"ח) דנודרים לנהרגין ולמוכסין. ואומר בלבו היום. דאע"ג דדברים שבלב אינם דברים לגבי אונסין שאני. וזהו מטעם אומדנא דהשתא. דבשעת הנדר מוכח וגלוי לכל שכן היה דעתו. אמנם באומדנא הבאה לאחר מכאן נראה דלא מהני גבי נדרים אפילו היכא דלא שכיחא ולא שייך למימר דה"ל לאתנויה. וטעמא בזה נראה לי משום דלא אמרינן אומדנא אלא היכא שבלעדי האומדנא אין באפשרו לבטל המעשה כגון ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין דאם לא נימא האומדנא שאדעתא דהכי לא קדשה נפשה אזי תהיה מוכרחת ליפול לפני המוכה שחין באין שום מקום הצלה ממנו ולהכי אית לן למימר אומדנא דאדעתא דהכי שתפול לפני המוכה שחין בודאי לא קדשה נפשה. אבל היכא שיש בידו להפקיע המעשה גם אם לא נימא האומדנא. בכה"ג לא אמרינן אומדנא. משום דיש מקומות דבעינן אומדנא גדולה דוקא ועי' לקמן (אות מ"ה) וזה לא חשיב אלא אומדנא אמצעית. דאין זה אומדנא הגלוי' לכל שאדעתא דהכי לא עשה המעשה. מאחר שגם אח"כ הדבר תלוי בידו ואם לא ירצה הרי יהיה בידו לבטל. והרי כתבו התוס' בכתובות (דף ע"ד ע"א) ד"ה משום. (ובדף צ"ז) ד"ה זבין. ובקדושין (דף ו' ע"ב) ד"ה לא. (ובדף מ"ט ע"ב) ד"ה דברים. ובגיטין (דף ע"ה ע"א) ד"ה לאפוקי. דג' ענינים יש. דיש מקומות דבעינן תנאי גמור. ויש מקומות דלא בעינן אלא גילוי דעת. ויש מקומות דאפילו גילוי דעת לא בעינן עי"ש. וא"כ איכא למימר שפיר דדוקא היכא שאין בידו להפקיע המעשה בשום אופן אמרינן אומדנא דאדעתא דהכי לא עשה. אבל במקום שיש בידו להפקיע המעשה לכשירצה גם בלעדי האומדנא. לא אמרינן אומדנא. וכל האומדנות דאשכחן בש"ס המה כולם רק על אופן זה שאם לא נימא אומדנא אין באפשרו להפקיע המעשה. ולהכי גבי נדרים כיון דבידו לשאול על נדרו. דאף שאין פותחין בנולד זהו רק בפתח של נולד משום שאין עושין מהנולד פתח. אבל מ"מ הרי בידו לשאול על נדרו ע"י פתח אחר שאינו נולד. וכ"ש למאי דקי"ל דפותחין בחרטה. וגם בנולד נמי פותחין בחרטה. כמ"ש הראב"ד (בפ"ו הל' י"ב) מהל' שבועות. ועי' ברמ"א יו"ד (סי' רכ"ח ס' י"ד) וכמ"ש לעיל בדברי הרמב"ם. וזה חשוב בידו כמבואר בשבת (דף מ"ו) דקאמרינן התם ת"ש ונשאלין לנדרים שהם לצורך השבת. ואמאי לימא מי יאמר דמזדקק ליה חכם. ומשני דאי לא יזדקק ליה חכם סגי ליה בג' הדיוטות והוה בידו עי"ש. וא"כ כיון דבידו להפקיע את נדרו ע"י פתח שאינו נולד או ע"י חרטה דמעיקרא לא אמרינן בזה אומדנא להפקיע את נדרו כמ"ש. וא"ת הא גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין נמי יכולה להפקיע את עצמה ממנו ע"י חליצה. לפי דעת ר"ת (שיובא בהגה"ה). שפירש דהא דקפריך יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה. מכח סברא קפריך. והאומדנא הוא רק על החליצה. דליבום בלא"ה אין חוסמין אותה כדאמרינן ביבמות (דף ד') מנין ליבמה שנפלה לפני מוכה שחין שאין חוסמין אותה שנאמר לא תחסום וגו' וסמיך לו כי ישבו אחים יחדיו. וא"כ היכא אמרינן אומדנא הרי בידו להפקיע את עצמה מאתו ע"י חליצה. לא דמי כלל דהתם נהי שאין חוסמין אותה וכופין אותו לחלוץ כמ"ש רש"י ביבמות (דף ד') עי"ש. מ"מ הא צריכה לילך עמו בדינא ודיינא עד שהבי"ד יכופהו על זה. ואולי לא יהיה באפשר לכופו. אבל הכא הא הוה בידו לאפוקי האיסור ע"י שאלה. וכל היכא דהוה בידו לא אמרינן בזה אומדנא דבכה"ג לא הוה אלא אומדנא אמצעית כמ"ש. שוב מצאתי בס' ב"מ בתשו' (ס"ס ו') שכ' דהיכא שנעשה הבעל מוכה שחין כיון שיש תקנה בגט. דכופין אותו לגרש לא חשוב אלא אומדנא אמצעית עי"ש. והכא עדיף טפי כמ"ש ):
יח) אמנם כ"ז הוא באומדנא הבאה לאחר מכאן. אבל בנדר טעות. וכן באומדנא דהשתא. כיון דמיד בשעת עשית הנדר בא האומדנא שהנדר הוא בטעות. אית לן למימר בזה אומדנא שפיר. מאחר דבשעת הנדר מוכח שהוא טעה. ומיד בשעת מעשה גלוי לכל שמעולם לא היה דעתו לזה. וא"כ בנולד דשכיח כיון שהוא מצוי חשוב כאלו היה המקרה מיד בשעת הנדר והיה הנדר בטעות. כמ"ש הראב"ד (בפ"ו הי"ב) מהל' שבועות. וז"ל דכיון שהוא מצוי ואלו היה באותה שעה לא היה נודר. רואין אותו המקרה כאלו היה בשעת הנדר ולא ידע אותו הנודר. בענין שנעשה הנדר בטעות ע"כ. וכ"כ המאירי הובא לעיל. ולהכי הקשה המהר"ם שפיר דנימא בזה אומדנא פי' דכיון דשכיח ואלו היה מעלה על דעתו לא היה נודר. חשוב כאלו היה המקרה בשעת הנדר אלא שלא ידע אותו הנודר. דבכה"ג אית לן למימר אומדנא מאחר שמוכח לכל בשעת מעשה שהוא נדר טעות כמ"ש. ותירץ דכיון דשכיח ה"ל לאתנויה ומדלא התנה בטל כח האומדנא כמבואר לעיל (אות ה'). וזהו רק בנולד דשכיח אבל בנולד דלא שכיח כיון דאין הטעות בשעת הנדר דהא אם היה מעלה זאת על לבו נמי לא היה מונע מלידור. רק שאח"כ איתגלי בהתיה ע"י המקרה של הנולד. ל"ל למימר כלל בזה אומדנא לבטל הנדר מכח הנולד דלא שכיח. משום דבכה"ג דלא הוי אלא אומדנא אמצעית לא אלים כח האומדנא ולא הוה כאנן סהדי לומר שע"ד כן בודאי לא נדר. מאחר שבידו לשאול על נדרו ולהתירו ע"י חכם או שלשה הדיוטות כמ"ש:
יט) ובזה יתישב מה דקשה לי באשת כהן שנאנסה דאמאי אסורה לבעלה היכא שנאנסה מן האירוסין. כדאמרינן בכתובות (דף ט'). נימא דאדעתיה דהכי לא קדשה. דהא בודאי ניחא לו לבעל שיעקרו הקדושין למפרע בשביל זה כדי שלא תאסר עליו כיון שהיא לא פשעה כלל בזה. והנה זה יש לישב ע"פ מ"ש הר"ן בכתובות פי"א וז"ל ומיהו לא דמי לגמרי לאיילונית. דאיילונית בשלא הכיר בה לא בעי גט כלל כדמוכח בריש פ"ק דיבמות דתנן וכולן אם מתו או מיאנו או נתגרשו או שנמצאו איילונית צרותיהן מותרות. ואלו אלמנה לכ"ג אפילו לא הכיר בה צריכה גט עכ"ד. מבואר מדברי הר"ן דאע"ג דבמקדש אשה סתם ונמצאו בה מומין הוה מקח טעות והקדושין בטלים. אבל במקדש חייבי לאוין בשוגג שלא ידע בשעת הקדושין שהיא אסורה עליו לא הוה מקח טעות והקדושין קיימין. משום דגבי איסור אמרינן אפשר שיערב לו המקח אע"פ שיש איסור בדבר כמבואר שם בר"ן. ועי' בתשו' נוב"י תנינא אה"ע (סי' נ'). ובתשו' בא"י אה"ע (סי' ג'). וא"כ ניחא דכיון דאפילו היכא שכבר היתה אסורה עליו באיסור לאו בשעת הקדושין נמי הקדושין קיימין ולא אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה. מכ"ש היכא שנאסרה עליו אח"כ ע"י הזנות דאונס דלא אמרינן הך אומדנא שאדעתא דהכי לא קדשה. דמאחר שהיא לא פשעה והא דאסורה עליו הוא רק מגזה"כ אית לן למימר אולי יערב עליו המקח אף שיש איסור בדבר כמ"ש הר"ן. ולא אמרינן בזה אומדנא לבטל הקדושין:
אבל אכתי קשה בכל אשה שזנתה ברצון מן האירוסין (לדעת התוס') נימא שתצא בלא גט משום דאדעתא דהכי לא קדשה. כמו דאמרינן גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין. והכא עדיף טפי דהתם כשנפלה לפני המוכה שחין הרי יכולה היא לדור עמו. ותדע דהא הש"ס משני ע"ז דטב למיתב טן דו דקאי על היבם המוכה שחין לפי דעת המהר"מ שהובא במרדכי פ' החולץ (ס' כ"ט). ועי' לקמן (אות כ"ט. ול"א). אבל היכא שזנתה תחתיו הרי היא אסורה לו לגמרי ___ ) הגה"ה ובהך סוגיא דבב"ק (דף קי"א) קשה לי הא כיון דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה אלא כופין אותו לחלוץ לה. א"כ הרי בודאי אית לן למימר דטפי ניחא לה שהחלוץ מלומר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. משום דאם נימא שע"ד כן לא קדשה נפשה יתבטלו הקדושין למפרע ותפסיד כתובתה. אבל אם תהיה חולצת לא תפסיד כתובתה. ובודאי לא ניחא לה שתהיה מפסדת כתובתה. ונ"ל לישב דהנה הא דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה. ילפינן ביבמות (דף ד') מסמיכין שנאמר לא תחסום וגו' וסמיך לו כי ישבו אחים יחדיו ואמרינן ההם דאפילו מאן דלא דריש סמוכין בעלמא במשנה תורה דריש מפום דמוכח או מופנה. עי"ש. ולהכי קפריך הש"ס דל"ל סמוכין לזה הא בלאו קרא נמי אית לן למימר שאין חוסמין אותה. משום דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. ובודאי טפי ניחא לה שתפסיד כתובתה ולא תהיה נבעלת להמוכה שחין. שוב ראיתי בהגמ"ר פרק החולץ שכתב ג"כ דקושית הש"ס הוא מכח הך קרא דסמוכין ע"ש. אלא שהביא שם משם ר"ת שכתב דהש"ס קפריך רק מכח סברא ולא מכח דאיצטרך. מדלא משני דאיצטריך הסמוכין להיכא שנעשה מוכה שחין אחר הנפילה עכ"ל. וא"כ לדעת ר"ת דהאומדנא הוה רק על החליצה. דהא על היבום אין חוסמין אותה. קשה דמאי קפריך דתיפק בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. הא איכא למימר שאין ברצונה שיתבטלו הקדושין בכדי שלא תפסיד כתובתה כמ"ש. ונראה דר"ת לטעמיה אזיל דס"ל דקושית הש"ס הוא רק על אלמנה מן האירוסין. אבל מן הנשואין לא אמרינן הך אורדנא כלל כמבואר שם במרדכי ובתוס' בב"ק יעוי"ש. וא"כ איכא למימר דס"ל כדעת הרמב"ם והגאונים שהובא באה"ע (סי' נ"ה) דאי"ל שמן האירוסין ל"ל כתובה. ולדעת המהר"מ מרוטענבורג דאי"ל דקושית הש"ס הוא גם על אלמנה מן הנשואים כדמשמע בהגמ"ר פרק החולץ שם. ועי' בביאור הגר"א אה"ע (סי' קנ"ז ס"ק ז') ובתשו' נוב"י ק' אה"ע (סוף סי' נ"ד) לדידיה צ"ל דקושית הש"ס דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין דתיפק בלא חליצה הוא מכח הקרא דל"ל הסמוכים לזה כמ"ש. וכן צ"ל גם לדעת התוס' והראשונים ז"ל שפסקו דארוסה אית לה כתובה. ועוד י"ל דהנה לכאורה קשה דמאי קפריך דנימא שאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. הא קי"ל דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה וכופין אותו לחלוץ. ובחליצה הא לא איכפת לה. וצ"ל משום דדילמא לא יהיה באפשרה לכופו על החליצה. כמו שמבואר בפנים. וא"כ איתא למימר דבודאי ניחא לה שיהיו הקדושין בטלין והפסיד גם כתובתה בכדי שלא תשאר אגידה בו כל ימי חייה:
אלא שבעיקר דברי ר"ת שהובא במרדכי שם. שכ' להוכיח דקושית הש"ס הוא רק מכח סברא מדלא משני דאיצטריך הסמוכין להיכא שנעשה מוכה שחין אחר הנפילה. לא זכיתי להבין דהא גם אם נעשה מוכה שחין אחר הנפילה נמי אית לן למימר הך אומדנא. והרי התוס' הקשו דאמאי לא קפריך מאשה שנעשה בעלה מוכה שחין. והירצו משום דתלוי נמי בדעת המקדש. אבל גבי יבם לא איכפת לו להבעל בזה ולא יעכוב בשביל שום דבר שיארע אחר מיתתו כמו שהובא לעיל. וא"כ כשנעשה היבם מוכה שחין אפילו אחר הנפילה נמי אית לן למימר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. כיון שהנפילה באה רק מכח הקדושין של הבעל. והבעל הא אינו מעכב ע"ז וצ"ע. ע"כ הגה"ה:
ובכה"ג בודאי אית לן למימר אומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה. ובשלמא היכא שחלתה לא שייך למימר הך אומדנא משום דהא תלוי גם בדידה והיא בודאי אינה רוצה שיתבטלו הקדושין בשביל זה כמ"ש התוס' בכתובות (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שלא. דמה"ט לא קפריך מאשה שנעשה בעלה בעל מום דתיפק בלא גט כיון דתלוי נמי בדעת המקדש. אבל גבי יבום בדידה לחוד תלוין הקדושין שברור לנו שהוא לא יעכוב בשביל שום דבר שיארע אחר מיתתו עי"ש. אבל היכא שזנתה ברצון בודאי גם איהי רוצה שיתבטלו הקדושין ותשאר פנויה למפרע שע"י זה יופקע מאתה חומר העון דאשת איש ותהיה פטורה מעונש מיתה. ואע"ג דאיכא למימר דלדידיה לא איכפת לו בזה משום דיכול ליקח אשה אחרת עליה. מ"מ כל כמה דאגידה בו לא יהבו לו אחריתא כדאמרינן בכתובות (דף ס"ד). וא"כ כיון שזנתה ומעלה בו מעל בודאי לא שייך מימר שיערב לו המקח משום דכיון שזנתה ברצון שוב לא יבטח בה לב בעלה ואית לן למימר אומדנא שפיר. וא"כ אמאי צריך לגרשה הא אדעתא דהכי בודאי לא קדשה:
כ) ובמ"ש הנה נכון משום דלא אמרינן אומדנא אלא היכא שבלעדי האומדנא אין בידו לבטל המעשה בשום אופן. אבל היכא שגם בלעדי האומדנא יש בידו לבטל המעשה לא הוה אלא אומדנא אמצעית ובכה"ג לא אמרינן כאן אומדנא כלל. ומשו"ה כיון שבידו לגרשה לא אמרינן בזה אומדנא לעקור המעשה למפרע כמ"ש. ואפילו היכא שא"א לגרשה כגון שברחה ואינה לפנינו. מ"מ יכול לזכות לה גט כמבואר ברמ"א (סי' ק"מ ס"ה). ועי' בדברי האחרונים הובא בפ"ת שם:
כא) אמנם נ"ל דלא אמרינן אומדנא דלאחר מכאן, אלא היכא שהמקרה אשר ע"י אנו באין לבטל המעשה למפרע ולומר שע"ד כן לא עשה. הוא מקרה הבא מן הצד ואינו תלוי בהמעשה ולא שייכה בה. כמו היכא שנעשה יבמה מוכה שחין. וכן בנתן הכסף לאנשי משמר ומת דהמיתה היא סיבה צדדית. וכן בזבין ונתחדש אצלו איזה דבר אשר לא אצטריך לו זוזי. או בזבין לנכסיה אדעתא למיסק לארעא דישראל ואח"כ קרה איזה מקרה שאין באפשרו לעלות. וכן בכ"מ שאנו באין לעקור המעשה מצד אומדנא בכולן הוא מקרה מן הצד שאינו תלוי בהמעשה כלל דו"ק ותשכח. אבל היכא שהסיבה אשר ע"י אנו רוצים לבטא המעשה הוא אחד מחוקי המעשה והלכותיה בכה"ג לא אמרינן אומדנא לבטל המעשה בשבילה, כיון שהמקרים הם חלק מהפעולות ומתחילה כשנעשה המעשה ע"ד אלו המקרים נעשה. והלכך באשה שזנתה כיון שהמקרה של הזנות הוא אחד מפרטי הקדושין דזהו גוף הקדושין שתהיה לכ"ע כהקדש ואם תזנה ברצון תהיה אסורה לבעלה ישראל ובאונס תהיה אסורה לבעלה כהן והכי הוא דין הקדושין. לא שייך למימר בזה אומדנא שע"ד כן לא קדשה ויתבטלו הקדושין בשביל זה. מאחר שכן הוא חק הקדושין. וכל המקדש ע"ד התורה מקדש. והוה כאלו התנה בהדיא שאם תזנה תחתיו אשת ישראל ברצון ואשת כהן באונס תהיה אסורה לו כדין התורה וע"ד כן נתקדשה לו:
כב) ובזה יתישב מה דקשה לי בהא דאמרינן בקדושין (דף י"ג ע"ב) מיתת הבעל מנלן דשריא כו' אלא מדכתיב פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה. וקשה מהא דאמרינן בב"ק שם (דף ק"י ע"ב) דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. ומשני דאשה בכל דהו ניחא לה. כדר"ל דאמר ר"ל טב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא. וכתבו שם התוס' ד"ה דאדעתא. דאיירי בנפלה מן האירוסין דאי מן הנשואין ודאי מקדשה נפשה על כל האופנים עי"ש. ובכתובות (דף מ"ו ע"ב) ד"ה שלא. כתבו דהא דקפריך רק איבמה שנפלה לפני מוכה שחין ולא קפריך אם נעשה בעצמו מוכה שחין משום דהתם ליכא למימר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה כיון שהדבר תלוי בדעת שניהם, אבל בנפלה לפני יבם מוכה שחין קפריך שפיר משום דלהבעל לא איכפת לו אלאחר מיתה ותלוי רק בדידה לחוד ע"כ, וא"כ מאי הוכיח הש"ס מהא דכתוב פן ימות במלחמה ואיש אחר יקחנה דמיתת הבעל שריא. הא כיון דהך קרא באירוסין מיירי א"כ אית לו למימר דאדעתא דהכי שתהא אסורה כל ימיה לא קדשה נפשה. והכא הא תלוי רק בד דה לחוד דהא להבעל לא אכפת לו בזה שיהיה אחרי מיתתו, ובשלמא גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין קמשני הש"ס דלא אמרינן הך אומדנא משום דטב למיתב טן דו, אבל הכא הרי גם טן דו ליכא דהא תהא אסורה להנשא ותשאר בלא בעל כל ימי חייה. ובכה"ג בודאי אית לן למימר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ולהכי שריא להנשא. אבל באלמנה מן הנשואין דלא אמרינן הך אומדנא כמ"ש התוס'. או היכא שפירש בהדיא שלא יתבטלו הקדושין גם אחר מיתתו אסורה משום דמיתת הבעל אינה מתרת:
כג) והיה נ"ל להביא ראיה מזה לדעת רש"י שפירש דהא דקאמר טב למיתב טן דו קאי על הבעל. דמינח ניחא לה להתקדש להבעל שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו אפילו אם יהיה מוכה שחין. וא"כ לא אמרינן להך אומדנא גבי אשה כלל משום דלעולם איכא גבה הך סברא דטב למיתב טן דו תחת בעלה. אבל אכתי קשה לדעת המהר"ם מרוטונבורג שהובא במרדכי פרק החולץ (ד' כ"ט) ובהגמ"ר שם. שפי' להך טן דו דקאמר הש"ס דקאי על היבם. ומה"ט כתב דאם נפלה לפני יבם מומר יוצאת בלא חליצה. משום דגבי יבם מומר גם טן דו ליכא ואיכא גביה הך אומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה עי"ש. א"כ מאי ראי' מייתי הש"ס לדידיה מהך קרא דפן ימות במלחמה וגו'. הא כיון דהכא גם טן דו ליכא בודאי אית למימר הך אומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה:
ובמ"ש יציבא מילתא דאי מיתת הבעל אינה מתרת הרי כן הוא דין הקדושין שהמקדש אשה לא תפסיק הקדושין גם אחרי מיתתו, ואין באפשר שתצא מאתו אלא ע"י גט. דדוקא הגט מתיר ולא המיתה. שוב לא שייך למימר בזה אומדנא דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה ולבטל הקדישין למפרע ע"י מיתתו. מאחר שכן הוא חק הקדושין שאינם נפסקין לעולם וע"ד כן נתקדשה לו. ובכה"ג נחשב כאלו התנה בהדיא שגם אם ימות מן האירוסין לא יתבטלו הקדושין דכל המקדש על דעת התורה מקדש כמ"ש:
כד) ובזה יתישב מה שראיתי להגאון רמ"ז אורינשטיין בתשובתו שהובאה בס' ישוע"י ח' אה"ע (סי' קנ"ז) שהקשה בספק גירושין היכא שגירש את הערוה ואח"כ כנס את צרתה דחולצת ולא מתיבמת. כמבואר ביבמות (דף ל"א). אמאי צריכה חליצה הא כיון דבשעת הקדושין כבר היתה הערוה ספק מגורשת והיבמה הצרה אסורה להתיבם א"כ נימא דאדעתא דהכי לא קדשה. כדאמרינן גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין ובפרט לפמ"ש הט"ז באה"ע (סי' קמ"ה) דבזה"ז דאין נוהגין ליבם רק לחלוץ אם זיכה גט אשתו במקום יבם אף חליצה לא צריכה. דכיון דלא שייך למימר דרחמא לו מאחר דלא תתיבם, הוה הגט זכות לה דלא תצטרך לחלוץ. ואפילו אם נימא דלא כהט"ז. זהו דוקא בזה"ז דאם עבר ויבמה אינו צריך להוציא. אבל הכא דאף אם יעבור וייבם לה יהיה צריך להוציא בודאי לא שייך למימר דרחמא לו. והוה החליצה חוב עבורה וא"כ נימא דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה. ומפלפל שם הרבה בישוב קושיא זו עם הגאון ר"ש קלוגער. כמו שהובא שם בשתי תשובותיו בענין זה יעו"ש.
ובמ"ש הנה נכון דדוקא גבי יבמה שנפלה לפני מוכה שחין דהוה מקרה מן הצד שייך למימר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, אבל במה שהיא צריכה חליצה אף שאינה עולה ליבום, מ"מ כיון שדבר זה הוא מצד עצם הקדושין שלה דכן הוא דין התורה שאם ימות בלא בנים תהיה חולצת, ומעיקרא ע"ד כן נתקדשה לו לא שייך למימר בזה דאדעתא דהכי לא נתקדשה לו כמ"ש דכל דמקדש על דעת התורה הוא מקדש, והתורה אמרה בזה שאם ימות בלא בנים תהיה חולצת:
כה) הן אמת שבעיקר דברי רש"י ז"ל שפירש דהא דקאמר הש"ס דטב למיתב טן דו קאי על הבעל. דמינא ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו לא זכיתי להבין דהא כיון דלהבעל לא אכפת לו אלאחר מיתה דמה"ט לא קפריך אהיכא שנעשה בעלה מוכה שחין דתצא בלא גט. דאדעתא דהכי לא קדשה עצמה. משום דזה תלוי גם בדידיה. אבל ביבם אין הדבר תלוי אלא בדידה דהוא אינו חושש על מה שיהיה אחרי מיתתו. כמו שמבואר בתוס' כתובות הנ"ל. א"כ מדוע תכניס עצמה להתקדש לראשון גם על זה הספק שתהיה זקוקה להמוכה שחין כיון שיכולה להתקדש לו גם על דעת כן שאם ימות לא תפול לפני המוכה שחין מאחר דלדידיה לא איכפת לו בזה כמ"ש. ובשלמא אם היה הבעל מקפיד ניחח דהיינו אומרים דהיא מכנסת עצמה לזה הספק כדי להתקדש לבעל דטב למיתב טן דו. אבל כיון שאין הבעל מקפיד ואינו חושש כלל אמה שיהיה אחר מיתתו. א"כ הרי אין לה שום עיכוב מצד הבעל בזה וכיון שכן מדוע תתרצה להכניס עצמה לספיקא שאם ימות תהיה זקוקה גם להיבם שהוא מוכה שחין:
כו) ונ"ל לפמ"ש בתשו' פני משה הובא במל"מ (פ"ו הל"א) מהל' זכיה ומתנה. שכתב לחלק בין האומדנות. דהיכא דהאומדנא היא גדולה מאוד. אמרינן אומדנא אפילו בתולה בדעת שניהם. משום דאף אם דעת שכנגדו אל יתרצה בכך מ"מ אנן סהדי דלא יחוש לדעת שכנגדו ולא נתחייב אלא לדעתו והיכא שאין האומדנא גדולה כל כך, אז היכא שהדבר תלוי בדעת אחרת לא אזלינן בתר אומדנא. כיון דאיכא דעת שכנגדו שאינו מתרצה שיהיה הדבר תלוי ועומד, רק שיהי' נגמר לגמרי וכמו שהוא עתה כן יקום. ובכה"ג אמרינן שאינו מעמיד את דעתו נגד דעת שכנגדו. אבל היכא שהדבר תלוי רק בדעתו לבד אית לן למימר אומדנא שבודאי אינו רוצה לכנוס בשום ספק כלל, והמל"מ כתב לישב בזה דברי הר"מ שכתב גבי יבמה שנפלה לפני מומר דתצא בלא חליצה משום דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. אע"פ שתלוי גם בדעת הבעל. והיכא שתלוי בדעת אחרת הא לא אזלינן בתר אומדנא. משום דבכה"ג הוי אומדנא גדולה שהמומר יעבירנה על דת ואית לן למימר בזה אומדנא דאדעתא דהכי לא נתקדשה לו אף שתלוי גם בדעתיה דבעל. דהיכא שהיא אומדנא גדולה אזלינן בתר אומדנא אפילו היכא שהוא תלוי בדעת אחרת כמ"ש יעוי"ש. ונ"ל דבזה יתישב דברי התוס' בכתובות שם (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שלא. שהקשו דא"כ הלוקח בהמה מחברו ונטרפה או מתה אנן סהדי שלא ע"מ כן לקחה. ותירצו דהתם אנן סהדי שבאותו ספק היה נכנס. אבל הכא בכתב לה תוספות לא כתב לה כלל כי אם ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק. וכן בההיא דזבין ולא איצטרכו לו זוזי. ושוב הקשו מהך סוגיא דב"ק (דף קי"א) דקפריך ביבמה שנפלה לפני מוכה שחין דתיפק בלא חליצה דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה, אע"ג דמסתמא באותו ספק. היתה נכנסת בשעת הקדושין ואור"י דהתם הוה דומיא דנתן הכסף לאנשי משמר דאינו תלוי אלא בדעת הנותן. ולהכי פריך רק מיבמה שנפלה לפני מוכה שחין משום דבזה רק בדידה תלוין הקדושין כי המקדש לא יחוש במה שיארע אחרי מותו. וכיון שאין הדבר תלוי בדעתה אינה רוצה לכנוס בשום ספק, ולא דמי ללוקח חפץ ואירע בו אונס דלא אמרינן דאדעתא דהכי לא קנה ומבטל המקח. משום דאינו תלוי בדעת הקונה לבדו דהא איכא נמי דעת מקנה שלא היה מקנה לו לדעתו עכ"ד. ותמה המל"מ הא בכותב לארוסה נמי איכא דעת הארוסה שלא רצתה להתקדש לו רק באופן זה שיתן לה התוס' כתובה. וכן בזבין ולא איצטרכו לו זוזי נמי איכא דעת הקונה יעוי"ש. ועי' בנתיבות (סי' ר"ל ס"ק א'), ולפ"ז הנה נכון משום דהתם גבי כותב לארוסה הוה אומדנא גדולה ובכה"ג אמרינן אומדנא אפילו היכא שתולה בדעת אחרת, והכי מורה לשון התוס' שכ' שלא כתב לה כלל כי אם ע"מ לכונסה ואין דעתו כלל להכניס עצמו בספק. פי' ואומדנא כי האי אמרינן אע"פ שתלוי גם בדעת הארוסה, וכן בזבין ולא איצטרכו לו זוזי נמי הוה אומדנא גדולה ואמרינן גם בתולה בדעת שניהם. ואחרי כותבי מצאתי בתשו' נוב"י ק' חיו"ד (סי' ס"ט) שכ"כ בביאור דברי התוס'. אלא שנעלם ממנו דברי המל"מ ע"ש. ולזה נתכוון הב"ח באה"ע (סי' קנ"ז ס"ג) שכתב לישב השגת הגמ"ר על המהר"ם מרוטענבורג ממ"ש התוס' שם בפרק הגוזל דדוקא מן האירוסין שאין לה שום טובה אמרינן דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. אבל מן הנשואין ודאי מקדשה עצמה כדי שתהא נשואה לבעלה. דמשום אחר מיתת בעלה לא מסקא אנפשה מלהיות נשואה. וכתב דהר"מ מפרש דדוקא במוכה שחין איכא למימר האי סברא. אבל במומר הדעת נותנת שאינה מכנסת עצמה בשום ספק מחמת חיבת בעלה ואף במן הנשואין עכ"ל. ולכאורה תירוץ זה אינו מן הישוב דהא נהי דגבי מומר היא מקפדת ואינה רוצה להכניס עצמה בשום ספק. מ"מ הא כיון דמן הנשואין בודאי הבעל מקפיד ואינו רוצה בביטול הקדושין בכדי שלא תהא בעילתו בעילת זנות. א"כ הרי תלוי גם בדעתו והיכא שתולה בדעת אחרים לא אזלינן בתר אומדנא. ובמ"ש יציבא מילתא משום דהכא הוה אומדנא גדולה שאין ברצונה ליפול ליבום לפני המומר בכדי שלא יעבירנה על דת. להכי אית לן למימר בזה אומדנא אע"פ שהוא תולה בדעת אחרים כמ"ש המל"מ. דהיכא דהוה אומדנא גדולה אזלינן בתר אומדנא גם בתולה בדעת שניהם כמ"ש:
כז) ומעתה לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר שזו היא גם דעת רש"י ז"ל. וס"ל דהא דקפריך הש"ס דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפק בלא חליצה קאי גם על מן הנשואין. דאע"ג דמן הנשואין בודאי הבעל מקפיד שלא תהיה בעילתו בעילת זנות. מ"מ כיון דהוה אומדנא גדולה שאין ברצונה ליפול לפני המוכה שחין. אית לן למימר בזה אומדנא שפיר. ולהכי לא קפריך מהיכא שנעשה הבעל מוכה שחין משום דלגבי הבעל אין האומדנא גדולה כל כך דאיכא למימר דמחמת חיבת בעלה היא מבטלת את דעתה ורצונה נגד דעתו. שרוצה שיהיו הקדושין חלין בכל ענין. אבל גבי היבם הוה אומדנא גדולה ובודאי אינה מבטלת את דעתה נגדו ואינה מכנסת עצמה לספק כלל ליפול לפני המוכה שחין. ומשני דטב למיתב טן דו. פי' דאפילו לגבי היבם אין האומדנא בזה גדולה כל כך משום דאיכא למימר דמחמת שהיא רוצה להנשא לבעל מבטלת את דעתה נגד דעת הבעל המקפיד ואינו רוצה בביטול הקדושין ומכנסת עצמה לספק גם אם תפול ליבום לפני המוכה שחין וא"ש:
כח) ובזה יתישב דברי המהר"מ מרוטונבורג שכתב דאע"פ שהביא ראיה לדעת הגאונים מ"מ לא מלאני לבי לעבור על דברי רש"י ז"ל החולק על הגאונים כשבא מעשה לידי. ולכאורה קשה אם חשש לדעת רש"י ז"ל א"כ טפי היה לו לחוש לדעתו במה שפירש דהאומרנא דמן דו קאי על הבעל הראשון דלפ"ז אין כאן אומדנא כלל גם גבי מומר. דבשלמא אי הך טן דו קאי על היבם ניחא דגבי מומר גם טן דו ליכא. אבל כיון דקאי על הבעל א"כ מאי איכפת לן מה שהיבם מומר הרי לעולם איכא טן דו לגבי הבעל. וגם בהגמ"ר שהשיג עליו מדברי התוס' שכתבו דלא אמרינן הך אומדנא אלא מן האירוסין ולא מן הנשואין אמאי לא השיג עליו מדברי רש"י ז"ל שפי' להך טן דו על הבעל. דלפ"ז בטל הך אומדנא לגמרי ואין כאן שום ראיה כלל. ובמ"ש א"ש משום דגבי מומר דהוה אומדנא גדולה איכא למימר שגם רש"י ז"ל מודה שאין ברצונה להכניס עצמה בספק כלל אפילו לגבי הבעל. דדוקא לגבי מוכה שחין אמרינן הך סברא דטן דו אצל הבעל, ולא לגבי מומר. רק ממש"כ רש"י בתשו' לחלק על הגאונים וס"ל דגם מומר זוקק ליבום ואם נפלה לפני יבם מומר חולצת משמע דס"ל דגם גבי מומר נמי אמרינן הך סברא דטב למיתב טן דו משום זה שיהיה לה גביה נייחא דגופה. ולהכי לא הזכיר המהרמ"מ אלא דברי רש"י בתשו' וחושש לדעתו שכתב שם דמומר זוקק ליבום. ולא הזכיר לדברי רש"י דהגוזל קמא שפירש להא דקאמר הש"ס דמינח ניחא לה בטן דו דקאי על הבעל. דלפ"ז הכל תלוי בבעל ולא ביבם. משום דשם לא כתב כן אלא לגבי יבם מוכה שחין ולא לענין יבם מומר. ואיכא למימר דדוקא לגבי מוכה שחין איתא להך סברא דטן דו דשם אין האומדנא גדולה כל כך. אבל לגבי יבם דהוה אומדנא גדולה משום שיעבירנה על דת לא אמרינן הך סברא דטן דו גם אצל הבעל כמ"ש ):
כט) אמנם אכתי קשה לי דאי הך טן דו קאי על הבעל הראשון. א"כ מאי קאמר הש"ס דבכל דהו ניחא לה כדר"ל. הא הבעל הראשון הוא שלם ואינו כל דהו. דהרי הוא בחירה אשר רצתה נפשה בו:
ולולי דמסתפינא מרבותינו האחרונים ז"ל היה נ"ל לומר דגם רש"י ז"ל ס"ל כדעת הר"ם. מרוט"ב דהך טן דו דקאמר הש"ס קאי על היבם. והכי קאמר דמינח ניחא לה להתקדש לראשון שהוא שלם על ספק זה שאם ימות תזקק לאחיו. כיון דגם גבי היבם איכא הך סברא דטן דו. ופי' דאע"ג דבודאי המוכה שחין שנאוי לה ולא ניחא לה להתקדש לו לכתחילה בשביל הך טיבותא פורתא דאית בו. מ"מ השתא שאינה מתקדשת לו לכתחילה אלא לאיש שלם כלבבה אע"פ שמכנסת עצמה בספק שמא תפול לפני המוכה שחין השנאוי לה אמרינן דניחא לה גם בההיא טיבותא פורתא דאית ביה בהיבם בזה שיהיה לה לצוותא בעלמא. כי הטובה שיש לה עם זה השלם מצטרפת עם הטיבותא פורתא דאית ביה בהמוכה שחין. ושניהם ביחד מכריעות להריעותא דאית ביה בהיבם המוכה שחין. וע"י הקדושין של בעלה השלם ניחא לה בהטובה כל דהו שיהיה לה מהמוכה שחין במה שיהיה לה לטן דו. ולפ"ז הך טן דו דקאמר הש"ס קאי רק על היבם ולא על הבעל. ועדי בשחק שאחרי שכתבתי כ"ז חפשתי בארגז הספרים אשר ת"י ומצאתי בת"ה סי' רל"ז ובתשו' רד"ך (בית ט' חדר י"א) שכתבו כן בכוונת רש"י ז"ל. והנאני שכוונתי לדעתם הגדולה:
ל) אלא דגם אם נימא דהך טן דו קאי על היבם נמי קשה דהא אמרינן ביבמות (דף ד') דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה אלא כופין אותו לחלוץ. וכבר הקשו כן בס' ישוע"י בח' אה"ע (סי' קנ"ז ס' א'). ובתשו' ח"ס אה"ע (ס' סי' ע"ד) והכריעו מזה כדעת רש"י ז"ל דהך טן דו קאי על הבעל עי"ש. ולפמ"ש דגם לדעת רש"י קאי על היבם המוכה שחין קשה אליבא דכ"ע דאיזה טן דו יהיה לה בהיבם כיון שכופין אותו לחלוץ:
לא) ונ"ל ליישב דאע"פ דהיכא שאינה רוצה אין חוסמין אותה. מ"מ הרי יכולה היא להתיבם לו ולדור עמו בעדים. ואע"ג דהיכא שהוא מוכה שחין לא שבקינן לו לבא עליה אפילו אם היא רוצה כדאמרינן התם בכתובות ___ )הגה"ה באה"ע (סי' קנ"ד ס"א) כתב הרמ"א י"א דמומר כופין אותו להוציא. ויש חולקים ואומרים דאין כופין למומר כו' עכ"ל. ומקורו ברוך מתשו' מהר"ם שהובא בהג"מ סוף הל' אישות. וסיים שם וטעמא משום דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא עכ"ל. וקשה לי מהא דכתב המרדכי פרק החולץ (סי' כ"ט) שהר"מ הביא ראיה לדעת הגאונים דמומר אינו זוקק ליבום. מהא דאמרינן בב"ק (דף ק"י) אלא מעתה יבמה שנפלה לפני מוכה שחין תיפוק בלא חליצה דאדעתיה דהכי לא קדשה נפשה. ומשני דטב למיתב מן דו מלמיתב ארמלא. וגבי מומר אפילו טן דו ליכא ואית לן למימר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה עי"ש. וא"כ איך כתב הכא דאין כופין אותו להוציא משום דטב למיתב טן דו. הא ס"ל להר"מ ז"ל דגבי מומר ליתא כלל להך סברא דטן דו:
ונ"ל להביא ראיה מזה לדעת הרד"ך (בית ט' חדר ו') שכתב בדעת הרמב"ם דס"ל דאע"ג דקיי"ל דמומר לע"א הוה מומר לכל התורה כולה. מ"מ אם אינו עובר בפועל אלא עבירה זו בלבד אמרינן גביה הך סברא דטב למיתב טן דו וזוקק לחליצה. אבל היכא שהוא עובר גם שאר עבירות אז הרי בודאי יכשילנה באיסור נדה ובשאר מכשולים. בכה"ג גם טן דו ליכא ואית לן למימר דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. עי"ש. ואם כי מ"ש להוכיח כן מדברי הרמב"ם לא נהירא לי כלל ואכ"מ להאריך. אבל מ"מ גוף הסברא יש לה מקום בהלכה והיא מוכרחת בדעת הר"מ מרוטענבורג. וא"כ מיושב היטב דהתם ביבמה מיירי במומר שהוא עובר על כל התורה בפועל כמ"ש שם מפורש שיכשילנה באיסור נדה. וגבי מומר כזה לא אמרינן הך סברא דטן דו. דכיון שהוא מכשיל אותה גם טן דו ליכא. אבל הכא מיירי שהוא מומר רק לאלילים לחוד ואינו עובר שארי עבירות. וכיון שכן אמרינן סתמא דמילתא שלא יכשילנה ומאחר שלא יכשיל אותה איתא בדידיה הך סברא דטן דו וא"ש:
ונ"ל שמטעם זה כתב המהרי"ו הובא ברמ"א שם וז"ל אלא א"כ פושע לה כגון שמאכילה דבר איסור ע"כ. ובתשו' רש"ל (סי' מ"א) נראה שחולק ע"ז עי"ש. גם בתשו' מהר"ם שבהגמי"י כתב אם לא שקיבל עליו חרם שהוא כלפי דידה כגון שלא להכותה ושלא להקניטה עי"ש. אבל הך מילתא דאם מאכילה דבר איסור אינו מבואר במהר"ם כלל. ולפמ"ש יש ללמוד כן מתשו' מהר"מ שהביא המרדכי בפ' החולץ גבי מומר שכתב שאינו זוקק ליבום משום דכיון שיכשילנה גם פן דו ליכא. ומינה נשמע דה"ה שכופין אותו לגרש כיון דבכה"ג ליתא להך טעמא דטן דו. וגוף תשו' מהרי"ו אינה ת"י:
ולפ"ז אע"ג דהמהר"ם הביא ראיה לדעת הגאונים דמומר אינו זוקק ליבום. מ"מ יש נ"פ ביניהם לענין דינא. דלפי דעת הגאונים דס"ל דמומר יצא מכלל ישראל. אפילו אם הוא רק מומר לאלילים לחוד. כיון דקי"ל דהוה מומר לכל התורה כולה חשיב כא"י גמור ואינו זוקק ליבום. אבל לפי דעת המהר"ם דטעמא שאינו זוקק ליבום הוא משום דאדעתא דהכי לא קדשה נפשה. לא אמרינן הך סברא אלא היכא שהוא עובר גם על שאר עבירות בפועל. אבל אם אינו אלא מומר לאלילים לחוד ולא על שארי עבירות. בכה"ג איתא להך סברא דטב למיתב טן דו וזוקק ליבום:
ומעתה היכא שהוא מומר ועובר גם על שאר עבירות בפועל דבזה לפי מ"ש הרמ"א הדין שכופין אותו לגרש אליבא דכ"ע. דלפי הדיעה הראשונה שהביא הרמ"א שם הרי כופין גם במתנכר לחוד. ולפי דעת המהר"ם דס"ל דבמתנכר אין כופין הא כתב הרמ"א דהיכא שמכשילה בדבר איסור גם איהו מודה שכופין אותו. הנה לפמ"ש רש"י ז"ל פליג ע"ז ולדידיה אפילו היכא שהוא מומר ועושה גם שאר עבירות נמי אין כופין אותו לגרש. דהא איהו פליג על הגאונים ואי"ל דמומר זוקק ליבום. וס"ל דאפילו היכא שמכשילה נמי איתא להך טעמא דטב למיתב טן דו. וא"כ לפי דעת המהר"ם דבמומר אין כופין אותו לגרש משום הך טעמא דטב למיתב טן דו. לדעת רש"י ז"ל גם היכא שהוא עובר על שאר עבירות ומכשילה נמי אין כופין אותו. כיון דס"ל דגם בכה"ג שמכשילה נמי איתא להך סברא דטן דו. והשתא לפמ"ש הר"מ שחשש לדעת רש"י ז"ל ולא רצה לעשות מעשה נגד דעתו. (וכן פסקו המחבר והרמ"א לקמן (סי' קנ"ז ס"ד) דמומר זוקק ליבום עי"ש). א"כ יש לנו לחוש לדעת רש"י ז"ל גם בזה שלא לכוף לגרש למומר אפילו היכא שהוא מומר לכל התורה כולה בפועל ומכשילה בשאר עבירות. ע"כ הגה"ה:
(דף ע"ז). חוץ ממוכה שחין מפני שממקתו. ובלא ביאה בודאי לא הוה גם טן דו כיון שהוא עדיין אינו בעלה והיא אינה אשתו. נ"ל דבביאה ראשונה של יבמה אין בה חשש סכנה כלל. וראיה לזה מדברי הרשב"א ביבמות שם (דף ד') בהא דקאמר התם דיבמה שנפלה לפני מוכה שחין אין חוסמין אותה דכתיב לא תחסום וגו' וסמיך לו כי ישבו אחים יחדיו שכתב וז"ל ואע"ג דבמוכה שחין כופין אותו להוציא. סד"א שיהיו כופין אותה להתיבם ואח"כ יכפוהו להוציא בגט בכדי לקיים מצות יבום עכ"ל. ואי אמרת דגם בביאה אחת של יבמה נמי איכא חשש סכנה א"כ בודאי אין לכופה להתיבם כיון דאיכא סכנה בדבר דאין זה דרכי נועם שתסכן את עצמה. ועי' ביבמות (דף פ"ז ע"ב). אלא ודאי דבהביאה ראשונה של יבמה אין לחוש לסכנה דשומר מצוה לא ידע דבר רע ובפעם אחת לא מקרי שכיח הזיקא. וכ"כ המחברים לענין קטלנית שמותרת להתיבם מה"ט. כמבואר בתשובת מהרלב"ח (סי' ל"ז). ובתשו' הרא"ם ח"א (סי' כ"ב) ובתשו' נוב"י קמא באה"ע (סי' י'). ועי' בתשובת ח"צ (סי' א') והדברים עתיקין. ומכאן יש סמך לדעתם. ולהכי אמרינן שפיר הך סברא דטן דו גם במוכה שחין משום דיכול להיות שתתרצה להתיבם לו בביאה ראשונה של יבמה ולדור עמו אח"כ בסהדי:
לב) ובעיקר דברי המהר"מ מרוטענבורג שהובא לעיל (אות ג') שכתב דנדרים חמירי טפי לענין זה דאע"ג דבכל דוכתא מהני אומדנא דלהבא אבל גבי נדרים לא מהני וטעמא דמילתא משום דכיון דהוה מילתא דשכיחא אמרינן דאיבעיא לו לאתנויה. כמו שהובא לשונו לעיל שם. קשה לי הא כל היכא דאיכא למימר דה"ל לאתנויה גם בשאר מקומות נמי לא אמרינן אומדנא כמ"ש המהרי"ט בקמא (סי' כ"ז) דלא אמרינן אומדנא אלא היכא דלא שייך למימר איבעיא לו לאתנויה. אבל במילתא דשכיחא כיון דה"ל לו לאתנויה ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה ולא חמר אמרינן בזה אומדנא עי"ש:
ובזה יתבאר דברי הראשונים שכתבו דלא אמרינן אומדנא אלא היכא שלא התנה כלל. אבל אם התנה תנאי שלא כהלכתו גרע טפי ולא אזלינן בזה בתר אומדנא. והריטב"א השיג על סברא זו דאמאי לא נימא אומדנא על מקצת דבריו כיון דאנן סהדי שכן היה דעתו. וכ"כ הב"י באו"ח (סי' תרנ"ח) דליכא למימר דטפי עדיף כי לא אתני כלל מהיכא דאתני ולא כפל לתנאו דכיון דאזלינן בתר אומדנא לא גרע בשביל זה עי"ש. הובא בשעהמ"ל (פ"ו הל"ב) מהל' אישות. ותימא על הראשונים שכתבו דבכה"ג לא אמרינן אומדנא. הא בודאי מסתברי דברי הריטב"א והב"י שכתבו דאין מקום לחלק בין היכא שהיתה האומדנא בכל דבריו להיכא שהוא רק על מקצת דבריו ומאחר דאית לן למיזל בתר אומדנא בודאי לא גרע בשביל זה. ובמ"ש מיושב היטב ויש בדבריהם טעם לשבח דהא במילתא דשכיחא לא אמרינן אומדנא משום דכיון דה"ל לאתנויה ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה כמ"ש המהרי"ט. רק במילתא דלא שכיחא תלינן דהא דלא התנה הוא משום דלא סליק אדעתיה. וא"כ זה אינו אלא היכא דלא התנה כלל. אבל היכא שהתנה הרי חזינן דהעלה זאת על דעתו וכיון דהעלה על דעתו ה"ל לאתנויה כהילכתו. ולהכי כל שהתנה רק שלא התנה כהילכתו גרע טפי ולא אזלינן בתר. אומדנא וא"ש. מ"מ הרי מבואר דכל היכא דאיכא למימר דה"ל לאתנויה גם בשאר דוכתי נמי לא אמרינן אומדנא:
לג) אלא דקשה לי ע"ז מהא דתנן בב"ק (דף ק"י) נתן הכסף לאנשי משמר ומת אין היורשים יכולין להוציא מידם. ואמרינן בגמרא אמר אביי ש"מ כסף מכפר מחצה דאי לא מכפר תיהדר ליורשים מ"ט דאדעתא דהכי לא יהיב. והא מיתה שכיחא כדאמרינן בגיטין (דף ל' ע"ב) מיתה שכיחא עשירות לא שכיחא. והכי אמרינן התם (בדף פ"ה ע"א) בהא דבעי מיניה רבא מר"נ חוץ מבעל אחותה מהו. השתא מיהו לא חזיא לו. או דילמא זימנין דמתה אחותה וחזיא לו. א"ל תניתוה חוץ מעבד וא"י. וקאמר רבא גירות לא שכיחא מיתה שכיחא. ועי' בכתובות קל פ"ג ע"ב) בתוס' ד"ה מיתה. ובשעהמ"ל פ"ד (סוף הלכה ט"ז) מהל' סוכה. והא דאמרינן בנדרים פרק ר"א. דמיתה חשוב נולד דלא שכיח. כבר כתב הב"י ביו"ד (סי' רכ"ח) שהוא משום דלא שכיח שימותו שונאיו בחייו. ודוד המלך צווח ואויבי חיים עצמו עי"ש. הרי דאמרינן אומדנא דאדעתא דהכי לא יהיב אע"ג דמיתה שכיחא ולא אמרינן דכיון דשכיח איבעיא לו לאתנויה. וי"ל לפמ"ש התוס' בריש פ"ק דיומא ד"ה וחכ"א. וביבמות (דף י"ח) ד"ה דילמא. ובגיטין (דף כ"ח) ד"ה והא דמיתה דזמן מועט לא שכיח עי"ש. והכא הוה בזמן מועט משום דסתמא דמילתא דעתו להביא מיד גם את אשמו:
עוד קשה לי מהא דתנן בכתובות (דף נ"ד ע"ב) נתארמלה או נתגרשה ר"א בן עזריה אומר מן הנשואין גובה את הכל מן האירוסין בתולה גובה מאתים ואלמנה מנה. הרי דאמרינן אומדנא אפילו לגבי מיתה. ואמאי הא כיון דשכיחא ה"ל לאתנויה. ומדלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה. וי"ל דהתם הוה האומדנא על עיקר החיוב שלא התחייב לתת לה אלא מזמן הנשואין ואילך והוה כמו מי שהתחייב עצמו ליתן לאחד לאחר ל' יום ומת בתוך ל' יום דבודאי פטור ולא שייך למימר בזה דה"ל לאתנויה שאם ימות מקודם יהיה פטור כיון שגוף החיוב מתחיל רק לאחר ל'. וה"נ האומדנא בזה הוא שהתחייב לתת לה רק לאחר שיכנסנה ולא מעיקרא. וא"כ לא שייך למימר דה"ל לאתנויה כיון שמקודם לא התחיל החיוב כלל:
אמנם אכתי קשה לי דאמרינן שם (בדף מ"ז) ת"ר כתב לה פירות כסות וכלים שיבאו עמה מבית אביה לבית בעלה. מתה לא זכה הבעל בדברים הללו כו'. לימא בפלוגתא דראב"ע ורבנן קמיפלגי דמאן דאמר לא זכה כר"א בן עזריה. ופירש"י דאיירי מן האירוסין. והתוס' הקשו עליו בזה. וכתבו בשם ר"ת דהך ברייתא בנשואין מיירי וטעמא דלא זכה לת"ק משום דאנן סהדי שאין דעת האב ליתן נדוניא זו אלא ע"מ שתהנה בתו ממנו כמו הבעל כו' עי"ש. והשתא בשלמא לדעת רש"י ז"ל שפירש דאיירי מן האירוסין ניחא דכיון שהאומדנא הוא שהחיוב מתחיל רק מזמן הנשואין ואילך. לא שייך למימר דה"ל לאתנויה כמ"ש כיון שמקודם לא התחיל החיוב כלל. אלא לדעת ר"ת דאיירי לאחר הנשואין והאומדנא הוא שלא נתן לו אלא ע"מ שתהנה בתו ממנו ולא אם תמות. קשה דהאיך אמרינן להך אומדנא הא כיון דמיתה שכיח ה"ל לאתנויה. ונ"ל דאע"ג דמיתה שכיחא אבל שימותו הבנים בחיי האב זהו מילתא דלא שכיחא. ומקרא מלא דבר הכתוב תחת אבותיך יהיו בניך. והיכא שמת האב ואח"כ מתה הבת. הא בכה"ג הוה מיתה דבי תרי דבודאי לא שכיחא. ומשו"ה אמרינן בזה אומדנא שפיר:
לד) ומעתה נבא לדברי המרדכי דפרק אע"פ שהובא לעיל בריש דברינו במתחייב לתת ליתומה לצורך נשואיה ומתה. דלכאורה כיון דמיתה שכיחא ה"ל לאתנויה ומדלא אתני איהו דאפסיד אנפשיה. ולא אמרינן בזה אומדנא ומחויב לתת ליורשיה. אלא דלפמ"ש בהך אומדנא דר"א בן עזריה דאזלינן בתר אומדנא שלא כתב לה אלא ע"מ לכונסה אפילו לענין מיתה אע"ג דמיתה שכיחא. משום דהאומדנא הוה על עיקר החיוב שנתן לה רק משום חיבת ביאה. וזמן החיוב מתחיל מעת הנשואין ואילך ולא מקודם. א"כ ה"נ כיון שהתחייב לצורך נשואיה הוה האומדנא על עיקר החיוב דלא התחייב אלא לצורך הנשואין שלה כשתצטרך לזה ולא מעיקרא. ולהכי כשמתה פטור דלא שייך למימר בזה דאיבעי לו לאתנויה כיון דלפי האומדנא אין החיוב מתחיל אלא מאותו זמן ואילך כמ"ש:
אמנם לפמ"ש דלא אמרינן אומדנא דלאחר מכאן גבי נדרים אפילו היכא דלא שייך למימר דה"ל לאתנויה כגון במילתא דלא שכיחא. א"כ גם הכא כיון דמתנה לעני הוה נדר לא אמרינן בזה אומדנא כלל ואם מתה מחויב לתת ליורשיה:
לה) ואני תמה להיפך על הר"ח כהן וסייעתו שכתבו דאם מתה אינו צריך לתת ליורשיה מטעם אומדנא דאדעתא דהכי לא נדר. ואמאי הא כיון דמתנה לעני הוה נדר כמבואר בירושלמי וגבי נדרים הא לא אמרינן אומדנא דלאחר זמן כמ"ש:
ונ"ל דהא דלא אמרינן אומדנא גבי נדרים הוא רק היכא שע"י האומדנא אנו באים לעקור הנדר ולבטלו מעיקרו אבל הכא הרי מעולם לא התחייב ליתן אלא להבת לצורך נשואיה. והבת הא כבר מתה. ולתת להיורשים הא מעולם לא התחייב כלל. רק שלא נימא שיהיה מחויב ליתן ליורשיה משום שהם באים עליו מכח ירושה מהבת. ע"ז אית לן למימר אומדנא אשר זו ההתחייבות אינו כשאר חיובים שאדם מתחייב לתת לחברו שאם מת יורשיו יורשים אותו. אבל הכא שכיון לצדקה לצורך מצוה רבה להשיא יתומה בודאי כפיו כן לבו שלא התחייב את עצמו אלא להבת לצורך נשואיה ולא ליורשיה. ולזה נתכוון הר"י מווינא שכתב בזה"ל וההיא דירושלמי שהביא הראבי"ה אבל בעני נעשה נדר. לאו ראיה היא דבודאי נדר הוא ולא מצי הדר בו שלא ליתנה לאותו עני שנדר לו. אבל אם מת העני קודם שנתן לו אין לבאים מכחו כלום ע"כ. הובא לעיל (אות א'). והיינו כמ"ש שאלו היתה הבת קיימת בודאי היה מחויב לתת לה. אבל השתא כשמתה אינו מחויב ליתן להיורשים. דאין לנו בנדרים אלא מה שהוציא בפיו ומעולם לא נדר ולא התחייב את עצמו להיורשים:
והראבי"ה שכתב דלא אמרינן בזה אומדנא נ"ל דהיינו טעמא משום דס"ל כדעת הריטב"א בקדושין (דף כ"ח) שכתב בשם מורו הרא"ה ז"ל דגם בנודר לעני חשוב כמסירה להדיוט עי"ש. וא"כ חשוב כאלו כבר זכתה בהם הבת. ואע"ג שכתב הרשב"א בתשו' הובא בתשובת ר' בצלאל אשכנזי (סי' ט"ו) שלא אמרו אמירה לגבוה כמסירה להדיוט לענין שיהיה לכל דיניו כמסור ממש ביד הגזבר. אלא לענין קניה בלבד אמרו ולומר דבהדיוט לא קנה עד שימשוך או שיחזיק. והקדש קונה באמירה בעלמא. וכענין שאמרו בשכ"מ שדבריו ככתובים וכמסורין דמי כו'. ותדע דאמירה לגבוה אינה כמסירה ממש ליד גזבר. דהא קי"ל כב"ה דאמרי יש שאלה בהקדש. ואלו המקדיש ומסר ליד גזבר שוב אינו יכול לשאול עליו. אלא מדאמרו שיש שאלה בהקדש ש"מ שלא אמרו כמסירה ממש אלא לענין קניה בלבד להיות האמירה גומרת בהקדש כמו שגומרת המסירה או המשיכה בהדיוט עכ"ל. ועי' בתשו' רעק"א (סי' קמ"ד) שכ"כ מדעת עצמו ונעלם ממנו לפי שעה תשובת הרשב"א זו יעו"ש. וא"כ גם בנודר לצדקה לא הוה כמסור לידו ממש. מ"מ כיון שקנתה הבת בקנין גמור נחשב זאת כממונה ויורשיה יורשים אותה כשאר העזבון שנשאר מאתה. ואם נאמר בזה אומדנא שע"ד כן לא נדר הרי צריכים לבטל ולעקור ההתחייבות מעיקרו ולומר דאדעתא דהכי לא נתן לה כלל. ובכה"ג לא אמרינן אומדנא דלאחר מכאן גבי נדרים: