זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן
יורה דעה · סימן ב
כבוד אדוני אבי הרב החרב אי"א באמת והשכל נודע לשם ולתהלה כו' כ"ש מוה"ר אברהם אבא יצחק נ"י שלום.
מכתבך הגיעני. ובנידון שאלתך דשאילנא קדמך ע"ד העגלים שלוקחים מן הא"י (בערי רוסיא פנימה) ע"י זה שהא"י מסל"ת. וגם ע"י הסימנים של שמונה שיניים וקרניים המבוארים באחרונים. אם יכולים לסמוך ע"ז. יען כי יש מרבותינו האחרונים שגמגמו בזה. והארכת הרבה בזה וגם כתבת לי את תשובת הרב הג' ר"ז לנדא אב"ד דפ"ב. הנה בעיקר דבר זה כבר האריכו הרבה רבותינו האחרונים ז"ל בכל הצדדים וצדי צדדין. רק יען שאבי גזר עלי להשיבו את דעתי. לכן אהי' כמלקט בין השבלים. ואבאר דבר זה בקצרה כפי מה שנלפענ"ד מפי רבותינו הראשונים נ"ע. אשר מפיהם אנו חיים. ועליהם נשען כל בית ישראל:
תשובה
גרסינן בשבת דף קל"ה ע"ב. תניא רשב"ג אומר כל ששהה ל' יום באדם אינו נפל כו'. שמונה ימים בבהמה אינו נפל שנאמר מיום השמיני והלאה ירצה לקרבן כו'. אר"י א"ש הלכה כרשב"ג. ופסקו כל הפוסקים כר"י א"ש ואסרינן לבהמה שנשחטה תוך שמונה ימים. והנה הדבר תמוה דהא גבי אדם לא עבדינן כרשב"ג אלא לענין לכתחילה דמה"ט אם אשת כהן היא אינה חולצת וא"כ מ"ש דנקטינן כוותיה גבי בהמה אפילו לענין דיעבד ואסרינן להבשר היכא שעבר ושחט. וכבר עמד ע"ז הגאון בעל ת"ש בסימן ט"ו ס"ק י"ב. וכתב לישב שמשו"ה אסרינן גבי בהמה גם בדיעבד משום דגבי ממון החמירו טפי עיי"ש. ולסברא זו כוונת מדעת עצמך ובחינם תמה עליך הרב מהר"ז לנדא. וחשבה לסברא חדשה שלא עלה על דעת אדם מעולם. והנך רואה שהיא עלתה על שולחן הגאון בעל ת"ש. ולפלא עליו שנעלם ממנו דברי הת"ש במקומו:
אמנם באמת דברי הת"ש בזה דחוקים ולפענ"ד נראה לישב. דהנה גרסינן ביבמות דף קי"ט ע"א האשה שהלך בעלה וצרתה למדה"י ובאו ואמרו לה מת בעלך לא תנשא ולא תתיבם כו'. היתה לה חמות אינה חוששת יצאתה מלאה חוששת. ושם בגמרא בשלמא יבומי לא דילמא מעברה צרתה וקפגע באיסור אשת אח דאורייתא. אלא לא תנשא אמאי הלך אחר רוב נשים ורוב נשים מתעברות ויולדות לימא ר"מ היא דחייש למיעוטא כו'. אלא אמר רבא רישא חזקה ליבום ורובא לשוק וחזקה לא עדיף כי רובא. ואייתי מיעוטא דמפילות סמוך לחזקה והוי ליה פלגא ופלגא לא תנשא ולא תתיבם. סיפא חזקה לשוק ורובא לשוק וה"ל זכרים מיעוטא דמיעוטא ולא חייש ר"מ. וכתב הרמב"ן ז"ל בנימוקיו לאחר שהביא לפירוש רש"י ז"ל שכתב דמוקמינן מתני' כר"מ וז"ל וקשה לנו שכתבה רבינו הר"י אלפסי ז"ל למשנתינו ופסקה בהלכות ואמאי והא אנן מוקמינן מתני' כר"מ. וק"ל כרבנן דאזלינן בת"ר ונראה לי כו'. עד שמצינו בשם רב האי גאון ז"ל שכתב דרבא אליבא דכ"ע מוקי לה למתני'. משום דעד כאן לא אמרי רבנן זיל בת"ר אלא ברובא דליכא חזקה בהדי' אבל היכא דאיכא חזקה נגדו סמכינן מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא ולא שרינן ליה. ואע"ג דהתם אמרי רבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף. ה"ק מיעוטא לא חשיב כולי האי לצרופי לגבי חזקה לטהר. אלא שעדיין הרוב מכריע. אבל מ"מ חוששין לו ואין עושין מעשה כדאמרינן התם בעשרה יוחסין אר"י אין זו חזקה ששורפין עליה את התרומה כו' עכ"ל. הרי שדעת ר"ה גאון והרי"ף והרמב"ן ז"ל שאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לספק את הרוב וכן דעת ר"ת בתוס' בכורות דף כ' ע"ב ד"ה חלב. וביבמות דף קי"ט ע"א ד"ה מחוורתא עיי"ש. והשתא א"ש מה שפסקו גבי בהמה כרשב"ג לגמרי ואסרו אפילו בדיעבד. משום דכיון דאנן קי"ל כמתני' דהאשה בתרא. והיינו מטעמא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. כמ"ש. ומשו"ה גבי בהמה כיון דאיכא חזקת איסור אבר מן החי. ואינה זבוחה. אמרינן סמוך מיעוטא דנפלים להך חזקה וחיישינן למיעוטא. ועבור כן אסורה גם בדיעבד. אבל גבי יבמה דליכא חזקה משום דכיון שנתעברה כבר יצאתה מחזקת יבום שהיתה עומדת מקודם. כמבואר ביבמות דף קי"ט ע"ב תוס' ד"ה סיפא עיי"ש. וא"כ לא נשאר אצלה רק מיעוט לבד ואנן קי"ל כחכמים דלא חיישינן למיעוטא. ומשו"ה לא מחמרינן רק לכתחילה משום חומרא דערוה. אבל בדיעבד באשת כהן לא משום דאזלינן בת"ר. וזה ברור. שוב נזכרתי שראיתי סברא זו לישב קושית הת"ש בתשו' נוב"י מהד"ת חלק אבה"ע סימן י"ט. והובא גם בדגמ"ר. אלא שכ"כ מד"ע ולא הביא לדברי הרמב"ן כמ"ש:
והנה הרשב"א בחידושיו ליבמות שם. וכן בתוה"ב הארוך שער א' במשמה"ב. כתב דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא במיעוט המסתלק מן הרוב. כמו גבי רוב נשים מתעברות ויולדות ומיעוט מפילות שמזה הרוב שמתעברות נסתלק המיעוט מפילות. אבל במיעוט העומד בפני עצמו ואינו מסתלק מן הרוב לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. וכ"כ הריטב"א בחידושיו שם והובא גם בנימוק"י וכתבו לישב בזה מאי דלא אמרינן גבי שחיטה סמוך מיעוטא דאינם מומחין לחזקה דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. יען משום דהתם המיעוט דאינם מומחין אינו מסתלק מהרוב מומחין. אלא שהוא מיעוט העומד בפני עצמו נגד הרוב. ובמיעוט כי האי שאינו מסתלק מהרוב רק הוא עומד בפני עצמו נגד הרוב לא אמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקה עיי"ש. ולדעת הרמב"ן שאינו מחלק בזה וס"ל דבכל ענין אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה ואפילו במיעוט העומד נגד הרוב ממש ואינו מסתלק ממנו. כתב הריטב"א שצ"ל לדידיה דס"ל דהך מיעוטא דאינם מומחין הוי מיעוטא דמיעוטא. ומשו"ה לא אמרינן בזה סמוך מיעוטא לחזקה. וכ"כ התוס' שם בבכורות לדעת ר"ת. ומעתה לפי דעת הרשב"א דס"ל דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה אלא דוקא במיעוט המסתלק מן הרוב. א"כ נראה דזהו דוקא התם שאנו דנין על האשה אם נתעברה ואזלינן בה בת"ר שמתעברות. בזה הוי הך מיעוט המתעברות ומפילות מיעוט המסתלק מן הרוב. אבל הכא שאנו דנין על הולד אם הוא בן קיימא. ואזלינן ביה בת"ר ולדות שהם בני קיימא. בזה הוי הך מיעוט נופלים מיעוט העומד נגד הרוב ואינו מסתלק ממנו. דהא מהרוב ולדות שהם בני קיימא אינו מסתלק המיעוט נופלים. ולא הוי בזה הך מיעוט נפלים אלא מיעוט העומד בפני עצמו. כמו הך מיעוטא דאינם מומחין ודכוותייהו אשר בזה לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה. וז"ב. וא"כ לפי הך סברא הוי בהמה ואדם חד דינא אשר אין לנו להחמיר רק לכתחילה. אבל בדיעבד שרי גבי בהמה כמו שמקילינן גבי אדם דאינה חולצת באשת כהן. וכן גם לדעת התוס' דל"ל כלל להא דסמוך מיעוטא לחזקה כמבואר בדבריהם בבכורות ויבמות שם עיי"ש. וכן הוא גם דעת רש"י ביבמות דף קי"ט ע"ב כמ"ש שם הרמב"ן והריטב"א (ומה שכתב שם הרשב"א מדברי רש"י להיפך הוא תמוה ע"ש) ולפי דעת כל הני רבוותא ראוי להיות בהמה ואדם חד דינא ששרי בדיעבד גבי בהמה כמו באדם:
והנה הב"י בסימן ט"ו הביא מדברי האור"ח שכתב בשם קצת גאונים דלא אמרינן בן שמונה ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו בן יומו מותר עיי"ש. וכבר עמדו המחברים בזה. אבל לפמ"ש דברי האור"ח נכונים בטעמם. משום דגם איהו קאי בשיטה זו דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה רק במיעוט המסתלק מן הרוב. או דס"ל כדעת הני רבוותא הנ"ל שכתבנו דל"ל כלל להא דסמוך מיעוטא לחזקה לדידן דקי"ל כרבנן דר"מ דלא חיישינן למיעוטא. ומשו"ה ס"ל דלא מחמרינן רק שלא ישחטנה לכתחילה משום דהוי מיעוט המצוי כמ"ש התוס' ביבמות (דף ל"ו ע"ב ד"ה הא ובנדה דמ"ד ע"ב ד"ה דק"ל). אבל בדיעבד היכא שעבר ושחטה שרי גבי בהמה כמו באדם. והא דפסק ר"י א"ש כרשב"ג צ"ל דהוי רק לענין לכתחילה כדאשכחן כה"ג בסנהדרין או דס"ל דרבא דשרי באשת כהן פליג עליה ושרי בדיעבד. ואנן דקי"ל כרבא דשרי בדיעבד. א"כ ה"ה בבהמה נמי שרי בדיעבד היכא שעבר ושחטה משום דאין מקום כלל לחלק בין בהמה לאדם כמ"ש בת"ש ס"ק י"ד עיי"ש. וכן נראה גם דעת התוס' ביבמות שם ד"ה מחוורתא. ובבכורות שם דף כ' ע"ב ד"ה חלב. ובחולין דף י"א ע"ב ד"ה ולר"מ. שכתבו וז"ל דהא דקי"ל כרשב"ג דכל שלא שהה ל' יום באדם ספיקא הוי אע"ג דרוב אינם נופלים. התם משום שלא יבא להקל בערוה הצריכוה חליצה במת בתוך שלושים. ולא רצו לסמוך על הרוב להתירה לשוק בלא חליצה שלא יאמרו העולם שפיהק ומת ויבא לידי לעז וקלקול כו'. וגזרו כמו כן בבהמה דגזרו בהמה אטו אדם דאי לא הא לא מקיימא הא עכ"ל. וא"כ לפ"ז כיון דעיקר טעמא דבהמה שאסורה הוא משום דגזרינן אטו אדם. א"כ אין סברא כלל להחמיר בה טפי מלגבי אדם. וכמו שלגבי אדם לא מחמרינן רק לענין לכתחילה אבל בדיעבד שרי כמו כן בבהמה נמי שרי בדיעבד:
אמנם עוד כתבו התוס' שם דטעמא דגזרינן גבי בהמה ואסרו בבריא משום שמא יבא להתיר בחולה שיהי' קרוב לפיהק ומת עכ"ל. ולפי טעם זה נראה דאפילו בדיעבד נמי אסור. משום דבפיהק ומת כן בחולה הוי ספק נפל מדאורייתא. כמבואר בת"ש (סימן ט"ו ס"ק י"ג). משום דבזה שחלה יצא מכלל רוב. וכיון דגזרינן אטו חולה דהוי ספק נפל מדאורייתא א"כ אי"ל למיסר גם בדיעבד. ואע"ג דגבי אדם שרי בדיעבד אין לדמות גזירת חכמים זו לזו כמבואר בתשובות רד"ק בית שני חדר ח' עיי"ש. ועוד דטעם מספיק וסברא גדולה יש לחלק ביניהם יען דגבי אדם קלא אי"ל ונודע לכל סיבת מיתתו שהוא משום שנפל מן הגג או אכלו ארי. ונהי דגזרינן לכתחילה מ"מ אין לגזור לאסור משום זה אפילו בדיעבד. אבל בבהמה כשנשחטה לא נודע אם היתה בריאה. ויאמרו שעבור שהיתה חולה שחטוה. ומשו"ה שפיר ראוי לגזור בזה אטו חולה ולאסור משום זה גם בדיעבד. ומעתה דבר זה אם שרי בדיעבד גבי בהמה או לא תליא בהני שני טעמים של התוס'. דלטעם הראשון שזה שגזרו בבהמה הוא משום אדם שרי בדיעבד כמו גבי אדם. ולטעם השני דגזרינן אטו חולה שהוא קרוב לפיהק ומת אסור גם בדיעבד:
ומעתה אין ראי' גם מדברי הראשונים הנ"ל דאי"ל דהא דסמוך מיעוטא לחזקה הוי רק במיעוט המסתלק מן הרוב. וכתבנו לעיל אשר לפי דעתם לא שייך הכא לסמוך מיעוטא לחזקה. ואי"ל למימר ששרי בדיעבד גם בבהמה כמו באדם משום דאין טעם לחלק ביניהם. ולפ"ז איכא למימר שגם לדידהו אסור בדיעבד בבהמה משום הך טעמא דגזרינן בבריא שמא יבא להתיר בחולה שיהי' קרוב לפיהק ומת. וסברא זו מוכרחת בע"כ מדברי הרשב"א שסובר דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה רק במיעוט המסתלק מן הרוב כמ"ש. ובתוה"ב הארוך שער ד'. פסק כרשב"ג ואוסר לבהמה שנשחטה תוך שמונה ימים. וכן פסק בתשובה סי' רמ"ג. וגם הרא"ש ז"ל ולפי מה שמבואר בדבריו בפר"ב דיבמות (סימן א'). ל"ל כלל להא דסמוך מיעוטא לחזקה לדידן דקיי"ל דאזלינן בת"ר. ועיין במ"ש בפ"ק דחולין (סימן ט"ז). ובפ"ג דבכורות (סימן ב'). ועיין עוד ביש"ש יבמות שם (סימן ב'). ובהדיא כתב בשבת שם (סימן ז') שגם בדיעבד היכא שעבר ושחטה נמי אסורה וע"כ שהוא מהאי טעמא משום דגזרינן אטו חולה דהוי כפיהק ומת. ודו"ק:
וא"כ לענין הלכה הכי נקטינן שאסורה גם בדיעבד אם נשחטה. באשר שכן דעת כל גדולי המורים. והמה הרי"ף והרמב"ם פ"ד מהלכות איסורי ביאה (ופ"ב מהלכות אה"ט הלכה ו') ורבינו האי גאון והרמב"ן כמ"ש. ובעל ה"ג בהלכות או"ב. ובהע"ט בחלק שני שע"ש חלק ב'. והרשב"א והרא"ש והטור והר"ן ובעה"מ. עיין בדבריו בפ"ב דקדושין גבי חוששין לסבלונות ורבינו ירוחם בנתיב ט"ו חלק ה' וכן נראה גם דעת התוס' מדכתבו להאי תירוצא דגזרינן אטו חולה לבסוף מכלל דהכי ס"ל. וכן מוכח גם דעת רש"י ז"ל עיין בשבת (דף קל"ו ע"א) ברש"י ד"ה איתרחישו ועיין בהגהות מהרל"ח בטור שם. ודעת האור"ח שהביא הב"י שכתב בשם הגאונים שלא אמרו בן שמונה ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו בן יומו מותר. הוא ממש דעת יחידאי נגד כל הני רבוותא שכתבנו. ועוד נראה שגם כוונת הגאונים שהביא האור"ח הוא בדק"ל שכלו לי חדשיו כמ"ש הפר"ח. דבזה שרי להדיוט ואפ"ה אסור לגבוה משום מחוסר זמן. כמבואר במנחות (דף ל"ז) בתוס' ד"ה שומע אני. ובב"ק (דף י"א) ד"ה בכור. ועיין במל"מ פ"ג מהלכות איסורי מזבח הלכה ח'. וכן מצאתי מפורש בספר האשכול חלק שלישי פרק או"ב. שכתב וז"ל כתב הגאונים שלא נאמר בן שמונה ימים אלא לקרבן אבל לאכילה אפילו בן יומו שרי. כיון שכלו לו חדשיו לא הוי נפל. ובקרבן גזירת הכתוב הוא דאע"ג שכלו לו חדשיו בעינן שמונה ימים כדאיתא בר"ה (דף ז') גבי בכור תם דאף שכלו לו חדשיו מונין משעת הרצאה. ש"מ בקרבן בעינן ח' ימים. אפילו בכלו לו חדשיו. ובאדם נמי אפילו ביום שנולד יצא מכלל נפל אי ידעינן שכלו לו חדשיו כו'. אבל לענין פדיון גזירת הכתוב הוא דלא לפרקיה עד שעבר יום ל'. אפילו ק"ל שכלו לו חדשיו עכ"ל. הרי שדברי הגאונים מבוארים בהדיא דאיירי בדק"ל שכלו לו חדשיו. ומה שפקפק על זה הת"ש דא"כ למה הביא כן בשם קצת גאונים הא בדק"ל שכלו לו חדשיו ליכא מאן דפליג. י"ל משום דלהאור"ח נסתפק לו קצת דבר זה שיהי' אסור לגבוה היכא שק"ל דכלו לו חדשיו עד שמצא לקצת גאונים שכתבו כן בהדיא. ולא משום דיש חולקים על זה שאילו כן הי' מביא לדעתם. אלא משום שלא מצא לגאונים אחרים שידברו מזה משו"ה כתב כן בשם יש מי שאומר כנודע מכללי הפוסקים שלפעמים כתבו בשם יש מי שאומר אע"ג שלא נמצא חולק רק יען שיתר המחברים לא דברו מזה. וזה פשוט. ונלמוד דברי האור"ח הסתומים מדברי ספר האשכול אשר הי' גאון קדמון המפורשים בהדיא דהגאונים איירו בק"ל שכלו לו חדשיו. וזה ברור לפענ"ד בלי ספק. ולפ"ז אין לעשות את דברי האור"ח בשם הגאונים אף לסניף להיתר. וזהו דלא כתשובות חוט המשולש בתשב"ץ ח"ד (סימן ב') שכתב לצרף להיתר את דברי האור"ח בשם הגאונים. ולפענ"ד אין לצרפו כלל אף לסניף לצדדים אחרים. יען כי כוונת הגאונים הוא בדק"ל שכלו לו חדשיו כמ"ש. ודלא כהבנת הב"י והאחרונים ז"ל. באופן שלמדנו ממ"ש דהיכא שלא קים לן שכלו לו חדשיו אסורה לכ"ע בתוך שמונה ימים. ולית מאן דפליג על זה כלל:
והשתא עלינו לבאר אי הך איסורא דנפל שבתוך שמונה ימים. הוי דאורייתא. או רק מדרבנן לבד. ונראה דלא מבעיא לדעת התוס' הנ"ל דהוי טעמא משום גזירה דחולה. דבודאי לא הוי רק מדרבנן. אלא אפילו לפמ"ש משום דסמכינן מיעוטא לחזקה. נמי נראה מדברי התוספות בכורות הנ"ל דלא הוי רק מדרבנן אבל מדאורייתא אזלינן בת"ר. שכתבו ואפילו לא קיי"ל כר"מ דמטהר בהדיא דרוב תינוקות מטפחין מטעם סמוך מיעוטא לחזקה להחמיר מיהו חיישינן כו' עכ"ל. ומדברים אלו שכתבו שלהחמיר מיהו חיישינן. נראה בהדיא דהא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לדידן לא הוי רק מדרבנן לחומרא. וכן משמע גם מדברי הרמב"ן ביבמות שם. וביותר מדבריו במלחמות בפ"ב דקדושין בהא דחוששין לסבלונות שכתב וז"ל. אבל רבינו הגאון ז"ל בא לפרש דרובא כנגד חזקה אע"ג דעדיף מינה לא עשאוהו כודאי כו'. וה"ה דלא מקילינן לדעתו לעשות בו מעשה בכ"מ שראוי להחמיר והטעם משום דסמכינן לה מיעוטא. ומאי דאמור רבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי היינו לומר שאינו חשוב להצטרף לטהרה. ועדיין הרוב מכריע אלא שאין עושין בו מעשה כו' עכ"ל. ומלשון זה שכתב דרובא עדיף מינה. אלא שלא עשאוהו כודאי. ועדיין הרוב מכריע אלא שאין עושין בו מעשה מטעם דסמכינן מיעוטא לחזקה נראה מבואר דהא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה לדידן אינו אלא מדרבנן בעלמא אבל מדאורייתא רובא וחזקה רובא עדיף. וכ"כ הפנ"י בקו"א (סימן מ"ו). והרש"א בחולין (דף י"א). והפרמ"ג (בסימן ק"י) במשבצות (ס"ק ט"ו). ובכללי ס"ס (ס"ק כ"ז). והשעה"מ בפרק י"ג מהלכות יבום הלכה ט"ז. אלא שמדברי הרשב"א במשמרת הבית נראה דס"ל דהא דסמוך מיעוטא לחזקה הוי מדאורייתא. שהקשה שם לרבה בר שילא דמייתי ראי' דאזלינן בת"ר מפא"ד. ול"ל להך טעמא דהיכא דאפשר אפשר. א"כ תקשי אף לפי האמת אמאי אזלינן התם בת"ר נימא סמוך מיעוטא לחזקה כו' עי"ש. ומבואר מזה דאי"ל דהא דסמוך מיעוטא לחזקה הוי מדאורייתא מדקשיא ליה מפא"ד. אמנם הלא כבר כתבנו דלדעת הרשב"א לא שייך למימר הכא סמוך מיע"ל ולאוסרה מזה הטעם. כיון דס"ל דלא אמרינן סמוך מיע"ל רק במיעוט המסתלק מן הרוב. והכא לא הוי מיעוט המסתלק מן הרוב כמ"ש. והא דאסורה הכא לדידיה צ"ל ע"כ דלא הוי רק משום גזירה דחולה כמ"ש התוס' וכמבואר לעיל. וא"כ לא הוי האיסור בזה רק מדרבנן בעלמא גם לדידיה:
אבל אכתי מדברי הרמב"ם פ"ב מהלכות אה"ט ה' ו'. ופ"ד מהלכות מ"א הל' ד' משמע דכל שלא עברו עליה שמונה ימים אסורה מדאורייתא. שכתב דכל שלא שהה שמונה ימים אינו לוקה עכ"ל. ומדכתב שאינו לוקה משמע דבאכילה אסורה מדאורייתא. וכבר הובאה ראיה זו המחברים. וראיתי בס' בינת אדם שער או"ה (סימן ה'). שהקשה דלדעת הרמב"ם דס"ל דספיקא דאורייתא מן התורה לקולא. אמאי הוי ספק נפל אסור מדאורייתא הא ספק מן התורה לקולא עיי"ש. ולפענ"ד נראה דלק"מ. דהא לכאורה צריכים לדעת איך אזיל לחומרא מדאורייתא. והא מן התורה אזלינן בת"ר ורוב ולדות הם בני קיימא. עכצ"ל משום דסמכינן מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא כמ"ש בריש דברינו. והנה הרמב"ם כתב בפ"ח מהלכות שגגות הל' ו' האוכל חתיכה וע"א אומר זה שאכלת חלב הי'. ועד אחד אומר לא אכלת חלב כו'. הואיל ואיקבע איסורא והוא אינו יודע אם חטא או לא חטא הרי זה מביא אשם תלוי עכ"ל. והראב"ד השיג עליו וכתב שלא ידע האיך נקבע האיסור ע"י זה עיי"ש. וכתב מרן הכ"מ דהרמב"ם ס"ל דכיון דאיכא ע"א נגד ע"א חשיב איקבע איסורא ע"י זה עכ"ד. והנה כבר נודע ומוסכם מפי כל המחברים שהיכא דהוי איקבע איסורא גם הרמב"ם מודה דהוי מדאורייתא לחומרא מדמביא אשם תלוי, ומעתה כיון דמיעוט וחזקה עומדין נגד הרוב למשוי לפלגא ופלגא חשיב כרוב נגד רוב דהוי ע"י זה איקבע איסורא מק"ו דע"א נגד ע"א. דהא רוב עדיף מע"א. דרובא וחזקה רובא עדיף. וע"א נגד חזקה מספקא לן בריש האשה רבה אי מהני. הרי דחזקה עדיף מע"א. ולכל הפחות ע"א לא עדיף מחזקה. וכיון דרוב עדיף מחזקה מכ"ש דעדיף מע"א. ועיין בתשובות נוב"י חלק אה"ע (סימן ז') ובפנ"י כתובות (דף ט"ז ע"א). וא"כ הוי בזה מדאורייתא לחומרא. וא"ש. ועיין בכתובות (דף כ"ב ע"ב) תוס' ד"ה הבא. ובשמ"ק שם. שנראה מדבריהם ג"כ דאפילו היכא דאיכא חזקה נגד חזקה נמי חשיב איקבע איסורא. ויש להאריך בזה הרבה ואין כמ"ל. ועוד דלפמ"ש המהרי"ט והמחברים לישב קושית הראשונים שהקשו עליו מהא דיליף הש"ס דאזלינן בת"ר מרישא של עולה ואינך ולדעת הרמב"ם מאי ראיה מהכא דאזלינן בת"ר דילמא משום דספיקא לקולא. ותירצו דהיכא דאפשר לברורי הוי מדאורייתא לחומרא גם להרמב"ם. וא"כ ה"נ הא סמיא בידן לברורי ע"י שיהוי שמונה ימים. ומודה בזה גם הרמב"ם דהוי מדאורייתא לחומרא. וזה ברור. ועיין עוד בח"ד בבה"ס במ"ש לישב דברי הרמב"ן מקושיות הראשונים הנ"ל. ודו"ק:
אלא דהא קשיא לי דא"כ הרי ע"כ צ"ל דהרמב"ם ס"ל דסמוך מיעוטא לחזקה הוי דאורייתא כדעת הרשב"א הנ"ל. וגם סובר כהרמב"ן שאפילו במיעוט שאינו מסתלק מן הרוב נמי סמכינן מיעוטא לחזקה. וכן גם אידך סברא שכתב שם הרשב"א במשמרת הבית ליישב הא דלא סמכינן מיעוטא דאינם מומחין לחזקה. משום דכיון דהוי ודאי נגע דהא בודאי שחט אותה שוב ליכא חזקה. נמי להרמב"ם לא ס"ל דהא הכא גבי נפל הוי נמי ודאי נגע. ואפ"ה סמכינן מיעוטא לחזקה. ואסורה מדאורייתא. דהא הרי בודאי שחט אותה. אלא ס"ל דבכל גווני סמכינן מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא מדאורייתא. וא"כ תשאר עליו קושית הרשב"א שם דלרבה בר שילה דמייתי מפא"ד ול"ל הך טעמא דהיכא דאפשר אפשר. והא התם איכא חזקה ומיעוטא דטריפות. ונימא סמוך מיעוטא לחזקה ותאסר. הן אמת שזה יש ליישב לפמ"ש האחרונים וחידשו דחזקה התלויה במעשה לא הוי חזקה. ילפי לה מק"ו מרוב דאמרינן בבכורות (דף כ"א) דרוב התלוי במעשה לא הוי רוב. א"כ כיון דפרה בת שתי שנים הרי בשעה שנולדה בודאי כשרה היתה. ונולדה בלתי נקובת הושט. וכשאנו באים לומר שהיא טריפה מכח הך חזקת אינה זבוחה שבחייה הרי עלינו לומר שאח"כ כשנולדה נתחדש בה מעשה ונקב הושט. וא"כ הוי הך חזקה תלויה במעשה. כי אין לנו לאוקמי אחזקתה אם לא שנאמר שנתחדש בה מעשה חדש. וזה לא הוי חזקה. אבל אכתי קשה למאן דיליף לה מפסח. דהא בפסח אם עברה שנתה פסולה וא"כ בזה אין אנו צריכים לחדש בה מעשה משום דדילמא נולדה כך נקובת הושט. ונימא בזה סמוך מיעוטא לחזקה. ועוד דלר"א דאמר אתיא משחיטה עצמה דאמר רחמנא שחוט ואכול וליחש דילמא במקום נקב קא שחיט. א"כ קשה לדידן היכא אכלינן בשרא דנימא סמוך מיעוטא לחזקה דאינה זבוחה. ואע"ג דדחי לה רב כהנא ואמר דהיכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר. מ"מ הא ר"א ל"ל הך סברא. לא רמי אנפשיה לחלק בזה. ועוד כי דחי רב כהנא ואמר דהיכא דאפשר אפשר והיכא דלא אפשר לא אפשר. דאי לא תימא הכי לר"מ דחייש למיעוטא ה"נ דלא אכיל בשרא. ל"ל להוכיח מר"מ לימא דאם לא תימא הכי אנן היכי אכלינן בשרא הא איכא חזקה וסמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא. ועוד קשה לי ע"ז מהא דאמרינן בקדושין (דף פ'). תינוק שנמצא בצד העיסה ובצק בידו ר"מ מטהר וחכמים מטמאין כו'. והוינן בה מ"ט דר"מ קסבר רוב תינוקת מטפחין ומיעוט אין מטפחין ועיסה זו בחזקת טהרה עומדת סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רובא. ורבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף. הרי דלרבנן לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כלל. ובשלמא לדעת הרשב"א דס"ל דלא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה רק במיעוט המסתלק מן הרוב. א"ש משום דהתם כיון דהוי מיעוט העומד בפני עצמו ואינו מסתלק מן הרוב לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה כלל. ומכ"ש דא"ש לדעת הרמב"ן דסובר דהא דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה הוא רק להחמיר מדרבנן לבד. אבל מדאורייתא אמרינן מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף. אלא לדעת הרמב"ם אי נימא דס"ל דבכל גווני אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה מדאורייתא. א"כ איך קאמרי רבנן מיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף. הא אי"ל למימר סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא. ואע"ג דאפילו אי נימא סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא נמי טמא לרבנן. ואדרבה בזה יתיישב לן קושית התוס' שהקשו דאמרינן ויצטרף לרבנן למימר דעשאוהו לתינוק כמי שיש בו דעת לשאול. בלא"ה נמי הא כיון דרוב תינוקת מטפחין א"כ אפילו אין בו דעת לישאול טמא דהא אין זה ספק טומאה אלא ודאי טומאה. ודחקו עבור זה לומר דהך רוב תינוקת לא הוי רוב חשוב אלא רוב גרוע עיי"ש. ובזה הוי א"ש משום דכיון דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא. הי' ראוי להיות טהור אי לאו משום דעשאוהו כמי שיש בו דעת לשאול. ור"מ דמטהר ס"ל דלא עשאוהו לתינוק כמי שיש לו דעת לישאול. כמ"ש התוס' בחולין (דף פ"ו ע"ב) ד"ה סמוך עיי"ש. אבל מ"מ הא דקאמרי רבנן בטעמייהו משום דמיעוטא כמאן דליתא דמי ורובא וחזקה רובא עדיף. הוא תמוה אי נימא דס"ל שבכל גווני אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה והוי פלגא ופלגא מדאורייתא:
ולכן נראה שגם להרמב"ם לא הוי האיסור בזה רק מדרבנן. דמדאורייתא אזלינן בתר רוב ולדות שהם בני קיימא. והא דנקט הרמב"ם שאינו לוקה כוונתו כדי לכלול בזה גם ספק נפל שנולד לשמונה. דבזה ודאי אסור מן התורה מספיקא אם הוא בר שבעה ואשתהויי אשתהי. או בר תשעה ולא גמרו חדשיו והרי הוא נפל. והכא לא שייך למיזל בת"ר משום דכיון דנולד לשמונה איתרע ליה רובא. ועיין ברשב"א יבמות (דף פ' ע"ב) ד"ה ואקשינן. ובמ"מ פ"א מהלכות יבום הל"ה. ועוד דהא קמבעיא לן בנדה (דף כ"ד ע"ב). אי בהמה יולדת למקוטעים או לא. ולא אפשיטא. וא"כ אם נולד לשמונה בודאי אסור באכילה והוי ספק נפל מדאורייתא. משום דאולי אינה יולדת למקוטעים כלל. ואי"ל דהא הוי ס"ס לחומרא משום דאולי אינה יולדת למקוטעים כלל. ואפילו אי נימא שיולדת למקוטעים אכתי דילמא הוא בר תשעה והוא נפל. וא"כ לענין מלקות נמי ילקה. ז"א דזה הוי הכל חד ספיקא אם הוא בר תשעה והוא נפל או בר שבעה ואשתהי. וגרע טפי משם אונס חד הוא. וכן משמע בהדיא מלשון הרמב"ם פ"ד מהלכות אה"ט שם. שקאי אהיכא דנולד לשמונה עיי"ש ובכ"מ. אבל היכא דנולד לתשעה בזה גם להרמב"ם אזלינן בתר רוב ולדות ושרי מדאורייתא. והא דבעינן שמונה ימים הוי רק מדרבנן לבד מטעמים שכתבנו. שוב אחר כותבי כ"ז הגיע לידי ספר בית אפרים על טרפות הריאה. וראיתי בתשובתו שם סימן ב' שהאריך הרבה בפרט זה. וכתב להוכיח שם מדברי הרמב"ם הנ"ל שס"ל שכל שלא שהה ז' ימים אסורה מדאורייתא כמבואר כאן בריש דברינו. ובכל אריכות דבריו בזה. לא נחית לדקדק בדברי הרמב"ם כמו שדקדקנו אנחנו בזה. ולפענ"ד הוא מוכרח ואמת כמ"ש. וכן נראה לדקדק גם מדברי בעה"ע בחלק שני שע"ש חלק ב'. שכתב שם הך מחוסר זמן דכל שלא שהה שמונה ימים בבהמה הרי זה נפל. ואח"כ מיד אח"ז כ' וז"ל הענין השני מחוסר זמן של אותו ואת בנו שהוא אסור מן התורה עכ"ל. ומדלא כתב כן מקודם אמחוסר זמן של שמונה ימים שהוא אסור מן התורה משמע שזה אינו אסור אלא מדרבנן לבד. ועיין בתשובות נוב"י שם. ועיין עוד בטו"א ר"ה (דף ז' ע"א) ד"ה בע"מ. ובירושלמי פ"ק דר"ה הל' א' ובספר יריאים לרבינו אליעזר ממיץ מצוה שנ"ב ודו"ק. ובחידושי הרביתי חזון והארכתי עוד הרבה בכל זאת. אלא שאין כאן מקום להאריך בזה ביותר:
אמנם לפ"ז יקשה לן הא דמבואר בשו"ע יו"ד (סימן ט"ו). שאין סומכין על עבודת כוכבים מסלפ"ת בזה. ומקורו הוא מתשובת הרשב"א סימן רמ"ג. וכתב שם הטעם והובא בש"ך משום דאין עבודת כוכבים מסלפ"ת נאמן אלא בעדות אשה לבד. וקשה הא בדרבנן א"י מסלפ"ת נאמן. כמו בתרומה בזה"ז דרבנן. כדאיתא בב"ק (ודף קט"ז ע"ב). ובל"ז הי' אפשר לומר דהרשב"א ס"ל דזה הוי דאורייתא. ומטעם סמוך מיעוטא לחזקה. וכן עלה ליישב זאת גם על דעת הגאון בעל פרמ"ג בשפ"ד שם. אבל לפמ"ש והוכחנו דלכ"ע לא הוי איסור נפל רק מדרבנן קשה. וראיתי שעמד בזה הגאון רעק"א בחידושיו ליו"ד שם. וכתב ליישב משום דבתרומה הוי גוף האיסור דרבנן. אבל הכא כיון דיסוד איסור נפל הוי דאורייתא אף דמן התורה אזלינן בת"ר. מ"מ כיון דחז"ל החמירו וחששו לנפל הוי כמו דאורייתא ולא מהני מסלפ"ת. ושוב שדי בה נרגא מדברי המג"א בסימן תקי"ג שכתב מתשובת רש"ל דביצים שהובאו למכור ביו"ט אחר שבת דא"י מסלפ"ת שנולדו קודם יו"ט נאמן. כיון דמה"ת אזלינן בת"ר. והאיסור הוא רק מדרבנן משום דבר שיש לו מתירין הוי בכלל איסור דרבנן ומסלפ"ת נאמן. הרי אף דהתם הכנה הוי איסור דאורייתא אפ"ה כיון דמן התורה אזלינן בת"ר והאיסור הוא רק דרבנן נאמן מסלפ"ת. וא"כ ה"נ כן הוא עיי"ש:
והנה בעיקר דברי הגאון במ"ש לחלק בין תרומה בזה"ז דרבנן לבין איסור נפל. משום דאיסור נפל הוי עיקרו דאורייתא. אבל תרומה בזה"ז חשיב עיקרו מדרבנן. וס"ל דבזה"ז כיון שאין שום תרומה נוהג עתה מדאורייתא. נקרא עיקרו מדרבנן. וכן ראיתי להגאון הספרדי בספר דברי אמת בקונטרס דבר"ס סימן ד'. והביא שם ראי' לזה מהא דאמרינן בגיטין דף ס"ד ע"ב. אר"י אר"א צרור וזורקו אגוז ונוטלו זוכה לעצמו ואין זוכה לאחרים כו'. מתיב ר"ח וורדאן כיצד משתתפין במבוי כו'. ומזכה להם ע"י עבדו ושפחתו העברים האי שפחה היכי דמי אי דאתיא ב' שערות מאי בעי גביה. אלא לאו דלא אתיא ב' שערות וקתני זוכה לאחרים. ומשני שאני שתופי מבואות דרבנן. אר"ח אישתיק וורדאן מאי ה"ל למימר כל תיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ואידך כי אמרינן כעין דאורייתא תיקון במילתא דאי"ל עיקר מן התורה. אבל במילתא דל"ל עיקר מן התורה לא. מתיב ר"א מערימין על מעשר שני כיצד אומר אדם כו'. לעבדו ושפחתו העברים הא לכם מעות הללו ופדו בהן מע"ש זה. האי שפחה היכי דמי אי דאתיא ב' שערות מאי בעי גביה. אלא לאו דלא אתיא ב' שערות. ומשני הכא במאי עסקינן במעשר שני בזה"ז דרבנן כו'. וא"א דמעשר בזה"ז חשיב עיקרו מן התורה א"כ אכתי קשה והא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אלא ודאי דמעשר בזה"ז כיון שאין שום מעשר כלל מן התורה עתה. חשיבה כמי שאין לו עיקר מן התורה. עכ"ד:
ולפענ"ד לא נראה כן אלא כיון דעיקר תרומה ומעשר הוי דאורייתא. אע"ג שאין שום תרומה ומעשר עתה מן התורה. מ"מ מקרי יש לו עיקר מן התורה. וראי' ברורה לזה מהא דאמרינן בפסחים דף קט"ז ע"ב. אר"א בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה כו'. איני והא אמר מרימר שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מאן דאמר אגדתא בי רב יוסף ואמרו ר"י. מאן דאמר אגדתא בי רב ששת ואמרו ר"ש (ואע"ג שהיו מאורי עינים) ומשני קסברי מצה בזה"ז דרבנן. מכלל דר"א בר יעקב סבר מצה בזה"ז דאורייתא. והא ר"א בר יעקב הוא דאמר מצה בזה"ז דרבנן. ומשני קסבר כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. וקפריך לר"י ולר"ש נמי הא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון כו' ע"כ. הרי דאמרינן גבי מצה כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. והיינו בע"כ משום דחשיב ליש לו עיקר מן התורה. דהא בדבר שאין לו עיקר מן התורה לא אמרינן כלל כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ואע"ג שאין שום מצה מן התורה עכשיו לדידיה. ואי"ל דר"א בר יעקב ס"ל כרב חסדא דקאמר אישתיק וורדאן וס"ל דאפילו בדבר שאין לו עיקר מן התורה נמי אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. דא"כ אכתי מאי קפריך לר"י ולר"ש והא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ומאי קושיא ודילמא אינהו ס"ל כמסקנא דהתם דלא אמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון אלא דוקא בדבר שיש לו עיקר מן התורה. א"ו כיון דבזמן הבית הוה דאוריי'. חשיב יש לו עיקר מן התורה וה"ה לתרומה ומעשר בזה"ז נמי חשיב ליש לו עיקר מן התורה. וכן יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בעירובין דף ל"ז ע"ב. אמר לו רבא לר"נ מאן האי תנא דאפילו בדרבנן ל"ל ברירה כו'. וכתבו התוס' ז"ל דהוי מצי למימר ר"י דאגודה של ירק הוא דהוי מדרבנן. ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה כדאורייתא עכ"ל. והא רבי יוסי סובר תרומות ומעשרות בזה"ז דרבנן כמבואר בנדה דף מ"ו ע"ב. ואפ"ה כתבו דאגודה של ירק חשיב לדידיה יש לו עיקר מן התורה. מיהו זה יש לדחות לפי מאי דאמרינן ביבמות דף פ"ב. דרבי יוחנן קסבר דרבי יוסי אי"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא כההיא דסדר עולם. והראב"ד בסוף פ"א מהלכות תרומות הלכה כ"ו. פסק דתרומה בזה"ז דאורייתא. וכתב משום דקי"ל כרבי יוחנן דאמר תרומה בזה"ז דאורייתא. והנה הא דרבי יוחנן ור"ל הלכה כר"י. מרא דהך מימרא הוא רבא (ביבמות ד' ל"ו ע"א ובב"ב ד' קכ"ט ע"ב) וא"כ הרי רבא קסבר כרבי יוחנן דתרומה בזה"ז דאורייתא. וטעמו הוא משום דהך דס"ע רבי יוסי היא. ואי"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא. ופסק הלכתא כוותיה משום דרבי יוסי נימוקו עמו. ומעתה א"כ שפיר כתבו דחשיב יש לו עיקר מן התורה. משום דהכא מרא דשמעתא הוא רבא. דאיהו קאמר ליה לר"נ מאן האי תנא. ולדידיה לטעמו קסבר רבי יוסי מעשר בזה"ז דאורייתא. וחשיב אגודה של ירק יש לו עיקר ק התורה לדידיה. ואין מזה ראי' לענין תרומה בזה"ז. אלא דלפמ"ש התוס' ביבמות דף פ"ב ע"ב. דרבי יוחנן ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן והוכיחו כן ממדרש רות. והא דקאמר רבי יוחנן הכא דתרומה בזה"ז דאורייתא אליבא דרבי יוסי קאמר עיי"ש. א"כ אין ראי' מהא דפסק רבא כרבי יוחנן דס"ל כוותי' גם בזה דקאמר דלרבי יוסי הוי תרומה בזה"ז דאוריי' ואיכא למימר דס"ל כסוגיא דנדה דלר"י תרומה בזה"ז דרבנן. מיהו לדעת הרמב"ם שם ספ"א מהלכות תרומות שכתב שאפילו בימי עזרא אינם מן התורה. ואי"ל שדין תרומות ומעשרות בימי עזרא שוה לזה"ז. אכתי יש להוכיח דרבא סובר כרבי יוחנן בזה דלרבי יוסי הוי תרומות ומעשרות בזה"ז דאורייתא. מהא דמשמע בכתובות דף כ"ד ע"ב. דרבא אי"ל דלרבי יוסי הוי תרומה בזמן הבית דאורייתא עיי"ש. וא"כ ה"ה לזמן הזה נמי הוי דאורייתא. דאי בזמן הזה דרבנן הי' גם בימי עזרא נמי רק מדרבנן. דהא ימי עזרא וזה"ז שוין הם בזה. וכמו שהוא עתה בזה"ז כן הי' הדין גם בימי עזרא. אבל לפמ"ש התו' ביבמות דף פ"ב ע"ב ד"ה ירושה. והר"ש בפ"ו דשביעית שחולקים ע"ז וס"ל דבימי עזרא בזמן הבית הוא לכ"ע דאורייתא. ובאמת יש מחלוקת בזה בירושלמי פ"ו דשביעית ופ"ק דתרומות ועוד בשאר מקומות. ועיין בתשובות תשב"ץ ח"ג סימן קצ"ט. ובתשו' מהרי"ט ח"א סימן כ"ה. ויש להאריך בזה הרבה אלא שאין כאן מקומו. ועכ"פ הרי ס"ל להתוס' שבזה"ב הוי מדאורייתא לכ"ע. ואפילו למ"ד שתרו' בזה"ז דרבנן. וא"כ אין ראי' מהא דס"ל לרבא שלר"י הוי דאורייתא בזמן הבית לענין זמה"ז. ושפיר נוכל לומר שאע"ג שבזה"ב הוא דאורייתא. אפ"ה לענין זמה"ז סובר כסוגיא דנדה דלא הוו לרבי יוסי רק מדרבנן. ואדרבה טפי אי"ל למימר הכי דס"ל לרבא דלר"י לא הוי בזה"ז אלא מדרבנן כסוגיא דנדה הנ"ל. משום דהא כיון דפסק הלכתא כרבי יוחנן לגבי ר"ל. ורבי יוחנן בעצמו הרי סובר דתרומה בזה"ז דרבנן. וא"כ רבא נמי ס"ל הכי כרבי יוחנן. ומעתה הרי אי"ל למימר דס"ל לרבא שגם רבי יוסי ס"ל דתרומה בזה"ז הוי רק מדרבנן כסוגיא דנדה הנ"ל. כי היכי דתיתי שפיר הלכה זו גם אליבא דר"י. דרבי יוסי נימוקו עמו:
ואע"ג דרבי יוחנן סובר דתרומה בזה"ז דרבנן. ואפ"ה ס"ל דלרבי יוסי הוי דאורייתא. מ"מ לרבא כיון דלא אשכחן בהדיא דקאמר דלרבי יוסי הוי דאורייתא. ואין לנו הכרח דסובר כרבי יוחנן בזה. אי"ל למימר טפי דס"ל כסוגיא דנדה דלרבי יוסי הוי תרומה בזה"ז רק מדרבנן. כי היכא דתיתי רבי יוסי כהלכתא דר"י נימוקי עמו כמ"ש. ועיין בשבת דף ע' ע"ב תוס' ד"ה נודע. ובחולין דף כ"ט ע"ב תוס' ד"ה אמר. אלא שאכתי אין מזה ראי' כ"כ משום דאיכא למימר שכונתם דאולי ר"נ ס"ל כרבי יוחנן בזה דלרבי יוסי הוי תרומה בזה"ז דאורייתא. ומשו"ה לא הי' יכול למימר דר"י דאגודה של ירק הוא. משום דכיון דס"ל דתרומה בזמן הזה הוי דאורייתא א"כ חשיבה אגודה של ירק ליש לו עיקר מן התורה. ואין מזה ראי' לענין תרומה בזה"ז. אם נימא שהוא מדרבנן ודו"ק:
ועוד יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בעירובין דף ל"ב ע"ב. אמר ר"ש מנא אמינא לה דתניא האומר לחברו צא ולקוט לך תאנים מתאנתי כו'. אבל בחבר אוכל ואינו צריך לעשר דברי רבי כו'. עד כאן לא פליגי כו'. אבל לכ"ע חזקה שליח עושה שליחותו. וכתבו התוס' ד"ה תאנים דאע"ג דמעשר פירות דרבנן ור"נ מודה דבשל סופרים חזקה שליח עושה שליחותו. כיון דעיקר שם מעשר מן התורה חשיב ליה כשל תורה עכ"ל. הרי שכתבו דמעשר תאנים חשיב יש לו עיקר מן התורה. ואע"ג דהכא קאי לרבי ואיהו סובר דתרומה בזה"ז דרבנן כמו שהוכיח הטו"א במגילה דף יו"ד ע"א ד"ה למה עיי"ש. ועיין בגיטין דף ל"ו ע"ב ברש"י ד"ה בזמן וברמב"ן שם. ובב"ק דף קי"ד ע"ב ברש"י ד"ה בתרומה עיי"ש. ועיין עוד בתשובות מהרי"ט סימן כ"ה. וגם רשב"ג דאיירי בהך ברייתא נמי מסתמא הכי ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן. משום דכיון דלא אשכחן דפליג עליה דרבי בזה בהדיא. אי"ל למימר דגם איהו הכי ס"ל. כי היכי דלא יפלוג רבי עליה דאבוה. ועיין ב"ק דף ה' ע"א תוס' ד"ה דאי. וכן יש להוכיח עוד מדברי התוס' בביצה דף ד' ע"ב ד"ה ותנן. שכתבו וז"ל וא"ת לעיל גבי עיגול בעיגולין דהוי תרומה דרבנן יוסיף עליו ויבטל. וי"ל דהא דאמר בדרבנן מבטלין היינו בדבר שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה שעיקרו אינו אלא מדרבנן. אבל בדבר שעיקרו מדאורייתא כגון תרומה דאיכא שום דבר מדאורייתא כגון דגן תירוש ויצהר. אפילו בדבר שאינו אלא מדרבנן כגון שאר פירות אין מבטלין עכ"ל. והנה התוס' ביבמות דף פ"ב ע"ב ד"ה ירושה. ובדף פ"א ע"א ד"ה מאי כתבו להוכיח דר"א ור"י וכן ר"מ דאיירו בהך ברייתא דליטרא קציעות ואי"ל דעיגול בעיגולין עולה כולהו ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן עיי"ש. וא"כ הרי מוכח מזה דאפילו אי תרומה בזה"ז דרבנן. אפ"ה חשיב יש לו עיקר מן התורה. ולמדנו מדבריהם עוד שאפילו תרומות פירות ואילן נמי חשיבה יש לו עיקר מן התורה. ואע"ג דהוי תרתי דרבנן חדא דתרומה בזה"ז דרבנן. ועוד דתרומות פירות ואילן אפילו בזמן שבהמ"ק קים הוי ג"כ דרבנן. וטעמא משום דכולה חדא גזירה היא. דכל שם תרומה אחת היא. כמבואר בשמ"ק כתובות דף נ"ו ע"ב. ד"ה קסבר עיי"ש. ואע"ג דבכ"מ תרי דרבנן קיל מחד דרבנן. כמ"ש התוס' ביבמות דף פ"א ע"א ד"ה מאי ועיין במגילה דף י"ט ע"ב תוס' ד"ה ורבי יהודא. ובדף כ"ד ע"א תוס' ד"ה אבל. ועיין בטו"א שם. מ"מ לענין זה ס"ל להתוס' שאין לחלק בין חד דרבנן לתרי דרבנן. אלא שכיון שעיקר תרומה בזמן שביהמ"ק הי' קיים הי' דאורייתא. חשיבה גם עתה יש לו עיקר מן התורה ואפילו תרומות פירות משום דשם תרומה אחת היא וכולה חדא גזירה כמ"ש. ועיין בכתובות דף נ"ו ע"ב תוס' ד"ה קסבר ודו"ק. וכן יש להוכיח גם מדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות ביכורים הל"ה. שכתב וז"ל בזה"ז שאין שם עיסה טהורה מפני טומאת המת מפרישין חלה אחת בכל ארץ ישראל. אחד ממ"ח ושורפין אותה מפני שהיא טמאה ויש לה שם עיקר מן התורה עכ"ל "כצ"ל" וכ"ה בספר החינוך מצוה שפ"ה עיי"ש. הרי שכתב דחלה בזה"ז יש לו עיקר מן התורה. אע"ג דס"ל דלא הוי בזה"ז אלא מדרבנן כמ"ש שם. וכ"כ הרמב"ם שם עוד בס"ק יו"ד. חלת חוץ לארץ אע"פ שהיא טמאה הואיל ועיקר חיובא מדבריהם כו' עכ"ל. הרי שדוקא חלת חוץ לארץ כתב שעיקר חיובא מדבריהם. אבל של א"י הוי עיקר חיובא מדאורייתא וחשיבה יש לו עיקר מן התורה. והכי יש ללמוד מדברי רש"י ז"ל בפסחים דף ל"ט ע"ב ד"ה כעין עיי"ש. וכן כתב בהדיא הב"י בסוף סימן שכ"ב. ובש"ך ר"ס שכ"ג ס"ק א' עיי"ש. ועיין עוד במל"מ פ"ד מהלכות בכורות הלכה א' ודוק:
ועוד יש להביא ראי' לזה מהא דאמרינן בירושלמי חלה (פ"ד הל"ד) של אור יש לה שיעור שהוא דבר תורה. של כהן אין לה שיעור שהוא מדבריהם ע"כ. והנה לכאורה קשה דהלא שיטת הירושלמי (בשביעית פ"ו הל"א. ותרומות פ"א הל"א) ועוד בשאר מקומות. דתרומה בזה"ז דרבנן וכמד"א מאליהן קיבלו עליהן את המעשרות. וכמ"ש הר"ש ברפ"ו דשביעית. וא"כ איך קאמר על חלה בזה"ז שהוא דבר תורה. וצ"ל ע"כ שכוונת הירושלמי הוא שיש לה עיקר מן התורה הואיל שבזמן שבהמ"ק הי' קיים היתה דאורייתא. וכ"כ הרא"ש בפירושו בחלה פ"ד משנה ח'. ומוכח מינה דחלה בזה"ז יש לה עיקר מן התורה. אלא שזה נראה לי לישב משום דנראה לפענ"ד ששיטת הירושלמי הוא דחלה בזה"ז הוי דאורייתא. וכרבנן דר"ה בריה דר"י (בכתובות כ"ה ע"א. ובנדה דף מ"ז ע"א) דיתבי וקאמרי שאפילו למ"ד תרומה בזה"ז דרבנן חלה דאורייתא. דבירושלמי ספ"ט דשביעית איתא חד בר נש הוי חשיד על שמיטתא אמר לאיתתיה אפקין חלתא. אמרה ליה ההוא גברא חשיד יגל שמיטתא ואת אמר אפקין חלתא. א"ל חלתא מדברי תורה שביעית מדר"ג וחבריו. ע"כ. וכתב הרמב"ן ע"ז שכיון שהזכירו חכמים דבריו נראים שהם אמת. ועוד איתא בירושלמי פ"ח דיומא הלכה ה'. תנא מאכילין אותו הקל הקל תחילה. נבילה ותרומה מאכילין אותו תרומה. טבל ושביעית מאכילין אותו שביעית. חלה וערלה צריכי [כלומר דזה מבעיא לן איזה מהן נותנים לו. דערלה אסור בהנאה וחלה עון מיתה] אר"י קשיתיה קומי רבי בא תרומה בעון מיתה ונבילה בל"ת ואת אמרת הכין. כמ"ד מאליהן קבלו עליהן את המעשרות ע"כ. הלא דסובר הירושלמי בהדיא דתרומה בזה"ז. דרבנן. ואפ"ה קאמר דחלה וערלה שוין הם. וערלה גם בזה"ז דאורייתא. וע"כ שגם חלה בזה"ז הוי דאורייתא. וזו ראיה מוכרחת. וכן מוכח בירושלמי סוף פ"ק דקדושין. דתנן התם מצות התלויות בארץ אינן נוהגין אלא בארץ חוץ מן הערלה והכלאים. ר"א אומר אף החדש רבי יונה בעי ולמה לא תנינן אף החלה. א"ל ר"י לא תנינן מתני' אלא דברים שנוהגין בישראל ובעובד כוכבים ומזלות חלה בישראל נוהגת ובכותים אינה נוהגת ע"כ. וכתבו התוס' בפרק השוכר את הפועל דף ס"ג ע"ב. ד"ה אין עודרין. פי' ר"ת שהמקשה סובר ליה דחלה בזה"ז דאורייתא כרבנן דפליגי עליה דר"ה בריה דרב יהושע. בפ"ש דכתובות. עי"ש בתוס'. מבואר דס"ל להירושלמי דחלה בזה"ז דאורייתא. ודו"ק.] - שוב ראיתי בנועם ירושלמי פ"ו דשביעית שכתב ג"כ דהירושלמי סובר דחלה בזה"ז דאורייתא. והביא להוכיח כן מדברי הירושלמי פ"ק דחלה וערלה שמבואר שם דשבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה עיי"ש. ובמח"כ איני יודע מה הוא שח. דאטו ר"ה בריה דר"י דסובר שחלה בזה"ז דרבנן פליג עלייהו דרבנן בזה. וס"ל דשבע שכבשו ושבע שחלקו לא נתחייבו בחלה. ז"א דבזה כ"ע מודים. רק דאיהו ס"ל דאע"ג דשבע שכבשו ושבע שחלקו נתחייבו בחלה. אפ"ה אין ללמוד ממנה לזה"ז. משום דאז היו כל יושביה עליה אבל כי מסקינהו עזרא לאו כולהו סליק. ובחלה בעינן כל יושביה עליה. וזה בריר. וכן מבואר בשמ"ק. וא"כ אין ראי' כלל מהא דקאמר הירושלמי דשבע שכבשו ושבע שחילקו נתחייבו בחלה. דס"ל כרבנן דר"ה בריה דר"י. כיון שגם ר"ה בריה דר"י נמי לא פליג ע"ז כלל. אמנם מדברי הירושלמי שהבאתי הדבר מוכרח שהירושלמי סובר דחלה בזה"ז דאורייתא. אע"ג דתרומה דרבנן. כרבנן דר"ה בריה דר"י]. וא"כ כיון שבארנו שהירושלמי סובר דחלה בזה"ז דאורייתא. משו"ה שפיר קאמר ע חלה בזה"ז שהוא דבר תורה. כי באמת בארץ ישראל הוי זאת דאורייתא ממש גם בזמן הזה. ואתא שפיר הירושלמי לטעמיה:
שוב ראיתי שהדבר מבואר ומפורש יצא מדברי הראשונים ז"ל. דאמרינן ביבמות דף פ"ב ע"ב שתי קופות אחת של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שתי סאין אחת של חולין ואחת של תרומה. ונפלו אלו לתוך אלו הרי אלו מותרין שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו. ואמר ר"ל והוא שרבו חולין על התרומה. ור"י אמר אע"פ שלא רבו חולין על התרומה כו'. וקפריך לר"י והא תנן מקוה שיש בה ארבעים סאה מכוונות נתן סאה ונטל סאה כשר עד רובו. מאי לאו דנשתייר רובא לא דלא נשקול רובא. ואיבעית אימא שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר. וכתב הרמב"ן וז"ל שאני הכא דאיכא למימר שאני אומר כלומר אבל בעלמא בעי ריבויה. וק"ל ובריבוי מיהו סגי לאיסורין דרבנן. אלא מעתה סתם יינם ושומנו של גיד וכיוצא בהן יבטלו ברוב. ותרומת תאנים דרבנן היא ואפ"ה אינה בטילה אלא במאה כשל תורה. כדאיתא בפ"ד דתרומות. וא"ת קל הוא בתרומות חוץ לארץ. אבל בתרומ' הארץ גזרו בשל דבריהם משום לתא דתורה. והא כולה שמעתין לר"י ל"ל גזירה אטו דאורייתא בעיגול בעיגולין. ונ"ל דודאי כל איסורין שיש להם עיקר בשל תורה כגון תרומות הארץ ודאי של דבריהם שהוא משום גזירה של תורה. עשאוהו כשל תורה ובעינן מאה ואחד. וכן סתם יינם ושומנו של גיד. כללו של דבר דכל איסורין של דבריהם שיש להם עיקר בדאורייתא החמירו בהם כשל תורה. וכי הקל ר"י דוקא בדבר שבמנין. דקסבר לא החמירו חכמים בשל דבריהם לאסור בכ"ש בדבר שבמנין. אלא צריך ס' א"נ ק"א בתרומה. והרי הוא כדבר שאין דרכו למנות בשל תורה. אבל בדבר שאין להם עיקר בשל תורה כגון תרומות חוץ לארץ. וכן שאובה דכולה שאוב מדרבנן בטילה ברוב. והיינו דהקילו בתרומת חוץ לארץ שמבטלה ברוב וכדאמרינן בפרק עד כמה תרומת חוץ לארץ מבטלה ברוב כו'. וכן נמי חלת חוץ לארץ מבטלה ברוב כדאמרינן בירושלמי בפ"ב דחלה. וכן הדין נראה בכל איסורין של דבריהם שאין להם עיקר בשל תורה כגון כלאי הכרם בחוץ לארץ. וכגון גבינה של א"י. וכן בישולי עכו"ם כולן בטלין ברוב. דומיא דתרומה וחלת חוץ לארץ כו' עכ"ד עיי"ש שהאריך בזה הרבה. הרי שכתב מפורש דתרומה בזה"ז בארץ ישראל חשיבה יש לה עיקר מן התורה. וכן מבואר גם בדברי הרשב"א בחידושיו שם. שהביא לדברי הרמב"ן הנ"ל והקשה ע"ז דהא ברייתא דשתי קופות מסתמא לאו בתרומת חוץ לארץ דוקא היא שנויה אלא בתרומת ארץ ישראל. וכדמשמע נמי בהדיא בר"פ אלו עוברין דפרכינן מינה למ"ד כזית בכדי אכילת פרס דאורייתא. דאם איתא אמאי אמרינן שאני אומר ופרקינן בתרומה בזה"ז דרבנן ולא שני בתרומת חוץ לארץ דבכל זמן אינה אלא מדרבנן. וא"כ מוכח דאפילו תרומת א"י נמי בטלה ברוב אע"ג שיש לה עיקר מן התורה עכ"ד עיי"ש. הרי דאי"ל להרשב"א נמי הכי. וכן כתב ג"כ בהדיא בחידושיו לביצה דף ד' ע"ב ד"ה אבל. שדוקא תרומות חוץ לארץ וחלת חוץ לארץ חשיבה אין לו עיקר מן התורה. הא תרומת וחלת ארץ ישראל חשיב יש לו עיקר מן התורה עיי"ש. וכ"כ בהדיא גם בתוה"ב הארוך ב"ד שע"ג. ובקצר שם עיי"ש:
ובעיקר דברי הרשב"א במה שהקשה על הרמב"ן מהך דשתי קופות דאיירי אפילו בתרומת ארץ ישראל כדמוכח מסוגיא דאלו עוברים. והוכיח מינה שאפילו ביש לו עיקר מן התורה נמי אמרינן דסגי ברוב. הוא תמוה לפענ"ד דהא התם הוי טעמא משום שאני אומר חולין לתוך חולין נפלו ותרומה לתוך תרומה. ותדע דהא התם קשרי רבי יוחנן אפילו לא רבו חולין על התרומה. ואילו בשאר איסורין דרבנן אפילו אם אין להם עיקר מן התורה קבעינן רבוי גם לדעת הרמב"ן כמ"ש שם בהדיא. וע"כ דהכא שאני משום דאיכא טעמא דשאני אומר. ועד כאן לא כתב הרמב"ן לחלק בין היכא שיש לו עיקר מן התורה או לא. אלא היכא דליכא למימר שאני אומר כמו בהך דמקוה ושומנו של גיד. דבזה מפלגינן בין יש לו עיקר מן התורה כגון שומנו של גיד ותרומת ארץ ישראל שבזה לא בטיל ברוב אלא בעינן בהו ששים ומאה. לאיסורין שאין להם עיקר מן התורה כמו תרומת וחלת חוץ לארץ וכן שאובה דכולה שאוב מדרבנן דסגי ברוב. אבל היכא דאיכא טעמא דשאני אומר בזה לא שאני לן בין עיקרו מן התורה או לא. אלא בכל גווני בטל. וכ"כ שם הרמב"ן בהדיא וז"ל מיהו שאני אומר אמרינן בכל של דבריהם (כצ"ל) וראי' מדאמרינן בריש אלו עוברין בפסחים כו' עי"ש. ופירוש אפילו היכא דהוי עיקרו מן התורה. וגם אחר זה כתב וז"ל הרי דאמרינן שאני אומר בכל שתערובתו מדבריהם אע"פ שעיקרו מדברי תורה. וכן בסוף דבריו מסיים הלכך של סופרים שיש להם עיקר מן התורה הרי הוא כשל תורה לכל דבר בשיעורין בין לס' ומאה בין לדבר שבמנין. אלא לענין שאני אומר הקילו בו עכ"ד עיי"ש. הרי דהיכא דאיכא למימר שאני אומר מקילינן בכל גווני ואפילו היכא שיש לו עיקר מן התורה. וא"כ מאי מקשה עליו מהך דשתי קופות דסגי ברוב. אע"ג שיש לו עיקר מן התורה. הא התם איכא למימר טעמא דשאני אומר:
וצ"ל דכוונת הרשב"א הוא שאכתי למאי דס"ד מעיקרא דטעמא דהכא לאו משום שאני אומר הוא כדפירש רש"י ז"ל. וזהו מוכרח מדקמשני שאני הכא דאמרינן שאני אומר משמע דמעיקרא לא הוי ס"ל דטעמא דהכא הוא משום שאני אומר. וא"כ קשה אמאי שרי גבי תרומה כיון דמתני' איירי אף בחלת ארץ ישראל כדמוכח מסוגיא דאלו עוברין והוי יש לו עיקר מן התורה דלא בטיל ברוב. ולבעי מאה. וא"ש. אמנם אכתי אין מזה קושיא ותברא לדעת הרמב"ן עיין בתוס' דיבמות דף פ"ב ע"א ד"ה אלא ועיין בריטב"א שם:
אלא שמ"מ אין מדברי הרמב"ן אלו שכתב דתרומת פירות בא"י חשיב יש לו עיקר מן התורה. ראי' לזה שתרומה חשיב יש לו עיקר מן התורה בזה"ז. משום דאיכא למימר דהרמב"ן לטעמיה אזיל שפסק בספר הזכות פרק השולח סימן מ"ט כרבי יוחנן. דתרומה בזה"ז דאורייתא. כדעת הראב"ד. וא"כ כיון שתרומת דגן ויצהר הוי דאורייתא ממש. משו"ה הוי תרומת פירות בא"י חשיב דבר שיש לו עיקר מן התורה שפיר. ואין מזה ראי' לענין תרומה בזה"ז אי נימא שאין שום תרומה נוהג עתה מדאורייתא כלל. אבל אכתי מדברי הרשב"א הדבר מוכרח היטב. דהא איהו ס"ל דתרומה בזה"ז דרבנן. כמ"ש שם בחידושיו. ואפ"ה כתב דתרומה בארץ ישראל חשיב יש לו עיקר מן התורה בזה"ז. וכ"כ בהדיא הריטב"א שם בד"ה וסבר. וז"ל ועוד האיך אפשר להתיר שום איסור דרבנן בלא שום רבייה כלל הא בכולהו איסורי דרבנן חזינן דהחמירו כעין של תורה בשומנו של גיד דבעי ס'. וסתם יינם במשהו כיין נסך. ותרומת תאנים במאה. שלא הקילו בענין זה אלא בתרומת חוץ לארץ וחלת חוץ לארץ שבטלה ברוב. ומ"מ רוב היא צריכא כדאיתא בירושלמי בסוף חלה כו'. והיינו בתרומת חוץ לארץ שאין לה עיקר מן התורה כלל כו'. אבל בתרומה בזה"ז בא"י שיש לה עיקר מן התורה ליכא למ"ד דלא בעי רובא. ואפילו מאה בעי לפום פשטא דמתני' דמסכת תרומות דכולהו בזה"ז דרבנן עכ"ל. וכן מפורש גם בסוף דבריו ד"ה ומכאן עיי"ש. הרי דאע"ג דפסק שם דתרומה בזה"ז דרבנן כהרמב"ם. ואפ"ה כתב דתרומה בא"י חשיב יש לו עיקר מן התורה. וכ"כ גם הנימוק"י עיי"ש:
והנה בטור יו"ד סימן קכ"א כתב מבעל העיטור אי לאו דמסתפינא מרבוותא אמינא דאפילו כלי חרס בקדירה דלאו בת יומא כיון דאיסורה דרבנן מגעילה שלש פעמים ודיו. והביא ראי' מן הירושלמי. וכן כתב הרשב"א וסיים דבריו דאפשר שלא הקילו אלא באיסור של דבריהם שאין לו עיקר מן התורה כתרומה וחלה בחוץ לארץ שאין להם עיקר מן התורה. וכן בישולי עכו"ם כו' עכ"ל. והקשו הרש"ל והדו"פ דתימא דהא תרומה יש לו עיקר מן התורה. ובזה שכתבנו הנה נכון דבאמת תרומת חוץ לארץ. מקרי אין לו עיקר מן התורה. וכן כתב הב"ח. והרש"ל כתב שצ"ל תרומה וחלה בזה"ז. וכוונתו דבזה"ז כיון שאין שום תרומה נוהג מן התורה חשיבה אין לו עיקר מן התורה. והן אמת שבתוה"ב הארוך כתב תרומה בזה"ז כמ"ש הרש"ל. אבל הדבר ברור שכוונתו הוא על תרומת חוץ לארץ. וכן כתוב מפורש במשמה"ב ובתוה"ב הקצר כמו שהובא בטור. אבל תרומה בארץ ישראל בזה"ז חשיב יש לו עיקר מן התורה כמו שהוכחנו מדברי הרשב"א בעצמו. וזה ברור. גם מה שנראה מדברי הרש"ל דבזמן הבית שהי' תרומה בארץ ישראל דאורייתא הי' חשובה גם תרומת חוץ לארץ יש לו עיקר מן התורה. ג"כ אינו דמדברי הרמב"ן שכתבנו מוכח להפך דהא איהו ס"ל דתרומה בזה"ז דאורייתא. ואפ"ה כתב בפירוש דתרומת חוץ לארץ מקרי אין לו עיקר מן התורה. כיון שאין שם שום תרומה דאורייתא בשום זמן מן הזמנים. הרי נתברר היטב שתרומה בזה"ז בארץ ישראל מקרי יש לו עיקר מן התורה. (ועיין בבה"ב שם) וכ"כ עוד גם בשמ"ק נזיר דף ל"ו ע"ב בפירות. ובתשובת תשב"ץ ח"ש סימן ל"א פרק א' עיי"ש:
ומה שהביא הגאון בעל דב"א ראי' דתרומה בזה"ז הוי עיקרו דרבנן מסוגיא דגיטין הנ"ל. מדלא קפריך על הא דמשני בתרומה בזה"ז והא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. וכבר עמד על קושיא זו גם הפנ"י בחידושיו ועיי"ש מ"ש לישב בזה. ולפענ"ד נראה לישב דהנה התוס' שם ד"ה כעין דאורייתא תיקון. כתבו והא דסגי בהגבהת טפח גבי שתופי מבואות אפילו לפירוש הקונטרס דלא סגי, בהגבהה בעלמא אלא בג' טפחים חשיב ליה כעין דאורייתא כיון דמגביה בר זכיה כו' עכ"ל. ולכאורה קשה דא"כ מאי קפריך עליה דשמואל דאי"ל שאינו זוכה לאחרים מהא דקתני גבי שתופי מבואות שזוכה לאחרים דנימא כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. ואמאי והא כיון דלעצמו זוכה מדאורייתא כמ"ש התוס' ד"ה שאני. וא"כ כיון שהקטן עצמו הוא בר זכיה מן התורה הוי שפיר כעין דאורייתא וכמו שאם עשה איזה קנין גרוע שלא קני מדאורייתא דהיינו הגבהה טפח דמהני משום דכיון דמגביה בר זכיה הוא חשיב כעין דאורייתא. כמו כן נמי אם עשה קנין וזכה עבור אחרים דלא מהני רק מדרבנן נמי חשיב כעין דאורייתא כיון שהוא הקטן הזוכה מחמתו הוא בר זכיה מדאורייתא ואחרי שעיינתי מצאתי שנתקשה בזה הרבה הגאון בעל ט"ג עיי"ש:
ולפענ"ד נראה ליישב ולחלק בזה דהיכא שהזוכה יוכל לזכות גם מדאורייתא כמו גבי הגבהה טפח. שהרי באפשרו לעשות הגבהה גמורה של ג' טפחים הקונה מדאורייתא. בזה מהני לן הקנין דרבנן של הגבהה טפח ומקרי כעין דאורייתא כיון שהמגביה בר זכיה הוא ויכול לזכות לאחרים ע"י קנין של ג' טפחים המועיל גם מדאורייתא ונמצא שבקנין דרבנן שעשה אין בו ריעותא בגוף הדבר שהרי הי' יכול לזכות עבורו גם מדאורייתא. אלא שמדאורייתא הי' צריך לעשות קנין של ג' טפחים וכיון שאין החסרון והריעותא בגוף העושה. משו"ה מקרי שפיר כעין דאורייתא ודמי להא דאמרינן בעלמא כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. אבל אם נימא שאין זוכה לאחרים מדאורייתא לא חשיב כעין דאורייתא ע"י זה שזוכה לעצמו. כיון שלאחרים אין באפשרו לזכות כלל מדאורייתא. ואע"ג שבאפשרו לזכות להם ע"י אחר שהוא גדול. מ"מ ע"י זה הקטן אין באפשרו לזכות לאחרים בשום אופן. ומשו"ה כיון שתיקנו רבנן שתופי מבואות צריך לזכות להם ע"י אחר אינו יכול לזכות להם ע"י קטן. אי נימא שקטן אינו זוכה לאחרים מדאורייתא. כיון שאלו הי' מדאורייתא לא הי' אפשר לזכות להם ע"י קטן בשום אופן. ואינו דומה להגבהה טפח. משום דהתם הרי באפשרו לזכות לאותם שזכה עבורם ע"י קנין הטוב גם מדאורייתא. וכללא הוא דכל היכא שאין הריעותא רק בהקנין אבל אותו המעשה שעשה ע"י הקנין דרבנן הי' באפשרו לעשות בגווני שיהי' מועיל גם מדאורייתא מקרי כעין דאורייתא. אבל היכא שהחסרון הוא בגוף המעשה שמדאורייתא לא הי' באפשרו לעשות אותו מעשה ע"י זה הקנין שיזכה עבור אחרים כלל לא הוי כעין דאורייתא ע"י זה שזוכה לעצמו. וז"ב:
ומעתה א"ש קושית הפנ"י הנ"ל. דהתוס' בד"ה ופדו. כתבו וא"ת מאי מהני פדית קטן והא אין מעשה קטן כלום כו'. וי"ל דאתיא כמ"ד במסכת תרומות דהגיעו לעונת נדרים כשם שנדרן נדר כך תרומתן תרומה וכשם שחל שם תרומה על פיו ומשתרי טבל באכילה ה"נ מתחלל מע"ש על ידו כו' עכ"ל. והרשב"א הקשה דהאיך מדקדק מכאן שקטן זוכה לאחרים כיון שהאב מזכה להן המעות הללו זוכות בהן דבר תורה וא"כ לעצמן הן זוכות. וכתב ליישב דכיון שאין זה אלא הערמה וכוונתם לפדות אותם לצורך אביהם והמעשר חוזר לאביהם אי לאו דזוכין לאחרים אין פדיונם פדיון בכיוצא בזה עכ"ד. והר"ש בפ"ד דמע"ש על משנה זו כתב דאיירי שהם פודין המע"ש לבעה"ב ולא לעצמן ונמצא בפדייתן כזוכה לאחרים עיי"ש. וא"כ א"ש דהא לגבי פדית מע"ש אין חילוק לענין זה שלא יצטרך להוסיף חומש בין פודה לעצמו לבין פודה לאחרים כמ"ש הר"ש שם. ולפ"ז הרי מדאורייתא באפשרו לפדות בלא הוספת חומש דהיינו שיפדה לעצמו ומשו"ה כיון שגם מדאורייתא הי' באפשרו לעשות אותו מעשה דהיינו שבל יצטרך להוסיף חומש. ובאופן שיפדה המע"ש לעצמו. ואין החסרון והריעותא בזה רק במה שמכוין לזכות המע"ש עבור האב. משו"ה מהני פדייתו במע"ש דרבנן והוי שפיר כעין דאורייתא כיון שהוא בר זכיה מן התורה ובאפשרו לפדות גם מעשר שני דאורייתא בלא הוספת חומש כמ"ש ודו"ק:
ואחרי שבארנו דתרומה בזה"ז מקרי יש לו עיקר מן התורה א"כ תהדר קושיתינו הנ"ל לדוכתא דאמאי אין א"י מסלפ"ת נאמן הא בתרומה דרבנן א"י מסלפ"ת נאמן אע"ג דיש לו עיקר מן התורה. ומ"ש מחוסר זמן דשמונה ימים מתרומה בזה"ז. ומ"ש הפמ"ג משום דהכא הוי חזקת איסור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת. הוא תמיה דהא הך חזקה איצטריך לצטרופי בהדי מיעוטא כי היכא דלהיי פלגא ופלגא. דאי לא"ה אית לן למיזל בת"ר. וריב ולדות הם בני קיימא. וכ"כ הגאון רעק"א בחידושיו שם עיי"ש:
ונראה לפענ"ד דהרשב"א לטעמו אזיל בזה שכתב בתשובה ח"א (סימן תצ"ו). וז"ל ומה שנסתפק לך במי שנכנס לביתו של גוי ויש שם כלים קרובים לחדשים ונסתפק אם הם חדשים אם לאו יהוא מעיד לפי תומו אם נאמן וסומכין עליו כו'. לא מצינו מסלפ"ת מותר גבי גוי אלא גבי מת ומשום עיגון של בנות ישראל כו' עכ"ל. ועיין עוד בתשובותיו (סימן קי"ח). הרי דס"ל דא"י מסלפ"ת אינו נאמן בכל התורה כילה בין לאיסור בין להיתר ואפילו לא איתחזק איסורא ל"ש איסור דאורייתא ל"ש איסור דרבנן וכ"כ מרן הב"י באו"ח (סימן תקי"ג). והפר"ח ביו"ד (סימן ס"ט). וכתב הפר"ח עוד דלפי דעת זו צ"ל דהא דאמרינן בהגוזל בתרא (דף קי"ח) דבדרבנן מסלפ"ת נאמן היינו דוקא בפסולי עדות אבל באינו ישראל לא מהימן כלל. וטעמא דמילתא דא"י עובדי מזלות אפילו מסלפ"ת אפשר דמשקר משום דלמדו לדבר שקר כדכתיב אשר פיהם דיבר שוא. אבל אשה וקטן ושאר פסולי עדות אע"ג דלאו בני עדות נינהו לא עבידי דמשקרי. וכיון דהוי מסלפ"ת מסתמא קושטא קאמרי ולהכי מהמנינן להו, ועיי"ש שהאריך בזה. ועיין עוד בתשובות חו"י (סימן קי"ח). וא"כ א"ש קושית הגאונים הנ"ל. משום דהרשב"א לטעמיה אזיל בזה שסובר אשר דוקא פסולי עדות נאמנים מסלפ"ת בדרבנן. אבל א"י מסלפ"ת לא מהימן אלא בעדות אשה לבד. ולהכי פסק שפיר דאם א"י מסלפ"ת שהם בני שמונה ימים אינו נאמן. משום דזולת עדות אשה לא מהימן אינו ישראל מסלפ"ת כלל אפילו בדרבנן. ואפילו היכא דלא איתחזק איסורא. וזה ברור:
ומעתה לפ"ז א"כ לפי מ"ש הב"י (בסימן תקי"ג) וז"ל ואע"פ שכתב הרא"ש בתשובה כלל י"ח. דאין עובד מזלות מסלפ"ת נאמן אלא בעדות אשה לבד. וכ"כ ג"כ הרשב"א והריב"ש בתשובה כיון דמידי דרבנן הוא הסומך על דברי המרדכי לא הפסיד עכ"ל. וכן פסק הרמ"א בס"ק ו'. והט"ז והמ"א הביאו לדברי הרש"ל שחולק על הת"ה שאוסר ביו"ט שחל באחד בשבת משום דאז הוי איסור דאורייתא שיש לחוש שמא נולדה בשבת ואין א"י מסלפ"ת נאמן בדאורייתא. וכתב הרש"ל דשאני הכא דרוב הביצים הם הנולדים כבר. ונהי דלא אזלינן בת"ר משום דהוי דבר שיש לו מתירין. מ"מ הא זה דדבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל הוא רק מדרבנן ובדרבנן סמכינן אא"י מסלפ"ת עכ"ל. וא"כ הרי נקטינן דבדרבנן מסלפ"ת גם א"י נמי נאמן. והשתא אם א"י מסלפ"ת שהם בני שמונה ימים כיון שבארנו לעיל. שלא הוי רק איסור דרבנן נאמן וסמכינן להתירו ע"י. ואע"ג שקשה להקל לכתחילה מאחר שהפר"ח (בסימן ס"ט) חולק בזה ודעתו לפסוק כדעת הני רביותא שסוברים דאין א"י מסלפ"ת נאמן אפילו בדרבנן. וגם המחבר גופה נראה דלא פסיקא ליה הך מילתא להקל. דבס"ס קל"ז פסק דאין עובד מזלות מסלפ"ת נאמן בהכשר כלים האסורים ואע"ג שהש"ך כתב דטעמא בזה משום דאיתחזק איסורא דודאי נשתמש בכלים אלו יין של איסור אבל היכא דלא איתחזק איסורא נאמן במסלפ"ת כיון דלא היי רק איסור דרבנן וכמו שפסק המחבר (בסימן קכ"ב סעיף י"א) דכלי סעודה שביד העובד כוכבים ומסלפ"ת ואומר שחדשים הם מותר לקנותם כיון דלא הוי רק איסור דרבנן משום דסתם כלים של גוי אינם ב"י. מ"מ מדברי הב"י בס"ס קל"ז משמע דטעמא משום שחוכך בזה להחמיר כדעת הני רביותא שסוברים דאפילו בדרבנן אין א"י מסלפ"ת נאמן. וכן נראה קצת מדברי המחבר (בסימן ט"ו). שכתב דאין סומכין על עובדי כוכבים בגדיים קטנים הנקחים ממנו ואומר שהם בני שמונה ימים. ומקורו הוא מתשובות הרשב"א. וכבר כתבנו דהרשב"א לטעמיה בזה שסובר דאין א"י מסלפ"ת נאמן אף בדרבנן. ודוחק לומר דכוונת המחבר הוא היכא דאיכא למיחש שמכוין להשביח מקחו הא במסלפ"ת וליכא למיחש להשביח מקחו נאמן. משום דכל כי האי ה"ל לפרושי הכי בהדיא. וגם לומר דמיירי בקטנים ביותר שמתוך אומד הדעת נראה שהם אין בני שמונה ימים וכמ"ש בתשו' חוהמ"ש (סימן ב'). זהו ג"כ דוחק. ועיין (בסימן ש"ב ס"ק ב'). מ"מ מאחר שהמרדכי והת"ה הסכימו להקל בדרבנן. והרמ"א (בסימן שט"ז ס"ק ג'). ובת"ח כלל ל"ב. הכריע כויתייהו. וכן הסכימו האחרונים ז"ל הרש"ל והט"ז והמג"א. וכן פסק במ"כ שער התערובות פרק שמיני וגם דעת הב"י הכי נוטה כמ"ש. א"כ אי"ל להקל באיסור דרבנן ולהתיר הבשר ע"י א"י מסלפ"ת בדיעבד מיהו. היכא שעבר ושחטה ולכל הפחות היכא דהוי גם הפסד מרובה. וכן הכריע האליהו רבה באו"ח (בסימן תקי"ג) לסמוך בדיעבד אדעת הני רבוותא שסוברים דא"י מסלפ"ת נאמן בדרבנן היכא דאיכא הפסד מרובה עיי"ש:
אלא שלכאורה אכתי כ"ז אינו מועיל משום דהא כתב המרדכי הובא בב"י (סימן תקי"ג) דהיכא שהעובד כוכבים יודע בטיב ישראל אסור משום שמכוין להשביח מקחו שבזה לכ"ע אינו נאמן כמבואר בש"ך יו"ד (סימן קכ"ז סס"ק כ'). וא"כ כיון שהדבר ידוע אצלינו אף אצל א"י. שבתוך שמונה ימים אסורה לישראל ורובא דרובא עבודת כוכבים ידעי מזה כנודע. ואמירתו שעברו עליה שמונה ימים הוי להשביח את מקחו שאינו נאמן כלל:
אלא שראיתי להגאון בעל פרמ"ג באו"ח (סימן תקי"ג) בא"א ס"ק י"ג. שכתב דבעיר שרוב עובדי כוכבים ויש לו קונים עובדי כוכבים הרבה לא שייך להשביח את מקחו יען כי בלעדי הישראלים ימצא קונים עובדי כוכבים ע"ז עיי"ש. וא"כ בערי רוסיא שרובם עובדי כוכבים לא שייך להשביח מקחו יש לסמוך שם אעדות עובד כוכבים מסלפ"ת. ומעתה דין זה משתנה לפי המקום דבמקומינו שרובם של הקונים ישראלים אין לסמוך אעדות עובד כוכבים מסלפ"ת. משום שכוונתו הוא להשביח את מקחו. אבל בערי רוסיא שרובם עובדי כוכבים לא שייך להשביח את מקחו ומהני עדות מסלפ"ת בדיעבד כמ"ש לעיל וגם בלא"ה בערי רוסיא כיון שישוב ישראל שם מעט יכול להיות שאין העובדי כוכבים יודעים שם בטיב ישראל כלל שבתוך שמונה ימים אסורה לישראל ואמירתן בזה לפי תומן לא הוי להשביח מקחו. ובעיקר דברי הפרמ"ג במה שחידש דבעיר שרוב עובד כוכבים לא הוי להשביח מקחו כיון שגם בלעדי הישראלים ימצא קונים עובד כוכבים. יש לפקפק בזה לפענ"ד מצד הסברא. כי מה בכך שימצא קונים עובד כוכבים מ"מ ניחא ליה. שגם הישראלים יהיו יכולים לקנותה כי היכא שירבו הקונים ויהי' יכול להעלותה יותר בדמים. וזה ברור בסברא. וכעת לא מצאתי עדיין גילוי לחידוש זה לאחד מן המחברים זולתו וצ"ע בזה לעת הפנאי:
והנה הט"ז ביו"ד שם הקשה דהא הוי ס"ס ספק שמא לו לו חדשיו ואם ת"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים. והש"ך בנקוה"כ כתב דאין התחלה לקושיא זו דהאיך תאמר ואת"ל לא כלו שמא יש לו ח' ימים דמה בכך שיש לו ח' ימים הא לא כלו ונפל הוא. ועוד דכשתאמר לא כלו אי אפשר שיש לו ח' ימים. דהא כשהוא בן ח' ימים יוצא מידי ספק נפל כדאיתא בש"ס עכ"ל עיי"ש שכתב שלזה נתכוין גם הט"ז. ואין זה מספיק משום דלפי מה שהעלו המהרי"ט והפר"ח והוכיחו דלא בעינן ס"ס המתהפך א"כ הוי הכא ס"ס מעליא ספק דילמא שהה שמונה ימים. ואף אם לא שהה שמונה ימים. אכתי דילמא כלו לו חדשיו. והוי ס"ס מעליא אף שאינו מתהפך. ועוד דלפמ"ש לעיל ובארתי דהכא לא הוי רק איסור דרבנן לכ"ע. וא"כ לא בעינן מתהפך כלל דכבר כתב הפרמ"ג בכלל ס"ס ס"ק ט"ו בשם תשובות מנ"ע דבאיסור דרבנן לא בעינן ס"ס המתהפך לכ"ע עיי"ש. אלא שלכאורה מדברי הש"ך לא נראה כן שכתב (בסימן ק"י) כלל ט"ו. להוכיח דלפעמים לא בעינן היכא דספק אחד הוא ספק על ספק לא על. והביא ראיה מתשובות הרשב"א בעבר ובישל בתוך י"ב חודש דהוי ס"ס ספק הי' בו תולע וספק נימוח. והא לא הוי מתהפך. אע"כ דבכה"ג שבתחלה צריכים לדון אם הי' בו תולע לא בעי מתהפך והא התם לא הוי רק איסור דרבנן. דמדאורייתא אף בלא נימוח בטל בס'. אלא שזה יש לדחות דעיקר ראית הש"ך הוא מסיום דברי הרשב"א והובא בש"ך (סימן פ"ד ס"ק כ"ט). שמסיים ולפיכך כל שיש בו ספיקות אפילו באיסור תורה הולכין להקל ומשמע אפילו בס"ס כה"ג דאינו מתהפך. אבל הא קשיא דהש"ך הביא עוד ראיה מדברי שו"ת מיימוני בגבינות עיי"ש. והא התם הוי דרבנן דכל עיקר דבר המעמיד דרבנן. אמנם מלשון הש"ך שכ' ואת"ל העמיד שמא אין בו נ"ט. מבואר דחד ספק הוי אולי יש בהעמדה זו פחות מששים. ובכה"ג הוי דאורייתא. שוב עיינתי במנ"י בקונטרס הס' ס"ק ד'. שכ' שהש"ך קיצר בהעתקתו שבשו"ת שם הוא תשובה לשואל שר"ל שאם העמיד בעור קיבת נבילה אינו אוסר אם יש ס' בחלב נגדה. וע"ז השיב בתשובות מיימוני דא"כ למה אסרו בגבינות עבודת כוכבים לשיטת ר"ת מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה והלא הוי ס"ס א"ו שבאמת העמדה אוסרת אפילו באלף וממילא אין כאן ס"ס עיי"ש. וא"כ א"ש ואין מזה סתירה לשיטת המנ"ע. שכתב דבדברינו לא בעינן מתהפך. ועוד דהכי הוי גם מתהפך משום דמה שכתב הש"ך דהיכא שלא כלו לו חדשיו לא מהני שהה שמונה ימים. דבריו תמוהים כמו שכבר תמה עליו הרב בעל שעה"מ בפרק א' מהלכות יו"ט הלכה כ' והוכיח מדברי התוספות הראשונים דאפילו היכא שלא כלו לו חדשיו נמי מהני שהה שמונה ימים. שכתבו שם בשבת (דף קל"ו ע"א). להוכיח דר"ש איירי בסתם ולדות ולא בבן שמונה דוקא. וא"א דבלא כלו לו חדשיו לא מהני שהה שמונה ימים כלל א"כ הרי מוכח בפשיטות דר"ש איירי בסתם ולדות דאילו בבן שמונה לא מהני שהה ח' ימים כלל. אלא ודאי דאפילו בבן שמונה נמי מהני שהה שמונה ימים. משום דאמרינן האי בר שבעה הוא ואישתהויי אשתהי. ועיין בדגמ"ר (סימן י"ג) שהשיג כיוצא בזה על הת"ש. וא"כ הוי הכא ס"ס שפיר ספק דילמא שהה שמונה ימים. ואז אפילו נולד לשמונה שרי משום דאמרינן האי בר שבעה הוא ואשתהויי אישתהי. אף אם לא שהה ואז אם נולד לשמונה אסורה. אכתי דילמא כלו לו חדשיו ונולד לתשעה או לז'. והוי גם מתהפך משום דאיכא למימר גם להיפך ספק נולד לתשעה או לז'. ואף אם נולד לשמונה. מ"מ אכתי איכא ספק דילמא שהה שמונה ימים ושרי משום דבר שבעה הוא ואשתהויי אישתהי. ועיי"ש בשעה"מ ובחידושי הארכתי בזה וגם ביתר דברי השעה"מ שם. ואין כאן מקומו להרחיב הדיבור בזה ביותר. אלא שאכתי יש ליישב זה לפי מ"ש התוס' בכתובות (דף ט' ע"א) ד"ה ואי. שהקשו שם הא אפילו קיבל אביה קדושין פחותה מבת שלש שנים נמי הוי ס"ס ספק אונס ואת"ל ברצון דילמא בקטנותה ופיתוי קטנה אונס הוא. ותירצו דשם אונס חד הוא. וא"כ ה"נ הכא הוי היתר ב' הספיקות משום שאינו נפל והוי דומיא דשם אונס חד הוא. ולזה נתכוין גם הט"ז עי"ש. וזו היא גם כוונת המהרי"ט (בסימן מ"ב) בקטנה שנסתפקו במנין שנותיה דלא אמרינן ס"ס. כמבואר למעיין בדבריו והאחרונים השיאו דבריו לכוונה אחרת. ואין דבריהם מוכרחים כלל. ובמק"א הארכתי בזה. אמנם לפמ"ש הרב המגיד בפרק ג' מהלכות איס"ב הלכה כ"ב. שדעת הרמב"ם שאפילו בכה"ג, נמי הוי ס"ס גמור. והוכיח מכח זה דרצון דקטנה נמי אוסרה על בעלה עיי"ש. וכן מוכח בהדיא לפענ"ד בדברי הרמב"ם בפרק כ"ד מהלכות ביכורים הלכה כ"א. עיי"ש בהשגות הראב"ד ובט"ז יו"ד (סימן שכ"א ס"ק י'). וכן נראה גם דעת התה"ד (בסימן ק"ל). והכרו"פ כתב להוכיח כן גם מדעת הרשב"א ושאר פוסקים שס"ל שזה הוי. ס"ס גמור עיי"ש. הרי שדעת גדולי המחברים שזה הוי ס"ס גמור, וכיון דלפמ"ש לא הוי רק איסור דרבנן אי"ל למנקט לקולא ולסמוך אהנך רבוותא דס"ל שזה הוי ס"ס גמור ועוד נראה דהכא גם התוס' מודים משום דבזה ספק אחד מתיר יותר מחברו. דאלו משום הך צד דדילמא כלו לו חדשיו נהי דמשתריא להדיוט אבל מ"מ עדיין אסורה לגבוה כמ"ש לעיל. ומשום הך צד התירא דדילמא שהה שמונה ימים קא שריא גם לגבוה ועיין בתשו' נוב"י חלק יו"ד סימן מ"א ונ"ז עיי"ש. ולפענ"ד נראה שזו היא דעת מהר"ש דוראן בתשו' חוט המשולש ח"א (סימן ב') שכתב להתיר בפשיטות מטעם ס"ס. וכתב שהרשב"א שאוסר הוא רק בקטנים ביותר וכן מצאתי בחידושי מאירי על שבת כמו שיובא לקמן. משום דס"ל שזה הוי ס"ס גמור מהאי טעמא שכתבנו. וכל הסברות שכתבו רבותינו האחרונים בזה. וטרחו לדחות הך ס"ס מהלכה. לדידהו לא שמיע להו ולא סבירא להו כלל:
ומעתה א"כ יש להקל בפשיטות ע"י הסימנים המבוארים בפר"ח בשם מהריק"ש. כיון דלפמ"ש והוכחנו דלא הוי רק איסור דרבנן. ובאיסור דרבנן מהני אף סימנים שאינם מובהקים. דבסימנים מובהקים מהני גם לאיסור דאורייתא כמבואר בתשו' פנ"י ח' אה"ע (סימן ז'). וכן מבואר בהדיא בס"מ במקומו. אבל בסימנים שאינם מובהקים נהי דלא מהני לגבי איסור דאוריי' מ"מ לגבי איסור דרבנן מיהו מהני כמבואר בתשו' הרא"ש כלל ב' (סי' ט"ז) שכתב דסימנים עלייהו באיסור דרבנן. ועיין בתשו' פנ"י שם שנעלם ממנו דרבנן. סמכינן לפי שעה דברי התשו' הרא"ש הלזה. והארכתי בזה בחידושי ואכ"מ. ועוד דכל הני שיש להם אלו הסימנים גם מקודם לא הוי רק מיעוטא דמיעוטא. דרוב ולדות הם בני קיימא ומיעוט נופלים. ומהנופלים רובם אין להם אלו הסימנים מקודם. וא"כ לא מבעיא אם נימא שהוא משים דסמיך מיעוטא לחזקה כמ"ש לעיל דודאי שרי. יען דבזה לא אמרינן סמ"ל. כמבואר בתוס' בכורות הנ"ל עיי"ש. אלא אפילו אם נימא שהוא משום גזירה דחולה כמ"ש התוספת והובא לעיל. מ"מ אכתי אי"ל שזה הוי מילתא דל"ש ולא גזרו בה רבנן. ומצאתי סברא זו בתשובות ח"ס (סימן ט"ז). וגם כי לפמ"ש יש לנו הרבה צדדים להקל בלא"ה. היינו טעמא דס"ס. וא"י מסלפ"ת במקום דליכא למיחש משום להשביח את מקחו. שוב מצאתי בחידושי מאירי על שבת (דף קל"ה ע"ב). שכתב דבמקום שאין שום הוכחה שעדיין הוא בתוך ז' מותר מכח תרי ספיקא שמא הוא בן שבעה ואת"ל שאיני ב"ז שמא כלו לו חדשיו כו'. וכבר שמענו מי שנותן בזה סי'. שכל זמן שתולה טיבורו אינו ב"ז. וכן שכל שיש לו ז' שניים יש לו ז' ימים. שכל יום ניתוספת לה שן אחת עכ"ל. ורבותינו ז"ל לא ראו את דבריו הק'. אמנם במקום שנודע שיש לרוב עגלים אלו הסימנים גם מקודם אין נראה להקל יען שלא ראיתי לרבותינו האחרונים שיקילו בזה. ומ"מ יש לנו על מי לסמוך ולהתיר הכלים מיהו אחר מעל"ע. ותו לא מידי:
בנך יהונתן אבעלמאן.