אור ברסלב
זכרון יהונתן חלק א יורה דעה › סימן א

זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן

יורה דעה · סימן א

יורה דעה

שאלה

שוחט שנתפס שגגב כמה פעמים מהקאראבקע של החוכר. אם צריכים לבדוק לו סכין. או שמותר לאכול משחיטתו בלא בדיקת הסכין:

א) תשובה

כבר נודע דעת הרמב"ם בפ"ד מהלכות שחיטה הלכה י"ד. שכתב שמומר לעבירה מן העבירות צריך ישראל כשר לבדוק לו סכין ובלא זה אסור לאכול משחיטתו. והובא במחבר סימן ב' סעיף ו'. וכתב הרשב"א בחידושיו שלמד זאת מהך ברייתא דהכל שוחטין ואפילו כותי ואפילו ערל. ואפילו ישראל מומר. והך ערל מוקי לה הש"ס במומר לערלות. והך ישראל מומר היינו במומר לאכול נבילות לתאבון. דרב ענן דמוקי לה במומר לעכו"ם איתותב. דמומר לעכו"ם הוי מומר לכל התורה כולה ואסור לאכול משחיטתו. אלא מיירי במומר לאכול נבילות לתאבון. וקתני מומר לערלות בהדי מומר לאכול נבילות לתאבון דמה זה בעי בדיקת הסכין אף זה כן. וכ"כ בכ"מ עי"ש. נראה לדעתו דה"ה במומר לאיסור גניבה נמי צריך בדיקת הסכין. ודלא כתשובות "משכנות יעקב" חלק יו"ד סי' ו'. שכתב דבמומר לגניבה גם הר"מ מודה שאינו צריך בדיקת הסכין. משום דאיסור גניבה הוי איסור קל לגבי איסור נבילה יען דאפשר בחזרה. וליתא דהא הר"מ סתמא קאמר דמומר לעבירה מן העבירות ולא מפליג כלל בין איסור לאיסור. ואע"ג דהחשוד לקל אינו חשוד לחמור מומר גרע טפי. כמ"ש הרמב"ם שדוקא במומר לעבירה. אבל מי שהוא פסול לעדות בעבירה מעבירות של תורה אין צריך לבדוק לו סכין. וכתב הב"י שפירוש מומר שהוא מועד ורגיל בכך לעבור על המצוה ההיא. ופורק עולה מעל צוארו אבל מי שהוא פסול לעדות בשביל שפעם אחת עבר על המצות. הרי זה שוחט ובודק לעצמו ע"כ והובא בש"ך סי"ק י"ט עי"ש. והכי נמי אמרינן בתמורה (דף כ"ז ע"א). ואת"ל כיון דאכתי גברא לא איתחזק באיסורא לא שביק התירא ואכיל איסורא. בעי ר"א כו'. ופירש"י דבשלשה זימנין הוי חזקה בתרי לא הוי חזקה. ועיין ברמב"ם פ"ב מהלכות תמורה הלכה ג'. הרי שיש חילוק בין היכא שעושה רק פעם אחת לבין עובר על אותו דבר שלשה פעמים. וטעמא כמ"ש הרא"ש דכיון דחזינן שבשביל תאותו עובר על אחת מן העבירות שבתורה חיישינן דפקר שלא לטרוח לקיים שום מצוה כהלכה. וראי' לזה דאמרינן בחולין (ד' י"ב). הרי שאבדו לו גדייו ותרנגוליו והלך ומצאן שחוטים ר"ח בנו של ר"י הגלילי מתיר וכתבו התוס' דה"ה נגנבו כדקתני בתוספתא בהדיא נגנבו לו תרנגולת ומצאו שחוט דכשר. והר"מ בפ"ד מהלכות שחיטה הלכה ח'. כתב אבד לו גדי או תרנגול ומצאו שחוט בבית מותר. והשמיט להך תוספתא דנגנבו לו תרנגולת. וטעמא משום דאזיל לשיטתו דבמומר לשאר עבירות נמי צריך בדיקת הסכין. ואם לא בדקו להסכין אסור גם בדיעבד. ומשו"ה בנגנבו ס"ל דאסור. משום דסתמא דמילתא תלינן שגנבוה הגנבים הגונבים בקביעות. וא"כ הוי מומר לאיסור גניבה שאסור בלא בדיקת הסכין. ומשו"ה השמיט להך תוספתא ודחאה מהלכה מקמי הך ברייתא דהכל שוחטין שהובא בגמרא דידן וא"ש. ועיין באחרונים במה שכתבו לישב התוספתא לדעת הרמב"ם. ועיין בביאור הגר"א סימן ב' ס"ק י"ז. וא"כ ה"נ כיון שנתפס כמה פעמים באיסור גניבה נעשה מומר לאיסור גניבה ואסור לאכול משחיטתו בלא בדיקת הסכין:

ב) אלא שראיתי להרדב"ז בחלק א' סימן כ"ד. שיצא לידון בדבר החדש וכתב וז"ל ומסתברא דהא דאמרינן דאם לא בדק לו סכין אסור לאכול משחיטתו משום דלא טרח. ה"מ שאין משחזת לפניו. אבל אם יש לפניו משחזת דליכא טרחא כולי האי לא אכיל איסורא. ודמיא לחמץ שעבר עליו הפסח שאע"ג שאיכא קצת טרחא להחליף לא שביק התירא ואכיל איסורא עכ"ל. וא"כ כיון שאצל ל שוחט אצלינו משחזת מונחת לפניו אין צריך בדיקת הסכין:

ג) והנה לכאורה נראה לי להביא ראי' לדבריו מהא דאמרינן בחולין (דף ה' ע"א). לימא מסייע ליה לרב ענן דאי"ל שמומר לעכו"ם מותר לאכול משחיטתו. והעורבים מביאים לו לחם ובשר בבוקר ולחם ובשר בערב ואר"י א"ר מבי טבחי דאחאב. אלמא שמומר לעכו"ם מותר לאכול משחיטתו. והא אחאב מומר לעכו"ם הוה. וקשה לדעת הרמב"ם דס"ל שמומר לא' מהעבירות צריך בדיקת הסכין. א"כ נהי דמומר לעכו"ם לא הוי מומר לכל התורה כולה מ"מ הא בעי בדיקת הסכין. דלא גרע ממומר לאחד מן העבירות דבעי לבדוק לו סכין ובל"ז אסור לאכול משחיטתו. וא"כ אכתי האיך אכל מהבשר שהביאו לו העורבים מבי טבחי דאחאב. אלא ודאי דהיכא שיש משחזת לפניו לא בעי בדיקת הסכין. ואצל טבחי דאחאב בודאי היו הרבה משחזות מונחות לפניהם ומשו"ה מותר. אלא שזה יש לישב ע"פ מה שכתבו שם התוס' ד"ה ע"פ הדיבור. וז"ל וא"ת למאי דס"ד דלא הוי טעמא משום דע"פ הדיבור שאני. תקשי דהא א"ר בשר שנתעלם מן העין אסור. וי"ל דזה היה יודע שהי' סומך ע"פ הדיבור דלאו משל עכו"ם קא מייתי. אבל לא ס"ד שבא הדיבור להתיר האיסור שחיטת טבחי דאחאב עכ"ד. וא"כ ה"נ כיון דאם הי' הסכין טוב מותר לאכול משחיטתו. איכא למימר שהי' סומך ע"פ הדיבור שהבשר שהביאו לו הי' מהנשחט בסכין טוב:

ד) אלא דהא קשיא דאמרינן שם בדף ד' ע"ב. דיליף רב ענן דישראל מומר לעכו"ם מותר לאכול משחיטתו שכן מצינו ביהושפט מלך יהודא שנהנה מסעודת אחאב. וקשה לדעת הרמב"ם דבמומר לאחד מן העבירות בעי בדיקת הסכין א"כ לרב ענן גופיה מי ניחא מה שאכל יהושפט משחיטת אחאב. דהא בודאי לא בדק לו הסכין מקודם כדאמר בגמרא שם דלא הוי מפליג נפשיה מיניה ופירש רש"י שלא הי' יהושפט נזהר ונבדל ממנו משום חשד כלל. שוב מצאתי "בלב ארי''' שנתקשה בזה. ומ"ש דלרב ענן דס"ל שמומר לעכו"ם לא הוי מומר לכל התורה כולה. והך ברייתא איירי במומר לעכו"ם. לדידיה באמת מומר לשאר עבירות לא בעי בדיקת הסכין. יען כי אליביה ליכא הוכחה מהך ברייתא עי"ש. הוא דחוק. אלא ודאי כדעת הרדב"ז שהיכא שיש משחזת לפניו לא בעי בדיקת הסכין. וכיון דאצל אחאב היו משחזת הרבה לפניהם משו"ה לא בעי בדיקת הסכין:

ח) ובזה יתישב קושית התוס' בחולין דף ג' ע"ב. אהא דפריך הש"ס אלא רבא מ"ט לא אמר כשמעתי'. והקשו התוס' תימא דהא קתני במתני' תרי הכל שוחטין ומפרש רבא לקמן דחדא לאתויה כותי. וחדא לאתויה מומר. אלמא מוקי חדא כשמעתיה. ותירצו דהכי פריך דה"ל לאוקמי קמייתא כשמעתיה עכ"ל. וזה דוחק. אמנם לפ"ז א"ש משום דבמתני' דלקמן לא קתני ושחיטתן כשירה דיעבד כדקתני הכא. ואיכא למימר דהתם מיירי שיש משחזת לפניו דאז כשר אפילו לכתחילה בלא בדיקת הסכין. והא דקאמר חדא בכותי. וחדא במומר. היינו לדבריו דאביי כדמוקי הכא. ומשו"ה פריך דלוקמא גם קמייתא במומר כדמוקי לה ר"א. והיינו באין משחזת לפניו דאז צריך לכתחילה לבדוק לו הסכין. ואם לא בדקו הסכין לכתחילה בודק סכינו אחריו ואם נמצאת סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו והיינו דיעבד דמתני'. וא"ש. ועיין בביאור הגר"א סימן ב' ס"ק י"ז:

ו) אמנם עיקר דברי הרדב"ז במה דס"ל שדוקא היכא שאין משחזת לפניו דאיכא אצלו תרתי טרחות היינו לחפש אחר משחזת. ואח"כ לתקן הסכין. אז אמרינן שלא טרח. אבל היכא שיש משחזת לפניו דליכא רק טורח של בדיקת הסכין לבד בזה קטרח שפיר. ומדמה הך טורח של בדיקת הסכין. להך טורח של חליפת חמץ שטרח להחליף. תמוהים אצלי. ולפענ"ד נראה שאפילו היכא דאיכא משחזת לפניו נמי אסור בלא בדיקת הסכין משום דשאני תיקון הסכין ובדיקתו דנפיש טרחיה טפי. ואינו דומה לטורח של חליפת החמץ אשר הוא טרחא מועטת. וכן מבואר בת"ה להרשב"א שע"א. שכתב דאוכל איסורין לתאבון טרח קצת דהא קא טרח להחליף אע"ג דלא טרח לתקן הסכין דנפיש טרחיה. עכ"ל וכ"כ במשה"ב. אשר טעמא הוא משום דלא טרח לבדוק ולתקן הסכין שיש טורח בתיקונו. כדאמרינן מטרח לא טרח. וכ"כ הרא"ה בב"ה שם. אלמא דטעמא הוא משום דאינו טורח בבדיקת הסכין ותיקונו דנפיש טרחיה. וכ"כ הת"ש בסימן ז'. דטעמא משום דאם הי' סכינו פגום לא טרח לתקנו ע"כ. וכן משמע גם מדברי הרמב"ם בפרק ד' מהלכות שחיטה הלכה י"ד. שכתב שצריך לבדוק את הסכין מקודם מפני שחזקתו של מומר זה שאינו טורח לבדוק. ע"כ. וכ"כ בהדיא הריטב"א בחידושיו וז"ל גופא כו'. ופרכינן א"ה כי לא בדק נמי תימא מאי אי הכי. דהא ודאי סוגיא בכולא תלמודא דכל לתאבון לא שביק התירא ואכיל איסורא. וי"ל דס"ל דהתם הוי כן כי לית ליה שום עיכובא כגון שיש בחנות נבילה ושחוטה אבל בכאן צריך להתעכב ולעיין קצת לשחוט כראוי. ולהכי פרכינן דאי אמרינן דעביד להתעכב לאכול התירא אפילו לא בדיק סכין ונתן לו נמי. ופרקינן דעיכוב קל מתעכב לשחוט כראוי אבל לטרוח לתקן הסכין אם ימצאנה פגומה או לחזור אחר סכין אחר לא טרח. והא דחמצן של עוברי עבירה להא דשחיטה דמיא שצריך להתעכב קצת. אבל אין בו טרחא דבחיפוש קל ימצא מי שיחליף לו עכ"ל. וזהו גם כוונת רש"י ז"ל שכתב דמטרח לא טרח אם לא ימצאנה יפה לא יחזור אחר סכין אחרת עכ"ל. וכוונתו בזה הוא דלא מבעיא לתקן הסכין עד שיהי' ראוי לשחוט בו אשר היא טרחא גדולה בודאי לא טרח. אלא להחליף הסכין בסכין אחר בדוק אשר זה הוי טרחא קטנה אית לן למימר לכאורה אשר בזה יטרח שפיר כמו גבי חמצן של עוברי עבירה שאמרינן דמחליפין. לזה פירש דאף בזה לא קטרח הכא משום שהיא טרחא גדולה יותר מחליפת חמץ. אשר בחיפוש קל ימצא מי שיחליף לו ואין בזה טורח כמ"ש הריטב"א. וכן כתב הר"ן בחידושיו וז"ל מטרח לא טרח ואע"ג דאמרינן בסמוך מפני שהם מחליפין דאלמא שמטרח טרח למיכל התירא. לא דמי האי טרחא להאי טרחא דסכין שאם לא יכול לתקן אותו יצטרך להמנע מלאכול בשר. אבל גבי חמץ הרבה מתחלפין ימצא עכ"ד. הרי שכתב נמי דטעמא הוי משום שאינו דומה חילוף חמץ אשר בקל ימצא להחליף לטורח של תיקון הסכין אשר היא טרחא גדולה ולפעמים יצטרך להמנע מלאכול בשר עבור זה. כי יהי' קשה לו לתקן הסכין. וכ"כ הרמב"ן בחידושיו לחולין. והכי מתבאר בתשובות הרשב"א סימן תרפ"ז. והובא בב"י סימן קי"ט. וכן יש להוכיח גם מדברי התוס' שהובא לעיל שדחקו לומר דקושית הש"ס הוא דה"ל לאוקמי קמייתא במומר. ולא כתבו בפשיטות דרבא דאוקי בתרייתא במומר איירי במומר בגווני שיש משחזת לפניו דאז שוחט לכתחילה. דהא התם לא קתני רק הכל שוחטין לכתחילה. ורב אשי דקאמר דמתני' אתא לאתויה מומר איירי באין משחזת לפניו דבזה בעי בדיקת הסכין ומשו"ה קפריך דה"ל לרבא לאוקמי גם קמייתא במומר כשמעתיה ובאין משחזת לפניו כמ"ש לעיל. אלא ודאי דס"ל שאפילו היכא דאיכא משחזת לפניו נמי צריך בדיקת הסכין משום דאיכא טורח גדול בתיקונו ובדיקתו ואינו דומה לטורח של חילוף גבי חמצן של עוברי עבירה. שהוא טורח קל. דבחיפוש קל ימצא מי שיחליף לו:

ז) ומה שהקשיתי לעיל דא"כ אכתי לרב ענן גופיה האיך אכל יהושפט משחיטת אחאב כיון דלא בדק לו הסכין מקודם. נראה לישב דהא דמצריך הרמב"ם ז"ל. גבי החשוד לעבירה מן העבירות. לבדוק סכין וליתן לו. היינו בחשוד לעבירה לתיאבון. כגון שעובר עבירה משום שאינו רוצה לטרוח טירחא מרובה. ובכי האי גוונא אמרינן דמדחשוד שלא לטרוח בהיתרא דהאי איסורא הכי נמי לא מהימן לן גבי איסורא אחרינא דמאי שנא. אבל כד חזינן עבריין בחד איסורא דאביק בי' טובא. ולהוט ורהיט אבתרי' הרבה. לא אמרינן בזה מגו דחשיד אהא. חשוד נמי אהא. וכעין זה כתבו התוס' (סנהדרין ט') ע"ב ד"ה לרצונו. לחלק בין עריות דיצרו תוקפו. לרביעה דאין יצרו תוקפו כל כך. עי"ש. וא"כ הכא נמי גבי אחאב. דביצרא דע"ז הוה אביק ולהוט טובא. כדאמרינן (סנהדרין ק"ב):

א"ר יוחנן אין לך כל תלם ותלם בארץ ישראל שלא העמיד עליו אחאב ע"ז והשתחוה לה. משום הכי לא הי' נחשד בעיני יהושפט לעבירה אחרת. דאין יצרו תוקפו בה. ועוד כיון דרוב ישראל פרצו אז בעכו"ם מכמה דורות ובשאר עבירות לא פרצו הוה להו ככותים דבמצוה שהחזיקו בה נאמנים אף שיש כמה מצות שאין מקיימין מצד מנהג אבותיהם. ודברי הרמב"ם הוא על איש פרטי שהוא פרוץ בעבירה אחת שלא לטרוח בשביל היתר חשוד נמי לעבירה אחרת:

ח) ולפענ"ד נראה להקל בזה משום דודאי שאף השוחט החשוד ביותר על גניבת הקאראפקע נמי אינו חשוד לגנוב כסף וכלים מבית הבעלים. וטעמא משום שעל גניבת הקאראפקע הוא מורה היתר לעצמו. או משום זה שגם החוכר עושה שלא כדין ונוטל יותר ממה שצריך לטול ע"פ הדין לפי חוק הקיר"ה. כפי ששמעתי מהם. או משאר היתרים אחרים שמורה לעצמו בזה. ואע"פ שאין זה היתר כלל ע"פ הדין דהא גם הגונב מן הגנב לא מפטר רק מכפל ולא מקרן. וגם מכפל אינו מפטר אלא בגנב ממנו אותו דבר בעצמו שגנב הוא מקודם. מגה"כ דוגונב מבית האיש ולא מבית הגנב כמבואר בריש מרובה. אבל בגונב ממנו דבר שאינו גנוב אצלו בודאי חייב גם בכפל ולא מגרע כחו של הנגנב ע"י זה שגנב גם הוא מקודם. ואיש בחטאו יומתו מ"מ כיון שהוא מורה היתר לעצמו אע"ג שההיתר שלו אינו היתר ע"פ הדין. לא מפסל ע"פ הדין. וראי' לזה דהנה הרמב"ם כתב (בפ"ד הלכה ט"ו) מהלכות שחיטה. דמי שהוא פסול לעדות בעבירה מן העבירות של תורה הרי זה שוחט בינו לבין עצמו אם הוא מומחה. שאינו מניח דבר מותר ואוכל דבר איסור. שזו חזקה היא על כל ישראל עכ"ל. הרי ששחיטה חמורה יותר מעדות שהפסול לעדות כשר לשחיטה. ובסנהדרין א כ"ה ע"ב) אמרינן תנא הוסיפו עליהן הגזלנין והחמסנים. ואמרינן דהחמסנים היינו טעמא משום דמעיקרא סבר דמי קא יהיב אקראי בעלמא הוא. כיון דחזו דקא חטפי גזרו בהו רבנן. ובתוס' ד"ה מעיקרא. כתבו וא"ת ולפסלו מדאורייתא דקא עברי אלאו דלא תחמוד. וי"ל דלא תחמוד משמע דלא יהיב דמי כו'. וא"ת והא אמרינן בב"מ דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו. משמע דלאינשי הוא דקא משמע כך אבל הם טועים דלא תחמוד הוי אפילו בדיהיב דמי. וי"ל דמשמע להו דקאמר. ר"ל דכן הוא האמת. ועוד י"ל דהכי קאמר דמי קא יהיב והיו מפייסים אותם עד שיאמרו רוצה אני א"כ לא עברי אלאו דלא תחמוד. כיון דחזו דשקלו בעל כרחייהו ולא היו חוששין אם יתפייסו פסלינהו עכ"ל והנה הרמב"ם (בפ"א ה' ט"ו) מהלכות גזילה כתב וז"ל כל החומד ממון כגון עבדו או אמתו או ביתו וכליו של חברו אי דבר שאפשר לו שיקנהו ממנו והכביד עליו ברעים והפציר בי עד שלקחו ממנו אע"פ שנתן לו דמים רבים הרי זה עובר בלא תחמוד עכ"ל. וכ"כ בהלכה י"ב. שהקונה דבר שהתאוה בה בהפצר שהפציר בבעלים או בבקשה מהם עובר בשני לאוין לכך נאמר לא תחמוד ולא תתאוה ע"כ. הרי דס"ל שאף בדיהבו דמי ומפייסים אותם עד שיאמרו רוצה אני אפ"ה קא עברו אלאו דלא תחמוד מדאורייתא ועי"ש במ"מ. וא"כ תקשי לדידיה קושית התוס' דלפסלו מדאורייתא דקא עברי אלאו דלא תחמוד. וצ"ל לדידיה דכיון דלאינשי משמע להו לא תחמוד בלא דמי אף שלפי האמת הוא עובר אלאו דלא תחמוד אפילו בדיהיב דמי. מ"מ מאחר שהם סוברים דלא תחמוד הוא בלא דמי דוקא. ובדיהבי דמי לא קעברי אלאי זה משו"ה לא מפסלו לעדות מדאורייתא. כיון דלפי דעתם לא קעברו ולא מידי בדיהיבי דמי. וכ"כ התוס' בב"ק (דף ל' ע"ב) ד"ה וחכמים. ובב"מ פרק איזהו נשך ד"ה שטר. ובסנהדרין (דף כ"ד ע"ב ד"ה ואלו) דלא תשימון לאינשי במלוה ולוה משמע משו"ה לא מפסלו העדים אע"ג שלפי האמת גם הם עוברים מדאורייתא כדתנן אלו עוברין בל"ת המלוה והלוה והערב והעדים. והביאו ראי' מהא דאמרינן דלא תחמוד לאינשי בלא דמי משמע להו אף שלפי האמת עוברים אף בדיהיב דמי. ועיין בר"ה (דף כ"ב ע"א) תוס' ד"ה אלו. עי"ש. (ומ"ש בזה הרש"א בסנהדרין הוא תמוה עי"ש). ועיין בתשובות ריב"ש סימן שי"א. ורדב"ז חלק א' סימן ר"ה. ובמל"מ פ"ד מהלכות מלוה ולוה ה' ו'. ומעתה הרי הדברים ק"ו ומה עדות שהוא קל לא מפסל היכא שהוא סבר שאינו עושה איסור. שחיטה שהיא חמורה שהפסול לעדות אינו פסול לשחיטה לא כ"ש שאינו נפסל לשחיטה היכא שהוא מורה היתר לעצמו. וא"כ כיון שהשוחט אינו חשוד לגנוב כסף וכלים מבית הבעלים. רק שעל הקאראפקע הוא מורה היתר לעצמו, אע"פ שההיתר שלו שהוא מורה לעצמו אינו היתר כלל. וע"פ הדין הוא עובר בזה על ל"ת דלא תגנוב. מ"מ כיון שהשוחטים מורים היתר בזה. ולפי דעתייהו לא קעברו כלל על ל"ת דלא תגנוב בגניבת הקאראפקע מהחוכר. לא מפסלו לשחיטה אף לדעת הרמב"ם. ושחיטתם כשרה אליבא דכ"ע. כנ"ל:

א בכם יו איו כם יי ככם

תוכן העניינים

זכרון יהונתן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה