זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן
אבן העזר · סימן ד
מעשה בא לידי באחד שעשה שידוך עם בתו מעיר אחרת והתחייב א"ע בקנס ובשבועה אם יחזור כנהוג ולבסוף מאנה המשודכת הכלה ולא רצתה המשודך בשום אופן, ואביה בראותו אשר לשוא יעמל לה כי לא תשמע לו בזה בשום צד. שלח להמחותן התנאים ושנים עשר רו"כ בעד הוצאותיו כפי חשבונו. ועשה עם בתו שידוך אחר. ועתה שלח המחותן השני איש מורשה ממנו לילך עמו לד"ת ומבקש ממנו הוצאותיו אשר עלה לו לפי דבריו שלשה ושלשים רו"כ. ועוד הוצאות האיש אשר שלח. לילך עמו לד"ת וקנס והבשת ועוד פיצוי בעד השבועה:
תשובה
הנה כבר מבואר ברמב"ם פ"ו מהלכות זכי' דאם חזרה האשה נותנת לו בעד כל הוצאותיו ואם הי' המנהג שיעשה כל אדם סעודה לרעיו או יחלק מעות לשמשים וחזנים וכיוצא בהם וחזרה בו משלמת הכל כפי המנהג והוא שיהי' לו עדים כמה הוציא. ע"כ. והובא בטור אה"ע ובש"ע סימן נ'. - וכן הקנס נמי מבואר שם ברמ"א סע' ו'. ובח"מ סימן ר"ז סע' ט"ז אשר קנס של שידוכים אין בי משום אסמכתא דדמי בושתו קשקיל:
אמנם כ"ז אם הי' האב חוזר בו. אבל הכא שלא חזר האב רק הבת הדבר מבואר ברמ"א שם דהיכא שהאב לא חזר בו רק הבת פטור האב מלשלם הקנס. והוא מתשו' הרשב"א סימן תשכ"א באחד שהשיא את בת בתו והתחייב א"ע בקנס ובשבועה ושוב חזרה הבת ופסק הרשב"א שהוא פטור משום דהוי אונס גמור דמאי הוי לו למעבד אטו תרקבי דדינרי לעייל לה? וכתב הב"ש שם ס"ק ט"ז דה"ה משבועה נמי קפטר לו הרשב"א דהוי אונס גמור. עי"ש:
וראיתי להרב בעל ח"ס חלק אה"ע סימן קי"ד שכתב וז"ל. אבל אני תמה מאוד על הגאונים הגדולים איך העלימו עיניהם הקדושים מדבר פשוט הרי כל עצמו של הרשב"א בנוי על שהאב אנוס דיטעון עשיתי כל מה שביכולתי ולא נתפייסה ומה לי לעשות עוד ותרקבא דדינרא אין ביכולתי ואונס הוא כו' אבל עכ"פ אסור לו ליתן הנדן להמשודך השני ולסייע כלל בשום סיוע של נשואין שהרי זה בידו עכ"פ. ובתשובת הרשב"א (כיון לתשובות הר"ש הנ"ל) לא נזכר כלל מהפזרת נדן ושם הוה עובדה בבת הבת והיתה יתומה ויש לה נדוניא וכל צרכי נשואיה מירושת אביה והזקן הזה אינו אלא כאפוטורופוס ויועץ שלה וכיון שטוען שלא נתפייסה מה לו לעשות יותר. אבל היכא שהנדן של האב לא ידעתי איך רשאי ליתן לה נדן ולהתעסק כלל בשום צרכי נשואין להשני עד שתברר מה שנולד לה כו' עכ"ד:
ולפענ"ד במחכ"ת של הגאון אין דבריו נכונים בזה. דהא אפילו ימא דאין האב רשאי לתת לה נדן ולא להתעסק בשום צרכי נשואיה בעבור מאנה בזה השידוך. ועליו לכופה בזה עד אשר בע"כ תענה אמן בזה השידוך ביודעה אשר זולת לזה השידוך לא יתן לה האב כלום ואינו רשאי להתעסק עמה בשום צרכי נשואיה ותהי' מוכרחת לישב עד שתלבין ראשה. וא"כ מה עליה לעשות טב למיתב טן דו מלמיתב שכולה וגלמודה כל ימי חייה. בכל זאת זהו דוקא רק עד אשר יבא העלם המשודך בקשר עם אחרת אבל אחר שישא אשה אחרת שוב חזר החיוב על האב לתת לה נדוניא וצורכי נשואיה בעבור השיאה לאיש אשר מחויב ע"ז מהך דאת בנותיכם תנו לאנשים כדאמרינן בכתובות ד' נ"ב ע"ב מבואר ברמב"ם פרק כ' מהלכות אישות ובסמ"ג לאוין פ"א דלאחר שנשא המשודך אחרת נתנתקו הקשורים לגמרי ואין באפשר שוב לתקן את כבר עותו. ולא מפטר האב מחיובא דידי' בזה שהפרה ברית ההתקשרות וביושה המשודך מקודם ולו היתה עוברת על עבירות חמורות שבתורה נמי לא מפטר מזה שמוטל עליו להשיאה. וזה פשוט. וכיון שכן איך יוכל לכופה בזה שתתרצה להמשודך ובאם אין לא יתעסק עמה בשום צרכי נשואיה בידעה מראש אשר כל דבריו ואיומיו אינם רק עד אחר שינשא המשודך ואחרי כן יהי' מוכרח לעשות את אשר מוטל עליו כמקודם. ולא שייך למימר בזה לאו כ"ע דיני גמירי כמובן. וא"כ אם היא אומרת אשב עד שתלבין ראשי ולא אתרצה בזה השידוך עם המדובר בשום אופן בעולם מה יוכל לעשות. ואם נאמר אשר מ"מ הי' לו להמתין עד אשר יתקשר המדובר ולא למהר לעשות עמה שידוך אחר דאולי בתוך כך בהמשכת הזמן היתה חוזרת בה, גם זה אינו דכיון דסוף סוף ישא המדובר אחרת ועליו יחול להשיאה לאיש. כמ"ש. א"כ אם נזדמן לו שידוך הגון לפי כבודו וכבוד משפחתו מדוע יעזבהו. וימתין עוד עידן ועידנין. מי ליד יתקע אשר אז יזדמן לו שידוך הגון לפי כבודו ואנן בהיפך קאמרינן לאו כל כמיניה לבייש ולזלזל את כבוד משפחתו ולפגום את כבודו בשידוך שאין הגון לו. כדאמרינן כה"ג בכתובות מ"א. ואם הוא חטא משפחתו מה חטאה. ומדוע הוא עונה ישא. בשידוך שאינו הגון לו לפי כבודו. אשר הוא יסוד ועיקר בכבוד חיי האדם עלי תבל. ואם היום הזדמן לפניו מי יאמר אשר יזדמן לו גם אחרי כן לזמן אחר שידוך לפי כבודו. ובנות צלפחד יוכיחו שהמתינו עד ארבעים שנה ויותר עד שהקרה ד' להם אנשים מהוגנים כמבואר בש"ס בב"ב ד' ק"כ ע"ב. באופן אשר אם היא אומרת שלא תתרצה בזה בשום אופן בעולם. ונזדמן לפניו שידוך הגון לפי כבודו אינו מחויב להניח ולהמתין עד אשר ינשא המדובר מקודם. דכיון דסוף סוף עליו יהי' מוטל להשיאה אין לו לעזוב את אשר טוב לפניו. ולהניח על זמן אחר דבר השידוך. בעת אשר לא ידע אם האחרון אשר יזדמן לפניו יהי' טוב לפניו לפי כבודו כזה בכל הפרטים. והאבני נגף וצורי מכשול בעניני שדוכים רבו מאוד ובפרט בימינו אלה הרי נתבאר שאין על האב שום פשיעה כלל. לא בזה שמאנה הבת ולא בזה שעשה עמה שידוך אחר והוי אונס גמור. ואין לחלק כלל בין בת הבת אשר אין עליו לתת לה נדונייתה לבת אשר מוטל עליו להשיאה. ובכל ענין הוי אונס גמור אצל האב. וז"ב. -
ולראיה על כל הא דכתבנו לעיל אעיד עד נאמן הוא הגאון בעל הרדב"ז. שכתב בתשו' חלק ראשון סימן שכ"ט וז"ל שאלת ממני אודיעך דעתי בראובן ששידך את בנו עם שמעון שישא בתו בחומרות וקנסות כמנהג ובשעה שראו את הכלה נתנו לה מתנות וסבלונות כמנהג ואבי הכלה הוציא הוצאות כמנהג וחזר בו הבן ואינו רוצה לקחתה מה יהי' בסבלונות ובקנס והוצאות. - תשובה. כתב הרמב"ם ז"ל שכל מאכל ומשתה ששולח החתן וכל מלבוש שבלה אינו חוזר וכל מה שהוא קיים חוזר הכל וכן כתב פ"ו מהלכות זכו"מ. וכתב עוד הורו רבותי שאם הי' מנהג המדינה שיעשה כל אדם סעודה ויאכיל את רעיו או יחלק מעות לשמשים ולחזנים וכיוצא בהן ועשה כדרך שעושין כל העם וחזרה בו משלמת הכל שהרי גרמה לו לאבד ממון כו' ומה לי הוציא החתן וחזרה בו הכלה מה לי הוציא הכלה וחזר בו החתן הכל שוה כיון שכן הוא מנהג המדינה והוא שתהי' ההוצאה כדרך שהי' אדם כמוהו מוציא. אבל אם הוציא הוצאות מרובות יותר מן הראוי פטור מלשלם אותו היתרון אפילו יש עדים. דמצי א"ל את הפסדת אנפשך. וכן אני סובר שאין חילוק בין אירוסין לשידוכים. הילכך אם יש בסבלונות שנשארו בעין מאשר שלח החתן לבדו כדי ההוצאות נוטל ההוצאה והשאר מחזיר ובעדים. כדכתב הרמב"ם ז"ל שאין זה מן הנשבעין ונוטלין. ואם אין בסבלונות כדי ההוצאה משלים החתן עליהם שיעור ההוצאה אבל כל מה ששלח אבי החתן ואמו ושאר הקרובים הכל חוזר שהרי אנוסים הם ומאי אי"ל למיעבד. ואפילו הי' מקבל עליו לרצות הבן עד שישא אותה פטור. דכי תרקבא דדינרי יהיב לו כדכתב הרשב"א (כונתו על הרשב"א הנ"ל) ובכל הדברים יש טענת אונס כו'. כללא דמלתא ראיית הכלה אין מעלה ומוריד לענין זה אלא נפרעין מן הסבלונות אשר נתן החתן לבדו כשיעור ההוצאה והשאר חוזר ואם לא הספיקו משלים ופורע גם הקנס. ואינו יכול לתפוס המתנות של אבי החתן ואמו בשביל הלואתו ולא בשביל הקנס אלא חוזר הכל ועושה דין עם החתן ואם אין לו הפסיד שאין אב חייב לפרוע חובות בנו. וזה דבר פשוט לא הי' לכותבו אלא מפני שטועין בו פעמים רבות ותופסים הכל הוצרכתי לכתוב שאינו מן הדין כו' שאין ראוי לתפוס משל אב בשביל חוב הבן. עכ"ד. -
הרי בהדיא מפורש יוצא מדברי הרדב"ז אשר גם באב אל בנו אמרינן כן דהוי אונס גמור בחזרת הבן. ולא חילק כלל בין בת הבת נדון הרשב"א אשר שם יש לה נדוניא ממקום אחר והוא אינו רק אפוטרופוס ויועץ שלה כדברי הח"ס לבין היכא שהוא האב ונותן הנדוניא וצרכי הנשואין ובכל גוני הוי אונס גמור לגבי האב. ואי"ל דהתם בעובדא דהרדב"ז לא הי' האב נותן הנדוניא וצורכי נשואין לבנו. דמאי פסקא אטו אין דרך לתת צורכי נשואין לבן כמו לבת אתמהה. ולכל הפחות הוי לו להרדב"ז לפלוגי בזה. ולחלק בין היכא שהאב נותן לו צורכי נשואין או לא. ובפרט שבעובדא דידיה משמע אשר גם האב נותן לו סבלונות וצורכי נשואין. א"ו דאין לחלק בזה כלל. ובין היכא שהי' יכול הבן להשיא א"ע בלא סיועת האב. ובין היכא שהי' האב נצרך לתת לו נדוניא וצורכי נשואין בכל ענין אין שום חיוב על האב להמניע טובתו ממנו בדבר הנוגע לכבוד משפחתו ולכבודו. ואם לא יתן לו צורכי נשואין ונדוניא. יהיו מוכרח לעשות שידוך שאינו הגון אשר בזה יפגום כבודו וכבוד משפחתו לא כן אם יתן לו כל הצטרכותיו יבחר בטוב לו אשר יהי' לשם ולתפארת לו ולכל משפחתו ואפילו בבן אמרינן כן. וכ"ש בבת אשר מוטל עליו להשיאה. וכן משמע בתשוב' מהר"מ אלשיך סימן ל'. ועיין עוד בתשובת הרשד"ם חלק אה"ע סימן כ"ו:
וביותר נפלאתי על הגאון בעל ח"ס שכתב דדברי הרשב"א אינם אמורים רק בעובדא דידיה אשר היתה בת הבת והי' לה נדוניא ממקום אחר והוא לא הי' רק אפוטרופוס ויועץ שלה. ואין ללמוד מזה לאב המשיא בתו אשר הוא הנותן לה צורכי נשואיה. והדבר מבואר בהדיא להיפך שם ברמ"א סע' ו' שכתב וז"ל י"א דמי שפסק על בתו או על בת בתו כו'. הרי שכתב בהדיא דגם בבת אמרינן כן ואין חילוק כלל בין בת לבת הבת. ורשום מקורו מתשובת הרא"ש:
הן אמת אשר בתשובת הרא"ש לא מצאתי דבר זה כלל. ועיינתי בד"מ וראיתי שם ס"ק ג' שכתב על ההיא דהרשב"א וז"ל ועיין לקמן בסימן קנ"ד בתשוב' הרא"ש דמשמע דאף באב דינא הכי. ושם בסימן קנ"ד כתב הטור וז"ל בטענת מאיס עלי אם כופין אותו להוציא כתב א"א הרא"ש ז"ל בתשובה אע"פ שהרמב"ם כתב כי אמרה מאיס עלי כופין אותו להוציא כו' אבל לשעבר אם סמכו על דברי הרמב"ם מה שעשו עשו. ואם היא ארוסה ואינה רוצה להנשא בטענת מאיס עלי ואביה פסק ליתן עליה ממון והארוס שואל מה שפסק ודאי כיון שבתו אינה רוצה לינשא לו אינו חייב ליתן שלא פסק אלא ע"מ שתנשא לו והיא אינה ברשותו לכופה שתנשא לו עכ"ל הטור וחשב הד"מ אשר כל זה הוא מתשובת הרא"ש ובעבור זה כתב בד"מ ועיין לקמן בסימן קנ"ד בתשוב' הרא"ש דמשמע דאף באב דינא הכי. וכן ברמ"א ציין מקורו בתשוב' הרא"ש כלל מ"ג. ובאמת ז"א דמהא שכתב הטור ואם היא ארוסה הוא דברי הטור בעצמו. דבתשוב' הרא"ש לא נזכר מזה שום רמז. ואם סמכו על דברי הרמב"ם הוא סיום תשובת הרא"ש. וכן משמע מהדו"פ עי"ש. איך שיהי' הרי נתבאר דעת הטור אשר אין לחלק כלל בין בת לבה"ב. וכן קבע הרמ"א להלכה היפך דעת הח"ס הנ"ל. וכן משמע במרדכי פרק מי שמת רמז תרט"ו. עי"ש. ומה שקשה ע"ז מדברי המרדכי פ"ק דב"מ. עיין אחרונים. ובח"ס כאן דלק"מ. ועיין עצא"ר. עוד אני תמה על הרב בעל ח"ס שכתב דהאב לא מקרי אנוס משום שהי' לו לכופה בנתינת נדונייתה וצרכי נשואיה. ולמד כן מתשובת הרשב"א הנ"ל דהרי כל עצמו של הרשב"א בנוי על זה שהאב אנוס דיטעון עשיתי כל מה שביכולתי ולא נתפייסה ומה לי לעשות עוד ותרקבא דדנרי אין ביכולתי וכן פירש"י בגיטין (ד"ל וז"ל) אטו תרקבא כו' והרי אין לו ואנוס הוא והרי פייסה במה שבידו לעשות ולא אפייסה עכ"ל. נמצא אי ידעינן דהוי ביכולתו לפייסה ולא עביד הרי חייב בקנס ועובר חרם ונניח שיטעון שפייסה בכל יכולתו ולא אפשר יותר ונאמין לו זה עכ"פ אין לו לסייע לה כלל בשום סיוע של נשואין ולכופה בזה. ובתשובת הרשב"א הנ"ל שם הוה עובדא בבת הבת אשר האב אינו כו' עכ"ד. ודבריו תמוהים מאוד דע"כ לא אמרינן דעליו לפייסה בכל מה שביכולתו היינו דוקא היכא דהתנה בהדיא לפייס את בתו אם תסרב. ע"ז אמרינן דעליו לעשות כל מה שביכולתו לעשות ולפייס. וזהו מהך עובדא דגיטין שם דאמרינן ההוא דאמר אם לא אפייס מכאן ועד תלתין יומא להוי גיטא אזיל פייסה ולא אפייס אמר רב יוסף מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה. וזהו אין לו כדפירש"י הא כל מה שבידו לעשות מחויב לעשות ולפייסה כיון שהתנה לפייסה. וזהו דוקא היכא דהתנה בהדיא לפייס. אבל בעובדא דא אשר האב לא התנה כלל לפייס. רק התחייב את עצמו בקנס באם יעבור. כפי הנהוג אצלינו לכתוב קנס מצד העובר לצד המקיים א"כ אין שום חיוב על האב כלל לפייס את בתו. רק כיון דבתו ממאנת בזה והוא לא הניא לבבה לחזור בזה. הוי אונס גמור. ואינו מחויב כלל ליתן לה כל אשר לו ולפייסה. דע"ז לא קיבל כלל. וכן משמע ברשב"א שם שכתב דזה הוי אונס גמור כיון שלא רצתה הבת להנשא. ואפילו תאמר דהי' יכול לפייסה במעות ליתן אפילו התנה שאם תסרב שיפייסה אטו תרקבא דדינרי בעי למיתן לה כו' משמע דהיכא דלא התנה כלל לפייסה אינו מחויב לפייסה אף במה שבידו. רק היכא שהתנה בהדיא לפייסה דאז אמרינן דעליו לעשות כל מה שבידו. אפילו הכי הוי אנוס משום דתרקבא דדינרי אין לו ליתן לה וכן מבואר בתשובת הרדב"ז שהבאתי לעיל בהדיא דדוקא היכא דהתנה לפייסה. הדברים נאמרים. וכן הוא בהדיא בתשוב' מהר"מ אלשיך סימן ל' עי"ש. דדוקא היכא שהתחייב עצמו להניאה ורוצה לפייסה. ולא בענין אחר. וא"כ בעובדא דידיה אינו מחויב לפייסה כלל אף במה שבידו. וזה ברור ואחרי שעיינתי בזה מצאתי כדברינו להדיא בתשובות הרשב"א חלק ג' סימן רי"א. וז"ל שם. שאלתם כו'. -
ונראה דהח"ס בעצמו חזר בו דבתשובותיו סימן קל"ד נשאל על ענין כזה וכתב שם וז"ל דבר זה כו' והשלישית קנסות וחרמות נוהגים לכתוב מצד העובר לצד המקיים והוא לכאורה על שניהם האבות והבנים ומי מהם חוזר וגורם הירוס יתחייב בקנס לפי הכתוב בהתנאים והנה אם האבות גורמים הירוס הן בהפרזת נדן או חיובים שלהם או שאינו רוצה להשיא בתו להחתן פשוט דהוי צד העובר ויתן הקנס אך אם מהבנים אינם רוצים הנה אם הי' כתוב בנוסחתינו שהאב מחייב עצמו לפייס בתו היינו צריכים לדברי תשובת הרשב"א שאמר וכי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה כו' אן בנוסחאותינו לא כתב כן אלא צד העובר יתן והלא האב אינו עובר כלל והוא לא התחייב עצמו כלל ליתן קנס עבור בתו רק מי הוא העובר הוא ישלם. נמצא האב פטור לגמרי ואין אנו צריכין לכל הנ"ל. ובחיוב הבת אם ראינו בידו כח והרשאה וכתבה בו שהיא נתנה לו רשות לחייב עליה קנס א"כ ידו כידה בענין זה וחייבת היא לשלם. אך אינו מפורש בכח והרשאה שהרשית לאביה לחייב אותה בקנס. אזי נאמר שלא הרשית לאביה אלא לקשר ולזווג ולא לחייב בקנס ואומדנא אין כאן כו' עכ"ד. הרי שכתב בהדיא דהיכא שלא כתב בהדיא שהאב מחייב את עצמו לרצות את בתו אינו מחויב לפייסה בכל מה שבידו. ודברי הרשב"א אינו רק היכא שהתנה לרצות את בתו כמ"ש. וגם לא כתב לחייב את אבי הבת. ולחלק בין בת הבת נידון הרשב"א בין בת אשר מוטל עליו להכניס לה צורכי נשואין. ולהספיק לה נדוניא. כמ"ש לעיל, ונראה אם כי תשובה זו קדומה חיא בזמן. בעת סדורם לדפוס הקדים את המאוחר. והמוקדמת כתבה באחרונה אשר עליה נסמוך. ובחדא מסכת כי האי יש סדר למשנה.- ועתה נבא לנדון דידן. הנה לפי מה שביארנו כיון דהבת חזרה בה פטור האב מקנס ומהוצאות כמו שכתבנו מדברי הרדב"ז ז"ל ואף אם עשה עמה שידוך אחר נמי לא מקרי פשע ובכל גווני הוי אנוס ומפטר כמ"ש והארכנו בזה דלא כתשובת ח"ס. רק אי"ל חרם בי"ד על האב אם הוא לא הניא לבב בתו לזה. ויותר אין. והבת נמי פטורה מקנס. רק ההוצאות מחויבת לשלם אם יש לה מעות משלה. אבל לתפוס מעות האב זה אינו רשאי דאב אינו מחויב לשלם חובות בתו והכסף ששלח לו עבור הוצאותיו נמי מחויב לשלם ולהחזיר לו. כי הוא לא שלח לו רק באופן שלא ירד עמו לדין. ועביד אינש דזבין דינא. וכיון שהזמינו לדין מוקמינן הדבר על שורת הדין. ומחויב להחזיר לו. והוא יקבל עליו חרם בי"ד אשר הוא לא הסית לבב בתו לזה. ובתשובת שבות יעקב חלק ג' סימן קי"ז כתב לחייב את האב לשלם ההוצאות. ודבריו אינם נכונים בזה. רק בכל גווני פטור האב מקנס ומהוצאות כמ"ש. ואין להאריך בזה יותר.- ומה שתבע ההוצאות עבור המורשה אשר שלח הדבר פשוט דאפילו אם הי' יוצא חייב בדין נמי פטור מההוצאות כיון שלא סירב הנתבע לילך לדין. כמובא בח"מ סימן י"ד. ובפרט שיצא זכאי. ובושת אין דנין. כמבואר באחרונים. ועיין בי"מ כאן. ובקצוה"ח סימן ר"ז סק"ז ובח"ס אה"ע חלק א':
הצעיר יהונתן אבעלמאן חונה פה ק"ק חאראשץ. -