זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן
זכרון יהונתן אורח חיים · סימן א
שאלה
מעשה היה בכהן אחד שבא לביהכ"נ בשחרית ביום שמיני עצרת. ומצא להציבור של המנין הראשון שהיו מתפללין תפילת מוסף. ועלה לדוכן עם שאר הכהנים שהתפללו אז. ואח"כ התפלל במנין השני. ועלה לדוכן פעם שני. ונסתפק אם צריך לברך בנשיאת כפים של הפעם שני או לא:
תשובה
באו"ח הלכות נ"כ (סימן קכ"ח ס"ק ג') כתב המ"א בשם המהר"מ מינץ דהיכא שנשא כפיו פעם אחת. ואח"כ נושא את כפיו עוד פעם שני שצריך לברך שנית. אמנם בלבוש שם (ס"ק כ"ח) מפקפק בזה והניח הדבר בצ"ע עי"ש. ובספר אליהו רבה שם השיג עליו וכתב שלא ראה את דברי המהר"מ מינץ הנ"ל דפשיטא ליה שצריך לברך. ועוד הביא הא"ר ראיה לזה מדברי התוס' בסוטה (דף ל"ט ע"א) ד"ה כל כהן. אהא דאמרינן התם אמר ר"י בן לוי כל כהן שלא נטל ידיו לא ישא את כפיו. וכתבו התוס' דאיירי שנטל ידיו שחרית. דצריך נט"י לנ"כ מלבד נט"י דשחרית. דאי לא תימא הכי אמאי נקט כהן לנשיאת כפים תיפק ליה משום דברי תורה שצריך ליטול ידיו. כדאמרינן בפ"ק דברכות (דף י"א) ובפ"ב (דף י"ט). אמר רבי חייא בר רב אשי זימנין סגיאין הוה קאימנן קמיה דרב לשנויה לן פרקא בספרא דבי רב ומקדים וקאי ומשי ידיה ומברך ומנח תפילין והדר אמר לן. ואמר נמי התם דבעי לאהדורי בתר מיא לנט"י לק"ש מיל, ומה לי ק"ש מה לי ברכת כהנים. אי משום דצריך ברכה לפניה. הכא נמי צריך ברכה לפניה כדאמרינן לקמן כו' עכ"ל. והשתא אם נימא דהיכא שנשא כפיו פעם אחת שוב אינו צריך לברך בשעה שהוא נושא את כפיו בפעם שניה. א"כ איכא למימר דאיצטריך קרא לנשיאת כפים דפעם שני דאז אינו צריך לברך ולא אתא מק"ש. אלא ע"כ אפילו אם הוא נושא את כפיו כמה פעמים ביום נמי צריך לברך עכ"ד:
ודבריו תמוהים טובא כמו שתמה בזה בתשו' ח"ס (סימן כ"ב) בחלק או"ח. דכיון דעכ"פ בפעם הראשון שנשא כפיו היה מברך ואז ע"כ נטל ידיו דהא לא גרע מק"ש. א"כ אמאי צריך לנט"י שנית לנ"כ משום ברכה דפעם השניה. אלא ע"כ דצריך נט"י לנ"כ מלבד נט"י דשחרית. ושפיר הוכיחו התוס':
ובתשו' ח"ס שם כתב וז"ל ואולי כוונתו אם ישן ביום בין נשיאת כפים לנ"כ. ותליא בפלוגתא (דסימן ד'). אלא דלפ"ז היה ס"ל להתוס' דבתר שינה אזלינן דמשו"ה הישן ביום צריך נט"י. א"כ ממילא הניעור בלילה אין צריך נט"י וא"כ בקיצור לא הוכיחו התוס' מידי. דמצי איירי במי שניעור כל הלילה שאינו נוטל ידיו לק"ש. ומ"מ לברכת כהנים צריך ליטול ידיו מקרא דשאו ידיכם קודש. כללא דמילתא דברי הא"ר צ"ע עכ"ד:
ולפענ"ד משום הא לא תברא. דשפיר הוכיח הא"ר מדברי התוס' שע"כ צריך לברך לנ"כ גם בפעם שניה. דאי אמרת שהיכא שכבר נשא כפיו פעם אחת שוב אינו צריך לברך. א"כ מאי הוכיחו התוס' שצריך נט"י גם אם נטל ידיו שחרית. משום דאל"כ הא לא גרע מדברי תורה. כיון דגם הכא צריך לברך מקודם. הא איצטריך קרא לנ"כ דפעם שניה היכא שהיה ישן בנתיים כמ"ש. דאז אין צריך לברך להנשיאת כפים דפעם שני' אחר השינה. משום דהשינה לא הוה הפסק לענין הברכה. אבל נט"י צריך דלענין נט"י הוה השינה הפסק. דבכה"ג אין ללמוד מדברי תורה. מאחר דהכא אין צריך ברכה לפניו ובדברי תורה צריך לברך. ומה שתמה הח"ס דא"כ לא הוכיחו התוס' מידי משום דאיכא למימר דהכא איירי שלא נטל ידיו שחרית. ואי דא"כ לא גרע מק"ש איכא למימר דאיירי בניעור כל הלילה שאז אין צריך ליטול ידיו לק"ש. ומ"מ לנ"כ צריך נט"י מקרא דשאו ידיכם קודש. נראה דלק"מ משום דאם נימא שהיכא שנטל ידיו שחרית אינו צריך נט"י לנ"כ. א"כ בניעור כל הלילה שאינו צריך נטילת ידים לק"ש בודאי אינו צריך נט"י גם לברכת כהנים. דמה שלא נטל ידיו שחרית אין בזה שום ריעותא הכא כלל מאחר דהיה ניעור כל הלילה והניעור כל הלילה אינו צריך נט"י. משום דסגי ליה בהנט"י של יום אתמול. דמה"ט לא צריך נט"י גם לק"ש. משום דחשיב כאלו נט"י שחרית. דהנט"י של אתמול מהני גם על היום. מאחר שהיה ניעור ולא ישן בנתיים. ואם נימא דגלי קרא הכא שגם בכה"ג צריך נט"י לנ"כ. א"כ ע"כ צ"ל שאין הדבר תלוי בהנט"י של שחרית. ואפילו היכא שנטל ידיו שחרית נמי צריך נט"י לברכת כהנים. דהא הכא הוה כאלו נטל ידיו שחרית. מכח הך נט"י של יום העבר. היכא שלא היה ישן בנתיים. ואפ"ה צריך נטילת ידים. ומוכח שפיר שאין המניעה של נט"י דשחרית גורם החיוב. אלא לעולם בכל גווני צריך נט"י לנ"כ. אפילו היכא שנטל ידיו שחרית. אבל אי אמרת דלנ"כ דפעם שניה אין צריך לברך אין כאן הוכחה כלל דאיכא למימר דאיירי בנ"כ דפעם שניה שאז אינו צריך לברך. והיכא שהיה ישן בנתיים. שמחויב ליטול ידיו. דבכה"ג אין ללמוד מק"ש מאחר דהכא אינו צריך לברך כמ"ש. אלא ודאי דגם היכא דכבר נ"כ נמי צריך לברך משום הנ"כ דפעם שני. וא"כ הוכיחו התוס' שפיר דע"כ צריך נט"י גם היכא שנטל ידיו שחרית. דאם לא נטל ידיו שחרית תיפק ליה משום דברי תורה. כיון דגם הכא צריך לברך מקודם בכל פעם כמו בק"ש:
אמנם עדיין יש מקום לקושית הח"ס ולא מטעמיה. דהנה כתב הרמב"ם (פט"ו הל"ה) מהל' תפילה וז"ל טומאת הידים כיצד כהן שלא נטל את ידיו לא ישא את כפיו אלא נוטל את ידיו עד הפרק כדרך שמקדשין לעבודה כו' ע"כ וכ"כ בשו"ע שם (סימן קכ"ח ס"ק ו'). וכתב בביאור הגר"א משום דאיתקש לשירות. ועיין במג"א ס"ק ט' וכיון דנט"י דברכת כהנים איתקש לעבודה א"כ צריך ליטול ידיו שחרית אפילו היכא שהיה ניעור כל הלילה. אע"פ שאינו צריך נט"י לד"ת. משום דנט"י לנ"כ הוה דומיא דקידוש ידים לעבודה שצריך לקדש ידיו שחרית אפילו היכא שהיה ניעור כל הלילה. דלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים. כמבואר בזבחים (דף י"ט). וברמב"ם (פ"ה הל' ח') מהל' ביאת מקדש:
ובזה יש לישב דעת הרמב"ם שסובר דהיכא שנטל ידיו שחרית אינו צריך ליטול ידיו לברכת כהנים. ופליג על התוס' בזה. וס"ל להרמב"ם דהא דמצריך נט"י לנ"כ היינו דוקא היכא שלא נט"י שחרית. ותמה הב"י דא"כ ישאר קושית התוס' דתיפק ליה משום ד"ת. ובמ"ש הנה נכון דאיכא למימר דהרמב"ם סובר דהיכא שהיה ניעור כל הלילה אינו צריך ליטול ידיו לק"ש. משום דתלוי בשינה. אבל מ"מ לנ"כ צריך נט"י אפילו היכא שהיה ניעור כל הלילה. דומיא דקידוש שצריך לקדש ידיו ורגליו שחרית אפילו היכא שהיה ניעור כל הלילה. משום דלינה מועלת בקידוש ידים ורגלים כמ"ש:
אלא שאכתי דבר זה דמקשינן נט"י לנ"כ לקידוש דעבודה לא ניתן לאמר כלל בדברי התוס'. משום דא"כ אין מקום לקושיתם בממ"נ. דאי ס"ל דבתר שינה אזלינן ולפ"ז הניעור בלילה אינו צריך נט"י. א"כ הרי יש נ"מ לענין היכא שהיה ניעור כל הלילה. דאי משום ד"ת אינו צריך נט"י מאחר שהיה ניעור כל הלילה. ומשום נ"כ צריך נט"י. דומיא דקידוש דלינה מועלת בקידוש כמ"ש. ואם נימא דס"ל להתוס' דגם הניעור בלילה צריך נט"י משום דבתר לילה אזלינן. ולפ"ז הישן ביום אינו צריך נט"י. א"כ הרי יש נ"מ לענין היכא שהיה ישן ביום. דאי משום ד"ת אינו צריך נט"י כיון שנט"י שחרית. אבל משום נ"כ צריך ליטול ידיו דומיא דקידוש ידים שצריך לקדש ידיו שנית היכא שהיה ישן בנתיים כמבואר בזבחים שם. וברמב"ם פ"ה מהל' ביאת מקדש עי"ש:
אלא ודאי דס"ל להתוס' דלענין זה אין לדמות כלל נ"כ לעבודה. דאי אמרת דגם לגבי הך מילתא נמי איתקש לעבודה א"כ ל"ל למילף זאת מקרא דשאו ידיכם קודש וגו' תיפק ליה משום דאיתקש לעבודה. וגם יהיה צריך נטילת ידים ורגלים דומיא דקידוש. אלא ע"כ דלענין זה לא איתקש לעבודה כלל דהתם הוה גזה"כ שצריך לקדש ידיו ורגליו ומכלי שרת דוקא. והמים נפסלים בלינה. ועוד שאר דברים. אשר כ"ז לא שייך כלל גבי נ"כ. ואפילו לפמ"ש התוס' שם (בדף ל"ח) ד"ה הרי הוא. דכהן שבירך ברכת כהנים בישיבה לא עשה ולא כלום. הואיל ואיתקש ברכה לשירות וגבי שירות אמר בפ"ש דזבחים דיושב מחלל עבודה. הילכך אף כאן צריך לחזור ולברך מעומד ע"כ. היינו משום דלענין זה יש לדמותם שפיר להדדי כיון דהוה בגוף העבודה. ובעי בעמידה כמו עבודה. אבל לענין נט"י דאינו אלא הכשר לעבודה אין לדמותם כלל להדדי. דמה דהוה הכשר עבודה לא שייך כלל לגבי נשיאת כפים. כמו בגדי כהונה דאם שימש מחוסר בגדים מחלל עבודה. ואינו ענין להא דנ"כ. וה"נ לענין נט"י דאין למילף מקידוש ידים ורגלים דעבודה כיון דהתם הקידוש הוה הכשר עבודה ובעי כלי שרת ובמקדש דוקא ועוד שאר פרטים אשר כ"ז לא שייך גבי נשיאת כפים כלל ואין לדמותם להדדי לענין זה. ומשו"ה איצטריך למילף זאת מקרא דשאו ידיכם קודש וגו' וא"כ הוכיחו התוס' שפיר שצריך נט"י לנ"כ גם היכא שנטל ידיו שחרית דאל"כ תיפק ליה משום ד"ת. ול"ל דנ"מ לענין היכא שהיה ניעור כל הלילה דמשום ד"ת אינו צריך נט"י מאחר שהיה ניעור כל הלילה. ומשום נ"כ צריך נט"י דומיא דקידוש. משום דנט"י לנ"כ. אינו ענין לקידוש ידים ורגלים דעבודה. ואין למילף להו מהדדי לענין הך מילתא כלל כמ"ש. וא"כ היכא שהיה ניעור כל הלילה שאינו צריך נט"י לד"ת משום דסגי ליה בהנטילה של יום העבר מאחר שלא היה ישן בנתיים. גם לנ"כ נמי אינו צריך נט"י כמ"ש. ואם נימא דהכא הוה גזה"כ שצריך נט"י. א"כ יש למילף מזה שגם היכא שנטל ידיו שחרית נמי צריך נט"י. דהא הכא דמי כאלו נט"י שחרית מאחר דהי' ניעור כל הלילה ואפ"ה צריך נט"י. א"כ גם היכא שנטל ידיו שחרית נמי צריך נט"י. ומעתה הוכיח שפיר הא"ר מדבריהם שע"כ ס"ל דגם לנ"כ דפעם שניה נמי צריך לברך דאי אמרת שאינו צריך לברך א"כ אין כאן הוכחה כלל משום דנ"מ לענין היכא שהיה ישן בנתיים דלענין הברכה לא הוה שינה הפסק. אבל לענין נט"י הוה הפסק וצריך ליטול ידיו. דבכה"ג אין למילף מד"ת מאחר דהכא אין צריך לברך. אלא ודאי דס"ל להתוס' שגם לנ"כ דפעם שניה נמי צריך לברך ומוכח שפיר:
אבל אכתי יש לדחות ראיה זו. דאיכא למימר דס"ל להתוס' שאפילו היכא שהיה ישן בנתיים נמי אין צריך נט"י. וכדעת האומרים שאין הדבר תלוי בשינה כלל. ואין השינה גורם החיוב של נט"י. וא"כ י"ל שלעולם היכא שנשא כפיו פעם אחד שוב אינו צריך לברך. ומ"מ הוכיחו התוס' שפיר דע"כ צ"ל שצריך נט"י לנ"כ אפילו היכא שנטל ידיו שחרית דאי אמרת שזה שצריך נט"י לנ"כ הוא דוקא היכא שלא נטל ידיו שחרית. א"כ מאי רבותא דנ"כ תיפק ליה משום ד"ת. כיון דגם הכא צריך לברך מקודם. ואין לומר דאיצטריך לנ"כ דפעם שניה דאז אינו צריך לברך. ולא דמי לד"ת, דז"א משום דא"כ הא נטל ידיו כבר לנ"כ דפעם הראשון שאז היה צריך לברך ושוב אינו צריך ליטול ידיו כלל לנ"כ דפעם שניה. אי אמרת שהיכא שנטל ידיו שחרית שוב אינו צריך נט"י לנ"כ. ואפילו היכא שהיה ישן בנתיים נמי סגי ליה בנטילה הקודמת שנט"י לנ"כ דפעם הראשון. דרק הלילה גורם החיוב של נט"י ולא השינה של יום כמ"ש. ודו"ק:
אמנם עדיין יש להוכיח מדברי התוס' שגם לנ"כ דפעם שניה נמי צריך לברך. דהנה בתשו' מהר"מ מינץ שם (סי' י"ב) כתב די"א שכהן יחיד שעולה לדוכן אינו רשאי לברך בא"י אמ"ה אקב"ו כו'. ויעלה בלא ברכה. ונותנים טעם לדבריהם דכיון דכתוב בסמ"ק דכהן יחיד אינו עובר אפילו אם אומרים לו לעלות דכתיב אמור להם לשון רבים. א"כ אינו חייב לעלות והוה ברכה לבטלה. ונ"ל דאינו כן דנהי דאינו עובר מ"מ מקיים מצות עשה אם עולה כדמשמע לישנא דסמ"ק גופה דקאמר אינו עובר משמע מיעבר הוא דלא עבר הא מ"מ מצוה הוא דרמיא עליה. מדלא קאמר אינו חייב לעלות. ועוד דהא אפילו נשים דפטורות ממצות עשה שהזמן גרמא מ"מ מברכות כיון שמכניסין עצמן לחיוב מכ"ש כהן יחיד. ועוד יש להוכיח דליתא דהא כהן שעולה לדוכן שלשה פעמים ביום בשחרית ובמוסף ונעילה מברך בכל פעם אשר קדשנו במצותיו וצונו כו'. ולא שמעתי מעולם פוצה פה ומצפצף נגד מנהג זה. אע"ג דאיתא בהדיא בתוס' סוף פ"ג דר"ה (דף כ"ח ע"ב) ובהגמ' פי"ד מהלכות תפילה. ובכמה דוכתי. דאם עלה פעם אחד ביום דשוב אינו עובר אפילו אם אומרים לו עלה. ומ"מ מברך תלתא זימנא בחד יומא. וא"כ ה"ה בכהן יחיד נמי אע"פ שאם אינו עולה אינו עובר. מ"מ אם עלה מברך. והאריך שם בזה עי"ש. והשתא לפ"ז מוכח שפיר דגם בפעם שניה נמי צריך לברך. דאי אמרת אשר בפעם שני כיון שאינו מחויב לעלות אינו צריך לברך א"כ יחיד שעולה נמי אינו רשאי לברך דיחיד שבא לברך וכהנים רבים היכא שכבר נשאו כפיהם חד דינא אית להו. ואם נימא דהיכא שנשא כפיו כבר פעם אחד שוב אינו מברך כשבא לישא כפיו בפעם שניה. א"כ גם כהן יחיד נמי אינו מברך. וא"כ אין מקום להוכחת התוס' כלל. דאיכא למימר שפיר דהא דצריך נט"י לנ"כ איירי היכא שלא נט"י שחרית. ואי משום דתיפוק ליה משום דברי תורה. ז"א דבד"ת צריך ברכה לפניו. אבל בברכת כהנים צריך ליטול ידיו אפילו היכא שאין צריך ברכה לפניו כגון בכהן יחיד שבא לישא כפיו שאינו צריך לברך. ובזה יהיה מדוקדק היטב לשון הש"ס דנקט כל כהן שלא נט"י לא ישא את כפיו. בלשון יחיד. ולא קאמר דהכהנים שלא נטלו ידיהם אין נושאין כפיהם בלשון רבים. כלישנא דקרא דכתיב שאו ידיכם קודש וברכו את ה' שנאמר בלשון רבים. והיינו משום דבא לאשמעינן דאפי' כהן יחיד נמי מחויב ליטול ידיו אע"פ שאינו צריך לברך. ואע"ג דבקרא כתיב שאו ידיכם קודש לשון רבים. איכא למימר דלשון רבים קאי על אהרן ובניו ופירוש כל אחד מהם כמ"ש הטור. ויובא לקמן. אלא ודאי דס"ל להתוס' דגם כהן יחיד שנושא את כפיו נמי צריך לברך. וא"כ הוכיחו שפיר דעכ"ל שגם היכא שנטל ידיו שחרית נמי צריך נט"י. דאי אמרת שאינו צריך נט"י אלא דוקא היכא שלא נט"י שחרית. א"כ תיפוק ליה משום ד"ת כמו ק"ש. כיון דגם הכא צריך ברכה לפניו כמו בק"ש. וכיון שמוכח מדברי התוס' דגם כהן יחיד צריך לברך. א"כ שמעינן מינה שגם היכא שכבר נשא כפיו פעם אחת נמי צריך לברך. דכהן יחיד. והיכא שכבר נשא כפיו חד דינא אית להו כמ"ש הר"מ מינץ. ומוכח שפיר מדברי התוספות שגם בפעם שניה נמי צריך לברך וא"ש:
אלא דאכתי יש לפקפק גם בזה. לפמ"ש הטור או"ח (ר"ס קכ"ח) וז"ל כתב הר"פ שאם אין שם אלא כהן אחד אינו עובר דילפינן ליה מאמור להם דמשמע דוקא לרבים. ואינו נראה דלהם על אהרן ובניו קאי ופירוש אמור להם לכל אחד מהם ע"כ. ויש להביא ראיה לדעת הטור מדברי הירושלמי (פ"ה הל"ד) ממס' ברכות. הובא בתוס' סוטה (דף ל"ח) ד"ה לשנים. דאיתא התם רב נחמן בר יצחק אומר אם היה כהן אחד אומר כהן. שנים אומר כהנים. אמר ר"ח אפילו כהן קורא כהנים. שאין קורא כהנים אלא לאותו שבט ע"כ. משמע שגם כהן יחיד נמי מחויב מן התורה והא דכתיב אמור להם היינו לאותו השבט. שוב מצאתי ראיה זו בב"ח. ולדעת הסמ"ק צ"ל דס"ל דתלמודא דידן דפסק שדוקא לשנים קורא כהנים אבל לאחד אינו קורא דכתיב אמור להם לשנים. פליג על הירושלמי בזה וס"ל דכהן אחד אינו עובר. ואינו מחויב לעלות כלל. משו"ה אינו קורא כהן לכהן אחד. דאיך יקרא כהן ויפסיק באמצע התפילה והדבר תלוי בספק דאולי לא ירצה הכהן לעלות. וע"כ טוב יותר שלא יקרא כהן כלל. ולא יפסיק בתפילתו. ועיין בתוס' ברכות (דף ל"ד ע"א) ד"ה לא. ופסק שפיר כתלמודא דידן דכהן אחד אינו מחויב לעלות לדוכן. ועיין בב"י שם ודו"ק:
ובזה יתבאר היטב דברי התוס' בשבת (דף קי"ח:) דאמרינן התם אמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן. אם אומרים לי חברי עלה לדוכן אני עולה. וכתבו התוס' דלא ידע ר"י מאי איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה. שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל ע"כ. וכבר צוחו ע"ז קמאי דקמאי דאיך נעלם מדברי התוס' ש"ס ערוך בכתובות דף כ"ד ע"ב) דמבואר שם בהדיא דזר שנושא את כפיו עובר בעשה. עיין ברמ"א (ר"ס קכ"ח) ובדברי האחרונים שם. ובמפרשי הש"ס בכתובות שם. ועיין בשעהמ"ל (פי"ט הלכ"ג) מהלכות שבת. אכן לפמ"ש הדבר נכון דהנה רש"י ז"ל בכתובות שם כתב דכתיב כה תברכו אתם ולא זרים. ולאו הבא מכלל עשה עשה עכ"ל. וא"כ נראה דלפי דעת הסמ"ק דאי"ל שכהן יחיד אינו עובר כשאינו עולה לדוכן משום דכתיב אמור להם דמשמע דוקא לרבים. לדידיה גם בזר יחיד נמי ליכא עשה. דהא העשה דאיכא בזר הוא מכה תברכו. והרי העשה לא נאמר אלא לרבים דוקא. וא"כ גם הלאו הבא מכלל עשה דילפינן מינה כה תברכו אתם ולא זרים הוה נמי לרבים דוקא. אבל בזר יחיד ליכא עשה כלל. ובזה מיושב מאי דקשה בהא דקאמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי כו'. וקשה הא זר שעולה לדוכן עובר בעשה. וא"כ איך יעבור רבי יוסי על איסור עשה דאורייתא משום זו המדה שלא לעבור על דברי חבריו. ובמ"ש יציבא מילתא משום דכיון שהיה ביחיד ליכא עשה כלל כמ"ש. והשתא מיושב היטב דברי התוס'. משום דהר"י ס"ל כדעת הסמ"ק דבכהן יחיד ליכא עשה כלל דאמור להם. וכה תברכו. הוא אזהרה לרבים דוקא. אשר כן הוא גם דעת ר"ת ז"ל. כמו שיבואר לקמן. וא"כ גם בזר יחיד נמי ליכא עשה כמ"ש. ובכתובות דקאמר שאפילו למ"ד מעלין מתרומה ליוחסין. ה"מ תרומה דעון מיתה. אבל נ"כ שהוא איסור עשה לא. היינו דלעולם ליכא) בנ"כ יותר מאיסור עשה אפילו בזרים רבים העולים לדוכן. או דילמא אפילו למ"ד אין מעלין מתרומה ליוחסין ה"מ תרומה דמתאכלא בצנעה אבל נ"כ דבפרהסיא כולי האי לא מחציף אינש נפשיה. ומעלין ממנה ליוחסין. דמדנ"כ ומחציף נפשיה בפרהסיא ש"מ דכהן הוא. וא"כ כתבו התוס' שפיר דלא ידע ר"י מאי איסור יש בזר. משום דבזר יחיד ליכא באמת שום איסור כלל לעלות לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה וא"ש. וזה נכון בעהי"ת:
עכ"פ הרי דעת הטור שגם כהן יחיד מחויב לעלות לדוכן. וא"כ איכא למימר דהתוס' ס"ל כדעת הטור בזה דגם כהן יחיד עובר אם לא נשא כפיו. ומשו"ה חייב לברך. אבל היכא שנשא כפיו כבר פעם אחת שאז אינו מחויב לישא כפיו עוד פעם שני. כמ"ש הראשונים ז"ל. י"ל שפיר שאם נושא כפיו פעם שני שוב אינו צריך לברך:
ובזה יש לדחות גם מ"ש שם בתשו' מהר"מ מינץ להוכיח מדברי הרמב"ם שגם כהן אחד מחויב לברך. מהא דכתב בפי"ד מהלכות תפילה. וז"ל אם היה הכהן המברך אחד מתחיל לברך מעצמו. וש"ץ מקרא מלה במלה כו' עכ"ל. ומדקאמר מתחיל לברך משמע דקאי אברכה שמברך אשר קדשנו במו"צ כו'. ולא על ברכת כהנים לומר שיתחיל מעצמו יברכך. דהא קאמר אח"כ וש"ץ מקרא כו' א"כ מבואר שגם כהן יחיד מחויב לברך. והוא הדין היכא שכבר נשא כפיו פעם אחד שמחויב לברך כשבא לישא את כפיו בפעם שני עי"ש. ולפמ"ש אין ראיה מזה משום דאיכא למימר דהרמב"ם ס"ל כדעת הטור שגם כהן יחיד מחויב לעלות ומשו"ה כתב שצריך לברך. אבל לדעת הסמ"ק דס"ל שכהן יחיד אינו מחויב לעלות כלל משום דאמור להם. וכה תברכו לרבים נאמר ולא ליחיד. איכא למימר שפיר שגם אם עלה נמי אינו מברך. וה"ה היכא שכבר נ"כ פ"א כיון שאינו מחויב לעלות יותר. אינו צריך לברך:
ואפילו אם נימא דס"ל להרמב"ם ולהתוס' דסוטה הנ"ל כדעת הסמ"ק. שכהן יחיד אינו עובר אם אינו נושא את כפיו. נמי אינו ראיה. משום דאיכא למימר דס"ל כמ"ש התוס' במנחות (דף מ"ד ע"א) ד"ה כל בשם ר"ת. דאפילו כהן אחד עולה לכל הפחות מדרבנן. ודייק כן מלישנא דגמרא מדלא קאמר שני כהנים עולין ולא אחד משמע דאפילו אחד מחויב לעלות מדרבנן מיהו עכ"ל. מבואר דס"ל לר"ת ז"ל כדעת הסמ"ק בזה דמדאורייתא כהן אחד אינו עובר. אלא דאי"ל שמ"מ מחויב לעלות מדרבנן. וכיון דמחויב לישא את כפיו מדרבנן א"כ בודאי צריך לברך. דגם על מצוה דרבנן נמי מחויבים לברך. דהא מברכים על נר חנוכה ומקרא מגילה. משום דעל חיוב דרבנן נמי יכול לומר וציונו. כמבואר בשבת (דף כ"ג). ובסוכה (דף מ"ו) עי"ש. אבל המהר"מ מינץ ז"ל לא נחית לזה שיהי' מחויב לעלות מדרבנן. משום דא"כ לא היה מסתפק כלל בזה אי צריך לברך. ולא היה צריך להוכיח זאת מדברי הרמב"ם ושאר מקומות. דעל חיוב דרבנן בודאי מברכינן. והדבר מפורש בש"ס בהדיא כמ"ש. אלא דס"ל להמהר"מ מינץ דלדעת הסמ"ק דאי"ל שכהן יחיד אינו עובר אם אינו נושא את כפיו. לדידיה גם מדרבנן נמי אינו נ"כ. דכל היכא שאינו מחויב לעלות מדאורייתא אינו צריך לעלות גם מדרבנן. ומשו"ה הוכיח מדברי הרמב"ם שמ"מ צריך לברך. ולפמ"ש אין מזה ראיה כלל דאיכא למימר דהרמב"ם ס"ל כדעת ר"ת ז"ל בזה. דמ"מ מדרבנן מחויב לעלות. וע"כ צריך לברך. אבל אם נימא שגם מדרבנן אינו מחויב לעלות כמו שהיה סובר המהר"מ מינץ. י"ל שאינו צריך לברך כלל. וא"כ היכא שכבר נשא כפיו שאינו מחויב לישא כפיו פעם שני גם מדרבנן. כמ"ש הראשונים ז"ל. והוכיחו כן מהא דקאמר בר"ה (דף כ"ח ע"ב) דאי מתרמי ציבורא אחרינא אי בעי מברך אי בעי לא מברך. וכמבואר בתשו' מהר"מ שם. איכא למימר שפיר שאם נ"כ פעם שני אינו צריך לברך כלל:
אמנם מהא דכהנים נושאין כפיהם בשחרית ובמוסף ונעילה ומברכים בכל פעם כמ"ש המהר"מ מינץ. מוכח שפיר דאפילו היכא שכבר נשא כפיו פעם אחת. מ"מ כשנושא כפיו שוב פעם שני מחויב לברך. וראיה זו הביאה המהר"מ מינץ שם בתשו' ע"ש:
אלא שראיתי להגאון בעל ח"ס שם ששדא בה נרגא. וכתב וז"ל והנה נחזי אנן דברי הלבוש במח"כ בדוים. במ"ש טעם שמברכים פעם אחד ביום דוקא משום דומיא דלולב. ומשנה שלמה שנינו בשלשה פרקים בשנה הכהנים נושאין כפיהם ד' פעמים ביום בשחרית במוסף במנחה ובנעילת שערים. ומסתמא ברכו בכל פעם שנשאו כפיהם. וגם מסתמא אותן שברכו שחרית הן הן אותן שברכו בשארי תפילות. והנה במס' סוטה ילפינן פרשה כה תברכו מפרשה וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ומהתם ילפינן נ"כ. דבפרשה כה תברכו לא כתיב נשיאת כפים. והתם כתיב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. ומזה ילפינן זמן נ"כ שהוא בכל פעם שמקריבין קרבן ציבור תמידית. כגון תמיד ומוסף. ומזה ילפינן בפ"ב דמגילה (דף י"ח) ברכת כהנים בשעת תפילה אחר ברכת העבודה. מדכתיב וירד מעשות החטאת כו'. נמצא בכל תפילות ציבור שהם במקום קרבן ציבור הוא מ"ע דאורייתא לישא כפיו ולברך. ומברכים עליו ככל ברכת המצות. וע"כ גם דברי המהר"ם מינץ תמוהים שכתב שהכהנים מברכים בשחרית ומוסף ונעילה. ודבריו תמוהים דבשחרית ומוסף ונעילה פשיטא שמברכים שהוא דאורייתא. אך לברך באותה תפילה פעמים בציבורא אחרינא שהכהן בא להוציאם ידי חובתן שמוטל על הישראלים להתברך כמ"ש הרא"מ בס' יראים. או שעכ"פ מצוה להם להשתדל שתהא בר"כ בתפילתם. ע"ז קאמר הש"ס אי בעי מברך אי בעי לא מברך בר"כ ואהא קאי תוס' והגמ' ואמרו דכיון שברך פעם אחת ביום היינו בכל ימי השבוע דליכא אלא תפילה אחת היינו תפילת שחרית. דנ"כ במנחה בטלוהו משום שכרות. וא"כ אינו מחויב כי אם פעם אחד אפילו לציבורא אחרינא. באותה תפילה שכבר נשא בה כפיו. והדברים ברורים עכ"ד:
ובמחכ"ת הרמה נעלם ממנו דברי הרמב"ם (בפי"ד הל"ד) מהל' תפילה. שכ' וז"ל במקדש מברכין ברכת כהנים פעם אחת ביום. אחר תמיד של שחר באין ועומדין על מעלות האולם ומברכין כדרך שאמרנו. אבל במדינה מברכין אותה אחר כל תפילה חוץ ממנחה כמו שאמרנו עכ"ל. הרי שכתב מפורש דאין חיוב לנ"כ אלא פעם אחת ביום ולא בכל פעם שמקריבין קרבן ציבור. ואם נימא דאיכא מ"ע לברך בכל פעם שמקריבין קרבן ציבור היה להם לברך ברכת כהנים גם בקרבן מוסף ותמיד של בין הערבים. ומ"ש הח"ס דכיון דילפינן נשיאת כפים מפרשה וישא אהרן אתת ידיו וגו'. ילפינן מינה לזמן של נ"כ שיהיה בכל פעם שמקריבין קרבן ציבור כמו תמיד ומוסף. אין זה מוכרח משום דמפרשה וישא אהרן וגו'. לא ילפינן אלא על הזמן של נ"כ שיהיה בעבודה כמבואר בסוטה (דף ל"ח). ובמגילה (דף י"ח). אבל לא שיהיה החיוב של נ"כ בכל פעם שמקריבין קרבן ציבור דזה אינו מפורש בקרא שיהיו מחויבים לישא כפיהם בכל עת וזמן של הקרבת קרבנות ציבור. וא"כ צדקו היטב דברי המהר"מ מינץ. דשפיר יליף מהא שהיו נושאין כפיהם בשחרית ומוסף ומנחה וברכו בכל פעם שאפילו היכא שאינן מחויבים לעלות מ"מ אם עלה צריך לברך. דהא הכא כיון שעלו שחרית שוב אינם צריכים לעלות עוד במוסף ומנחה. שהרי אפילו בזמן הבית לא היו נושאין כפיהם אלא פעם אחת ביום בזמן התמיד של שחר ולא יותר. ואפ"ה היו מברכים גם כשנשאו כפיהם במוסף ובמנחה ונעילת שערים. ומוכח שפיר שאפילו היכא שאינו עובר אם לא עלה. מ"מ אם עלה צריך לברך. ועיין במל"מ שם (פי"ד הל"ט):
אלא שהתוס' בסוטה שם (דף ל"ח) ד"ה וכתיב. כתבו דבמקדש היו הכהנים נושאין כפיהם בעבודת תמיד. כדתנן בפ"ה דמס' תמיד כו'. וה"ה במוספין ובתמיד של בין הערבים עכ"ל. ועיין בירושלמי תענית (פ"ד הל"א) ופליגי בזה על הרמב"ם שסובר דהכהנים לא היו מחויבים לישא כפיהם אלא פעם אחת ביום. היינו בזמן הקרבת הקרבן תמיד של שחר ולא יותר. ולפי דעתם היו נושאין כפיהם בכל הזמנים של הקרבת הקרבנות ציבור. ולפ"ז יש לדחות שפיר כמ"ש הח"ס שאין ראיה מזה שהיו נושאין כפיהם ומברכים בשחרית ומוסף ומנחה שיהיו צריכים לברך אפילו היכא שאין מחויבים לעלות. כיון דכאן היו מחויבים לעלות מדאורייתא. אלא דמ"מ כיון דלפי דעת הרמב"ם בודאי מחויבים לברך אפילו היכא שאין צריכים לעלות כמ"ש. אית לן למימר בודאי שגם התוס' לא פליגי ע"ז דאפושי פלוגתא לא מפשינן. ועוד דאפילו לפי דעת התוס' נמי מוכח כן. דהא אפילו אם נימא שמחויבים מדאורייתא לישא כפיהם בכל פעם בתפילה. היינו משום דכיון דילפינן נשיאת כפים מפרשה וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. והתם כתיב וירד מעשות החטאת והעולה והשלמים. א"כ אית לן למילף גם לענין זה שיהיו מחויבים לישא כפיהם בכל עת וזמן שמקריבין קרבן ציבור קבוע דהיינו תמידין ומוספין. וה"ה בכל התפילות שנתקנו כנגד אותן הקרבנות כמ"ש הח"ס. אבל בתפילת נעילה בתענית ומעמדות שלא נתקנה כנגד שום קרבן כלל אלא כדי להוסיף תחינה ובקשה ביום התענית. כמ"ש הרמב"ם (פ"א הל"ז) מהל' תפלה. בודאי אינם מחויבים לישא כפיהם בתפילה זו. דמפרשה וישא אהרן וגו'. דילפינן מינה גם להזמן של נ"כ ליכא למילף אלא שיהיו מחויבים לישא כפיהם בזמן הקרבן. וה"ה באותו תפלה שהיא כנגד אותו הקרבן. אבל לא שיהיו מחויבים לישא כפיהם בתפילה זו שאינה כנגד שום קרבן כלל. והנ"כ בתפילה זו של נעילה בודאי אינו חובה. ואפ"ה היו נושאין כפיהם ומברכים בה. וא"כ הרי מוכח דאפילו היכא שאינם מחויבים לעלות לנ"כ. מ"מ צריכים לברך אם עלו וא"ש:
אמנם אכתי יש לדחות ראיה זו של המהר"מ מינץ אפילו לפי דעת הרמב"ם דס"ל שאין חיוב לנ"כ אלא פעם אחת ביום ולא יותר. משום דנהי שאינן מחויבים לישא כפיהם מדאורייתא אלא בזמן התמיד של שחר. וה"ה בתפילה של שחרית שהיא כנגד הקרבן תמיד של אותו זמן. ולא במוסף ומנחה שגם בביהמ"ק לא היו נושאין כפיהם בזמן הקרבן שלהם. וכ"ש בתפילת נעילה שאינה כנגד שום קרבן אלא לאפושי רחמי כמ"ש. אבל מ"מ מדרבנן בודאי מחויבים לישא כפיהם גם במוסף ומנחה ונעילה. דבהדיא תנן ברפ"ד דתענית בג' פרקים בשנה הכהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום בשחרית במוסף במנחה ובנעילת שערים. הרי דכן תקנו רבנן וחייבו אותן שיהיו נושאין כפיהם באותן תפילות של מוסף ומנחה ונעילה. וחייבין בנ"כ באותן תפילות מדרבנן. דומיא דכהן אחד לפי דעת התוס' במנחות (דף מ"ד) שכתבו דחייב בנ"כ מדרבנן. כמו שמבואר לעיל. ומשו"ה צריכים לברך דעל חיוב מצוה מדרבנן נמי מברכינן כמ"ש לעיל. אבל היכא שאינו מחויב לעלות גם מדרבנן. כגון כהן יחיד לדעת המהר"מ מינץ. או בציבורא אחרינא באותה תפלה עצמה שכבר נשא כפיו בה. שאם רצה אינו עולה. כדאמרינן בש"ס אי בעי לא בריך ואין עליו חיוב לישא כפיו גם מדרבנן איכא למימר שאם עלה אינו צריך לברך:
ובזה מיושב דברי הלבוש ממה שהשיג עליו בתשו' ח"ס שם. וכתב עליו וז"ל ודברי הלבוש במח"כ בדוים. במה שכתב טעם שאין צריכים לברך אלא פעם אחד ביום דוקא דומיא דלולב. ומשנה שלימה שנינו בג' פרקים בשנה כהנים נושאין כפיהם ד' פעמים ביום. בשחרית במוסף ובנעילת שערים. ומסתמא ברכו בכל נשיאת כפים. וגם מסתמא אותן שברכו שחרית הן אותן שברכו בשאר התפילות כו' עכ"ד. והובא לעיל. ולפמ"ש דברי הלבוש נכונים. משום דהתם במוסף ומנחה ונעילה מחויבים בנ"כ מדרבנן כמ"ש. וכן מבואר בהדיא בלבוש שם (סימן קכ"ט) וז"ל מן הדין היה ראוי לישא כפיהם בכל פעם שמתפללין שמונה עשרה בציבור כו'. אבל אמרו חז"ל שאין נשיאת כפים אלא בשחרית ומוסף ונעילה ביום שיש בו נעילה. אבל לא במנחה משום דשכיחא שכרות כו'. (ומשמע דס"ל להלבוש כדעת התוס' דסוטה הנ"ל שבביהמ"ק היו נושאין כפיהם בכל הזמנים של הקרבת הקרבנות ציבור הקבועים להם זמן) הרי דמחויבים בנ"כ באותן התפילות של מוסף ונעילה לכל הפחות מדרבנן. ומשו"ה מברכים בהם כמ"ש. אבל היכא שבא לישא את כפיו בציבורא אחרינא. כיון שאין בזה עליו שום חיוב אף מדרבנן. איכא למימר שדמי ללולב שכיון שבירך עליו פעם אחד ויצא ידי חובתו שוב אינו צריך לברך עליו כשנטלו עוד פעם שני באותו יום. וה"נ כיון שכבר נשא כפיו ויצא ידי חובתו. ואם היה רוצה עתה שלא לישא את כפיו הרשות בידו כמ"ש. אין צריך לברך וא"ש:
אמנם בעיקר דברי הלבוש שכ' לדמות זאת ללולב כמו שמבואר לעיל. נראה לפענ"ד דיש לחלק ביניהם. דהכא אע"ג שאם נשא כפיו פעם אחת שוב אינו מחויב לישא את כפיו עוד בציבורא אחרינא באותה תפילה גם מדרבנן כמ"ש. מ"מ אם נשא את כפיו קעביד מצוה כמ"ש המהר"מ מינץ בתשו' שם. כיון דהציבור עוד לא יצאו ידי חובתם בנ"כ. ומשו"ה צריך לברך. דומיא דנשים שפטורות ממצות עשה שהזמ"ג ואפ"ה מברכות כמבואר באו"ח (סימן י"ז. וס' תקפ"ט) וכמ"ש המהר"מ מינץ שם. אבל גבי לולב אם נטל הלולב פעם אחת ויצא בו שוב אין במה שנטלו שנית אלא חיבוב מצוה. ולא מצוה. כדאמרינן בסוכה (דף מ"ב) מכי אגביה נפיק ביה. ושם (בדף מ"א ע"ב) תניא ר"א בר צדוק אומר כך היה מנהגן של אנשי ירושלים אדם יוצא מביתו ולולבו בידו. הולך לביהכ"נ לולבו בידו. קורא ק"ש ומתפלל ולולבו בידו כו'. קורא בתורה ונושא את כפיו מניחו על גבי קרקע. הולך לבקר חולים ולנחם אבלים לולבו בידו כו'. להודיעך כמה היו זריזין במצות ע"כ. מבואר שאין בזה אלא משום זריזות מצוה לבד. ולא מצוה. ובירושלמי סוכה (פ"ג הל' י"א) הפליג בזה שאם הניחו על גבי קרקע שוב אסור לטלטלו. ועיין במג"א (ס"ס תרנ"א). וביו"ד (סימן רס"ו) בביאור הגר"א ס"ק ג' עי"ש. ועיין בתוס' סוכה (דף ל"ט). ד"ה עובר בסוף דבריהם. (ובדף מ"ה:) בתוס' ד"ה אחד עי"ש. וא"כ לא דמי כלל ללולב דהתם גבי לולב אין במה שנטלו שנית אלא משום חיבוב מצוה לבד. ומשו"ה אין מברכין עליו אלא על נטילתו הראשונה שאז יצא ידי מצותו. ולא על נטילתו של אח"כ שאין בזה אלא משום זריזות מצוה וחביבות מצוה בלבד. אבל הכא נהי שאינו מחויב לישא כפיו עוד היכא שנשא כפיו כבר פעם אחת. אבל אם נש"כ לפני ציבורא אחרינא אפילו בפעם שני כיון שהם לא יצאו עדיין ידי חובת נ"כ מקיים מצוה בזה שנושא כפיו אצלם. כמ"ש המהר"מ מינץ. ע"כ צריך לברך כמו אשה שמברכת על מצות עשה שהזמן גרמא כמ"ש. שוב מצאתי במאירי מגילה (דף כ"ז:) על הא דקאמר ר"א שמימיו לא נשא כפיו בלא ברכה. וז"ל ויש מפרשים אף שנשא כפיו פעם אחת כל שהיה מזדמן לו לישא כפיו פעם אחרת אף באותו יום חוזר ומברך. ואין זה נראה דמאי רבותא ודאי כך הוא הדין לברך כ"ז שנושא את כפיו עכ"ל. הרי שכתב בהדיא שצריך לברך. שוב ראיתי שכתב כן גם בס' הרי"ף על ע"י עי"ש - סיומא דהך פיסקא שאפילו היכא שנשא כפיו פעם אחד. מ"מ כשנושא כפי פעם שני לפני ציבורא אחרינא צריך לברך. כנ"ל:
יום ה' כ"ו תשרי תרנ"ד לפ"ק פה ביאלאסטאק.
השמטה
ובדברי התוס' דשבת שהובא לעיל בקונטרסי שכ' דלא ידע ר"י מאי איסור יש בזר העולה לדוכן אם לא משום ברכה לבטלה שלכהנים אמרה תורה לברך את ישראל ע"כ. ותמהו המחברים מסוגיא דכתובות (דף כ"ד ע"ב). דמפורש בהדיא דאיכא עשה בזר העולה לדוכן כמו שמבואר לעיל. הנה מצאתי בספר האשכול. סוף הלכות ברכות כהנים. ואמרינן בפרק האשה שנתארמלה. ישראל שנושא כפיו עובר בעשה. איכא מרבוותא אמרו עשה ממש דכתיב דבר אל אהרן וגו' כה תברכו. ולא זרים. ולאו הבא מכלל עשה עשה. ואיכא מאן דאמר מדרבנן. ומשום ברוכי דלא מצי מברך וה"ל ברכה לבטלה. והא דאמרינן באגדה אמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי. יודע אני בעצמי שאיני כהן ואם אומרים לי חברי עלה לדוכן הייתי עולה לא שהיה עולה ומברך ונושא כפיו. אלא היה עולה על הדוכן ועומד שם עכ"ל. פירוש דלדעת הני רבוותא דאמרי דאיכא בזר שנושא כפיו עשה דאורייתא. צ"ל דרבי יוסי לא היה נושא כפיו. אלא היה עולה על הדוכן ועומד שם. אבל לדעת האומרים שאינו אלא מדרבנן ומשום ברכה לבטלה. איכא למימר שרבי יוסי היה נושא כפיו ג"כ. אלא שלא היה מברך. בכדי שלא יהיה ברכה לבטלה. וא"כ י"ל שזו היא גם דעת הר"י בתוס' שבת הנ"ל. כדעת האיכא מ"ד שבס' האשכול. ומשו"ה כתב שאין בזר העולה לדוכן איסור אלא משום ברכה לבטלה. ולק"מ. ודו"ק: