אור ברסלב
זכרון יהונתן חלק א אבן העזר › סימן ג

זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן

אבן העזר · סימן ג

סימן ב

שאלה

אשה המסוכנת בלידתה. והרופאים אמרו שאם תתעבר ותלד עוד. תהיה מסוכנת למות משום צער עיבור ולידה. אם מותרת לשמש במוך בשעת תשמיש או לא:

תשובה

גרסינן ביבמות (דף י"ב ע"ב). תני רב ביבי קמיה דר"ג שלש נשים משמשות במוך. קטנה מעוברת ומניקה כו'. ופרש"י משמשות במוך מותרות לתת מוך במקום תשמיש כשהם משמשות כדי שלא יתעברו עכ"ל והתוספות כתבו פירש בקונטרס מותרות לשמש במוך אבל שאר נשים אסורות משום השחתת זרע כו'. ור"ת אומר דלפני תשמיש ודאי אסורה ליתן שם מוך דאין דרך תשמיש בכך הרי הוא כמטיל זרע על העצים ואבנים כשמטיל על המוך. אבל אם נותנת המוך אחר תשמיש אין נראה לאסור כו'. משמשות במוך דקתני היינו צריכות לשמש במוך עכ"ל. ולכאורה קשה לדעת ר"ת דס"ל דלאחר תשמיש שרי לתת מוך משום דאין אשה מצוה אהשחתת זרע מהא דאמרינן בכתובות (דף ע"א ע"ב). שתהא ממלא ומערה לאשפה יוציא ויתן כתובה. ובגמרא קפריך ע"ז ותעבד. וקאמר ר"י א"ש שתהא ממלא ונופצת. והשתא בשלמא לדעת רש"י דס"ל שגבי אשה נמי איכא איסור דהשחתת זרע א"ש דקתני יוציא ויתן כתובה. אבל לדעת ר"ת אכתי קשה תעבד הכי כיון דלגבי דידה ליכא איסור כלל לפי דעתו. וי"ל דלדעת ר"ת איירי בבאה מחמת טענה דאמרה בעינה חוטרא לידה ומרה לקבורה. וכ"כ הריב"ש הובא בשמ"ק שם דטעמא דיוציא הוא או משום דאמרה בעינה חוטרא לידה כו'. או משום דאיכא איסורה בדבר דאסור לה להשחית זרע לבטלה. וראיתי בספר בית מאיר אה"ע (סימן כ"ג) שכתב להוכיח מסוגיא זו כדעת רש"י ז"ל דאיכא איסורא בזה עי"ש. ובאמת אין מזה תברא לדעת ר"ת כלל כמ"ש. - והא דכתב ר"ת דקודם תשמיש אסורה לתת מוך משום דהוי כמשמש על העצים ואבנים. כוונתו בזה דכיון דאפשר לה לתת מוך לאחר תשמיש שאין בזה שום איסור כלל ממילא אסורה לעשות איסור ולתת מוך מקודם תשמיש. כיון שלהציל את עצמה שלא תתעבר יהי' סגי לה בנתינת המוך אחר תשמיש. א"כ אין בעשית האיסור של נתינת המוך קודם תשמיש שום נדנוד הצלת סכנה כלל וזה פשוט. שוב עיינתי וראיתי שכ"כ גם בספר ב"מ שם. ובזה מיושב מה שהקשה החמ"ש בחלק אה"ע (סימן מ"ו). על מה שאסר ר"ת לתת מוך מקודם תשמיש יעוי"ש:

והנה בנמוק"י בפ"ק דיבמות הביא פירש"י דמשמשות במוך שמותרות לתת מוך מקודם תשמיש. והקשה עליה דא"כ כי אמרינן קודם הזמן הזה משמשות כדרכן שהיינו דאסורה לשמש במוך. ואמאי כיון דאין מתעברת כל עיקר אין כאן משום השחתת זרע. ולפיכך פירש דמשמשות במוך היינו דחייבות לשמש במוך עי"ש. וביאור דבריו דאיהו ס"ל שדוקא בזרע הראוי להוליד איכא איסור השחתת זרע. כיון שבלעדי המוך הי' הזרע ראוי להוליד. והמוך גרם ביטול והפסד להזרע. שעל ידו הזרע כלה ואזיל לאיבוד. אבל בקטנה כיון שאינה ראויה להוליד אין כאן איסור השחתת זרע כלל. כיון שבל"ז נמי האי זרע לאיבוד אזיל. ולא ישא פרי גם בלעדי המוך. ומשו"ה הקשה אפירש"י שכתב דמותרת לשמש במוך דמשמע אשר ברצונה הדבר תלוי. וא"כ הא דאמרינן שקודם הזמן הזה משמשות כדרכה היינו שאסורה לשמש במוך. ואמאי הא האי זרע אינו ראוי להוליד. דהא אינה מתעברת כל עיקר. ובכה"ג אין כאן איסור השחתת זרע כלל. וא"כ אמאי אסורה לשמש במוך. ומשו"ה פירש דהאי משמשות במוך דקאמר הוא שמחויבות בכך. והא דממעטינן לקטנה פחותה מכאן שמשמשת כדרכה היינו לומר שאינה מחוייבת הא אם ברצונה לשמש במוך רשאי. דכיון שהיא קטנה שאינה מתעברת. והאי זרע אינו ראוי להוליד ליכא גבה איסור השחתת זרע כלל:

וראיתי למרן הגאון רעק"א ז"ל בתשובותיו (סימן ע"א). שתמה על הנמוק"י בממ"נ. דאם הי' ס"ל בכוונת רש"י דהוי כמשמש על העצים ואבנים. ממילא ליתא להקושיא כלל. דמה בכך שאינה ראויה להתעבר הא מ"מ הוי כמשמש על העצים ואבנים. ואי דרצון הנמוק"י לדמות דתשמיש שאינה יכולה להתעבר יהי' ג"כ לאו דרך תשמיש ודומה לשימוש במוך. א"כ אמאי נקט הקושיא דמקודם לזה אמאי אסורה במוך. בהיפוך ה"ל להקשות דגם בלא מוך תתסר כל קטנה ואילונית עכ"ד:

ולפמ"ש בביאור כוונתו לק"מ משום דאיהו ס"ל דכל כי אורחיה אין בו משום השחתת זרע. ומשו"ה תשמיש דקטנה ואילונית מותרות אע"ג שאין יכולות להתעבר. ורק בזרע הראוי להוליד כלומר במשמש עם האשה שיכולה להתעבר אסור לתת מוך ולהאביד הזרע כיון שע"י נתינת המוך גרם לו להפסיד פעולת הזרע. ואם נתנה להמוך אחר תשמיש הוי האיסור רק עלה דידה לבד. ואם נתנה את המוך מקודם תשמיש הוי האיסור גם עליו. יען שהזרע הי' ראוי להוליד והוא מפסידו על ידי המוך. והוי כמשליך זרעו על גבי עצים ואבנים. אבל במשמש עם הקטנה ואילונית שבל"ז נמי אין הזרע ראוי להוליד כיון שאינה מתעברת כל עיקר בכה"ג ס"ל שמותר לתת מוך בשעת תשמיש כי אין המוך מעלה ומוריד בזה כלום. ולא הוי כמשמש על העצים ואבנים כיון דאיהו כאורחיה משמש. וגוף נהנה מן הגוף. ואיבוד זרע אין כאן כיון שבל"ז נמי אינה ראויה להתעבר. משא"כ עם הגדולה שהזרע הי' ראוי להוליד הוי איבוד זרע בזה שמשמש במוך ואסור. וז"ל הריטב"א ביבמות שם שאחר שהביא לפירש"י דמותרות לשמש במוך כתב פירוש לפירושו דבשאר נשים אע"ג דלא מפקדי אפו"ר מ"מ אסורות הן להשחית זרע הראוי להוליד. ואע"ג דכל כי אורחיה אין בו משום השחתת זרע דהא ביאת קטנה ואילונית מותרות. תשמיש במוך לאו אורח ארעא הוא וכל דהוי ליה מוך בשעת תשמיש אפילו לדידיה איכא איסורא דה"ל כמשמש על העצים ואבנים. וכי ליתא למוך בשעת תשמיש איכא איסורא בדידה. מיהו אין פירוש רבינו מחוור דאי ג' נשים מותרות לשמש במוך קאמר א"כ כי אמרינן קודם הזמן הזה משמשות כדרכן והולכות היינו דאינן מותרות לשמש במוך ואמאי כיון דאינן מתעברות כל עיקר אין המוך מעלה ומוריד כלום כו'. והנכון דחייבות לשמש במוך קאמר. ופחות מכאן ויתר ע"כ אינם חייבות אלא פעמים מותרות כגון קטנה ופעמים אסורות כגון גדולה וחכמים אומרים דאפילו אלו משמשות כדרכן בלא מוך אם ירצו ואינם חייבות לשמש במוך עכ"ל. ופירושו הוא כמ"ש דתשמיש דמוך עם הגדולה לא הוי כמו תשמיש דקטנה אע"ג דתרווייהו אין הזרע ראוי להוליד משום דתשמיש דקטנה אורחיה. אבל תשמיש במוך עם הגדולה לאו אורחיה והוי הפסד זרעו. כיון שבלא המוך הי' הזרע ראוי להוליד:

ומדברי הריטב"א האלו מבואר סתירה גם למה שחידש שם הגאון רעק"א ז"ל בישוב קושיתו הנ"ל על הנמוק"י שזה האיסור של תשמיש דמוך לא הוי רק עלה דידה ולא על הבעל כלל. אפילו היכא שנתנה להמוך מקודם תשמיש עי"ש. ובדברי הריטב"א מפורש שהיכא שהי' המוך שם מקודם תשמיש הוי האיסור גם עליו באשה הראוי' להוליד. ואע"ג שגם הוא הקשה על רש"י ז"ל מהא דקטנה פחותה מכאן שמשמשת כדרכה כמו שהקשה הנמוק"י ודו"ק:

והנה הרשב"א ביבמות שם הקשה ג"כ על דעת רש"י שפירש מותרות לשמש במוך מהא דקטנה פחותה מכאן שמשמשת כדרכה כמו שהקשו הריטב"א והנמוק"י ז"ל. ובכתובות (דף ל"ט) הוסיף להקשות עוד דאם ר"מ מותרות קאמר א"כ חכמים אמאי פליגי עליה. דהא הא דקאמרי רבנן דמן השמים ירחמו דלא מעברה. וכיון דכן אמאי לא שריא לה במוך הא אין כאן השחתת זרע כלל כיון דלא מעברה. וכן הקשו הרמב"ן והרא"ה ותלמידי הרשב"א הובא בשמ"ק כתובות שם. ועבור כן פירשו כולם הא דשלש נשים משמשות במוך היינו דחייבות לעשות כן היכא דלא ליתו לידי סכנה. ובלא מוך אסור להם ולבעליהם לשמש. וחכמים דפליגי עליה דר"מ וקאמרי דמשמשות כדרכן. וכן קטנה פחותה מכאן דמשמשות כדרכה לכ"ע. היינו דאינם מחויבות לשמש במוך בדוקא. הא אם רצונם לשמש במוך הרשות בידם:

ואחרי שבארנו את כל השיטות אשר להראשונים ז"ל בזה נבוא לנידון דידן באשה המסוכנת בלידתה. ונראה דלענין לתת מוך אחר תשמיש יש להתיר בפשיטות לא מבעיא לדעת ר"ת דס"ל דאשה אינה מצוה על השחתת זרע כלל וכן דעת הריב"ן הובא במרדכי. ודעת הר"י בן יכיר הובא בשמ"ק נדרים (דף ל"ה ע"ב). דשרי לדידהו לחת מוך לאחר תשמיש לכל הנשים. אלא אף לדעת הרמב"ן והרשב"א והריטב"א והרא"ה והנמוק"י ותלמידי הרשב"א דס"ל שגם אשה מצוה על השחתת זרע. מ"מ הא כתבו דהא דפליגי חכמים על ר"מ וקאמרי משמשות כדרכן שהיינו דאינם מחויבים לשמש במוך בדוקא אבל אם ברצונם יכולות לשמש במוך גם לרבנן. וא"כ באשה המסוכנת בלידתה הרשות בידה לשמש במוך לכ"ע. וראיתי למרן הגאון רעק"א ז"ל שם בתשובה (סימן ע"א) שכתב לאסור גם, לתת מוך אחר תשמיש. ותמך יתדותיו על דברי הרמב"ן והריטב"א והנמוק"י ושאר הראשונים הנ"ל עי"ש. ולפענ"ד לפמ"ש מוכח מדבריהם ז"ל להיפך ודו"ק:

והנה לכאורה הי' נראה לי לחלק בזה ולומר דהא דס"ל להני רבוותא דלרבנן יכולה לשמש במוך היינו משום דכיון דאם מעברא לא סגיא דלא מתה. דהא בתוך הזמן הזה היא מתה בודאי. וזהו דבר התלוי בטבע. והא דסמכינן על זה דמן השמים ירחמו הוא רק לענין זה שלא תתעבר כלל. ומשו"ה יכולה לשמש במוך בממ"נ דאם לא ירחמו עליה מן השמים הרי היא בודאי מתה ומותרת משום פיק"נ. ועוד דהא גם עוברה מת. ואם ירחמו עליה מן השמים הלא יהיו הרחמים מן השמים עליה בזה שלא תתעבר ואז אין כאן השחתת זרע. שהרי בלעדי המוך גם כן לא תתעבר. אבל אאשה המסוכנת בלידתה כיון שאין המיתה בה ודאי כל כך, א"כ יכול להיות הרחמים מן השמים עליה בזה שלא תמות בלידתה. וכיון דע"י רחמי שמים יכולה היא להתעבר ולהוליד אסורה לשמש במוך. ולא דמי להנך נשים משום דבהו לא יוכל להיות הרחמים מן השמים רק ע"ז שלא תתעבר שהרי אם תתעבר בתוך הזמן בודאי מתה. וכיון דאף אם ירחמו עליה לא תתעבר אין כאן השחתת זרע במה שתשמש במוך. משא"כ הכא דאף אם היא מסוכנת בלידתה. מ"מ כיון שאין המיתה בזה ודאי וע"י רחמי שמים יכולה להוליד ולחיות הוי השחתת זרע בזה שתשמש במוך:

אמנם אין נראה לחלק בזה חדא דלפעמים גם הכא הוי מסוכנת ודאית שהמיתה ע"י לידתה בה ודאי כמו התם. ועוד דכיון שהיא מסוכנת בלידתה. בודאי שריא לה לעבור על איסור תשמיש דמוך משום פיק"נ. ואדרבה גם מחויבת לעשות כן. ואין לה להשען על רחמי שמים שיעשו לה נס שתלד ותחיה. מידי דהוי אכל פיק"נ שדוחה אפילו לאיסורי כריתות ומיתת בי"ד מדאורייתא. ולא סמכינן אניסא והא דקאמרי רבנן שאינה מחויבת ויכולה לסמוך על זה דמן השמים ירחמו. צ"ל שהיינו דוקא לענין זה שלא תתעבר כלל. דס"ל שאינה מחויבת למיעבד איסורא להציל עצמה מסכנה במקום שיוכל להיות שלא יבא הדבר לידי סכנה כלל. אבל אם נימא דבודאי תתעבר. כיון שהסכנה יבא לה בודאי. בכה"ג הדבר ברור שאינה רשאית לסמוך לכתחילה ארחמי שמים. ומחויבת לעשות כל טצדקי בכדי להציל את עצמה מסכנה ולא לסמוך אניסא. כי אולי לא תפיש אז זכותה כל כך להצילה ולעולם יבקש אדם רחמים שלא יחלה שאם חלה צריך פרקליטין גדולים. ואף אם נימא שאינה מחויבת גם בזה. לכל הפחות הרשות בידה לעשות כן. וא"כ יכולה היא לשמש במוך גם כאן בממ"נ דאם תתעבר הלא תבא בודאי לידי סכנה ויכולה למיעבד איסור תשמיש דמוך משום פיק"נ ולא לסמוך אניסא. ואם ירחמו עליה מן השמים שלא תתעבר הרי אין בהתשמיש דמוך השחתת זרע כלל. כיון שגם בל"ז נמי לא תתעבר. ותדע דהא רבנן דפליגי עליה דר"מ וקאמרי דמשמשות כדרכן אכל הני תלתא קאמרי ולדעת הני רבוותא הנ"ל פירושו שאינה מחויבת אבל מ"מ אם ברצונה לשמש במוך הרשות בידה. וקשה בשלמא קטנה הוי המיתה בה ודאי. וכן מעוברת אם תתעבר תעשה בודאי עוברה סנדל. ומה שתסמוך על רחמי שמים הוא רק לענין זה שלא תתעבר ומשו"ה יכולות לשמש במוך כיון שאין הזרע ראוי להזריע גם בלעדי המוך כמ"ש. אלא מניקה מאן יאמר לן שלא תתעבר אולי ירחמו עליה מן השמים בזה שלא תצטרך לגמול את בנה. שתרב חלבה אשר יספיק להניק את שתיהם. או שלא ימות בנה אף אם תגמלהו. ודוחק לומר דהא דקאמרי דלרבנן מותרות לשמש במוך קאי רק אהני תרתי אקטנה ומעוברת ולא אמניקה. דהא ר"מ בכולן חייבות קאמר וממילא רבנן דפליגי עליה ואמרי דאינן חייבות רק מותרות על כל הני תלתא קאמרי. דכולהו בחדא מחתא מחתינהו וחד דינא אי"ל בין לר"מ בין לרבנן. דאל"כ לפלוגינהו ולתנינהו דהני תרתי קטנה ומעוברת נהי שאינן חייבות מ"מ מותרות אבל מניקה לא לבד שאינה מחויבת אלא שאסורה ג"כ. ומדלא מפלגינהו מוכח שכולם שוות בזה שאינם מחוייבות רק מותרות וגם הראשונים ז"ל סתמו דבריהם ולא חלקו כלל בין קטנה ומעוברת לבין מניקה. ומשמע דכולהו חד דינא אי"ל ומותרות. אע"ג שגבי מניקה יוכל להיות הרחמי שמים גם על זה שלא תמית לבנה. ועוד דהא לפי מאי דבעי למימר מעיקרא דשמא תמות קאמר תקשי אמאי מותרות לרבנן הא יכול להיות שירחמו עליה מן השמים שתלד ולא תמות. והוי השחתת זרע ודוחק לומר דלמאי דס"ד מעיקרא הוי ס"ל דרבנן דפליגי עליה דר"מ סברי שאסורות ג"כ. כיון דלר"מ ודאי מחויבות לדעת הני רבוותא כמו שהוכיחו מקטנה פחותה מכאן כמבואר לעיל. א"כ רבנן דפליגי עליה לא פליגי רק בזה דאינן מחויבות. אבל מ"מ מותרות גם לדידהו. ועוד דלמסקנא נמי תקשי לרב זביד דאמר אין בנים בלא סימנים. ופירשו התוס' דס"ל שאין עיבור בנים מצוי להיות בלא סימנים מיהו זימנין אתו. ורבה בר לואי דקאמר שבתוך הזמן הזה היא מתה ועוברה מת. אע"פ דלפעמים חיה משום דלא שכיחא. ובברייתא דרב ביבי דנקט שמא תמות בשביל המיעוט וכ"כ הרשב"א. וא"כ לדידיה הרי אינה ודאי מתה דהא איכא מיעוט שיולדות וחיות. ואמאי מותרת לשמש במוך אולי ירחמו עליה מן השמים שתלד ותחיה כיון דאינה ודאי מתה. והוי השחתת זרע. ועוד דהא בעוברה שמקשה לילד מותר לחתוך העובר שבמעיה משום סכנתא דידה כמבואר במשנה ספ"ז דאהלות. ובסנהדרין (דף ע"ב) ומכ"ש שמותר להאביד הזרע מקודם משום סכנתא ולא לסמוך אניסא. וא"כ מותרת היא לשמש במוך בממ"נ דאם תתעבר הרי תהי' מסוכנת ושרי לה להאביד הזרע משום סכנתא מק"ו דעובר שחותכין אותו משום הצלתה. ולא לסמוך על הנס שתלד ותחיה. ואם ירחמו עליה מן השמים אשר לא תתעבר כלל. הרי אין כאן השחתת זרע בהמוך כיון שבלעדי המוך ג"כ לא תתעבר. ועוד דהא הריטב"א הקשה שם אדעת רש"י שכתב דלר"מ מותרות. וז"ל דא"כ לרבנן דאמרי זו וזו משמשות כדרכן אתו למימר דאפילו הני ג' נמי אסורות לשמש במוך. ואמאי כיון דאיכא סכנה כלל האיך מכניסות עצמן משום שומר פתאים ד' עכ"ל. הרי אין סברא כלל לומר שיהיו אסורות לשמש במוך במקום דאיכא חשש סכנה בדבר:

וגם דעת רש"י ז"ל נמי לא פסיקא כ"כ לאסור נתינת המוך לאחר תשמיש. שהרי הר"י בכתובות (דף ל"ט ע"א). כתב שגם רש"י ס"ל כר"ת דאשה אינה מצוה על השחתת זרע כלל. וכן כתב הרא"ש הובא בשמ"ק שם. והא דלא פירש"י דאיירי לאחר תשמיש וחייבות הוא משום דשמעתא קמייתא דריש נדה משמע דאיירי מקודם תשמיש. דפריך התם על שמאי דס"ל כל הנשים דיין שעתן. משום דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוי אתא דכותלי בית הרחם לא מוקמי דם. משמשות במוך מאי איכא למימר. פירוש דשמא המוך העמיד את הדם. הרי מוכח מכאן שנותנת שם המוך מקודם תשמיש ולא אח"כ. משום דלאחר תשמיש אינה מעכבת שם המוך כלל. כי היא מכנסת שם להמוך ומקנחת ושואבת בו את הזרע ומוציאתו מיד. ועיין ביש"ש יבמות פ"ק הלכה ח'. שתמה מסוגיא זו על ר"ת וכתב שתימא בעיניו על ר"ת איך עלה בדעתו לפרש בענין אחר נגד הך סוגיא דריש נדה שמוכח מינה דאף קודם תשמיש מותרת. ועיי"ש שדחה עבור זה לדעת ר"ת ופירושו לגמרי:

הן אמת שרש"י ז"ל פירש שם על הא דפריך משמשות במוך מאי איכא למימר דקאי אהנך שלש נשים המשמשות במוך ומשמע דמנייהו קפריך. אמנם מ"מ אין מזה קושיא לדעת ר"ת דס"ל שגם הני ג' נשים נמי אסורות לשמש במוך קודם תשמיש. יען משום דהרבה נשים פרוצות יש שמשמשות במוך ואינם משגיחין בהאיסור כלל. ובכ"ז אם נגעו בטהרות אמרינן גם בהם שדיין שעתן. אע"ג שהמוך מעמיד את הדם. וע"כ צ"ל כן גם לדעת רש"י ז"ל. דאי מהנך ג' נשים דוקא קפריך קשה הא ד' נשים דיין שעתן. וכבר עמד ע"ז הרמב"ן ז"ל בחידושיו על נדה. וכתב דהני ג' נשים לאו דוקא. אלא כל אשה המשמשת במוך עכ"ל. וקשה הא שאר נשים גם לדעת רש"י אסורות לשמש במוך. אלא ע"כ דפריך מנשים פרוצות המשמשות במוך ואינם משגיחין בהאיסור דרביע ע"ז כלל. ועיין עוד ביבמות (דף ל"ד ע"ב) תוס' ד"ה התורה. שע"פ דבריהם יש ליישב ג"כ דעת ר"ת ודו"ק:

אמנם בעיקר קושית הרמב"ן נראה לי ליישב דהא אמרינן התם בד"א שדיין שעתן בראי' ראשונה. אבל בשנייה הרי היא ככל הנשים ומטמא מעל"ע. ומ"מ לענין תשמיש דמוך אין חילוק כלל בין ראתה ללא ראתה דבכל ענין משמשות במוך כל ימי עיבורה והנקתה. וכל שנת י"א בקטנה. ואע"ג דשמואל קאמר התם ל"ש אלא בתולה וזקינה אבל מעוברת ומניקה דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי הנקתן. איכא למימר דאליבא דרב פריך דאי"ל אכולהו. אלא שאכתי לא א"ש דהא ע"כ צ"ל שקושית הש"ס קאי לר"מ דאי"ל שלש נשים משמשות במוך. דאילו רבנן פליגי עליה וסברי שמשמשות כדרכן. ור"מ הא קאמר התם דיין כל ימי עיבורן דיין כל ימי הנקתן. אמנם אכתי איכא למימר דפריך מבתולה לחוד אשר בזה כולי עלמא מודו דאם ראתה הרי היא ככל הנשים. ולענין תשמיש דמוך אין חילוק כלל בין ראתה ללא ראתה. שוב ראיתי בתשובות רע"ק שם בהגה"ה שהרגיש קצת מזה בישוב קושית הרמב"ן ז"ל. ועכ"פ אין מזה תברא לדעת ר"ת וא"ש. וא"כ הדבר ברור להתיר נתינת מוך אחר תשמיש. שכפי מ"ש זהו דעת כל הני רבוותא:

אמנם לתת מוך מקודם תשמיש בזה דעת רש"י ור"ת ברור לאיסור. ר"ת אוסר בהדיא. וגם דעת רש"י ז"ל מוכרח לאיסור דהא פירש דלר"מ רק מותרות. וא"כ לרבנן דפליגי עליה דר"מ בע"כ אסורות. ולכל הפחות קאי אלפני תשמיש. וכיון דקי"ל כחכמים אסורות לשמש במוך קודם תשמיש:

אמנם מ"מ נראה שלפי דעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והריטב"א והנמוק"י ותלמידי הרשב"א. מוכח שגם בזה נמי שרי. דהא אינהו פירשו דאיירי מקודם תשמיש. ורבנן לא פליגי עליה דר"מ רק דאינן חייבות אבל מודו דמותרות משום דאם יתעברו הא איכא פיק"נ ואם לא יתעברו אין כאן השחתת זרע כלל. ומותרות ממ"נ כמ"ש. וכן הכריע היש"ש ביבמות פ"ק (סימן ח'). ופירש דהא דשלש נשים משמשות במוך איירי במוך לפני תשמיש כדעת רש"י. ואפ"ה לר"מ מחויבות לשמש במוך כדעת ר"ת. ורבנן לא פליגי עליה רק בזה דאינן מחויבות אבל מודו דמותרות עי"ש. ובתשובות ח"ס חלק יו"ד (סימן קע"ב). כתב שלתת מוך בשעת תשמיש לית דין ולית דיין כלל להתיר. ולפמ"ש הנה דעת הרמב"ן והרשב"א. והרא"ה. והריטב"א והנמוק"י ותלמידי הרשב"א להתיר שהמה דיינים מובהקים אשר כל בית ישראל נשען עליהם. וגם גדולים במנין מהאוסרים:

וא"ת אכתי האיך שריא לה לתת מוך מקודם תשמיש. דבשלמא אם נימא שירחמו עליה מן השמים אשר לא תתעבר כלל א"ש שאין כאן השחתת זרע לגבי הבעל כיון שאין הזרע ראוי להזריע. אבל כיון שהיא יכולה להתעבר א"כ נהי שלדידה שריא משום פיק"נ כי אין לה לסמוך אניסא לכתחילה. ולהשען על זה שירחמו עליה מן השמים שתלד ותחיה. אבל אכתי הא איכא השחתת זרע לגבי הבעל. דהרי בלעדי המוך האי זרע ראוי להזריע:

וי"ל שכיון דלדידה שריא להאביד הזרע משום פיק"נ. וגם כשתתעבר נמי תהי' רשאה להאביד העובר שבמעיה משום הצלת נפשה. א"כ חשיב אין הזרע ראוי להזריע דהא רשאה להאביד את הזרע לאחר תשמיש. ובודאי תעשה כן בכדי להציל את נפשה ממות. ומשו"ה מותר לתת המוך גם קודם תשמיש. ואין כאן השחתת זרע גם לגבי הבעל. משום דחשוב אין הזרע ראוי להזריע. כיון שבל"ז נמי הזרע ילך לאיבוד. וזה ברור:

וראיתי למרן הגאון רעק"א ז"ל שם בסוף התשובה שהביא ראי' דאסור לתת מוך גם לאחר תשמיש מהא דאמרינן בנדה (דף מ"ב). ורבא אקרא קאי והכי קאמר כי כתיב ורחצו במים בשאינה מתהפכת. ולכאורה דחיק בקרא בגוונא דחיקא כזה. ולא בפשוטו דהפליטה הזרע במוך או שכבדה ביתה בחמין. וכדמשמע בהדיא בפ"ח דמקואות מ"ד דבכבדה ביתה וירדה וטבלה דמהני. אלא ע"כ משום דאסורה לעשות כן. ודאי לאיסורה לא כתב קרא עכ"ל. ולכאורה תמוה דהא מסקינן ביבמות (דף ע"ח). שדאי לאיסורא כתב קרא. וצריך לגרוס בדברי הגאון ודאי להתירא לא כתב קרא והכא הוי דאי להתירא דוק ותשכח:

אמנם בעיקר קושיתו נראה דלא ק"מ דהא מוקמינן התם דקרא איירי במשמשות. והא דטובלות לערב הוא משום משמשות. כדקאמר התם בהדיא כאן במשמשות כאן בפולטות. ואם דהפליטה הזרע במוך או כבדה ביתה בחמין הרי היא טמאה משום פולטות. ותדע דהא אכתי משכחת לה דאזלה בכרעה וטבלה. דמשמע התם בסוגיא דלא חיישינן לדילמא נשתייר. ואטו אסורה היא להלך כל שלשה ימים הראשונים. אלא משום דהאי קרא מטמא לה משום משמשות. ומשום טומאה זו היא טמאה עד הערב. ובכה"ג הרי היא טמאה משום פולטות. ומשו"ה הוצרך לאוקמי בשאינה מתהפכת ועיי"ש בתוס' ד"ה פולטות. שוב מצאתי שהקשו כן הרמב"ן. והרשב"א בתוה"ב הארוך בבית ז' סוף שער ה' ותירצו כמ"ש. ועיין בכרו"פ שעל הלכות נדה (סימן קצ"ו סעי' י"ג). ודו"ק:

ובעיוני בזה ראיתי להרב בעל שעהמ"ל בפ"ג מהלכות איסורי ביאה. שתמה על דברי התוס' ביבמות (דף נ"ה ע"ב) ד"ה אינו. שכתבו וז"ל נראה שחייב גבי שפחה חרופה אפילו בלא הוצאת זרע דלא בעינן אלא ביאה הראוי' להזריע. כמו באשת איש דלא בעינן הוצאת זרע אע"ג דכתיב ביה ש"ז כו' עכ"ד. והקשה עליהם דמה הביאו ראי' מאשת איש הא התם שאני דאפילו בהעראה דהיינו נשיקה לחד מ"ד. או הכנסת עטרה לאידך מ"ד מחייב כשאר חייבי מיתות דעלמא. דילפינן לה מהקישה דר"י כמ"ש רש"י ז"ל. וא"כ ע"כ דש"ז אתא למעוטי משמש מתה או מת. לכל חד כדאי"ל. וש"ז הוא לאו דוקא ש"ז ממש. משא"כ בשפחה חרופה דדרשינן ש"ז למעוטי העראה. איכא למימר דבגמר ביאה נמי כל שלא הוציא ש"ז פטור. משום דהוצ"ז הוא דקפיד קרא עכ"ד:

והנה זה יש ליישב דאי אמרת דש"ז הוא דוקא שיוציא זרע ממש א"כ נהי דגלי קרא גבי אשת איש שחייב גם על העראה. אבל אכתי נימא דש"ז אתא למימר דבעינן שיוציא זרע. ובל"ז אינו חייב כלל. ואע"ג שגם בהוצאת זרע נמי אין אשה מתעברת בהעראה ושלא כדרכה. מ"מ נימא דגזירת הכתוב הוא שבלא הוצאת זרע אינו מתחייב. דהא השתא דאמרינן דאתא למעוטי למשמש מת נמי ע"כ צ"ל שגזירת הכתוב הוא שפטור. דבלאו קרא ה"א שחייב. משום דכיון שחייב גם אשלא כדרכה אע"ג שאין הביאה שם ראוי' להזריע ואינו מקום זרע כלל. א"כ אי"ל למימר שה"ה גם משמש מת נמי חייב. דמה לי העראה ושלא כדרכה מה לי משמש מת. אידי ואידי אינו ביאה הראוי' להזריע כלל. ואפ"ה גלי קרא שפטור. וא"כ אם נימא דש"ז הוא דוקא הוצאת זרע ממש. נמי אי"ל דאע"ג שחייב גם על העראה ושלא כדרכה מ"מ גלי קרא דבעינן שיוציא זרע ובל"ז פטור. אלא ודאי דש"ז בכ"מ אינו הוצאת זרע ממש רק שתהא הביאה ראוי' להזריע. ומשו"ה כיון דילפינן שחייב גם על העראה ושלא כדרכה. הרי גלי קרא דלא בעינן הכא גם ביאה הראויה להזריע. על כן מוקמינן הך ש"ז למעוטי למשמש מת שאין צורה זו ראויה להזריע בשום מקום. דליכא למימר דש"ז אתא למעוטי להיכא שלא הוציא זרע. כיון שאין כוונת ש"ז בכ"מ רק ביאה הראוי' להזריע ולא ש"ז ממש. וא"כ בש"ח נמי נהי שפטור על העראה ושלא כדרכה. ואינו חייב רק על גמר ביאה. מ"מ לא בעינן הוצ"ז ממש. כיון שאין כוונת ש"ז רק ביאה הראוי להזריע. וא"ש:

אמנם בעיקר דבריהם במ"ש דש"ז הוא רק ביאה הראוי' להזריע ולא ש"ז ממש. א"כ בטומאת משמשת דכתיב ואשה אשר ישכב איש אותה ש"ז ורחצו במים וטמאו עד הערב. נמי לא בעינן רק ביאה הראויה להזריע. וכל שגמר ביאתו הוא טמא אף בלא הוצ"ז כלל. והרב בעל שעהמ"ל כתב לדקדק כן גם מדברי רש"י ז"ל בס"פ ד"א. שכתב וז"ל ש"ז פרט להעראה שלא הזריע אי למ"ד נשיקה. אי למ"ד הכנסת עטרה. וכ"כ שם בסמוך וז"ל שלא כדרכה והעראה מש"ז נפקא שלא כדרכה אינו מקום זרע כלל. העראה לאו ש"ז הוא דאין כאן זרע עכ"ל. הרי שכתב דמיעוטא דהעראה היינו בשלא הזריע הא אם הזריע היא טמאה גם משום העראה לבד. נראה מבואר דס"ל דכל שגמר ביאתו אע"פ שלא הוציא ש"ז טמא משום בעל קרי דאל"כ מאי איכא בין העראה לגמר ביאה. וכן מוכח גם מדברי הרמב"ם פ"ה מהלכות אבה"ט הלכה י'. שכתב הבועל את האשה ולא הוציא ש"ז טהור אע"פ שהערה עכ"ל. משמע דאם גמר ביאתו חייב אפילו לא הוציא ש"ז. וכ"כ המל"מ בפ"ג מהלכות ביאת מקדש הלכה ג'. והוכיח כן מהא דאמרינן בנדה (דף ט"ו ע"א). ר"י בנו של ר"י בן זכאי אומר בעלה נכנס להיכל ומקטיר קטורת. וקפריך ותיפק ליה דה"ל בעל קרי ומשני בשלא גמר ביאתו. ומשמע דכל שגמר ביאתו אע"פ שלא הוציא ש"ז טמא משום בעל קרי עכ"ד. ואם כי ראי' זו מדברי הש"ס יש לדחות דאי"ל דכל שלא הוציא ש"ז קרי ליה לא גמר ביאתו. ועיין בבני אהובה פרק ט"ו מהלכות אישות הלכה ו'. ואף כי מ"ש בדעת התוס' דבריו תמוהים. כמבואר למעיין. בכ"ז עיקר דבריו נכונים וברורים אבל מדברי רש"י ז"ל שם הדבר מוכרח שכתב וז"ל בשלא גמר ביאתו ואפ"ה לרע"ק מטמאה את בועלה דהעראה בנדה כגמר ביאה דכתיב את מקורה הערה. אבל לענין קרי עד שיזריע עכ"ל. והשתא אי אמרת דכל שלא הוציא ש"ז אינו מטמא משום בעל קרי אפילו היכא שגמר ביאתו א"כ אמאי איצטריך לרש"י ז"ל למימר דטעמא דרע"ק משום דהעראה כגמר ביאה. אלא ודאי דכל שגמר ביאתו מטמא משום בעל קרי אפילו לא הוציא ש"ז. והכא שאינו מטמא משום בעל קרי איירי ע"כ בשלא גמר ביאתו היינו שלא עשה רק העראה לבד. ואפ"ה מטמאה את בועלה לרע"ק וע"כ משום דהעראה כגמר ביאה. ומשו"ה הוצרך רש"י להביא להא דאת מקורה הערה אשר ילפינן מינה להעראה. אלא שאני תמה על רש"י ז"ל. שכתב לרבות העראת מאת מק"ה דכתיב גבי איסור. ואמאי לא הביא להת"כ ס"פ מצורע דמרבינן העראה לענין טומאה מאם שכב ישכב ועיין במל"מ פ"ג מהלכות מו"מ הלכה ג':

אלא שהרב בעל שעהמ"ל שדי בה נרגא והקשה ע"ז קושיא עצומה מהא דאמרינן בנדה בפרק יוצא דופן (דף מ"א). ורחצו במים וטמאו עד הערב אר"ש וכי מה בא זה ללמדנו אם לענין נוגע בש"ז הרי כבר נאמר או איש. אלא מפני שטומאת בית הסתרים היא וטומאת בית הסתרים אינו מטמא אלא שגזירת הכתוב הוא. ופירש"י מה בא זה ללמדנו הא משום טבילה דידה לא איצטריך דהא כתיב לעיל ואיש כי תצא ממנו ש"ז. ואם ללמד עליה שצריכה טבילה כו'. והשתא אמאי לא קאמר עדיפא מיניה דאיצטריך קרא לאשמועינן דביאה משוי להו בעל קרי אפילו בלא הוצ"ז. והתוס' ד"ה וסבר כתבו וז"ל ואע"ג דקרא במשמשות איירי סבר המקשה דמטעם משמשות לא היתה טמאה אי לאו משום שהזרע נפלט לבית החיצון. וא"ת לרבנן נמי תקשי כו'. וי"ל דאיצטריך קרא למשמשות אע"ג שנכנס הזרע מתחילה לבית הפנימי ולא יצא כלל לבית החיצון כו'. א"נ שמא לרבנן אינו מטמא אלא כשהי' הזרע בבית הפנימי ויצא לחוץ כו' עיי"ש. והשתא קשה טובא דהאיך אפשר לומר דסבר המקשה דמטעם משמשות לא היתה טמאה אי לאו משום פליטת הזרע לבית החיצון מבפנים. שהרי כל דאיכא גמר ביאה אף בלא הוצאת זרע טמאים הם משום בעל קרי. וא"כ ע"כ לומר דגזירת הכתוב הוא במשמשות דביאה משוי להו בעל קרי עכ"ד:

ונראה לפענ"ד לישב דודאי לפי מאי דסלקא דעתן מעיקרא דהך טומאה של משמשת הוא משום נוגעת. ואין שום גזה"כ כלל במשמשות. אלא דמשום פליטתה הוא דמטמא והא דמקשי לר"ש באמת הי' יכול למפרך גם לרבנן דאמאי איצטריך הך קרא דיהיו לאשמועינן שמטמא בפנים כבחוץ הא מהך דורחצו במים מוכח לה. אלא דאף מר"ש אדר"ש פריך כמ"ש התוס'. או דאיצטריך הך קרא דיהיו לגלויה אהך דורחצו במים ולאשמועינן דמשום פליטה הוא דמטמא. דאי לא הוי כתיב הך יהיו ה"א דהא דקמטמא לה קרא הוא משום משמשת לחוד. משו"ה איצטריך קרא דיהיו לגלויה וללמוד אהך דורחצו במים שהיא טמאה משום פליטתה ולא משום משמשת. כמ"ש הרמב"ן. א"כ לפי ה"א זו בודאי אינו מטמא משום ביאה לחוד בלא הוצ"ז, כיון דאפילו אם הוצ"ז נמי אינו מטמא כ"ז שלא יצא הזרע לבית החיצון. והאיך נימא שגם בלא הוצ"ז נמי יהי' טמא. והלא הך טומאה דקמטמא לה קרא הוא רק משום פליטת הש"ז לבית החיצון. ואם לא הוציא ש"ז הרי אין כאן פליטה כלל. והא דכתיב ש"ז למעוטי העראה צ"ל לדידיה דאיירי היכא שהוציא ש"ז ואפ"ה היא טהורה יען משום שאינו מטמאה משום פולטות אלא כשהי' הזרע מתחילה בבית הפנימי ויצא לחוץ. ולא כשבא מיד לבית החיצון כמ"ש התוס'. אבל לפי מאי דמשני לפי האמת דהך טומאה הוא משום משמשות. ואע"ג שהוא מגע בית הסתרים ומגע בית הסתרים אינו מטמא גזה"כ הוא במשמשות שהיא טמאה. א"כ אמרינן אשר לא בעינן הוצ"ז כלל. משום דהך הוצ"ז איננו מעלה ומוריד הכא מאומה. דהא אף בהוציא ש"ז נמי ליכא למימר שהטומאה הוי משום הש"ז כיון שאין הש"ז מטמא כלל באותו מקום. א"כ מה לי הוציא ש"ז מה לי לא הוציא. וכיון שלגבי דידה הוי הטומאה משום משמשת אפילו בלא הו"ז ה"ה לגבי דידיה נמי הוי משום האי טעמא. דמ"ש איהי מיניה דידיה. ועוד דורחצו במים וטמאו עד הערב אתרווייהו קאי וכמו שהטומאה לגבי דידה הוי משום משמשות אפילו בלא הוצ"ז. כמו כן לגבי דידיה נמי הוי משום התשמיש לחוד אפילו בלא הוצ"ז. וזהו דכתיב ואשה כי ישכב איש אותה ש"ז הוא רק ביאה הראוי' להזריע ולא שיוציא זרע ממש. כיון דביאה הראויה להזריע נמי איקרי ש"ז. והא דקאמר כאן בפולטות כאן במשמשות ה"ק דהא דכתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב אינו משום פולטות אלא גה"כ שהיא טמאה משום משמשת. וכיון שאין הטומאה משום הש"ז א"כ כל שגמר ביאתו הוא טמא ל"ש הוציא ש"ז בביאתו ל"ש לא הוציא כמ"ש. כיון שאין הטומאה אלא רק משום משמשות ודו"ק:

ולכאורה הי' נראה לישב בזה קושית התוס' שהקשו אהא דקאמר התם למימרא דמשמשת בטומאת ערב סגי לה והאמר רבא משמשת כל ג' ימים אסורה לאכול בתרומה. והקשו התוס' דבלא"ה נמי הוי מצי לאקשויה מרבא אקרא. ולפי מאי דאמרינן דביאה לחוד קמשויה ליה בעל קרי אפילו בלא הוצ"ז א"ש. דמרבא אקרא לא הוי מצי לאקשויה משום דקרא הוי מצי לאוקמי בלא הוצ"ז דסגי לה בטומאת ערב. ורבא איירי בהוצ"ז שאז אסורה לאכול בתרומה כל שלושה ימים משום שאי אפשר לה שלא תפלוט. אבל השתא אמאי דמשני כאן בפולטת כאן בשמשת פריך שפיר דהיכא משכחת לה לר"ש דאי בהוצאת ש"ז הרי היא אסורה משום פולטת. ואי בלא הוצאת זרע א"כ שוב לא תפלוט. דהא אין כאן זרע כלל. ועיין בריטב"א:

אמנם לפמ"ש דלפי מאי דהוי ס"ל להמקשה מעיקרא דהך קרא דורחצו במים אינו גזירת הכתוב משום משמשת רק משום פליטתה לחוץ. בודאי לא מהני לדידיה ביאה לחוד בלא הוצ"ז. א"כ נסתר דבר זה:

אלא שאכתי קשה לי לפי מאי דקאמר במסקנא דרבא אקרא קאי והכי קאמר דכי כתיב ורחצו במים וטמאו עד הערב בשאינה מתהפכת. והשתא אמאי איצטריך לאוקמי קרא בגווני דחיקא דאיירי בשאינה מתהפכת דוקא. לוקמא דאיירי בלא הוצ"ז שטמא משום בעל קרי וכי טבל לערב הוא טהור:

וי"ל דאע"ג דאמרינן דביאה הראוי' להזריע נמי מטמא משום בעל קרי. מ"מ בלתי אפשר כלל לומר דקרא בהכי דוקא איירי. דהא ואשה כי ישכב איש אותה ש"ז כתיב. ונהי דביאה הראוי להזריע נמי הוי בכלל ש"ז. מ"מ בודאי הוי בכלל הש"ז דקרא היכא שהוציא ש"ז ממש. ואנן הכי קאמרינן דבין הוציא ש"ז בביאתו בין לא הוציא כיון שהביאה היא ראויה להזריע איקרי ש"ז ומטמא משום בעל קרי. אבל לא שיהי' כוונת הש"ז דוקא בלא הוצ"ז. וכיון דבודאי איירי קרא גם בגווני שהוציא ש"ז בביאתו משו"ה הוצרך לאוקמי דאיירי בשאינה מתהפכת. דאז טהורה היא לערב כשטבלה לשימושה. וזה ברור:

ובזה מיושב דברי התוס' שם ד"ה וסבר. שכתבו דלרבנן אצטריך הך קרא דורחצו למשמשת ולאשמועינן דאע"פ שנכנס הזרע מתחילה לבית הפנימי ולא יצא לחיצון. א"נ דלרבנן אינו מטמא משום פליטת זרע אלא כשהי' הזרע בבית הפנימי ונפלט לחיצון. אבל כשהזרע עומד במקומו ולא נפלט שם ממקומו אחר לא מטמא אלא משום משמשת. עכ"ל. וקשה דאמאי הוצרכו לדחוק אליבא דרבנן דאיצטריך קרא להיכא שנכנס הזרע מיד לבית הפנימי ובאדם גדול ואשה קטנה. או שהוא גזירת הכתוב אפילו אם הזרע עומד במקומו ולא יצא לחוץ. עדיפה מינה ה"ל למימר דאיצטריך קרא במשמשת להיכא שלא הוציא זרע כלל. וכבר עמד בזה הרב בעל שעהמ"ל שם:

אכן לפמ"ש יציבא מילתא דע"כ הוצרכו לומר דלרבנן הוי גזירת הכתוב במשמשות אפילו היכא שנכנס הזרע מתחילה לבית הפנימי. או להיכא שהזרע עומד במקומו ולא נפלט שם ממקום אחר. משום דאי אמרת דהיכא שנכנס הזרע לבית הפנימי ולא יצא לחיצון או כשבא מיד לבית החיצון שאינו מטמא משום פליטת זרע אינו מטמא גם משום משמשת. א"כ בלתי אפשר כלל לומר שיהי' מטמא משום ביאה לחוד בלא הוצאת זרע. כיון דאפילו בהוצאת זרע נמי אינו מטמא במקום שאין הזרע מטמא משום פליטתה. א"כ הרי הוי עיקר הטומאה משום הזרע. והאיך נימא שגם בלא הוצ"ז כלל נמי יהי' מטמא. ורק לפי מאי דאמרינן לפי האמת דלרבנן הוי גזירת הכתוב במשמשת שיהי' מטמא אפילו במקום שלא נוכל לטמאותו משום פליטת ש"ז. כגון היכא שלא יצא הזרע לבית החיצון. או שבא מיד לבית החיצון. אז אמרינן שפיר כיון שגזה"כ הוא במשמשת שיהי' מטמא אפילו במקום שאינו מטמא משום פולטת. א"כ ממילא שמעינן שאפילו לא הוציא זרע כלל נמי מטמא. כיון שאין הש"ז דקרא קפידא על הזרע רק על הביאה שתהא ראוי' להזריע. א"כ מהיכא תיתי לומר שיצטרך הוצאת זרע דוקא. והלא אפילו בהוציא זרע נמי אין הטומאה משום הזרע רק משום הביאה. א"כ ממילא אפילו לא הוציא נמי מטמא כיון שהביאה ראויה להזריע וקרינן ביה ש"ז. והשתא אם מטמא משום בעל קרי בלא הוצ"ז תליא בזה דאם נימא שהוא גזירת הכתוב במשמשות אפילו במקום שאינו מטמא משום פליטת הזרע. נוכל לומר שגם בלא הוצ"ז נמי מטמא. אבל אם נימא שמשמשת אינו מטמא רק במקום שהוא טמא משום פליטת הזרע הרי הוי הטומאה בזה משום פליטת הזרע. וא"כ בלתי אפשר כלל לומר שיהי' מטמא בבעילה לחוד בלא הוצאת זרע כמ"ש. ומשו"ה הוצרכו לומר דהוי גזירת הכתוב במשמשות אפילו במקום שאינו מטמא משום פליטת זרע. ולא היו יכולים לומר דאיצטריך קרא להיכא שלא הוציא ש"ז. כי הא בהא תליא. ובלא זה לא מקיימא זה. ומיושב הכל ודו"ק:

אמנם אכתי קשה לי לפי מה שהוכחתי לעיל בדעת רש"י ז"ל דס"ל דהיכא שגמר ביאתו מטמא משום בעל קרי אפילו בלא הוצ"ז. וע"כ דס"ל כדעת התוס' דש"ז הוא רק ביאה הראויה להזריע כמ"ש. וקשה מהא דאמרינן ביבמות דף נ"ה ע"ב. אין חייבין אלא על ביאת מירוק. ופירש רש"י שמזריע עכ"ל. ומדלא פירש שראויה להזריע. משמע דס"ל דבעינן שיזריע ממש ובל"ז אינו חייב. וע"כ דס"ל דש"ז הוא ש"ז ממש ולא סגי בביאה הראוי' להזריע. וא"כ דבריו סתרי אהדדי:

ונראה לפענ"ד דס"ל לרש"י ז"ל דכל היכא דכתיב ש"ז בקרא בעינן הוצ"ז ממש. ולא סגי בביאה הראויה להזריע. זולתי היכא שמוכח מקרא בהדיא שלא בעינן ש"ז ממש. וסגי רק בביאה הראויה להזריע. אבל במקום שלא מוכח בהדיא מקרא אמרינן שאין מקרא יוצא מידי פשוטו ובעי ש"ז ממש. ומשו"ה באשת איש כיון שחייב בה גם על העראה ושלא כדרכה ליכא למימר שהש"ז הוא ממש כיון שבהעראה ושלא כדרכה גם בש"ז נמי אינה יכולה להתעבר. ומה שהוכיחו התוס' מזה דש"ז הוא רק ביאה הראוי' להזריע משום דאי אמרת שהוא ש"ז ממש א"כ גבי אשת איש נמי נימא שאע"ג שגלי קרא שחייב גם על העראה ושלא כדרכה. מ"מ אינו חייב עד שיוציא זרע ממש מגה"כ כמו שאינו חייב במשמש מת כמ"ש. דבר זה לרש"י לא ס"ל יען משום דכיון שחייב בה גם על העראה ושלא כדרכה אשר אין אשה יכולה להתעבר בזה שוב אין סברא כלל לומר דלבעי שיוציא זרע ממש. וע"כ דש"ז דהכא הוא לאו דוקא ש"ז ממש. רק ביאה הראויה להזריע. ולא אתא למעוטי רק למשמש מת. שהביאה שלו היא גרוע ביותר. ונראה שלזה נתכוין רש"י ז"ל במ"ש על הא דפריך ש"ז דאשת איש ל"ל. וז"ל דהא איתרבי בה העראה מהקישא דר"י. ולכאורה דבריו בזה אך למותר דאטו לא ידעינן דאתרבי בה העראה כגמר ביאה. והא ע"ז קאי כל השו"ט התם. אלא דכוונתו כמ"ש דכיון דאיתרבי בה העראה א"כ ליכא למימר דש"ז הוא הוצ"ז ממש ובל"ז אינו חייב כמ"ש:

אלא שאכתי מאי דס"ל לרש"י ז"ל גבי טומאת משמשת שהיכא שגמר ביאתו טמא משום בעל קרי אפילו בלא הוצ"ז קשה לזה דהא התם כתיב שכבת זרע. ולפמ"ש בדעת רש"י ז"ל הרי ס"ל דכל היכא דכתיב ש"ז הוי ש"ז ממש בדוקא זולת באשת איש שגלי קרא בהדיא שהש"ז דכתיב גביה הוא לאו דוקא:

ולישב דבר זה צריכים אנחנו לבאר מקודם יסוד ועיקר דעת רש"י ז"ל במה שפירש דהא דקממעטינן להעראה שהוא דוקא בלא הזריע. דמשמע הא אם הזריע היא טמאה גם בהעראה כמ"ש. ולכאורה הוא תמוה אמאי לא אמרינן הך מיעוטא דהעראה גם להיכא שהזריע. והרב בעל שעהמ"ל כתב דס"ל לרש"י ז"ל דאשה מתעברת בהעראה ומשו"ה בלתי אפשר כלל לומר שהך מיעוטא דהעראה יהי' גם להיכא שהזריע. דכיון שהיא מתעברת בהעראה א"כ העראה כגמר ביאה. והוכיח מזה שס"ל לרש"י ז"ל דאשה מתעברת בהעראה היפך דעת המל"מ עי"ש. ודבריו תמוהים דהא השתא דאמרינן שמיעוטא דהעראה קאי להיכא שלא הזריע נמי קשה דהא ע"כ צ"ל דבגמר ביאה היא טמאה גם בלא הוצ"ז דאל"כ מאי איכא בין העראה לגמר ביאה. ואע"ג דבקרא כתיב ש"ז צ"ל ע"כ שהוא לאו דוקא ש"ז ממש רק ביאה הראוי' להזריע כמ"ש. וא"כ אם נימא שהיא מתעברת בהעראה הרי הוי גם העראה ביאה הראויה להזריע. ולחייב עליה גם בלא הוצ"ז דומיא דגמר ביאה. ואיזה עדיפות יש בהך מיעוטא דהעראה בלא הוצ"ז מאלו הוצ"ז:

ולפענ"ד נראה דרש"י ז"ל סובר דע"כ איירי הך מיעוטא דהעראה בלא הוצאת זרע. משום דאי אמרת שאפילו היכא שהוציא זרע נמי קממעט ליה קרא. קשה כיון שהיא מטמא מבפנים כבחוץ כדאמרינן בנדה דף מ"א ע"ב. וילפינן לה מיהיה ואמרינן התם שהוא עד מקום שהשמש דש. והוא עד בין השניים כמבואר שם בסוגיא וכמו שפסק הרמב"ם בפ"ה מהלכות איס"ב ה"ב וא"כ האיך קממעט לה קרא שהיא טהורה נהי שאינה טמאה משום משמשת. אבל אכתי הא הוי טמאה משום נוגעת בש"ז. דבהעראה לבד בודאי אין השמש נכנס יותר ממקום שהשמש דש. ועיין בנדה דף מ"א ע"ב שם בתוס' ד"ה וסברי שכתבו דאפילו בגמר ביאה נמי לא משכחת לה שיכנס הזרע מיד לבית הפנימי רק באדם גדול ואשה קטנה כמו שהובא לעיל. אבל בהעראה לחוד בודאי אין הזרע נכנס יותר מבית החיצון. אפילו באדם גדול וקטנה. ובפרט לפי מ"ש בחידושי והוכחתי דהעראה הוא מיד בתחילת הכנסת העטרה כדעת הטורי זהב באה"ע סימן ה' ס"ק ב' והובא בב"ש סימן כ' ס"ק ג'. וכפשטות דברי הרמב"ם בפ"א מהלכות איסורי ביאה הלכה י'. שכתב המכניס ראש העטרה בלבד הוא הנקרא מערה עכ"ל. וכן משמע גם מדברי הרמב"ן והריטב"א. דאמרינן בקדושין (דף יוד ע"א) איבעיא להו תחילת ביאה קונה או סוף ביאה קונה כו'. ומסיק דכל הבועל דעתו על גמר ביאה. והקשו הראשונים ז"ל הא אמרינן ביבמות דאשה לבעלה נקנית בהעראה מג"ש דקיחה קיחה. ותירץ ר"ת דאחרי שנתרבתה העראה כגמר ביאה א"כ כ"מ שמזכיר ביאה העראה קאמר. והכי קאמר תחילת העראה קונה או סוף העראה קונה. והקשו עליו הרמב"ן והריטב"א ז"ל. דהיכא קרי לה בעולה לכה"ג לאוסרה עליו משום נשיקת אבר עכ"ל. והשתא אי אמרת דהעראה הוי הכנסת כל העטרה כולה. ובהכנסת מקצת עטרה לבד אינו אלא כנשיקה ופטור. א"כ הרי שפיר איכא למימר דאע"ג דאינו חייב עד שיכנוס כל העטרה מ"מ חשיבה בעולה בזה שהכניס קצת מהעטרה. ואינו דומה לנשיקה שלא הכניס כלל. ואין כאן שום קושיא כלל על דעת ר"ת. אלא ודאי דס"ל להרמב"ן והריטב"א שגם בהכנסת תחילת וראש העטרה בלבד נמי הוה העראה. ותחילת ביאה דקאמר הכא הוא רק נשיקה. דלמענה מזה הוי העראה ומקרי סוף ביאה. ומשו"ה הקשו שפיר דהאיך הוה בעולה לכה"ג לאוסרה עליו משום נשיקה בלבד. וא"ש. והבאתי סמוכים לזה גם מדעת רש"י ז"ל ביבמות דף נ"ה ע"ב ד"ה עטרה. שכתב עטרה ראש הגיד היא ואינה מן הגיד אלא בשר. עכ"ל. והיינו מיד בתחילת העטרה לצד חוץ ששם אינה מן הגיד אלא בשר העטרה לבד. וכדעת הט"ז. דאלו למעלה לצד הגוף הרי שם העטרה מקפת את הגיד ומאי אינה מן הגיד שכתב רש"י ז"ל. והכי ה"ל למימר והיא הבשר המקיף את הגיד. אלא ודאי דס"ל שבהכנסת ראש העטרה בלבד לצד חוץ הוי העראה והארכתי בזה הרבה בחידושי. ובדברי הנוב"י מהד"ת חלק אה"ע סימן כ"ג. וא"כ הרי בתחילתו בודאי אין הזרע נכנס יותר מבית החיצון שהוא עד מקום שהשמש דש. ומ"ש התוס' התם שאינה מטמא בבית החיצון אלא דוקא היכא שהי' הזרע מתחילה בבית הפנימי ונפלט לחיצון. אבל כשבא מיד לבית החיצון ולא נפלט שם ממקום אחר לא מטמא. סברא זו לרש"י לפי האמת לא ס"ל יען משום דכיון שהיא מטמא משום נוגעת שם. א"כ מ"ש כשבא מיד לבית החיצון מאלו נפלט שם מבית הפנימי. ומכ"ש דקשה למ"ד העראה זו נשיקה. וע"כ פירש רש"י ז"ל דהא דקממעט קרא להעראה שהיא טהורה היינו בלא הוצאת זרע וזה ברור בדעת רש"י ז"ל מכוון אל האמת:

ומעתה לפ"ז א"כ הרי מוכח דהכא הוי ג"כ לאו דוקא ש"ז ממש. דהא בהוצאת זרע ממש הרי היא טמאה גם בהעראה. ומדממעט ליה קרא להעראה שהיא טהורה. ע"כ צ"ל שהוא בלא הוצ"ז כמ"ש. וא"כ הרי מוכח שעל גמר ביאה גם בלא הוצ"ז נמי חייב. דאל"כ מאי איכא בין העראה לגמר ביאה:

ולפמ"ש א"כ לא מבעיא שאין מדברי רש"י אלו סתירה להמל"מ. (כמו שהקשה הרב בעל שעהמ"ל) אלא סיועי נמי מסייעי. שמוכח שגם דעת רש"י ז"ל שאין אשה מתעברת בהעראה כדעת התוס' ביבמות דף נ"ה ע"ב ד"ה אינו. דאי אמרת שגם בהעראה נמי יכולה להתעבר א"כ איך ממעטינן העראה מש"ז הא בהעראה נמי הוי ביאה הראויה להתעבר כמו בגמר ביאה. ומאי אולמא דגמר ביאה יותר מהעראה. אלא ודאי שבהעראה אינה יכולה להתעבר כלל. ומש"ה ממעטינן להעראה מש"ז שפיר. משום דאע"ג דמוכח דש"ז דהכא הוא לאו דוקא ש"ז ממש כמ"ש. מ"מ בעינן שתהא ביאה הראויה להזריע. ובהעראה כיון שאינה מתעברת לא הוי גם ביאה הראוי' להזריע. וזה מוכרח:

ומעתה מיושב היטב דברי רש"י ז"ל במה דס"ל, דבש"ח בעינן הוצ"ז ממש. משום דדוקא גבי אשת איש וטומאת משמשת שגלי קרא דש"ז הוא לאו דוקא הוא דלא בעינן ש"ז ממש. אבל בשפחה חרופה כיון דל"ל הוכחה מקרא שש"ז הוא לאו דוקא. אמרינן שבעי ש"ז ממש. משום דבכ"מ דכתיב ש"ז הוא ש"ז ממש. אם לא במקום שגלי קרא בהדיא. ודברי רש"י ז"ל כראי מוצקים. שבעתיים מזוקקים:

ולפענ"ד נראה להביא ראי' לדעת רש"י ז"ל מהא דאמרינן בירושלמי (יבמות פ"ו הל"א. וסוטה פ"א הל"ב) רבי בא בשם ר"י נכנסה עטרה זו היא גמר ביאה. מה אנן קיימין אם בשאר כל עריות עשה בהן את המערה כגומר. אם בש"ח עד שיפלוט. אמר רבי ירמי' רבי בא בר ממל בשם רבי ש"ז עד שיפלוט. ע"כ. הרי מבואר בהדיא דבעינן בש"ח הוצאת זרע ממש. היפך דעת התוס':

אמנם מדברי התוס' ס"פ ד"א דף ל"ד ע"ב. נראה שחולקים על כ"ז וס"ל שגם בטומאת משמשת נמי בעינן הוצ"ז ממש ולא סגי בביאה הראויה להזריע. שעל הא דאמרינן התם לימא קסבר ר"י התורה חסה על תכשיטי כלה. כתבו וז"ל אע"ג דמיד שתעמוד תפלוט ותצטרך לטבול. מ"מ נימא שהתורה חסה כ"ז שלא תעמוד. או שתתן מוך קודם שתעמוד כדי שלא תפלוט עכ"ל. ומוכח מזה דס"ל שגם בטומאת משמשת נמי בעינן ש"ז ממש ובל"ז איננה טמאה דאל"כ לא מקשו מידי. וצ"ל שהתוס' לטעמייהו. בזה שס"ל שאינה מטמא בבית החיצון אלא היכא שנפלט שם הזרע מבית הפנימי אבל היכא שבא הזרע מיד לבית החיצון אינו מטמא. וא"כ הא דכתיב ש"ז למעוטי העראה אי"ל דאיירי בהוצאת זרע ממש. ואפ"ה היא טהורה יען משום שבא הזרע מיד בתחילה לבית החיצון. וא"ש ודו"ק:

נחזור לנדון שלפנינו באשה המסוכנת בלידתה. שכפמ"ש מדברי הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והריטב"א והנימק"י ותלמידי הרשב"א שפרשו להא דשלש נשים משמשות במוך דאיירי במוך לפני תשמיש. מוכח שגם לתת מוך לפני תשמיש נמי מותרות. ולפענ"ד נראה שמדברי התוספתא (פ"ב דנדה) משמע דאיירי בנותנת המוך מקודם תשמיש. דז"ל התוספתא שלש נשים משמשות במוך קטנה מעוברת ומניקה כו'. ר"מ אומר דש מבפנים וזורה מבחוץ. וחכמים אומרים משמש כדרכו כו' עכ"ל. ומדקאמר ר"מ וזורה מבחוץ משמע שהמוך מונח שם בשעת תשמיש. דאז אין הזרע פועל מאומה והולך לאיבוד מיד בשעת תשמיש ודמי לזורה מבחוץ. אבל אם נימא שנותנת את המוך לאחר תשמיש אזי לא מקרי זורה מבחוץ. כיון דבשעת תשמיש כאורחיה משמש. ואין הזרע הולך לאיבוד באותה שעה. ומוכח מזה כדברי האומרים שנותנת שם המוך מקודם תשמיש. ודו"ק:

אבל אכתי יש לי להעיר בזה לפמ"ש שם הריטב"א אחר שהחליט דאשה מצוה על השחתת זרע. וז"ל דאע"ג דלגבי דידיה שרינן לבעול בעילה שאין בה זרע. כגון קטנה או מעוברת או זקינה ועקרה ולא חשוב השחתת זרע. שאני איהו משום מצות עונה. ועוד דהוי דרך תשמיש. עכ"ל. וכ"כ הרא"ה. וא"כ לפי טעם הראשון לא שרינן לה אלא משום מצות עונה אפילו בקטנה ומעוברת וכ"ש בתשמיש דמוך ואע"ג דלפי מ"ש עוד משום דהוי דרך תשמיש אין כאן איסור בכל גווני היכא שאין הזרע ראוי להזריע כמ"ש. וגם מדבריהם נראה שטעם זה ס"ל לעיקר. מ"מ לחומר האיסור אין לנו לסמוך עליהם רק במה דשרי לדידהו בלי ספק. ולא להתיר במאי דס"ל לפי תירוץ הראשון שאסור. ועוד מאחר שלדעת רש"י ור"ת בודאי אסור. א"כ כדאי לנו שנסמוך אדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ה והריטב"א ותלמידי הרשב"א והנימק"י להקל רק במצות עונה המחויב בה מן התורה כפי המבואר בשו"ע אה"ע סימן ע"ו. ולא להתיר בכל גווני כנ"ל בעהי"ת:

והנה ראיתי למרן הגאון רעק"א ז"ל בס"ס ע"ב. בשולי המכתב. שהקשה על דברי התוס' בנדה דף ל"ה ע"א. ד"ה ראיה ראשונה. במה שהקשו דמנ"ל לב"ה לאוקמי קרא בדם טהרה של מצורע הא איצטריך קרא לכדהכא. ותמה עליהם דמאי קושיא הא י"ל בפשוטו דאביי פשט דזהו עכ"פ ודאי לדינא דראי' ראשונה מטמא בזיבה דאף אי לאו מעין הוא מ"מ ראוי ללמוד מדילפינן לזכר לרבות מצורע למעיינותיו. ממילא ראוי ללמוד מצורע מזב. ואם יוקשה דא"כ מנ"ל לב"ה ללמוד מזה דדם טוהר של מצורעת מטמא. באמת מזה מוכח דהוי מעין ולא צריך קרא להכא. דהא בהיפך ליכא למימר דלא הוי מעין ובאמת אינו מטמא במשא דהא גם אי לא הוי מעין יהיו עכ"פ הדין דמטמא במשא מדאיתקיש לזב. אע"כ דמעין הוא ולא צריך קרא. וצע"ג עכ"ד. וכן הקשה בערוך לנר על נדה עי"ש:

ולפענ"ד נראה לישב ע"פ מ"ש התוס' שם דף ל"ג ע"ב. ד"ה מקום זיבה מעין הוא או לא. וז"ל וא"ת דבפרק דם נדה משמע דזוב לאו מעין הוא דאמר ונילף מזוב שאינו מתעגל. וי"ל דהתם קאמר ונילף מזובו אי לאו מעין הוא. א"נ אע"ג דאינו מתעגל כדקאמר התם. מ"מ בעי לה הכא אי כמעין הוא ורבינן ליה במצורע מקרא דלזכר כמו שאר מעיינות. כיון דבזב אי"ל לזוב טומאה חמורה כמו רוקו ומימי רגליו עכ"ל. וביאור דבריהם דהכא לא הוי האיבעיא אי הזוב מתעגל ויוצא או לא. דזהו פשיטא ליה שאינו מתעגל. אלא דהאיבעיא הוא דכיון דמרבינן מעיינותיו של מצורע שמטמא כמו הזב מקרא דלזכר דאיתקש מצורע לזב. וכל מה שמטמא בזה מטמא בזה. א"כ גם זובו נמי נתרבה. כיון דבזב הזוב מטמא במשא כמו מעין. וכמו שרוקו ומימי רגליו טמאים יען שמטמאים בזב. כן ראית זובו מטמא מאחר שמטמא בזב. או דילמא עד כאן לא מרבינן אלא רוקו ומימי רגליו שזה שמטמא בזב הוא משום מעין. אבל ראית זובו מה שמטמא במשא בזב הוא משום שכבר ראה לפניה וראי' זו היא אצלו ראי' שנייה. וא"כ אי"ל למימר שכמו שבזב גופו אינו מטמא במשא בראי' ראשונה שלו כמו כן מצורע נמי לא לטמא במשא בראי' ראשונה. כיון שגם מה שמטמא בזב עצמו אינו משום מעין רק יען משום שהיא ראי' שנייה. א"כ דון מינה ומינה שגם במצורע נמי לא לטמא במשא רק בראי' שנייה ולא בראשונה. וקאמר אביי דכיון דנפקא לן מלזכר לרבות מצורע למעיינותיו משום דאתקש לזב. א"כ ראי' ראשונה של מצורע בודאי מטמא במשא משום דלזב גמור אקשיה רחמנא וכל מה שמטמא בזב גמור טמא במצורע. וכיון דבזב גמור הזוב שלו מטמא במשא כמו רוקו ומימי רגליו. במצורע נמי זובו טמא אף שהיא אצלו ראי' ראשונה והשתא א"כ לא מבעיא לפי תירוץ זה דזוב ודאי לאו מעין הוא ואין שום צד ספק בזה כלל. דודאי שפיר הקשו דמנ"ל לב"ה לדם טהרה של מצורעת כיון דאיצטריך הך דלזכר לגופו לאשמועינן דזובו מטמא במשא בראי' ראשונה. דאי לא הוי כתיב הך לזכר נהי דשאר מעיינות הזב הוי ילפינן ממצורעת נקיבה. זובו לא הוי ידעינן יען משום דבנקיבה ליכא זוב לבן למלפינהו מהקישא דזב גמור כמו שמפרש רש"י ז"ל. אלא אפילו אי נימא כתירוץ הראשון דהתם קאמר להך צד דאמרינן הכא דזוב לאו מעין הוא נמי ליכא למימר דטעמא דב"ה משום דס"ל דזובו מעין הוא ולא איצטריך ריבויה דלהזכר לזה. משום דא"כ איך קאמר לקמן דף נ"ו ע"א. ונילף מזוב שאינו מתעגל דבשלמא אי נימא דטעמא דב"ה דס"ל לרבות לדם טהרה של מצורעת מלהזכר לאו משום האי טעמא הוא א"ש. משום דאע"ג שנפשט דזוב מטמא במשא. מ"מ אכתי הך ספק אי זוב מעין הוא או לא במקומו עומד כמ"ש הרמב"ן. וקאמר הש"ס שפיר ונילף מזוב שאינו מתעגל להך צד דנימא דזוב לאו מעין הוא. אבל אי נימא דטעמא דב"ה דס"ל לרבות לדם טהרה של מצורעת מלהזכר הוא משום דס"ל דזוב מעין הוא ולא צריך ריבויה ע"ז א"כ הרי למסקנא דיליף לטומאת משא בזוב מלזכר מוכח ג"כ דזוב מעין הוא. ולא נשאר בזה שום צד ספק כלל. דהא בסברא זו דס"ל לב"ה דזוב מעין הוא לא אשכחן מאן דפליג עליה בזה. וא"כ איך קאמר התם ונילף מזוב מה דנשאר ברור לפי האמת להיפך. אלא ודאי דטעמא דב"ה נמי לאו משום דזוב מעין הוא. וע"כ דילפי מהך הקישא. ושפיר הקשו התוס' ודו"ק היטב:

הצעיר יהונתן אבעלמאן

תוכן העניינים

זכרון יהונתן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה