אור ברסלב
זכרון יהונתן חלק א יורה דעה › סימן ד

זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן

יורה דעה · סימן ד

סימן ג

שאלה

מי שנשבע על אכילת כזית שלם ממין ידוע. ואחר כך חזר ונשבע על חצי זית מזה המין בעצמו אשר נשבע עליו כבר מקודם דהשבועה חייל ע"ז. כמבואר בשו"ע יו"ד (סימן רל"ח ס"ק ד'). יען שלא הוי משבועתו הראשונה רק חצי שיעור. אם חיילא שבועתו השנייה שנשבע על חצי שיעור גם על כזית שלם בב"א. או דילמא כיון דעל כזית שלם הרי הוא מושבע כבר מקודם משבועתו הראשונה. שוב לא חייל עליו שבועתו השנייה ע"ז. משום דאין איסור חל על איסור. ונ"מ בזה"ז לענין אשה שנשבעה על אכילת כזית מדבר אחד. ואח"כ חזרה ונשבעה על חצי זית משבועתה הראשונה ושמע בעלה והפר לה לראשונה. ולא הפר לה לשנייה דאי אמרת שחייל עלה שבועתה השנייה גם על כזית בב"א. א"כ אע"ג שהפר לה לשבועתה הראשונה. מ"מ אכתי אסורה גם בכזית בב"א מצד שבועתה השנייה. אבל אי אמרת ששבועתה השנייה שנשבעה על חצי זית אינו חייל על כזית בב"א. יען שע"ז כבר היא מושבעת מקודם משבועתה הראשונה. ואין שבועה חלה על שבועה. א"כ כיון שהפר לה לראשונה שוב אינה אסורה מכזית בב"א משום שבועתה השנייה. יען דגבי הפרת בעל אע"ג שהפר לה לראשונה לא עלתה לה שנייה תחתיה כיון שהוא מיגז גייז כמבואר בתשובות הר"מ מינץ (סימן מ') הובא בש"ך יו"ד (סימן רל"ח ס"ק כ"ו). ועיי"ש עוד בס"ק ה'. ובשעה"מ פרק י"ז מהלכות איס"ב סוף הל' כ"ח וכן יש נ"מ לענין חולה שמאכילין אותו הקל הקל תחילה. וגם לפי דעת הר"ן בפ' כל הנשבעין שחולק על תשובות הרשב"א שהובא בח"מ (סימן ל"ד ס"ק ה'). יש נ"מ נמי לענין עדות:

א) תשובה

כבר נשאל כיוצא בזה מרן הגאון רע"ק איגר ז"ל בתשובותיו (סימן ע"ו). ובכדי לברר וללבן דבר זה היטב ע"פ שיטת הבבלי והירושלמי. ודעת הראשונים ז"ל אשר מפיהן אנו חיין. נעתיק מקודם לדברי מרן רעק"א ז"ל בזה. וז"ל על ספיקתו בנזיר שנשבע על חצי שיעור חרצנים דחלה השבועה על חצ"ש. ואח"כ צירף עוד חצ"ש חרצנים וצירף לכזית. אם נימא דלא חייל איסור נזירות על איסור שבועה. או דע"י צירוף החצי שיעור השני שהי' אסור מקודם שבועה חייל שפיר. לדידי אין נדנוד ספק בזה דאטו הצירוף גורם חיוב נזירות על החרצנים. הא מיד כשנדר בנזירות נאסרו עליו כל החרצנים כשאוכל מהן כשיעור. ואדרבא דאינו חייב משום שבועה אלא באוכל חצ"ש. אבל באוכל כשיעור לא דלגבי שיעור ה"נ נזירות קדים. והכי דייק לשון הרמב"ם פ"ה מהל"ש הל' ג'. וז"ל נשבע שלא לאכול נבילה חצ"ש ואכל חצי זית. הרי מבואר דוקא באכל פחות מכזית אבל אכל כזית אינו חייב משום שבועה. ואך יש לדקדק אמאי לא הוי איסור כולל מגו שחל באוכל חצי שיעור חל נמי באוכל כשיעור. וצ"ל דלא מקרי כולל אלא ע"י מין אחר. אבל ע"י אכילת דבר זה. באופן אחר לא מקרי כולל. ונלפענ"ד דיצא כן להרמב"ם מהא דלכאורה קשה אמאי מוקי ר"ל במפרש חצ"ש הא י"ל בפשוטו דנשבע שלא אוכל דברים אסורים דלענין שבועה באוכל כזית בצירוף מנבילות לשקצים חייב דהוי שם אחד. ולענין איסור הנבילה והשקצים הוי לכל אחד חצי שיעור ואין מצטרפין הנבילה להשקצים כדאיתא ברמב"ם פ"ד מה' מ"א. וצ"ל דמשמעות המשנה ואכל נבילות וטריפות. נבילות או טריפות ולא אכל ע"י צירוף. ואך עדיין קשה לר"מ אמאי צריך לאוקמי בכולל נבילות ושחוטות הא בסתם שלא אוכל דברים אסורים הוי כולל. מגו דחייל אילו אכל כזית ע"י צירוף נבילה לשקצים חייל ג"כ באוכל כזית מנבילה. אלא ע"כ בכה"ג לא הוי כולל. עכ"פ הדין ברור דחייב משום נזירות. ולית דין צריך בושש עכ"ל. הרי שלמד לנו מרן הגאון ז"ל. דבנשבע מקודם על שיעור שלם ואח"כ נשבע על חצי שיעור לא חייל שבועתו השנייה שנשבע על חצי שיעור על שיעור שלם בב"א שכבר הוא מושבע ע"ז מקודם. משום דאין איסור חל על איסור:

ב) אלא שמסתפקנא בדעת מרן ז"ל. אם אכל כזית ע"י צירוף דהיינו שאכל מתחילה חצי זית. ואח"כ גמר לאכול עד כזית במשך זמן שיעור אכילת פרס. אם בכה"ג נמי אמר הרב ז"ל שאין איסור שבועתו שנשבע על חצ"ש חייל על שיעור שלם משום דלגבי שיעור שלם הרי הוי איסור נזירות קדים. או דילמא דאיירי דוקא באכל ובלע כל הכזית בב"א דבזה קאמר שאיסור שבועתו שנשבע על חצ"ש לא חייל על שיעור שלם. אבל אכל כזית ע"י צירוף האכילות בזה אחר זה בתוך זמן אכילת פרס. שפיר חייל ע"ז שבועתו השנייה שנשבע על חצי שיעור. ומצאתי בתשובותיו (בסימן קנ"ד). שכתב וז"ל ואף במה דמשמע מלשון הרמב"ם שכתב שבועה שלא אוכל כ"ש מנבילות וטריפות ואכל פחות מכזית חייב. מדדייק ואכל פחות מכזית משמע דבאכל כזית פטור כיון דמושבע הוא מהר סיני על זה. ולא אמרינן כיון שאכל חצי שיעור נתחייב משום שבועתו וכשגמר לאכול כזית לא פקע החיוב שבועה מיניה. או דבאמת הרמב"ם ממעט רק לאוכל כזית ובלע בב"א שבזה לא מחייב משום שבועה עכ"ד. ועיי"ש שרמז בזה לתשובה זו. הרי מצינו שהרב ז"ל נסתפק בזה ומצדד לומר אשר גם בכה"ג שאכל הכזית ע"י צירוף האכילות בזה אחר זה נמי לא מחייב אלא רק משום האיסור הראשון ולא משום שבועתו השנייה שעל חצי שיעור שהוסיף על עצמו משום דלגבי שיעור שלם הרי הוא מושבע כבר מקודם. ואין שבועתו השנייה שנשבע על חצי שיעור חייל על זה. דאין איסור חל על איסור:

ג) והנה אני תמה על מרן ז"ל בזה שרצה לומר אשר גם באכי' הכזית ע"י צירוף נמי אין השבועה הב' שעל חצי שיעור חייל על שבועתו הראשונה מהא דאמרינן בשבועות (דף כ"ז ע"ב). שבועה שלא אוכל ככר זה שבועה שלא אוכלנה. ואכלה אינו חייב אלא אחת. ושם בגמ' ל"ל למתני שבועה שלא אוכל שבועה שלא אוכלנה. הא קמ"ל טעמא דאמר שלא אוכל והדר אמר שלא אוכלנה דלא מחייב אלא א'. אבל אמר שלא אוכלנה והדר אמר שלא אוכל מחייב תרתי כדרבא דאמר רבא שבועה שלא אוכל ככר זה כיון שאכל ממנה כזית חייב שלא אוכלנה אינו חייב עד שיאכל את כולה. הרי דהיכא שמהשבועה השנייה נאסר בשיעור פחות מהשבועה הראשונה שעבר על שבועתו השנייה מקודם. ואחר כך השלים וגמר לאכול הככר כולה עד כשיעור השבועה הראשונה חייב שתיים ולא פקע ממנו השבועה השנייה אשר כבר חלה עליו מקודם מאכילתו הכזית הראשון. וכן פירש"י וז"ל אבל אמר שבועה שלא אוכלנה והדר אמר שבועה שלא אוכל ואכלה כולה חייב שתיים. דחיילא עליה שבועה שנייה דאילו שלא אוכלנה כולה משמע אבל מקצתה לא אסר עליו וכי הדר אישתבע שלא אוכל אוסר עצמו בכזית ממנה. וכי אכיל כזית קמא חייב משום שבועתו שנייה. וכי גמר ואכלה חייב משום שבועה ראשונה. אבל באומר תחילה שבועה שלא אוכל כו' עכ"ל. ושם (בדף כ"ח ע"ב) אמרינן עיפא תני שבועות בי רבה פגע בו אבימי אחוה א"ל שבועה שלא אוכל עשר ותשע מהו אינו חייב אלא אחת א"ל אישתבש עשר הוא דלא אכיל הא תשע מיהו אכול. ופירש"י ולא נאסרו עליו תשע בראשונה וכי אכל תשע מחייב משום שבועה אחרונה וכשהשלימן לעשר עבר על הראשונה ע"כ. ותו אמרינן התם אמר אביי זימנין משכחת לה להא דעיפא כדמר דאמר רבה שבועה שלא אוכל תאנים וענבים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים כו'. ופירש"י שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ביום אחד אבל תאנים לחודייהו אוכל. וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים. ואי הוי אוכל תאנים וענבים ביום אחד הוי מחייב תרתי דכי אכל תאנים הוי מחוייב אשבועה בתרא. וכי הדר משלים לה בענבים מחוייב אקמייתא עכ"ד ). אלמא דבכה"ג מחייב שתיים. וכן מבואר ברמב"ם פ"ד מה"ש הל' י'. שכתבו וז"ל אבל אם נשבע על הככר שלא יאכלנה וחזר ונשבע שלא יאכל כלום או שלא יאכל ככר זו ואכלה כולה חייב שתיים. שבשעה שנשבע בתחילה אינו חייב עד שיאכל כולה. וכשחזר ונשבע שלא יאכל משיאכל ממנה כזית יתחייב. וכשיאכל כולו יתחייב בשבועה ראשונה ע"כ. ושם הלכה י"ג. שבועה שלא אוכל תשע שבועה שלא אוכל שמונה. אם אכל עשרה חייב ג' על כל שבועה ושבועה אחת. וכן אם אכל ט' חייב ב'. אכל שמונה חייב אחת עכ"ל. הרי דלא נפקע ממנו השבועה השנייה אשר חלה עליו מקודם משום השבועה הראשונה אשר באה וחלה אחרי כן. וטעמא דמילתא משום שאם אתה אומר אשר עבור האיסור הראשון שחל עליו אחרי כן יופקע ממנו עי"ז האיסור השני אשר חל עליו כבר מקודם. הרי זה איסור מבטל איסור. ואנן אין איסור חל על איסור קאמרינן. ולא שיהי' איסור דוחה איסור. וז"ב:

ד) וכן כתב הרשב"א ביבמות (דף ל"ג ע"א) וז"ל אלא מליקה בב"א הוא דמשכחת לה פירוש הראב"ד ז"ל דכשהביא שתי שערות נתחייב ברות ובנבילה דשתיהן חלו עליו כאחת משעה שהביא ב' שערות. ואע"פ שלא נמלק עוף זה עדיין מ"מ הא איכא נבילות טובא דמתסר בהו. אבל בעל מום ששימש בטומאה ליכא למימר דכי אייתי שתי שערות איחייב ליה משום בעל מום ומשום טומאה דאכתי מחוסר מעשה דטומאה ולא חל עליה איסור טומאה עד דאיטמא ליה. והקשה עליו הרמב"ן ז"ל מדתניא חמותו ונעשית אשת איש נדון בחמותו ואמאי נימא מכי אייתי ליה ב' שערות איחייב ליה באשת איש ואע"פ שזו לא היתה אשת איש כשם שאתה אומר שמיד יתחייב בנבילה אע"פ שזה העוף לא היתה נבילה באותה שעה. ומסתברא דאי מהא לא תותביה דהתם כיון שנעשית חמותו קם ליה עליה באיסור חמותו ואילו בא עליה חייב שריפה. השתא משום שנעשית א"א לא פקע איסור חמותו מינה. דאנן אין איסור חל על איסור קאמרינן אבל איסור דוחה איסור לא אמרינן וכדאמרינן ר"פ גה"נ פשיטא משום דאקדשה לא פקע איסור גיד מינה עכ"ד. ) הגה"ה והנה ראיתי להרב בעל מל"מ בפ"ד מה"ש שהקשה על דברי הסוברים, אשר חצי שיעור מותר בשבועה. מהא דאמרינן הכא אמר אביי זימנין משכחת לה להא דעיסא כדמר כו'. ואח"כ אכל ענבים הוי להו ענבים חצי שיעור ואין מביאין קרבן אחצי שיעור. משמע דאיכא איסורא אחצי שיעור דאי משרי שרי קרבן מבעיא ע"כ. ובמח"כ נעלם ממנו לפי שעה דברי התוס' בנדרים (דף י"ז ע"ב) ד"ה והאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים שכתבו דהכא בודאי אסור באכילת ענבים דכיון שכבר אכל תאנים מקודם א"כ אכילת הענבים מצטרף להתאנים ויתחייב משום שבועה ראשונה. ואפילו לאו נמי איכא בזה כמ"ש בפנים. ורק מקרבן מיפטר משום דהפרשיות מחלקות לענין קרבן עיי"ש וגס אביי לטעמיה בזה שסובר דידיעות אין מחלקות כדאיתא בשבת (דף ע"א) ועיי"ש ברש"י ע"ב ד"ה וחזר ונודע לו. ויש לי אריכות בזה בדברי הר"ע פ"ו מהלכות שגגות ואכ"מ:

הרי דבכה"ג שהאיסור השני חל מקודם לא נפקע עבור האיסור הראשון הבא אח"כ משום שאם אתה אומר שיופקע הרי זה איסור מבטל איסור ואנן אין איסור חל על איסור קאמריני ולא שיהא איסור דוחה איסור:

ודע שראיתי להרב בעל שעה"מ בפרק י"ז מהלכות איסורי ביאה הלכה ח'. שתמה על דברי הראב"ד ז"ל. וז"ל וק"ל טובא מסוגיא דשמעתין דאמרינן דאלמנה ונעשית גרושה ה"ל איסור מוסיף דאלמנה מותרת לכהן הדיוט נתגרשה מגו דאיתוסף איסור לכהן הדיוט איתוסף איסורא לכה"ג. ואם איתא הרי איסור גרושה קדים דמשעה שהביא ב' שערות נאסר בגרושות דעלמא מדין כה"ד ואיסור אלמנה לא חייל אלא משעה שנעשה כה"ג וכיון שכן הו"ל למימר דאינו חייב אלא משום גרושה. ול"ל דמיירי בשמינוהו לכה"ג משעה שהביא ב' שערות דכגון דא ה"ל לפרש ע"כ. וע"פ דברי הרשב"א ז"ל הנ"ל לא ק"מ דכיון שנעשית אלמנה וקם ליה עלה באיסור אלמנה ואילו הי' בא עליה הי' לוקה משום אלמנה. א"כ השתא שנעשית גרושה לא פקע איסור אלמנה מינה. וכיון שלא פקע מינה איסור אלמנה. שוב לא חייל איסור גרושה. ורק משום דהוי איסור מוסיף אתא וחייל וזה ברור. ובגוף דברי הראב"ד עיין במרכבת המשנה פרק ו' מהלכות שגגות. והארכתי בזה הרבה בחידושי ואכ"מ:

וא"ת למאי דפרישית דבנשבע על חצי שיעור ואח"כ אכל כל השיעור בשלמות כיון שלא אכלו בב"א מחייב שתים. משום דהחיוב של השבועה השנייה אשר חלה עליו כבר באכילת החצי זית לא נפקע ממנו בגמרו לאכול הכזית כולו. א"כ קשה מהא דתנן בכריתות (דף י"ג ע"ב) יש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד. טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשים ביוה"כ. והשתא לפמ"ש א"כ לשיטת הסוברים דשבועה חיילה על חצי שיעור הא משכחת לה חמש כגון שנשבע שלא יאכל חצי שיעור חלב. דשבועה חיילה ע"ז. ואכל חצי שיעור ואח"כ גמר לאכול עד כשיעור דכשאכל החצי שיעור מחויב משום שבועה שניה וכשגמר לאכול עד כשיעור מחויב משום האיסורים הראשונים. ואע"פ שאינם באים כאחד ממש דאיסור שבועה אשר הוא על חצי שיעור בא מקודם כשאכל הח"ש. ושאר איסורים באים כשגמר לאכול הכזית. מ"מ כיון דבאכילת זה השיעור נתחייב בכל האיסורין לא איכפת לן במה שאיסור אחד שיעורו פחות מחברו ותדע דהא קתני יוה"כ בהני חטאות. אע"ג דהני חיובים המה בכזית ושיעור דיוהכ"פ הוא בכותבות. א"ו כיון דבאכילה זו באים עליו כל החיובים לא איכפת לן במה ששיעורם אינם שוין. וא"כ הא משכחת לה חמש בנשבע על חצי שיעור. ואם כי בשבועות פריך עלה דלתני חמש ע"י כולל כגון שנשבע שלא יאכל תמרים וחלב. ומשני דבאיסור שבועה לא קמיירי. מ"מ אכתי למאי דסליק אדעתן מעיקרא אשר גם באיסור שבועה קמיירי אמאי אצטריך לאקשויא מטעם כולל אשר זהו רק למאן דאי"ל כולל גם באיסור הבא ע"י עצמו. הי' לו להקשות בפשיטות טפי דמשכחת לה חמש לכ"ע בנשבע על חצ"ש. והא ניחא לדעת התוס' דס"ל אשר דוקא על קיומו שבועה חיילה על חצ"ש. אבל לבטל לא חייל. דא"ש משום דתנא חיובא דחטאות קחשיב ובנשבע על חצי שיעור ליכא קרבן משום דאינו בלאו והן. אלא לדעת הרמב"ם דאי"ל ששבועה חיילה על חצ"ש בין בנשבע לקיים בין שנשבע לבטל קשה דאמאי לא קתני חמש דהיינו בנשבע על חצי שיעור:

וי"ל דבכריתות שם פריך עלה דלתני שש ונוקמה כגון שאכל כזית דם. ומשני בחדא אכילה קמיירי בשתי אכילות לא קמיירי ושיערו חכמים דאין בית הבליעה מחזיק יותר משני זיתים. הרי דמתני' מיירי דוקא באופן שבלע כל השיעור בב"א. וא"כ אין איסור שבועה שעל חצ"ש בא מקודם אצל אכילה זו. וכיון שאינה באה מקודם שוב לא חייל על אינך איסורים הקודמין. ודו"ק:

אמנם אכתי קשה לי ע"ז מהא דאמרינן בפסחים (דף מ"ז ע"ב). המבשל גה"נ בחלב ביו"ט. ואכלו לוקה חמש. לוקה משום מבשל גיד. ולוקה משום אוכל גיד ולוקה משום מבשל בב"ח. ולוקה משום אוכל בב"ח. ולוקה משום הבערה. ע"כ. והשתא לפמ"ש הא משכחת לה שש כגון שנשבע על חצ"ש גיד. דכשאכל החצ"ש נתחייב משום שבועתו וכשגמר לאכול כולה נתחייב משום גיד ובב"ח. ובשלמא לר"ל דאי"ל בחולין (דף ק"ג ע"ב) גבי אבמה"ח חלקו מבפנים פטור. ולפמ"ש הפמ"ג ביו"ד (סימן ס"ה) במשבצות ס"ק ב'. דגה"נ דין אבמה"ח יש לו לפטור בחלקו כמו באבמה"ח עיי"ש. דא"ש משום דא"כ לא מחייב על גיד לדידיה אלא בבלע כל הכזית כולו בב"א. דהשתא לא חייל עליה איסור שבועה שעל חצ"ש קודם איסור גיד. אלא לר"י דס"ל שם שבחלקו מבפנים נמי, חייב א"כ כשבלע החצי זית הראשון נתחייב משום שבועתו. וכשגמר ובלע החצי זית השני בא עליו חיובא דגיד. ושוב לא פקע מיניה איסור שבועה אשר נתחייב כבר משעת אכילת החצי זית שבלע מקודם. וכ"ש לר"א דאי"ל שאפילו חלקו מבחוץ חייב. משום דמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי. ועיין בירושלמי נזיר פ"ו ה' א' ואע"ג דס"ל דר"י לטעמיה בזה דא"ל לתנא (ביצה י"ב ע"ב) פוק תני לברא הבערה ובישול אינה משנה. מ"מ אכתי קשה לדידן דפסקינן דלא כר"ל בזה ואפילו חלקו נמי חייב כמבואר ברמב"ם פ"ה מהלכות מ"א. ועיי"ש במ"מ ולח"מ. ובפסחים (דף מ"ז ע"ב) וכן במכות (דף כ"א) קפריך מינה לרבה וקאמר אפיק הבערה ועייל עצי הקדש עיי"ש. הרי דס"ל דהך ברייתא א"ש לכ"ע. וא"כ קשה הא משכחת לה חמש וכגון בנשבע על חצ"ש כמ"ש. ועוד דעד כאן לא כתב הפרמ"ג דגה"נ יש לו דין אבמה"ח. אלא רק לדידן דקי"ל אין בגי' בנ"ט. דהשתא ה"ל גה"נ חידוש. וא"כ כמו דבאמה"ח אם חלקו פטור לכל מר כדאי"ל משום דחידוש הוא הואיל דמצטרף גיד ועצם כדפרש"י. כ"ש בגה"נ דעץ בעלמא הוא והתורה אסרתו שאמרינן אין לך בו אלא חידושו ואם חלקו פטור דומיא דאמה"ח. אבל להך תנא דברייתא דס"ל יש בגידין בנ"ט. דלדידיה לא הוי בגיד חידוש כלל. א"כ אין לגה"נ שום התיחסות לאיסור אבמה"ח דאף למ"ד באבמה"ח שאפילו חלקו מבפנים פטור. מודה בגה"נ שמצטרף בכדי אכילת פרס ככל שאר איסורין דעלמא. וא"כ אפילו לר"ל נמי קשה. ולומר דהכא מיירי דוקא באכלו ובלעו כולו בב"א. זהו דוחק משום דבשלמא התם קתני יש אוכל אכילה אחת והאי לישנא משמע שאכלו ובלעו כולו בב"א. אבל הכא הא לא קתני אכילה אחת ומשמע דמיירי בכל גווני אף שאכלו בצירוף זמן אכילת פרס:

ז) אמנם גם בל"ז קשה הא משכחת לה עוד אחת כגון שנשבע ע"י כולו שלא יאכל שחוטה וגיד דחייל שבועתו על הגיד מגו שחייל על השחוטה. ואם נאמר דשבועה דאיתא בשאלה לא קתני כדמשני הש"ס בשבועות (דף כ"ד ע"ב) על הא דלא קתני חמש בהך מתני' דיש אוכל אכ"א כו'. בנשבע ע"י כולל. זהו דוחק משום דכל כי האי ה"ל להש"ס לפרושי בהדיא ): ) הגה"ה ובענין זה תמוהים לי דברי התוס' (יבמות דף ל"ג ע"ב) ד"ה אמר וכו' מהא דאמרינן בחולין (דף ק"כ ע"א) וצריכא דאי כתב רחמנא חלב חמץ לא אתי מיניה כו'. חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי כו'. לא לכתוב רחמנא בחלב ותיתי מהנך מה להנך שכן לא הותר אבל אכתי קשה מה שהקשו התוס' דאמאי לא קתני שש באוכל גה"נ של נבילה. ונראה שגם זה יש ליישב דהנה בחולין (דף ק"א) ס"ל לרבנן דר"מ דאוכל גה"נ של נבילה אינו חייב אלא אחת. אבל בגה"נ של עולה ושל שור הנסקל חייב שתים ומפרש התם טעמייהו דרבנן משום דכולל לחוד ל"ל וכולל בחמור אי"ל ומשו"ה בעולה ושור הנסקל שהוא אסור בהנאה הוי כולל בחמור וחייל. אבל בגיד של נבילה דהוי כולל לחוד לא חייל ואינו חייב רק משום גיד לחוד ולא משום נבילה. וא"כ איכא למימר דהך ברייתא דהמבשל גיד ס"ל ג"כ הכי ועבור כן איסור נבילה לא חייל על איסור גיד משום דהוי כולל לחוד. אבל איסור בב"ח חייל שפיר על איסור גיד יען דהוי כולל בחמור דמגו דחייל על החלב חייל נמי על הגיד. והוא אסור גם בהנאה. שוב מצאתי להגאון רעק"א ז"ל שכ"כ במערכה ז'. אלא שהוא ז"ל שדי בה נרגא וכתב דאף אם בישל נבילה ושחוטה ביחד בחלב נמי אינו חייב על הנבילה משום בב"ח ע"י כולל. דמגו דחייל על השחוטה חייל נמי על הנבילה. וטעם הדבר משום דהענין בב"ח שטעם הבשר שנכנס בהחלב אינו אוסר רק החלב ולא הבשר אלא שטעם החלב שנכנס להבשר הוא דאוסר להבשר והוי ב' ענינים ולא מקרי כולל. ומשו"ה גם בבישול נבילה ושחוטה בחלב לא הוי כולל דטעם החלב שנכנס לבשר השחוטה אותו הטעם אינו אוסר להנבילה. אלא דטעם החלב הנכנס לנבילה משוי ליה לבב"ח והוי ב' ענינים ולא מקרי כולל עכ"ד:

ולפענ"ד נראה דזה הוי כולל שפיר משום דכיון שאיסור בב"ח הוא כשנתבשל כשיעור מאכל בן דרוסאי כדאמרינן בחולין (דף ק"ח ע"ב) באיזה בישול אמרו בבישול שאחרים אוכלים אותו מחמת בישולו. ופירש"י אחרים עובדי כוכבים כלומר שנתבשל כל צורכו ע"כ. וכתב הריטב"א פירש"י אחרים אוכלים אותו שנתבשל כל צורכו. ומסתברא דכל צורכו היינו כמאכל בן דרוסאי. שדרך א"ה לאכול כן עכ"ל. וכ"כ הפר"ח ביו"ד (סימן פ"ז ס"ק ג'). ובח"ד (סימן צ"א ס"ק ז'). ועיין בכרו"פ (סימן צ"ב ס"ק ג'). וא"כ הרי כשהתחיל להרתיח אז בלעה החלב טעם מהבשר והרי יש בחלב זו טעם בב"ח. וכשחזר הבשר אח"כ ובלעה טעם מהחלב. הרי לבד טעם החלב שבלעה ממנה. בלעה עוד מהחלב גם טעם בשר. כיון שיש בהחלב גם טעם בשר ע"י מה שבלעה מהבשר. וכן להיפך בהחלב שמשעה שהתחיל להרתיח ובלעה הבשר טעם מהחלב. הרי יש בזו החתיכה של הבשר גם טעם חלב ושוב כשבלעה החלב טעם ממינה הרי בלעה מהבשר גם טעם חלב בהדי טעם בשר. וכשהגיעו למאכל בן דורסאי אשר אז נאסרו וחייל עלייהו איסור בב"ח לענין אכילה נמצא שהחלב לבד מה שהיא אסורה משום בב"ח ע"י הטעם בשר שבלעה. עוד נאסרת היא מצד החלב בעצמה שבלעה מהבשר משום דאפשר לסוחטו אסור בב"ח והיא עצמה נ"נ כדאמרינן שם בש"ס בשר שנפל לתוך יורה גדולה של חלב בשר אסור וחלב מותר. דקפריך דאי אפשר לסוחטו אסור חלב אמאי מותר חלב נבילה הוא. ועיין בפר"ח (סימן צ"ד ס"ק ז' וס"ק כ"ו ובח"ד שם ס"ק ד'). ומעתה הרי שפיר אמרינן כולל בזה דמגו שהחלב אוסר להחלב אוסר נמי אותו החלב בעצמו להבשר. כיון דאיסור החלב הוא גם משום החלב בעצמו שבלעה מהבשר כמו עבור הבשר. וכן להיפך בהבשר שכשנתנה טעם בחלב הרי יש בחלב זו טעם בב"ח. ושוב כשחזרה הבשר ובלעה מהחלב. הרי לבד טעם החלב שבלעה ממנה בלעה עוד נמי טעם בשר האסור משום בב"ח דחתיכה עצמה נ"נ וזה הטעם בשר אוסר נמי להבשר משום בב"ח כמו החלב. וא"כ שפיר אמרינן מגו שהבשר אוסר להחלב וחייל שם בב"ח על החלב מטעם הבשר הבלועה בה חל נמי שם בב"ח על הבשר מטעם זה הבשר בעצמו האוסר להחלב. והשתא לפ"ז א"ש אע"ג שהבשר אינו נאסר עבור _____ מכללן תאמר בחלב שכן הותר מכללן. ומאי ניהו אילימא חלב בהמה לגבוה נבילה נמי אישתרי מליקה. ואלא חלב חיה להדיוט. נבילה נמי אישתרי מליקה דחטאת העוף לכהנים. לעולם חלב חיה להדיוט ודקא קשיא לך כהנים כהנים משולחן גבוה קא זכו ע"כ. והנה מדקאמר הש"ס בפשיטות מאי ניהו אילימא חלב בהמה לגבוה אלמא דבזה דאישתרי לגבוה מקרי ע"י זה הותר מכללו. והש"ס לא קדחי דבר זה אלא משום דנבילה נמי אישתרי לגבוה במליקה. אבל אי לאו דאישתרי מליקה גבי נבילה הי' חשיב חלב הותר מכללו לגבי נבילה בזה דאישתרי חלב לגבוה. וכן נראה מדברי התוס' ביבמות שם שהקשה הר"י דאורלייניש דאמאי לא מוקי לה בהצתת האלייתה דעבודה היא ובעי כהונה ואין בה מיתה אלא לאו גרידא לפי שאינה עבודה תמה כדאמר בפרק ב' דיומא דהשתא לא הוי קל על חמור דתרווייהו לאוין נינהו. ואור"י דמ"מ איסור שבת קיל טפי שהותרה במקדש, עכ"ל. הרי דמקרי הותרה מכללה ע"י זה שהותרה לגבוה. ובזה יתיישב לנו היטב סוגית הש"ס בכריתות (דף ד' ע"ב). דקאמרינן התם קסברי רבנן לאו דחוקת עולם בקדשים ולאו דחלב שור בחולין וצריכא דאי כתב רחמנא בקדשים כו'. ואי כתב רחמנא כל חלב שור ה"א חלב דחולין הוא דאסור משום דלא הותרה מכללו אבל חלב מוקדשין דהותר מכללו. ה"א מדהותר בשרן הותר נמי חלבן צריכי. ולכאורה הוא תמוה מאוד דאיזה הותר מכללו יש לחלב מוקדשין וכבר דחק רש"י ז"ל בזה וכתב דקאי על האליה עיי"ש. ודבריו ז"ל בזה בלתי מובנים כלל. אמנם במ"ש א"ש דבזה גופה דאישתרי החלב לגבוה מקרי הותרה מכללה. כלומר דחלב מוקדשין הותרה מכללה בזה שמקריבין אותה לגבוה דהותרה מכלל איסורא לגבוה. וכדאמרינן הכא בהדיא מאי נינהו אילמא חלב בהמה לגבוה כו'. וא"ת והא חלב הדיוט נמי הותרה מכללה אצל חיה. וי"ל דלמאי דפרישית א"ש משום דחלב קדשים הותרה מכללה לגבוה אותו חלב בעצמו משא"כ בחלב הדיוט שבאותו חלב האסור לית בה היתר כלל. רק בחלב חיה אשר זהו הותר מכלל איסור חלב. ומשו"ה חלב קדשים שהותר אותו חלב האסור בעצמו קיל טפי. וז"ב. וא"ת א"כ ברישא דקאמר התם וצריכא דאי כתב רחמנא חמץ חלב לא אתי מיניה שכן לא הותר מכללו. נבילה לא אתי מינה. שכן ענוש כרת. והשתא אמאי לא קאמר גבי נבילה נמי הך פרכא שכן הותר מכללו כמו דקאמר גבי חלב דהא נבילה הותר לגבוה גבי מליקה. וי"ל דדרך הש"ס לאתויי גבי כל אחד פרכא אחריתא באפי נפשה אע"ג שהי' יכול לאתויי אותה פרכא בעצמה גם באינך. וכה"ג מצינו ביבמות (דף ו' ע"ב) גבי פסו"מ דקאמר פרכא גבי כל אחד מאי דלא קאמר גבי אידך אם כי הי' יכול למימר פרכא דכרת דקאמר גבי פסח גם אמילה. ופרכא דתדיר וישנן לפני הדיבור אכולהו. ועיי"ש בתוס' ד"ה ומכולהו. וה"נ הכא אע"ג שהי' יכול למפרך פרכא דהותר מכללו גם אנבילה כמו על חלב. ניחא ליה למפרך פרכא אחריתא אשר אינה בחלב. והא דכתבו התוספות התם ביבמות. וז"ל ואע"ג דנבילה נמי הותר מכללה בעלמא שאני קדשים דכהנים משולחן גבוה קא זכו עכ"ל. כוונתם בזה דחלב שהותר מכללו אצל חיה גם להדיוט. קיל טפי מנבילה דלא הותרה מכללה רק לגבוה. ובזבחים (דף ע' ע"א) תוס' ד"ה יבא איסור נבילה ליחול על איסור חלב כתבו וז"ל תימא למאן דאי"ל איסור מוסיף ל"ל קרא וכ"ת מהכא יליף בעלמא שאני הכא דאיסור חלב קל דהותר מכללו. ולכך אתי איסור נבילה וחייל עליה עכ"ד. והיינו נמי משום דלגבי איסור חלב דהותרה מכללה גם להדיוט. הוי נבילה חמור. יען דנבילה לא הותרה מכללה רק לגבוה לבד דכהנים משולחן גבוה קא זכו. אבל לעולם דבזה שהותר לגבוה נמי חשיב שפיר הותר מכללו ע"י זה כדאמרן. והנה במנחות (דף ה' ע"ב). גרסינן ת"ר כשהוא אומר מן הבקר למטה שאין ת"ל אלא להוציא את הטרפה. והלא דין הוא כו'. רב אדא בר אהבה אמר משום דאיכא למימר כלאים תוכיח שאסורין להדיוט ומותרים לגבוה. מה לכלאים שכן הותרה מכללן כו'. אלא מה לכלאים שכן מצותו בכך. וכתבו התוס' בד"ה מה. וז"ל וא"ת ולימא גה"נ במחובר יוכיח דאין מצותו בכך ושרי לגבוה כדאמר בפ' גה"נ. וכי תימא מה לגה"נ שכן מחובר הנך יוכיחו. וי"ל כיון דאין לו היתר אלא ע"י חיבור לא שייך למיעבד מינה יוכיח עכ"ל. פירוש דכיון שאין לו היתר לגבוה בתלוש לא מקרי שרי לגבוה. ועבור כן לא שייך למיעבד מינה יוכיח. וא"כ ה"ה נמי דל"ח גיד הותר מכללו לגבוה בזה ששרי ע"י חיבור. כיון דל"ח ע"י זה יש לו היתר לגבוה כלל ודו"ק. אבל קשה לי ע"ז מהא דאמרינן בפסחים (דף כ"ג ע"ב) ור"י הגלילי אשכחן חלב דשריא רחמנא בהנאה. אלא גיד נימא דאסור כו' איבעית אימא מייתי לה בק"ו ומה חלב שענוש כרת מותר בהנאה גיד שאין ענוש כרת לא כ"ש. ור"ש דאסר איכא למפרך מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה. תאמר בגיד שלא הותר מכללן אצל חיה ואידך בבהמה קאמרינן בבהמה מיהת לא אישתרי ע"כ. והשתא כיון דחשיב להותר מכללו בזה דאישתרי לגבוה. א"כ לפמ"ש דגיד לא חשיב הותר מכללו כיון שאין לו היתר לגבוה בתלוש. א"כ מאי קאמר ואידך בבהמה מיהת לא אישתרי ולא חשיב חלב להותר מכללו לגבי גיד בזה דאשתרי גבי חיה. וקשה דהא בבה"מ נמי הותר איסור חלב מכללו לגבי איסור גיד. דהיינו במה דשריא החלב שבלעה. משום דאין איסור חל על איסור. ואיסור בב"ח לא חייל על איסור נבילה דאם נימא שהחלב יאסר משום הבשר שבלעה. והבשר משום החלב ליכא כולל כמ"ש הגאון ז"ל. מ"מ יאסר הבשר עבור הטעם בשר גופיה שבלע מהחלב דזה הוי כולל שפיר כמ"ש. וא"ת שעבור הטעם בשר שבלע הבשר מהחלב והטעם חלב שבלע החלב מהבשר אינו יכול לאסור משום דהוי מין במינו כלומר דזה החלב שהי' בלועה בהבשר אשר נאסר משום בב"ח. זה לבד אין באפשרו לאסור להחלב. דאע"ג דאיהו בודאי אסור משום דאפשר לסוחטו אסור וחנ"נ. מ"מ אינו יכול לאסור להחלב משום דהוי מין במינו בהחלב. ובשלמא לדעת רש"י חולין (דף ק"ט ע"ב) שפוסק כר"י דמין במינו במשהו דהשתא אוסר החלב האסור לכל היורה כולה ולא נתבטל בתוכו. אלא לדעת הרמב"ם והתוס' ושאר ראשונים שפסקו מין במינו בטל ברוב מדאורייתא. א"כ הרי לא עדיף בזה החלב הבלועה בהבשר מחלב נבילה ממש שנפל לחלב דבטל ברוב מדאורייתא. ז"א משום דזה לא שייך רק באיסור שנפל להיתר שבזה אמרינן שפיר כיון שהחלב נבילה שנפל לתוכה הוא מעט והחלב היתר רבה עליו בטל החלב איסור ברוב החלב של ההיתר. אבל הכא שאנו באין לאסור להחלב מטעם החלב שהי' בלועה בהבשר. אע"ג דבודאי נשאר גם חלב שלא הי' בלוע בתוכה. מ"מ לא שייך למימר שיתבטל החלב האסור שהי' בלועה בהבשר בתוך שאר החלב. משום דאטו ידעינן כמה הי' בלוע בהבשר שיהא באפשר לומר ששאר החלב שלא הי' בלועה בתוכו רבה עליה ומבטלן. והא כנגד החתיכה כולה משערינן. כגון אם בישל כזית חלב עם כזית בשר. או אפילו עם פחות מעט האם נוכל להחליט אשר החלב שהי' בלועה בהבשר הי' פחות מחצי זית שיתבטל בתוך השאר חלב של ההיתר שלא הי' בלועה בהבשר. וכן בהטעם בשר שהי' בלועה בהחלב. באופן שבכה"ג הוי כולל שפיר מהחלב גופה. או מהבשר עצמו כמ"ש. וזה ברור בעהי"ת. ועיין בחולין (דף ק"ח ע"ב) תוס' ד"ה שנפל. לחלב שהם צלולים בליעתן ופליטתן באין כאחת. ועיין בב"ק (דף ק' ע"ב) תוס' ד"ה אומר ודו"ק. וא"כ שפיר נוכל למימר דהך תנא כולל לחוד ל"ל רק כולל בחמור. ובב"ח שחל על גיד הוא משום דהוי כולל בחמור. כמ"ש:

אמנם לקמן יתבאר דאיסור בב"ח לא חשיב כולל משום זה שחל על החלב. וא"כ כיון שחל איסור בב"ח על איסור גיד אע"ג דלא הוי כולל מכ"ש דאי"ל למימר שיחול איסור נבילה על גה"נ דהוי איסור כולל והדרא קושית התוס' דאמאי לא קתני נמי נבילה:

אלא שאכתי נראה ליישב דלעולם הך תנא איסור חע"א ל"ל ואפילו בכולל ומשו"ה לא קתני גה"נ של נבילה ____ לגבוה דהוי ע"י זה הותר מכללו משא"כ בגיד. אלא שזה י"ל לפמ"ש התוס' התם בד"ה ומה. וז"ל וא"ת לימא שור הנסקל יוכיח שאינו בכרת ואפ"ה אסור בהנאה. וי"ל דה"פ ומה חלב שענוש כרת ואסור באכילה ומותר בהנאה כמו נבילה עצמה גיד שאינו ענוש כרת לא כ"ש שיהא בכלל היתר נבילה והשתה לא שייך למימר תוכיח. ולא מצי למיעבד נמי ק"ו מדם. דדם אינו בכלל נבילה כו'. והשתא א"ש הא דקאמר ואידך אנן בבהמה קאמרינן משום דלא ילפינן אלא שיהיו בכלל היתר נבילה אבל בעלמא מודה דפריך שפיר עכ"ל. וא"כ א"ש אע"ג דחלב הותר מכללו אצל גבוה. מ"מ כיון דבהדיוט לא אישתרי ילפינן שפיר מיניה שכמו שחלב ענוש כרת ואסור באכילה ומותר בהנאה כמו נבילה עצמה. גיד שאינו ענוש כרת לא כ"ש שיהא בכלל היתר נבילה. כיון דלא ילפינן אלא שיהא בכלל היתר נבילה. וא"ש:

אלא אי קשיא הא קשיא דגרסינן בחולין (דף ק"א ע"א) אר"י א"ר האוכל גה"נ של נבילה ר"מ מחייב שתים וחכמים אומרים אינו חייב אלא אחת. ומודים חכמים לר"מ דאוכל גה"נ של עולה ושל שור הנסקל שחייב שתים. וקאמרינן התם ומאן האי תנא דבאיסור כולל איסור חל על איסור ל"ל. איסור כולל באיסור חמור אי"ל. וקאמר רבא רבי יוסי הגלילי היא דאיסור כולל לחוד ל"ל. ואיסור כולל באיסור חמור אי"ל. והשתא לפמ"ש התוס' דבקל על חמור לא אמרינן כולל לכ"ע. א"כ מאי קפריך מאן האי תנא כו'. הא נבילה על גיד הוי קל על חמור דנבילה הותרה מכללה לגבוה משא"כ בגיד. והקל על חמור הא לכ"ע לא אמרינן כולל. ואפילו אם נימא לחלק בזה ולמימר דאע"ג שלא עבדינן יוכיח מגיד מ"מ הותר מכללו מקרי שפיר בזה שהותרה לגבוה ע"י חיבור משום דכיון שיש בה שום צד היתר לגבוה חשיב להותר מכללו ע"י זה. ואין ללמוד הך דהותר מכללו מהא דלא עבדינן יוכיח מיניה. בכ"ז אכתי נימא דרבנן דהכא ס"ל כרבנן דרבי שאפילו מחוברין נמי ירדו. וכן פסק הרמב"ם פ"ו מהלכות מעשה"ק. ועיי"ש איסור מוסיף הוא דמגו דאיתוסף איסור לגבוה כשנתנבלה איתוסף נמי להדיוט. וי"ל דסבר כמאן דאמר בריש פרק גה"נ דגיד נמי אסור לגבוה. עכ"ד. הרי דחכמים דהכא בודאי ס"ל כרבנן דרבי דגיד אסור לגבוה. וא"כ הרי גיד בודאי לא הוי הותר מכללו כיון דאין לו היתר לגבוה כלל בשום אופן. ונבילה דהותרה מכללה לגבוה הוי על איסור גיד קל על חמור כמ"ש. אדרבה בהיפך יקשה לן מ"ט דר"מ דמחייב שתים משום דנבילה חייל על גיד בכולל. הא נבילה על גיד הוי קל על חמור אשר בזה לא אמרינן כולל לכ"ע לפי דעת התוס'. ואם כי זה י"ל דר"מ יסבור כרבי דגיד שרי לגבוה ואם עלו מחוברין לא ירדו דהשתא הוי נבילה על גיד איסור מוסיף כמו שכתבו התוס'. אבל אכתי מאי קא מתמה הש"ס מ"ט דרבנן וקמוכיח דרבנן ל"ל כולל אם לא בחמור על קל. ואמאי הא לרבנן א"ש בפשיטות הא דלא חייל נבילה על גיד. משום דכיון דס"ל דגיד אסור לגבוה. א"כ הא הוי נבילה על גיד קל על חמור ולא חייל לכ"ע:

ומה שנראה לי ליישב בזה הוא דהנה התוס' שם ביבמות על קושיתם דהאיך חייל איסור נבילה על איסור חלב הא הוי קל על חמור בכולל. כתבו וז"ל משום דיש חומרא בנבילה נגד חלב שכן מטמאה. ואע"ג דיש חומרא בחלב דליכא בנבילה אין לחוש לכך כדאמרינן בפרק גה"נ מאי חזית דטומאת הגוף חמורה שכן כרת דילמא טומאת בשר חמורה דלית ליה טהרה במקוה עכ"ד. והשתא לפ"ז קשה אמאי אינו חייב שתים בגה"נ של נבילה הא נבילה על גיד הוי נמי כולל בחמור דהא יש חומרא לנבילה נגד גיד שכן מטמאה. ומ"ש גה"נ של נבילה מנה"נ של עולה ושיר הנסקל כיין דנבילה הוי נמי כולל בחמור כמו אינך משום דמטמאה. וכבר הובאה קושיא זו במחברים. ונתקשו בה הרבה:

ומעתה הני תרי קושיות מיושבות חדא בגו אידך. דנגד החומרא שיש לגיד נגד נבילה בזה דנבילה הותרה מכללה כמ"ש לעיל נגד זה יש חומרא בנבילה שכן מטמאה וכיון שיש חומרא בכל אחת נגד אידך חשיב כאילו תרווייהו שוין. וכדאמרינן התם בסוגיא דמר"ע לא חשיב טומאת הגוף חמור על טומאת בשר משום דמאי חזית דטומאת הגוף חמור דילמא טומאת בשר חמור דל"ל טהרה במקוה וכמ"ש התוס' הכא. ומשו"ה הוצרך הש"ס למימר דהאי תנא כולל לחוד בלא חמור ל"ל ודו"ק היטב:

וא"ת א"כ בגה"ג של נבילה אמאי מחייב שתים לרבנן דל"ל כולל לחוד הא יש חומרא לגיד נגד נבילה שכן אסור לגבוה ובשלמא לדעת רש"י והרמב"ם דאי"ל דאיסור הנאה הוי מוסיף א"ש משום דמוסיף חל אפילו בקל על חמור כמ"ש התוס' ביבמות שם. אלא לדעת התוס' דאי"ל שהנאה לא הוי רק חמור ולא מוסיף. וטעמא דחייל איסור עולה על גיד הוא משום דהוי כולל בחמור דיש חומר בעולה מבגיד שאסור בהנאה. קשה מאי חזית דעולה חמור שכן אסור בהנאה דילמא גיד חמור שכן אסור לגבוה. וי"ל דיש עוד חמור בעולה נגד גיד שכן חייבין עליו משום שני לאוין על אכילתו משום לא תוכל לאכול בשעריך. כדאמרינן במכות (דף י"ז). ומשום כליל תהי' לא תאכל כדאמרינן שם (דף י"ח ע"ב). ולילקי נמי כאידך דר"א דתניא ר"א אומר כל שהוא בכליל תהי' ליתן ל"ת על אכילתו ומשני אין ה"נ כו' ע"כ וא"כ נוקי חדא חומר דעולה נגד הך חומר דגיד. ואכתי נשאר עולה חמור מגיד בזה שהוא אסור בהנאה. ודו"ק:

עוד קשה לי בדברי התוס' שכתבו דבקל על חמור לא חייל בכולל מהא דאמרינן במכות (דף כ' ע"ב) יש חורש תלם אחד וחייב עליה משום שמונה לאוין החורש בשור וחמור כו'. ובשביעית וי"ט כו'. ובש"ס קפריך עלה וליתני עוד כגון שנשבע שלא יחרוש בין בחיל בין ביו"ט. דחיילה שבועתו על החרישה דיו"ט בכולל. וקשקיל וטרי הש"ס בזה טובא והשתא לפי דעת התוס' קשה האיך חייל איסור שבועה על יו"ט בכולל הא איסור שבועה הוי קל נגד איסור יו"ט משום דישנה בשאלה כמ"ש בפנים. ובקל על חמור הא לא חייל כולל לכ"ע. וי"ל דאיסור מלאכה דיו"ט הוי נמי קל נגד איסור שבועה משום שהותרה מכללה אצל אוכל נפש. וכיון שיש קולא גם באיסור יו"ט נגד איסור שבועה. שוב אין לחוש לזו הקולא שיש לשבועה נגדה במה שישנה בשאלה. והוי כאילו שניהם שוין כמ"ש:

משום דאין איסור נבילה חל על איסור גיד והא דמחייב משום בב"ח הוא משום דהך תנא יסבור כר"י חולין (דף צ"ו) דגה"נ בעי כזית וא"כ א"ש דאיירי שאכל מקודם חצי זית גיד עם חצי זית חלב דמחייב משום בב"ח דחייל על חצי שיעור דגיד הנשה. ואח"כ אכל עוד חצי זית גיד לבד דמצטרף זה החצי זית עם החצי זית גיד שאכל מקודם עם החלב וחייב משום גיד. ושוב לא פקע מיניה איסור בשר בחלב שחל עליו כבר מקודם כמ"ש. ובזה נ"ל קצת נמי הא דלא קתני בנשבע על חצי שיעור. משום דבכה"ג שנשבע על חצי שיעור גיד הרי הוא מושבע גם על חצי שיעור דגיד מצד שבועתו. וא"כ שוב לא הוה עליה איסור בב"ח שאינו בכולל כמ"ש. ואע"ג דאכתי איכא לאשכוחי לאיסור שבועה על חצי שיעור שיחול עליה גם אסור בב"ח. וכשאכל אח"כ עוד מהגיד והשלימו לשיעור בשר בחלב חייל עליה איסור בשר וחלב. וכשאכל עוד והשלים לכזית נתחייב משום גיד. ושוב לא פקעו האיסורים הראשונים שחלו עליו מקודם כמ"ש. מכל מקום לא פסיקא ליה לתנא למיתני גם לאיסור שבועה על חצי שיעור כיון דלא משכחת לה רק בכה"ג ובאופן זה דוקא אלא שלפי מה שמבואר לקמן (אות נ"ב) גם ישוב זה לא א"ש:

ועוד קשה דהתם בפסחים קאמר מעיקרא אפיק הבערה ועייל עצי אשרה ואזהרתו מהכא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם. א"ל ר"א בריה דרבא לאביי ונלקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך. אלא אפיק הבערה ועייל עצי הקדש ע"כ וא"כ קשה אמאי לא קתני טפי עצי אשרה וללקי שתים. ועוד הקשה הצל"ח אמאי לא קתני נמי יה"כ ולחייב גם משום אוכל ביה"כ. ומה שתירץ בזה אינו מכוון, עיי"ש:

יא) אשר עבור כ"ז נראה לי דתנא דהכא לא נחית כלל למנין החיובים שמצינו לאשכוחי באכילה אחת ולא תני רק הני שיש בהן חידוש. אבל אינך שאין בהם חידוש לא קתני להו. וכה"ג כתבו התוס' בחולין דף מ'. אברייתא דהשוחט חטאת בחוץ לעכו"ם חייב שלש חטאות. וז"ל לא נחית למניינא דא"כ לתני ארבעה וכגון שהוא יוהכ"פ. אלא בהני אשמועינן חידוש כו' עכ"ד. והכי נמי הכא לא נחית התנא למנינא לאשמועינן כל החיובים שבאפשר לאשכוחי. ובכל הני דתני יש בהן חידוש משא"כ בהני דאמרן שאין בהם חידוש. ואם כי יש לי לפלפל ולישב כל קושיא בפני עצמה לא ראיתי להאריך בזה. כי האמת יורה דרכו. שוב מצאתי בריטב"א מכות (דף כ"א ע"ב) שכתב שם וז"ל וא"ת ולתני תנא בגה"נ של נבילה ולילקי שש. וי"ל דלא פרכינן הכא למרבי בלאוין אלא על משנתינו דקתני יש חורש וכל דתני יש בעי לרבויי בלאוין כדפרישית לעיל. אבל הכא דלא קתני יש ליכא למפרך הכי דלא בעי תנא למתני אלא דבר שיש בו חידוש ובגיד של נבילה מאי חידוש איכא למיתני. שילקה משום אוכל נבילה אי משום דיש בגידין בנ"ט ס"ל הא אשמועינן הא בבשר, בחלב. והיינו דלא פרכינן לקמן דלתני במבעיר בעצי אשרה דאית ביה תרי לאוין. ואע"ג דפרכינן בסמוך וללקי נמי משום ולא תביא תועבה אל ביתך התם כיון דאוקימנא בעצי אשרה אי"ל למימניה כל לאוין דאית ביה. אבל לא בעי למתני אלא עצי הקדש ולא פרכינן ליה דלתני עצי אשרה לרבות בלאוין עכ"ל. והשתא מיושב נמי הא דלא קתני בנשבע על חצי שיעור מגיד. משום דזה הוא נמי מילתא דפשיטא דכיון שחיוב שבועתו שבא עליו מקודם משעה שאכל החצי שוב לא פקע מיניה כשגמר לאכול כולו ובא עליו חיובא דגיד. משום דאנן אין איסור חע"א קאמרינן ולא שיהי' איסור דוחה ומבטל איסור כמ"ש. וא"ש:

יב) עוד קשה מהא דאמרינן בקדושין (דף ע"ז ע"ב) תניא ר"ש אומר האוכל נבילה ביוהכ"פ פטור. ופירש"י דאפילו נתנבלה ביום הכפורים אפ"ה פטור מאיסור יוה"פ לר"ש משום דכבר היתה אסורה עליו מערב משום אבמה"ח כו'. והריטב"א בחידושיו תמה עליו דאכתי בנתנבלה ביהכ"פ ופקע מיניה איסור אבמה"ח אמאי לא חיילו כהדדי איסור נבילה ויוהכ"פ כו'. ולכן כתב ולפיכך יש לפרש דהאוכל נבילה ביהכ"פ שהוא פטור מן האחרון. שאם נתנבלה מערב יהכ"פ פטור מיום הכיפורים וחייב משום נבילה דקדים. ואם נתנבלה ביהכ"פ מעיקרא חייל עלה איסור יהכ"פ ולא חייל עליה השתא איסור נבלה ולפיכך איחייב משום יוהכ"פ ופטור משום נבילה. ורבנן מודו לה בנתנבלה ביהכ"פ. ופליגי עליה בנתנבלה מערב יהכ"פ כו'. ובקצת נוסחאות מדויקות אשכחן במסכת חולין ר"ש אומר האוכל נבילה ביהכ"פ אינו חייב אלא אחת. פירוש ולא מסיימי דפעמים חייב משום נבילה ופעמים חייב משום יוהכ"פ כו' עי"ש. והשתא לפמ"ש א"כ בנתנבלה ביהכ"פ אמאי אינו חייב משום נבילה לכ"ע. הא משום יהכ"פ אינו חייב אלא בככותבות. ונבילה לר"ש דסובר כ"ש למכות אפילו בכ"ש מחייב. ולרבנן בכזית מיהו מחייב. וא"כ הרי מכי אכיל כזית נתחייב משום נבילה. וכשגמר אכילתו עד ככותבות אשר אז בא עליו חיובא דיוהכ"פ שוב לא פקע מיניה איסור נבילה שחל עליו כבר מקודם. ומצאתי שכבר הקשה כן הרב בעל שעה"מ בקונטרס איסור חע"א. והניח בתימא וראיתי בהגהות הגאון מוהריש"נ ז"ל. הנדפס בשעה"מ דפוס לעמבערג שהשיג עליו בזה וכתב שהשעה"מ לא עיין בריטב"א שהביא בעצמו קושיא זו. ומישבה בטוב. ובמח"כ לא דק היטיב בזה. וקורא אני עליו בזה המקום החושד בכשרים כו'. כי הריטב"א הביא שם דעת הי"מ שכתבו דאפילו נתנבלה ביהכ"פ לא חייל עליה איסור יוהכ"פ בב"א בהדי נבילה משום דאיסור נבילה קודם לאיסור יוהכ"פ יען דנבילה שיעורה בכזית ויוהכ"פ בככותבת. ודחה הריטב"א ז"ל בזה דבריהם שפיר דבנתנבלה ביוהכ"פ _____ ודרך אגב ראיתי להרב בעל שעה"מ בפ"ח מהלכות פ"א הל' ו' שתמה שם על הא דאמרינן בפרק כל שעה בסוגיא הנ"ל ור"ש דאסר משום דאיכא למיפרך מה לחלב שכן הותר מכללו אצל חיה. תאמר בגיד שלא הותר מכללו אצל חיה. והקשה השעה"מ שם הרי גה"נ נמי הותר מכללו אצל עוף כדתנן בחולין בפרק גה"נ ואינו נוהג בשל עוף עיי"ש שדחק בזה הרבה. ואני תמה עליו בזה הא טעמא דאינו נוהג בשל עוף הוא משום דאין כף שלו עגול משום דעל כף הירך כתיב וכף היינו עגול כמ"ש רש"י בחולין (דף צ"ב ע"ב) ומה"ט אם נמצא עוף שכף שלה עגול איסור גיד נוהג בו כמ"ש בשו"ע יו"ד סימן (ס"ה ס"ק ה'). וא"כ אין זה הותר מכללו כלל. ולכאורה הי' נראה שזה תלוי בבעיא דר"י. בחולין (דף צ"ב ע"ב) אי"ל לעוף לעגול מאי בתר דידיה אזלינן או בהר מינה אזלינן. דאי אמרת דבתר דידיה אזלינן ואם נמצאת עוף שכף שלה עגול איסור גה"נ נוהג בו לא חשיב זאת להותר מכללו כיון שאינו נוהג בשל עוף הוא משום שאין לו כף. אבל אם נימא דאף אם כף שלה עגול נמי אין איסור גיד נוהג בו משום דבתר מיניה אזלינן. א"כ חשיב זה להותר מכללו כיון דאינו נוהג גם בעוף שכף שלה עגול. אלא שמ"מ נראה דאפילו לצד זה נמי לא חשיב להותר מכללו בזה שאינו נוהג בשל עוף. כיון דהא דאינו נוהג בשל עוף שכף שלה עגול הוא משום דהתורה לא אסרה רק אותו המין שכף שלה עגול שמה"ט אסור בבהמה ולא עגול. אבל המין שכף שלה אינו עגול אותו המין כולה לא אכרתו תורה מעולם יען דהתורה לא דברה רק על המין כולה. ואותו המין שכף שלה עגול אסרתו. אבל אותו המין שכף שלה אינו עגול לא אסרה תורה כלל. ועיין ברשב"א שם וא"כ לא חשיב זאת להותר מכללו דהותר מכללו לא הוי רק היכא שמתחילה נכלל זה הדבר בכלל האיסור והדר שריא רחמנא ואפקיה מכללו אבל דבר אשר מעולם לא נכנס בכלל האיסור אינו נחשב זאת להותר מכללו כמבואר ברש"י נזיר (דף פ"ד ע"א) ד"ה לאסור יין מצוה. וא"כ הכא כיון שאין לזה המין כף וחסר אצלה אופן האיסור שאסרה תורה היינו הכף עגול. הרי לא נכלל זה בכלל האיסור כל עיקר מעולם. ולא שייך לקרותו להותר מכללו. וזה ברור. ועיין בחולין (דף קט"ו ע"ב) ד"ה כלאי הכרם וביד מלאכי (סי' קע"ח). ודו"ק:

ע"כ הגה"ה בודאי חייל עליה איסור יוהכ"פ אע"ג ששיעורה בכותבות משום דאנן לאו לחיובא לאוכל קאתינא אלא לדון באיסורים האיך חלין וחתיכה שיש בה ככותבות הרי קדים וחייל בה איסור יוהכ"פ כשם שחל איסור נבילה על כזית שבו. ואין אחד מהן קודם לחבירו. ודבריו נכונים לדחות שיטת הי"מ שסוברים אשר משום זה שאיסור נבילה בכזית לא מצי למיחל עלה איסור יוהכ"פ אפילו בנתנבלה ביוהכ"פ. אבל קושיא זו היא אדרבה לאידך גיסא כלפי מ"ש הריטב"א דבנתנבלה ביוהכ"פ לא חייל עליה איסור נבילה. משום דאיסור יוהכ"פ חל מקודם. וחייב רק משום יוהכ"פ לבד. דקשה נהי דמשום יוהכ"פ בודאי חייב משום דחייל עליה קודם איסור נבילה מערב יהכ"פ. אבל מ"מ כיון דשיעור נבילה הוא. פחות מיוהכ"פ. א"כ חיובא דנבילה בא עליו מקודם בתחילת אכילתו. וחיוב יהכ"פ שבא עליו אח"כ לא מצי למדחי לאיסור נבילה שנתחייב בה מכבר. ונהי שחייב נמי משום יוהכ"פ בודאי משום דבזה שנתחייב משום נבילה בתחילת אכילתו לא מצי למדחי לאיסור יוהכ"פ אשר חייל על חתיכה זו מקודם אבל מ"מ גם איסור יוהכ"פ אין באפשרו לבטל לאיסור נבילה אשר נתחייב בה בתחילת אכילתו. והיא קושיא גדולה:

יג) ונראה דהא דכתב הריטב"א שהיכא שנתנבלה ביוהכ"פ אינו חייב אלא משום יוהכ"פ ולא משום נבילה איירי שאכל שיעור ככותבות בב"א דבית הבליעה מחזיק כשיעור שני זתים כמבואר בסוגיא דכריתות שהובא לעיל (אות ה') דאז לא בא עליו חיובא דנבילה מקודם באכילתו. ומשו"ה אינו חייב רק משום יוהכ"פ דלא אתי' איסור נבילה וחייל על יוהכ"פ. אבל היכא שלא אכל הככותבות בב"א רק בכדי צירוף אכילת פרס. דאתי איסור נבילה מקודם באכילתו. בכה"ג בודאי חייב גם משום נבילה משום דאין איסור מבטל איסור. וע"י איסור יוהכ"פ הבא אח"כ בגמר וסוף אכילתו של הככותבות לא נפקע ממנו איסור נבילה שנתחייב בה כבר מקודם בתחילת אכילתו. וזה ברור:

יד) אכן בעיקר דברי מרן הגאון ז"ל שחידש אשר בנשבע על שיעור שלם ואח"כ נשבע על חצי שיעור מהאיסור הראשון ואכל שיעור שלם בב"א שאינו חייב משום שבועתו השניה. משום דלגבי שיעור שלם בב"א הרי שבועתו הראשונה קודמת. והשבועה השניה אינה חיילה ע"י כולל מגו דחייל על חצי שיעור. יען כי כולל לא הוי אלא ע"י מין אחר. אבל לא ע"י אכילת דבר זה באופן אחר. לא נראין דבריו בזה יען כי לפענ"ד בכה"ג הוי איסור מוסיף משום שע"י שבועתו השניה נתוסף עליו חומר בזו החתיכה עצמה דמעיקרא הי' אסור רק בשיעור שלם. אבל בחצי שיעור לא הי' עליו חיובא של שבועתו הראשונה. ועכשיו ע"י שבועתו השניה הרי נתוסף עליו חיוב שבועה גם על חצי שיעור. וא"כ הרי נתוסף איסור בגוף החתיכה ע"י שבועתו השניה מה שלא הי' נאסר מקודם. ומה לי אם נתוסף אחתיכה זו גברא שלא היתה נאסרת עליו משום האיסור הראשון כמו אלמנה ונעשית גרושה או חמותו ונעשית א"א. ומה לי אם נתוסף עליה איסור אכילה באופן אחר. מה שלא היתה נאסרת מקודם. סוף כל סוף הרי נתוסף עליה משום האיסור האחרון פעולה ואיסור חדש בגוף החתיכה עצמה מה שלא הי' עליה מקודם עבור האיסור הראשון. וה"ל שפיר איסור מוסיף בזה. ולא מבעיא לדעת רש"י והרמב"ם בפרק י"ד מהלכות מ"א הלכה י"ט. וכן כ' הרשב"א בחידושיו לחולין ד' קי"ג ובת"ה ריש שער ד'. שס"ל שגם איסור הנאה הוי מוסיף כיון שנתוסף איסור בזאת החתיכה עצמה באופן אחר ואע"ג שלא נתוסף עליה מין אחר דבודאי גם הכא כיון שנתוסף עליה איסור מה שלא הי' נאסר מקודם מקרי מוסיף ע"י זה אם כי לא נתוסף עליה מין אחר. וכן כתב הריטב"א בקדושין דף ע"ו וז"ל. פירוש איסור מוסיף כל שנתוסף בחתיכה זו תוספת חומרא באיסור האחרון יותר על הראשון. הן לנאסר הראשון כגון שנתוסף בו איסור הנאה או חומרא אחרונה. או שנתוסף בו איסור לאחרים שלא היו נאסרים באיסור ראשון כהני דפריש תלמודא הכא כו' עכ"ד. אלא אפילו לפי דעת התוס' בחולין דף ק"א. שכתבו דאיסור הנאה הוי רק חמור ולא מוסיף. מ"מ היינו דוקא גבי איסור אכילה שלא נתוסף זה האיסור החדש על האכילה בעצמה שנימא מגו שנתוסף עליה איסור על האכילה משום זה האיסור החדש באופן זה. חייל ג"כ איסור אכילה משום זה האיסור החדש אף על זה שנאסר כבר. משום דלא אמרינן שיחול האיסור האחרון על מה שהי' נאסר כבר ע"י כולל ומוסיף אלא בדבר אחד ופעולה אחת. כגון שבועה שלא אוכל מצה שכשם שחלה באכילת מצה של רשות חלה באכילת מצה של מצוה וכן בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים שכולל בענין האכילה שחוטות וטריפות. וכן בחמותו ונעשית א"א שמתוך שחייל איסור א"א לגבי אנשים אחרים חייל ג"כ איסור א"א לגבי זה שהיא חמותו עליו דבין המוסיף ין האיסור שאנו רוצים להמשיך עליו ע"י כח של הכולל והמוסיף הוי הכל על מעשה ופעולה אחת. היינו איסור כילה משום שבועתו. ואיסור ביאה משום א"א. אבל היכא שהפעולות חלוקות לא הוי כולל ומוסיף ולא חייל על הפעולה שהיא ביטול מצוה במגו שחל על פעולה אחרת של רשות. ומה"ט כתב הריב"ש בסימן קנ"ט. והתשב"ץ בסימן ק' במי שנשבע שלא יחלוץ ושלא לייבם דלא חיילה השבועה על החליצה מגו שחלה על הייבום שהוא רשות. שהרי יכול לקיים המצוה בחליצה. משום דהוו פעולות חלוקות. ולא אמרינן כולל ומוסיף רק במעשה ופעולה אחת. ועיין בתשובות מהרי"ט חלק יו"ד סימן מ"ז. ומשו"ה ס"ל שאיסור הנאה לא הוי מוסיף ולא אמרינן מגו שחל עליו איסור הקדש לאוסרו בהנאה חייל עליו אף באכילה אע"ג דבאכילה אסור ועומד הוא. משום דהנאה ואכילה שתי פעולות חלוקות הם ואין בכחה של הנאה לגרור איסור הקדש על פעולה אחרת היינו האכילה שכבר הוא אסור עליו מקודם. ואם חלה על הנאה שהיא רשות לא חלה על פעולה אחרת שהיא ביטול מצוה. והוי איסור הנאה דומיא דאיסור טומאה וכדומה דלא הוי ע"י זה רק איסור חמור כיון שלא נתוסף האיסור האחרון על אותה הפעולה עצמה של המצוה היינו על האכילה. ועיין ביבמות דף ל"ג ע"ב תוס' ד"ה אמר. (הובא לעיל בהגה"ה. ובתשובת נוב"י מהד"ק חלק או"ח סימן ל"ו). וא"כ הכא שע"י שבועתו השנייה נתוסף עליו איסור על האכילה גופה מה שלא הי' נאסר עליו מקודם ע"י שבועתו הראשונה בכה"ג הוי איסור מוסיף גם להתוס'. כיון שנתוסף עליה איסור חדש על אותה פעולה בעצמה היינו על האכילה ואמרינן שפיר בזה מגו שחלה עליו שבועתו השנייה על אכילת חצי שיעור שאינו מושבע ע"ז מקודם. חייל נמי על אכילת שיעור שלם בב"א. אע"ג שהוא מצוה וכבר הוא מושבע ע"ז מקודם משבועתו הראשונה. וגדולה מזו כתב הגאון בעל ש"א בתשובה סימן ע"ז. שגם משום הוספת איסור שלא כדרך הנאתו נמי מקרי מוסיף. ומישב שם בזה קושית התוס' בכריתות דף כ"ג. על הא דחייב שתים בחלב של נותר משום דאתא איסור נותר וחייל על איסור חלב. ופריך ומי אי"ל לר"ש איסור חע"א והא תניא ר"ש אומר האוכל נבילה ביוהכ"פ פטור. והקשו התוס' דמאי קפריך מנבילה ביוהכ"פ ולימא איסור כולל ל"ל לר"ש. אבל נותר על חלב דהוי איסור מוסיף כדאיתא בכריתות דף י"ג דמגו דאיתוסף איסורה לגבוה איתוסף נמי לגבי הדיוט. ודחקו בזה דהש"ס ידע דל"ל לר"ש גם איסור מוסיף מהא דיבמות דתניא הבא על אשת אחיו שהיא אחות אשתו אינו חייב אלא אחת בין נשא מת ואח"כ נשא חי. בין נשא חי ואח"כ נשא מת. והיא דחוק משום דא"כ הי' לו להש"ס להביא ברייתא זו אשר מזה מוכח דל"ל לר"ש גם מוסיף ע"כ כתב הש"א דמברייתא זו דהאוכל נבילה ביוהכ"פ מוכח דל"ל לר"ש איסור מוסיף. משום דיוהכ"פ הוי איסור מוסיף על נבילה. דנבילה אינה אסורה אלא כדרך אכילתן. ויוהכ"פ חייב אפילו שלא כדרך אכילתן ומדפטר ר"ש מוכח דגם איסור מוסיף ל"ל עיי"ש. ואפילו אם נימא דלא כוותיה בזה. וכמו שהוכיחו האחרונים מהך סוגיא דחולין דף קי"ג דלא חייל איסור בב"ח על איסור חלב אע"ג דבב"ח אסור גם שלא כדרך הנאתן. הרי דלא הוי איסור מוסיף ע"י איסור של שלא כדה"נ. מ"מ היינו דוקא גבי איסורא דלא כדרך הנאתן משום דאין דרך בני אדם לאוכלו כך שלא כדרך הנאתן. ולא להכי עומדת. ודמיא להא דאמרינן בהמה בחייה לאו לאיברים עומדת שהכוונה שאף בלא אזהרת איסור אבמה"ח לא היתה עומדת הבהמה שתאכל אברים אברים. ע"כ לא שייך לומר שחל איסור אבמה"ח על הבהמה בחייה דהא בני אדם אין עושין כך לחתוך אבר מן החי. לכך לא חשבינן חלות האיסור אבמה"ח אלא משעה ומזמן שנחתך האבר ממנה. כדאסבר לן כ"ז בכרו"פ סימן ס"ב עיי"ש. ומה"ט כתב הגאון בעל שעה"מ אשר נבילה לא הוי איסור מוסיף עבור זה שנאסר לגבוה. משום דסתם בהמות לאו למזבח קיימי. וא"כ ה"נ באיסור דשלא כדה"נ כיון דאף בלא איסור תורה ג"כ אינו עומד לכך לאוכלו שלא כדרך הנאתן. הוי כאילו עדיין לא חייל עליה איסור זה דשלא כדרך הנאתן כלל. אבל הכא אשר נתוסף עליו איסור בחתיכה זו ע"י שבועתו השנייה כדרך אכילתה בשיעור קטן ממה שהי' אסור עליו מקודם ע"י שבועתו ואיסורו הראשון הוי שפיר איסור מוסיף על ידי זה:

טו) והנה לכאורה קשה לי ע"ז מהא דאמרינן בשבועות דף כ"ד ע"ב דקפריך הש"ס על הך מתני' דיש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ד' חטאות ואשם אחד דליתני חמש ע"י כולל. כגון שנשבע שלא יאכל תמרים וחלב. והשתא למאי דפרישות בלא תמרים וחלב נמי משכחת לה חמש. בנשבע על חצי שיעור מחלב. ואע"ג דהתם מיירי שאכלן בב"א. כמבואר לעיל (אות ה'). מ"מ חייל דמגו דחל על חצי שיעור לבד. חייל נמי על שיעור שלם בב"א כמ"ש. וי"ל דכיון שגם בנשבע על חצי שיעור נמי לא חייל על שיעור שלם בב"א רק ע"י מוסיף מגו שחייל על חצי שיעור אם הי' אוכלו לבד. א"כ כיון דסוף סוף צריכים אנו לבא בזה לטעם כולל ומוסיף ניחא ליה למנקט טפי הכולל משבועה שלא אוכל תמרים וחלב דהוי דומיא דהך כולל דאיירי בה רבא לעיל מיניה אשר ע"ז סובב והולך הקושיא דרבא בריה דרבה מהך מתניתין. ולמסקנא דמשני דבאיסור שבועה לא קמיירי או משום דישנה בשאלה. או מאינך טעמא דקאמר התם ניחא נמי הא. כיון דבאיסור שבועה לא קמיירי:

טז) אמנם קושית הגאון צריכא עיונא דא"כ לפ"ז אמאי אצטריך לאוקמי בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים. הא בלא"ה נמי הוי כולל בסתם שלא אוכל דברים אסורים. דמגו דחייל אלו אכל כזית ע"י צירוף נבילה ושקצים דהוי מנבילה רק חצי שיעור חייל נמי באוכל כזית מנבילה לבד:

ולישב קושיא זו נקדים דברי התוס' דף כ"ג ע"ב ד"ה דמוקי לה כד"ה. וז"ל. וא"ת ולימא דהיינו טעמא דלא אמר כר"ל משום דר"י סובר חצי שיעור אסור מן התורה ובכ"ש נמי מושבע ועומד הוא. וי"ל כיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה. כדפרישית לעיל. ואע"ג דאין איסור לאו חייל על איסור עשה דהא לקמן פריך אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מה"ס הוא דכתיב נתן תתן לו ואמר נמי בפ' אלו הן הנשרפים מנין לכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת. ומפרש בפרק כל הבשר דטעמא משום דאין איסור חל על איסור אע"ג דבתרומה טמאה אין בה אלא עשה מ"מ חצי שיעור דאין בו אפילו עשה אלא איסור בעלמא לא חשוב מושבע ועומד. ועוד דמצי לאוקמי שלא כדרך הנאתן דאין אסור אלא מדרבנן כמו חצי שיעור לר"ל. וזה הפירוש נראה יותר דלפירוש קמא קשה דמ"מ הכי הול"ל דלא אמר כר"ל כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה לא משכחת לה הן ולאו דהיכא מישתבע שאוכל חצי שיעור הא מושבע ועומד מהר סיני הוא עכ"ד:

יז) והנה לכאורה קשה לי ע"ז מהא דאמרינן במעילה דף ט"ז. אמר רב לא שנו אלא לענין טומאה אבל לענין אכילה טהורין בפנ"ע וטמאין בפני עצמן. ולוי אמר אף לענין אכילה נמי מצטרפין. ופירש רש"י ל"ש דנבילות מצטרפין זו עם זו דמשמע אפילו נבילת בהמה טמאה עם נבילת בהמה טהורה אלא לענין טומאה הנוגע בהן דבתרוייהו כתיב הנוגע בנבלתה יטמא. אבל לענין אכילה לחייב עליה משום לא תאכלו כל נבילה לא מצטרפין אלא נבילות טהורות בפני עצמן מצטרפות זו עם זו. ונבילות טמאות בפ"ע. דאין איסור חע"א. ולא אתא איסור נבילה וחייל על איסור בהמה טמאה הלכך לא מצטרפין. ולוי אמר אפילו לענין אכילה נמי מצטרף. דקסבר איסור חע"א וחייב שתים אחת משום טמאה ואחת משום נבילה. עכ"ד. והשתא לפי דברי התוס' דסברי דאיסור חייל על חצי שיעור. א"כ אמאי לא חייל איסור לאו דנבילה אשר בא ע"י צירוף הטמאה והטהורה ביחד על איסור חצי שיעור של הטמאה לבד:

יח) ונראה דלק"מ דכיון דאמרינן שאין איסור חל על איסור ואיסור נבילה לא חייל אטמאה ואילו אכל כזית מן הטמאה אינו חייב רק משום טמאה לבד ולא משום נבילה. א"כ אינו חייל איסור נבילה על בהמה טמאה כלל. אפילו היכא שלא הי' מן הטמאה רק חצי שיעור משום דאיסור נבילה דקאמר רחמנא לא קאי אבהמה טמאה כלל אלא אבהמה טהורה בלבד. והוי איסור נבילה לגבי טמאה כאיסור אבר מן החי למ"ד שאינו נוהג רק בטהורה לבד. וה"נ איסור נבילה כיון דלעולם לא יפרד איסור נבילה מאיסור טמאה אחרי שנתנבלה. ואיסור נבילה לעולם לא חייל על איסור טמאה לדידיה. א"כ הך לאו דלא תאכלו כל נבילה לא קאי אנבילת בהמה טמאה. וא"כ האיך נימא שאם אכל חצי זית מנבילת בהמה טמאה וחצי זית מנבילת בהמה טהורה יתחייב משום נבילה משום דבכה"ג שאינה רק חצי שיעור איסור חייל על איסור כיון דאיסור נבילה לא קאי אבהמה טמאה וכיון דעל כולו לא חל גם על חצי שיעור ממנה נמי אינו חל. ודבר זה אינו נוגע כלל לענין חלות איסורין על חצי שיעור. דטעמא דהכא הוא משום דכיון דלא חייל על כולו כי מעולם לא יפרד לאו דנבילה מלאו דטמאה. א"כ איסור נבילה לא קאי על טמאה כמ"ש. ומשו"ה לא חייל גם על חצי שיעור ממנה. וזה ברור:

יט) אמנם הגאון בכרו"פ סימן פ"ז הקשה על דבריהם מהא דאמרינן בחולין דף קי"ג שאם בישל חלב בחלב אינו לוקה על אכילתו משום דאין איסור חייל על איסור ולא אתא איסור דבב"ח וחייל על איסור חלב. והשתא לפי דעת התוס' אשר שבועה חיילה על חצי שיעור משום דעל חצי שיעור לא מקרי מושבע ועומד. א"כ אמאי אינו חל איסור בב"ח בחצי זית נבילה עם חצי זית חלב. הא כיון דהנבילה ליכא אלא חצי שיעור הרי שפיר מצי למיחל ע"ז איסור בב"ח כשהוא כזית שלם מצד הצירוף של החצי זית חלב. והגאון כרו"פ לא מצא ישוב לזה:

כ) עוד קשה מהא דאמרינן בכריתות דף כ"ג ע"ב. שמוכיח הש"ס שם דלרבי אע"ג דס"ל דבעלמא אין איסור חל על איסור באיסור קל על חמור בקדשים שמעינן ליה דחל מהא דתניא רבי אומר כל חלב לד' לרבות אימורי קדשים קלים למעילה והא מעילה איסור מיתה וקא חייל על איסור חלב דהוא איסור כרת וש"מ דבקדשים גלי קרא שחייל. ואי נימא דאיסור חל על חצי שיעור א"כ מנלן להוכיח דקדשים שאני דילמא לעולם אימא לך דלרבי איסור חל על איסור ל"ל כלל ואפי' בקדשים. והא דרבי קרא אימורי קדשים קלים למעילה אע"ג דאית בהו איסור חלב. נ"מ לאם אכל חצי שיעור משל הקדש אחר וחצי שיעור מאימורי קדשים קלים. דאין כאן מחלב רק חצי שיעור וסד"א דעל אימורי קדשים קלים אין עוברים עליו משום מעילה קמ"ל כל חלב לד' דעוברים עליו. וחייבים משום מעילה, וא"ת הא בע"כ צ"ל דהא דרבי קרא אימורי קדשים קלים למעילה לכשיעור שלם דחלב רבי רחמנא. וקמשמע לן דאיסור מעילה חייל על איסור חלב. דאי על חצי שיעור ל"ל קרא פשיטא דאיסור מעילה חל על חצי שיעור דחלב. דהא בחצי שיעור אין כאן משום אין איסור חל על איסור. ז"א דהא קמ"ל קרא דבקדשים קלים יש בהם מעילה. דסד"א שבקדשים קלים אין בהם מעילה כלל. כדפירש"י בס"פ כל הבשר. ותדע דהא אפילו ליותרת הכבד. וב' הכליות יליף התם מקרא דמועלים בהם. אע"ג דלית בהו משום אין איסור חל על איסור כלל. דהא שרי באכילה. אע"כ טעמא כדפירש"י. וש"מ דאפילו על איסור דחצי שיעור נמי אין איסור חל על איסור. וכבר הקשה קושיא זו הגאון בעל ש"א בתשובות החדשות סימן ט"ז:

כא) עוד קשה לי מהא דאמרינן בחולין ר"פ גה"נ שגה"נ נוהג במוקדשין. ובגמרא קפריך מוקדשין פשיטא כו'. אלא הכא בולדות קדשים עסקינן וקסבר נוה וקסבר ולדות קדשים במעי אמן הן קדושין דאיסור גיד ואיסור מוקדשים בהדי הדדי קאתו כו'. ומי מצית אמרת דתרווייהו בהדי הדדי קאתו והתנן על אלו טומאות הנזיר מגלח על המת ועל כזית מן המת כו'. ואר"י לא נצרכה אלא לנפל שלא נתקשרו איבריו בגידים אלמא איסור מוקדשין קדים ומשני אע"ג דאיסור מוקדשין קדים אתי איסור גיד וחייל עלה שכן איסורו נוהג בב"נ כו'. וכתבו התוס' אומר ר"ת דמתחילה הוא הכל בשר והבשר עצמו מתקשה אחרי כן ומתלבן ונעשה גיד. ובקונטרס פירש כו' עכ"ל. ואי אמרת דאיסור חייל על חצי שיעור אמאי לא חייל איסור גיד על מוקדשין. דהא גיד חייב אע"פ שאין בו כזית כדאמרינן שם דף צ"ו. וא"כ הרי ליכא מהמוקדשין רק חצי שיעור. ועוד אפילו יש בהגיד כזית נמי ליחייב משום גיד דהא התוס' שם ד"ה בולדות כתבו דהיכא שלא נשחטה האם איכא איסור גיד בשליל. והא דשרי ר"מ בגיד דשליל בן ח' היינו לאחר שנשחט האם דניתר בשחיטת האם. אבל כ"ז שלא נשחט האם איכא איסור גיד משעת יצירתו ע"כ. וא"כ הרי מתחילת יצירת הגיד בודאי אין בו כזית. ואז הרי חייל עליו שפיר איסור גיד וכיון שחל שוב לא פקע גם לאחר שנתגדל ויש בו כזית כמ"ש:

כב) תו קשה לי ע"ז מהא דאמרינן בחולין דף ק"א ע"ב ת"ר אבמה"ח נוהג בבהמה חיה ועוף. בין טמאין ובין טהורים דברי ר"י ור"א. וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורים. אר"י ושניהם מקרא אחד דרשו רק חזק וגומ'. ר"י ור"א סברי כל שאתה מצוה על דמו אתה מצוה על איבריו והני טמאין נמי הואיל ואתה מצוה על דמן אתה מצוה על איברין ורבנן סברי כו' ור"י ל"ל קרא ליתי איסור אבר מה"ח ליחול על איסור טומאה שכן איסורו נוהג בב"נ. אין ה"נ וכי אצטריך קרא לר"א ע"כ. ובתוס' שם ד"ה כי. הקשו וז"ל וא"ת למ"ד בהמה בחייה לאיברים עומדת א"כ איסור ב"א הוא. ואפילו למאן דל"ל איסור חע"א בב"א מודה. וי"ל דאיסור טומאה קדים בעוד שלא נקשרו אברים בגידין עכ"ל. והשתא אי אמרת שאיסור חייל על חצי שיעור א"כ ל"ל קרא שאיסור אבר חייל על איסור טמאה. הא אע"ג שקודם שנתקשר האברים בגידין כבר חייל עליה איסור טמאה על הבשר. מ"מ הא בהאבר לחוד טרם יהי' בו כזית בשר לבד בלי גידין ועצמות יש בו בתחילה קצת בשר וקצת גידין ועצמות עד שבצירוף הכל הם כזית. וא"כ חייל שפיר ע"ז איסור אבר מן החי. דאע"ג שקודם שהי' כזית בהאבר ע"י הגידין ועצמות בודאי כבר יש בו כזית בשר בכל הבהמה ביחד. דהבשר נברא קודם העצמות והגידין כדכתיב עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני וכמ"ש התוס' בנדה דף כ"ה ע"א ד"ה עור. וא"כ איסור טומאה חל מקודם לאיסור אבמה"ח מ"מ כיון שהבשר שעל האבר רק חצי שיעור וחייל עליה שפיר איסור אבר. וכיון שחייל איסור אבר כשלא הי' כזית בהבשר. שוב גם אח"כ כשיגדיל ויהי' בו כזית בשר על האבר נמי תו לא פקע מיניה איסור אבר אשר חל עליו כבר בטרם שהי' כאן כזית בשר. והיה בו הכזית רק ע"י הצירוף של הבשר והגיד והעצם ביחד:

כג) ולישב כ"ז נקדים מה שהתעורר הנוב"י במהד"ק סימן ל"ו וז"ל הן אמת שמה שאמרו בכ"מ והא מושבע ועומד מה"ס הוא ולא אמר סתם אין איסור חייל על איסור משמע דאי לאו מושבע ועומד הי' השבועה חלה. דדוקא שבועה על שבועה אינה חלה ודבר זה צ"ע עכ"ד:

ונראה לישב ע"פ מ"ש הר"ן בנדרים דף י"ח ובתשובות הרשב"א סימן תרט"ו שהטעם דקונמות חל על שבועה משום דשבועה אינה אלא איסור גברא וקונמות הוא איסור חפצא. וכתב הר"ן עוד וליכא למימר דה"נ ליחול איסור גברא דשבועות על איסור חפצא דנדרים. משום דנדרים כי היכי דאית בהו איסור חפצא איסור גברא נמי אית בהו כו' עכ"ד. אמנם הריטב"א ז"ל בחידושיו לשבועות דף כ"ב ע"ב ד"ה או דילמא מחליט דקונמות לא מקרי איסור גברא כלל רק איסור חפצא. וכתב אשר מה"ט שבועה חיילה על נדר נדר על שבועה משום דהאי איסור חפצא והאי איסור גברא כשם שקונמות חייל על שבועה מפני שקונמות הוא איסור חפצא כמו כן שבועות חל על נדרים מפני שהוא איסור גברא. ויליף לה מהירושלמי עיי"ש. ובנימוקיו על נדרים בסוגיא דזה חומר בשבועות מנדרים הביא שיטה זו בשם מורו הרב ז"ל עיי"ש. ומעתה נניח ליסוד בדברי הריטב"א ומורו הרב ז"ל דמשום הך איסורא דבל יחל לא הוי נדרים רק איסור חפצא ולא איסור גברא כלל. אפילו הכי נראה דנדרים הוי נמי איסור גברא מטעם אחר. היינו יען שכיון שעל כל הנדרים הוא מושבע ועומד מהר סיני. א"כ הרי כל נדרים הוה איסור גברא משום שבועת הר סיני כמו שבועה. והשתא אין אנו צריכים כלל למה שדחק הר"ן דנדרים הוי איסור גברא משום בל יחל דאפילו נימא כהריטב"א אשר משום בל יחל לא הוי איסור גברא מ"מ הוי איסור גברא משום שבועת ה"ס. וכן נראה מדברי הר"י בן מיגש שכתב וז"ל והוינן בה אמאי חייב שבועה והא מושבע ועומד מה"ס הוא ואין שבועה חלה על שבועה עכ"ל. שוב ראיתי בריטב"א בנימוקיו לנדרים בסוגיא דזה חומר בשבועות מנדרים ד"ה ויש מרבותינו ז"ל שכתב וז"ל מיהו בשבועה על נדר איכא מ"ד דשבועה חייל על נדר לקיים דכיון דנדר איסור חפצא ושבועה איסור גברא וענינים חלוקין הם כשם שהנדר חל על השבועה כך השבועה חל על הנדר וזו הוא שיטת מורי ז"ל. אבל בירושלמי משמע דשבועה לא חיילא אנדר כלל דכיון דאסרה באיסור חפצא הא איתסר ליה ממילא באיסור גברא משום בל יחל דברו. ותו לא חיילא, עליה שבועה כשם שאין שבועה חל על שבועה אפילו לקיים. דגרסינן התם בירושלמי רפ"ק דנזיר גבי הא דאמרינן שאין שבועה חיילא על שבועה כו'. א"ר יודן והוא שהזכיר נדר ואח"כ הזכיר שבועה. פירוש דלא חיילא שבועה אנדר אפילו לקיימו דהוי כמו שבועה על שבועה. דבנדר קיומא דשבועה נמי אית ביה. שכבר נשבע בהר סיני לקיים את נדרו ולעשות כל היוצא מפיו עכ"ד. הרי שכתב בהדיא דטעם דנדרים הוי איסור גברא הוא משום דכיון שעל כל נדרים הוא מושבע ועומד מה"ס לקיים את נדרו חשיב מושבע ועומד מה"ס עבור זה. ומשו"ה אין שבועות חיילי על נדרים כמו על שבועות. ונוכל לומר שלזה נתכוון גם הר"ן:

והנה בתשובות הרשב"א הנ"ל מבואר דכל איסורי מאכלות הוי איסור חפצא. וכן מבואר בפרש"י כריתות דף י"ד ע"א ד"ה איסורי הנאה. וכן דעת הר"ן בנדרים דף י"ח הנ"ל. כמ"ש הגאון רעק"א ז"ל בהגהותיו על יו"ד סימן רט"ו עיי"ש. והשתא ניחא דלא מצי למימר גבי שבועה על איסור נבילה דאין איסור חל על איסור משום דכיון דשבועה הוא איסור גברא ונבילה הוא איסור חפצא הרי שפיר מצי למיחל איסור גברא דשבועה על איסור חפצא. ולזה קאמר הש"ס והא נבילה דמושבע ועומד מה"ס הוא כלומר שהוא מושבע ועומד לקיים האיסור של נבילה. וא"כ ע"י זה שהוא מושבע ועומד מה"ס נעשה גם הנבילות איסור גברא ככל שבועות. ותו לא מצי למיחל איסור שבועה עלה דהוי איסור גברא על איסור גברא כמו בשבועה על שבועה. והא דפריך לקמן דף כ"ו אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מה"ס הוא. אע"ג דהתם הוי איסור גברא על איסור גברא. צ"ל דהתם אשיגרת לישנא הוא. ויען דנקט האי לישנא הכא נקטיה נמי התם. וכהנה הרבה בש"ס כנודע. ובל"ז נמי ע"כ צ"ל כן דהא התם איכא נמי ל"ת דלא תאמץ ולא תקפוץ (ועיין בפ"מ בפתיחה להלכות שחיטה) וא"כ הרי בודאי דלא חייל איסור שבועה על הך לאו אלא משום דנקט הכא האי לישנא קאמר נמי הכי התם וא"ש. והשתא מיושב היטב דברי התוס'. משום דבאמת עבור זה שחצי שיעור הוא רק איסור בעלמא ושיעור שלם הוא בלאו ומלקות לא יכול איסור לאו למיחל עלה. משום שע"י זה לא מקרי רק איסור חמור לבד. כמו איסור כרת על איסור לאו. או איסור מיתת ב"ד על איסור לאו וכרת. ואע"ג דחייבי לאוין קיל לגבייהו. משום דמטעם זה לא מקרי רק חמור (ומ"ש רש"י בחולין ד' ק"א ע"א דע"י זה שהוא חמור מקרי מוסיף. כבר תמהו המפרשים ע"ז ואכ"מ). וה"נ באיסור שיעור שלם על חצי שיעור לא מקרי אלא חמור אינו יכול לחול עלה בלא כולל ומוסיף. אלא דהתוס' לטעמייהו שכתבו בשבועות דף כ' ע"ב ד"ה דכי. דנדרים אינם חלין על קיום מצוה עיי"ש. וא"כ ס"ל כשיטת הרשב"א הנ"ל אשר כל איסורי מאכלות הוי איסור חפצא. דלדעת האומרים אשר איסורין הוי איסור גברא ס"ל שאיסור נדר וקונם חייל עלייהו כמו על שבועות משום דנדרים הוי איסור חפצא וחייל על איסור גברא כמבואר בריטב"א שבועות. ובנימוקיו על נדרים ספ"ק. ובפ"ב במתני' דזה חומר בשבועות מבנדרים. וא"כ לדידהו דס"ל שאיסורי מאכלות הוי איסור חפצא. ה"ל לשבועה שהוא איסור גברא למיחל על איסור נבילה שהוא איסור חפצא. אלא שכיון דבכל האיסורין הרי הוא מושבע עליהם מהר סיני. א"כ הרי איכא בכל האיסורין גם איסור גברא משום שבועת ה"ס. ושוב לא מצי למיחל עלה איסור שבועה משום דהוי איסור גברא על איסור גברא. עבור שבועת ה"ס כמ"ש. וכ"ז הוא בשיעור שלם אבל בחצי שיעור אם כי איכא ע"ז איסורא דאורייתא מ"מ אינו מושבע עליו מה"ס. וא"כ ליכא על חצי שיעור איסור גברא משום שבועת ה"ס. ולא הוי ע"ז רק איסור פנא לחוד ושוב מצי למיחל ע"ז שפיר איסור שבועה שהוא איסור גברא. ומשו"ה כתבו התוס' שפיר דכיון דליכא אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה. כלומר דכיון דלא הוי על חצי שיעור מושבע מה"ס א"כ לא נשאר עלה רק איסור חפצא לחוד ושוב מצי למיחל עלה שפיר איסור שבועה שהוא איסור גברא. אבל כ"ז הוא דוקא באיסור שבועה שיכול למיחל על חצי שיעור משום שהוא איסור גברא על איסור חפצא. אבל בשאר איסורין כמו בשר בחלב על חלב או איסור קדשים על חלב. או גיד על מוקדשין ואבר מן החי על טמאה כיון דבין האיסור הקודם בין האיסור הבא לחול עליו אח"כ תרווייהו איסור חפצא נינהו בכה"ג לא חייל איסור לאו על חצי שיעור משום דבזה שהחצי שיעור הוא רק איסורא בעלמא ושיעור שלם הוא בלאו ומלקות לא מקרי עבור זה רק חמור לבד. ולא מצי למיחל עליה בלא כולל ומוסיף וא"ש הכל:

כד) והשתא נבאר לפי דברינו לשון התוס' וכוונתם בזה. שכתבו דכיון דליכא על חצי שיעור אלא איסור בעלמא לאו מושבע ועומד חשיב ליה. פירוש דהתוס' חידשו לנו אשר על חצי שיעור כיון שהוא איסור לבד ואין בו לאו לא הוי על זה מושבע ועומד מה"ס. ולא נשאר עליה רק האיסור חפצא לחוד ומשו"ה אתי איסור גברא דשבועה וחייל עליה כמ"ש. והקשו ע"ז מהא דאמרינן שאין איסור לאו חייל על איסור עשה ומוכח מינה שגם על איסור עשה הוא נמי מושבע ועומד מה"ס וה"ה נמי על חצי שיעור דהא לקמן פריך אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מה"ס הוא דכתיב נתן תתן לו אלמא שגם על איסור עשה נמי הוא מושבע מהר סיני. ובפרק אלו הן הנשרפים אמרינן מנין שכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה שנאמר ומתו בו כי יחללוהו פרט לזו שמחוללת ועומדת. ומפרש בפרק כל הבשר דטעמא משום דאין איסור חל על איסור ואיירי בנטמא הבשר ואח"כ נטמא הגוף. וקשה הא טומאת בשר הוא איסור חפצא ואמאי לא חייל עליה טומאת הגוף שהוא איסור גברא. והא הוי איסור גברא על איסור חפצא. אלא ודאי שגם על איסור עשה נמי הוי מושבע ועומד. וא"כ הרי הוי טומאת בשר ג"כ איסור גברא משום שבועת ה"ס ומשו"ה לא חייל עליה טומאת הגוף דהוי איסור גברא על איסור גברא. וא"כ מזה שאין איסור לאו חייל על איסור עשה גבי כהן טמא שאכל תרומה טמאה מוכח שגם על איסור עשה הוא מושבע מה"ס. ומהך דמתנה לעני שהביאו לא הוי הוכחתם בזה מהא דלא חייל איסור שבועה על איסור עשה דנתן תתן כמו שהוכיחו מהך דכהן טמא. דהא התם גם בלי שבועת ה"ס נמי תרווייהו איסור גברא נינהו. והיכא דהוי תרווייהו איסור גברא. או איסור חפצא גם על חצי שיעור נמי לא חל כמ"ש. אלא שקושיתם בזה הוי מלשון הש"ס דקפריך מושבע ועומד מה"ס הוא דכתיב נתן תתן. אלמא שגם על איסור עשה הוא מושבע מה"ס. ודבר זה הוא מוכרח בדברי התוס' גם בל"ז. דהא קשה מה הוכיחו התוס' מכאן דאין איסור לאו חייל על איסור עשה. הא הכא איכא גם לאו דלא תאמץ ולא תקפוץ את ידך מאחיך האביון כמ"ש התוס' בב"ב דף ח' ע"ב ובכתובות דף מ"ט ע"ב. וכן הוא בטור יו"ד סימן רמ"ז. וכבר עמד על זה הפ"מ בפתיחה להלכות שחיטה. וכתב שהתוס' דייקו מלשון הש"ס דקאמר אילימא מתנה לעני מושבע ועומד מהר סיני הוא שנאמר נתן תתן ע"כ. הרי שדבר זה אשר דיוקם של התוס' הוא רק מלשון הש"ס הוא מוכרח:

כה) הן אמת דמהא לא איריא לפמ"ש בחדושי לישב קושית הפ"מ. משום דדעת התוס' הוא דאי נימא שאיסור לאו חייל על איסור עשה בעלמא ה"ל למימר שיחול איסור שבועה הכא גם על הלאו דלא תאמץ ולא תקפוץ. משום דמגו דחייל על העשה חל נמי על הלאו. ודוגמא לזה כתבו התוס' בחולין ק"ג: ד"ה דאיסור. וז"ל וא"ת לרבא דאמר לעיל כגון שתלש ממנו אבר וטרפה בו ולאו לאברים עומדת דהשתא בהדי הדדי קאתו. משמע דאם נטרפה קודם שנתלש האבר לא אתא איסור אבר וחייל על איסור טריפה. א"כ היכא משכחת לה שלש לר"י. כיון דלאו לאברים עומדת ואין איסור אבר חייל על איסור טריפה. וי"ל כגון שתלש ממנה אבר וטרפה בו דמגו דאתי איסור טריפה וחייל אאיסור חלב חל נמי איסור אבר עליו. עכ"ד. וה"נ נימא איפכא דמגו דחייל אאיסור עשה חייל נמי על איסור לאו. וכן ראיתי בתשובות נוב"י מהד"ת סימן קי"ז. שהקשה על הא דאמרינן בקדושין דף ע"ז ע"ב. דבקל על חמור לא חייל אפילו באיסור מוסיף מהא דאמרינן בכריתות דף י"ד. יש בועל בעילה אחת וחייב עליה ו' חטאות. הבא על בתו ואחותו ואשת אח ואש"א כו'. והאיך חיילו הנך איסורין על איסור בתו שהיא חמורה מכולן שהיא בשריפה. ותירץ דמגו דחייל על איסור אחותו חל נמי על איסור בתו שעם איסור אחותו. והביא ראי' מדברי התוס' הנ"ל עיי"ש. וא"כ ה"נ אי איסור לאו חייל בעלמא על איסור עשה ה"ל למימר נמי הכא מגו דחייל איסור שבועה על העשה חייל נמי על הלאו. ומדלא חייל מוכח שאין לאו חייל על עשה. ובזה מדוקדק לשון הש"ס דקאמר אילימא מתנה לעני כו' שנאמר נתן תתן. וקשה אמאי לא מייתי הש"ס הך קרא דלא תאמץ ולא תקפוץ שהוא איסור לאו. ובמ"ש א"ש יען כי הכל תלוי בהאיסור עשה. ואם הי' חייל על העשה אזי הי' חל גם על הלאו במגו. ומשו"ה לא קמייתי הש"ס אלא הך קרא דעשה אשר בזה הדבר תלוי. לומר שגם ע"ז לא חייל איסור לאו דשבועה:

כו) אלא שאכתי מוכח אשר התוס' דייקו בזה רק מלשון הש"ס ולא מהא דאינו חייל לפי הדין דהא לפמ"ש בסוף דבריהם דאע"ג דשבועה חיילא על חצי שיעור היינו דוקא בנשבע לקיים ולא לעבור. א"כ הרי אינו מוכח משם כלל. דהא איכא למימר דלעולם שאיסור לאו חייל על איסור עשה. והתם היינו טעמא דלא חייל משום דאיירי לקרבן וליתא בלאו והן. אלא ע"כ צ"ל דקושיתם משם הוי רק מלשון הש"ס דקאמר והא מושבע ועומד מהר סיני הוא דכתיב נתן תתן דאלמא שגם על עשה הוא מושבע מה"ס, והתוס' שכתבו בקושיתם בזה"ל אע"ג דאין איסור לאו חייל על איסור עשה. ולא כתבו בפשיטות אע"ג שגם על איסור עשה הוא מושבע ועומד מה"ס. נקטו הכי משום הך דהנשרפין דכהן טמא שאכל תרומה טמאה שאינו במיתה. דאין איסור טומאת הגוף חייל על טומאת בשר. אשר מזה שאין טומאת הגוף חייל על איסור עשה דטומאת בשר שהוא איסור חפצא. מוכח שגם על איסור עשה הוא מושבע מה"ס כמ"ש. ועבור זה כתבו לחלק דחצי שיעור דליכא אפילו עשה ולית ביה רק איסור בעלמא לא חשיב ע"ז מושבע מה"ס ומשו"ה שפיר חייל עליה איסור שבועה שהוא איסור גברא על איסור חפצא כמ"ש. ומדוקדק היטיב בזה לשון התוס' במ"ש דחצי שיעור לא חשיב מושבע ועומד. פירוש דכיון דלא הוי מושבע מה"ס ע"ז א"כ לא נשאר עליה רק האיסור חפצא לחוד וחייל עליה שפיר השבועה שהוא איסור גברא. ודו"ק:

ולפמ"ש צ"ל דס"ל להתוס' אשר גם איסור נזיר הוי איסור חפצא כמו נדרים. דבדף כ"ב ע"ב ד"ה אהתירא כתבו התוס' שאיסור שבועה חייל על חצי שיעור דנזיר. כיון דלא הוי על חצי שיעור מושבע מה"ס. והשתא אי אמרת דנזיר הוי איסור גברא. א"כ איך חייל עליה איסור שבועה הא הוי איסור גברא על איסור גברא. א"ו דנזיר הוי איסור חפצא ומשו"ה חייל עליה שפיר שבועה שהוא איסור גברא על איסור חפצא. וכן דעת הראב"ן בסוף ספרו יובא לקמן (אות ע"ד) וכ"כ הריטב"א בסוף פ"ק דנדרים. ובפ"ב במתני' דיש נדר בתוך נדר. והביא ראי' לזה מדברי הירושלמי עיי"ש (וזה הוא דלא כהג"מ שהובא בד"מ סימן רי"ט). וכן נראה דעת הרמב"ן במלחמות ס"פ ש"ש בתרא עיי"ש. וכ"כ הרשב"א בתשובה וז"ל והנדרים והנזירות אחת הן שהרי הקישן הכתוב נזיר להזיר כדאיתא פ"ק דנדרים ועוד שהרי שנינו חומר בנדרים וכו'. ואחר זה מיד שנינו נדר בתוך נדר וקמפרש נזירות אלמא שהנזירות והנדרים אחד הן כו'. ועוד כי הטעם בנדרים ובנזירות אחת הן. וכאן וכאן אוסר על עצמו החפץ כו'. עכ"ל. והובא בתשובת מהר"י בן לב ועיי"ש שהוכיח אשר כן דעת הרי"ף והתוס'. דלא כדמשמע מדבריהם בדף כ"ה ע"א ד"ה חומר. ומדברי התוס' הללו מוכח נמי הכי בפשיטות כמ"ש. וכן נראה מדברי התוס' נדרים י"ז ד"ה יש וע' בתשובות מהר"מ אלשיך סימן ק"ג. ובתשובת מבי"ט ח"ש סימן ע"ב. וכבר האריכו המחברים בזה. והדברים עתיקין:

תוכן העניינים

זכרון יהונתן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה