אור ברסלב
זכרון יהונתן חלק א אבן העזר › סימן ב

זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן

אבן העזר · סימן ב

סימן א

שאלה

איש אחד מפה אשר פגע מדת הדין באשתו ונטרפה דעתה והיא יושבת בבית המשוגעים זה זמן כביר ולפי דברי הרופאים אין מזור ותרופה למחלתה. והבעל צוח וי וי עד מתי לעגן וליתב. והוא עודנו גבר בגוברין. וכבר אמרו רבותינו ז"ל שיצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום. וגם אין לו מי שישמשנו והוא יושב בדד כערער בערבה. ועל כן הוא שואל ומבקש התרה להתיר לו חרם דר"ג מאוה"ג ז"ל לישא אשה אחרת על אשתו זו המטורפת:

תשובה

כבר נמנו רבותינו גאוני בתראי ז"ל על מי שנשתטית אשתו להתירו לישא אשה אחרת ע"י היתר של מאה רבנים מג' ארצות אחר שישליש עבור אשתו זו המטורפת הכתובה והגט למסור לידה אחר שתשתפה. והאריכו בזה בכל הצדדים וצדי צדדים עד שכמעט לא הניחו בזה לא פרט ולא עוללות לא לקט ולא שכחה. כמבואר בתשובותיהם בארוכה. אמנם יען שאין ביהמ"ד בלא חידוש לכן אעבור פרשה דא. והשי"ת יהיה בעזרי לברר הלכה זו על בוריה. למען שמו הגדול. והנה מראש צורים אראנו מגוף התקנה שהובאה בסוף תשו' מהר"ם מרוטענבערג. ובספר הכלבו. ובתשו' מהר"ם מינץ (סי' ק"ב) וז"ל והחרם אשר שם ר"ג שלא ישא איש שתי נשים אין להתיר אלא במאה אנשים משלשה מלכיות אוניואה ונומברדיאה וצרפת. גם לא יתירו אותו עד שיראו טעם להתיר גם באותו ענין שתהא הכתובה צרורה ומונחת במשכנות או במעות ע"כ. והב"ח באה"ע (סי' קי"ט) כתב בזה"ל וגם חכמי ורנקפורט כתבו תשובה ארוכה בזה ונמנו להתיר. והסכימו עמהם כל חכמי אשכנז ורוסיא. והיינו דוקא ליחד לה כתובה וליתן גט ליד אחד להיות שליח להולכה שיהיה בידו הגט והכתובה עד שתשתפה עכ"ל. והנה אם כי בגוף התקנה לא נזכר כלל מהשלשת הגט. איכא למימר שהוא משום דלאו על נשתטית לחוד היתה תקנת ההיתר. דהא תקנו על כל מקום שיראו טעם להתיר כמו שמפורש בהתקנה, והיינו גם היכא שהוא מן הדין לגרשה והיא אינה רוצית ליקח גט דמתירין לו ג"כ לישא אחרת כמ"ש הרמ"א (בסי' א' סעי' י') והתם לא שייך השלשת הגט. ותדע דהא הב"ח גופה (בסי' א') ג"כ לא הזכיר כלל מהשלשת הגט עי"ש. אלא היינו נמי משום דלא איירי התם מנשתטית לבד והיכא שאינה נשתטית אין מקום להשלשת הגט כלל כמ"ש. ורק הכא (בסי' קי"ט) דאייר רק מנשתטית לחוד דגבי זה שייך שפיר השלשת הגט כתב דבעי גם השלשת הגט:

אלא דאכתי כיון דבגוף התקנה לא נזכר כלל מהשלשת הגט א"כ מנין לנו שתקנו כן מעיקרא דבעי גם השלשת הגט גבי נשתטית כיון שאין זכר לזה בעצם התקנה. ולכן נראה דהך מילתא שכתב הב"ח גבי נשתטית דבעינן שישליש עבורה גם גט. הוא הוספה מרבני פראנקפורט והב"ח ז"ל. ולא מהתקנה הראשונה. וכן ראיתי בתשו' בית אברהם שכתב שדבר זה הוא הוספה מהב"ח ז"ל. ודלא כהח"מ (בסי' קי"ט ס"ק י"ב). והנוב"י בקמא חלק אה"ע (סי' ג'). שכתבו שגם זה היתה מהתקנה הראשונה של ר"ג מאוה"ג ז"ל:

ב) והנה ראיתי להב"ח שם (בסי' קי"ט ס"ק ז') אחר שהביא לתשו' רש"ל (בסי' ס"ה) כתב וז"ל ואם אינו מגרשה אלא נושא אשה אחרת עליה אף המהרש"ל מודה דאין בזה איסור כמ"ש לעיל סי' א' ע"כ. ושם (בסי' א') כתב שאין שום מחלוקת בין המהרש"ל ובין הוראת הרמ"א בהגהות ש"ע. דמה שאוסר המהרש"ל לגרשה לכתחילה אפילו בעת חלימותה גם הרב בהגהות פסק כן ומודה דאסור. ומה שהתיר הרמ"א בהגהותיו בנשתטית לישא אשה אחרת על אשתו גם מהרש"ל מודה בהיתר זה שלא נמצא בדבריו שאסרו עכ"ל. וכ"כ בתשו' הישנות (סי' צ"ג). וכ"כ בתשו' צמח צדק (ריש סי' ס"ז). ובתשו' שב יעקב חלק אה"ע (סי' א') ובתשו' נוב"י תנינא בחלק אה"ע (סי' ק"ב) עי"ש. ודבריהם תמוהים מאד דהאיך אפשר לומר שגם הרש"ל מודה בהיתר של אשה אחרת. ולא אסר אלא הגירושין. הא הרש"ל שם בתשובה מביא מעשה בצורב אחד שבא מארץ לועז שנשתגעה אשתו שם במדינתו כמה שנים ובא ללמוד במלכות זו בישיבות ולמד כמו שתי שנים ושדכו לו השדכנים אשה ונאות היה לדבר אלא שאבי הבתולה וקרוביה לא רצו בדבר עד שיביא התרה מרבותינו שיכול לישא אחרת. והיה גבור כארי ורץ כצבי לעשות רצונו ורצונם ונפל לפני שארי רבותינו שיתירו לו לגרשה ולישא אשה אחרת. ולא נאותי להסכים עמהם ומ"מ לא חלקתי עליהם כי לא היה בידי עזר לקפח אותם בהלכה. והתירו לו שיתן גט וימסור ליד אחד שתקבל אח"כ לכשתתפקח גיטה וכתובתה. ואחר שנעשה מעשה בודאי מה נעשה. אבל לבי נוקפי. ואחר כמה שנים חפשתי בספר ראבי"ה הגדול ומצאתי שכבר אסרו הגדולים הלכה למעשה כו'. והביא שם תשו' הראבי"ה באשה שנשתטית שרבינו שמחה התיר לגרשה. וכתב ואם יש גמגומים בדבר יסכימו רבותינו על התרת החרם ויתירו שישא זה אחרת. והראבי"ה השיבו שאין להתיר החרם בשום אופן. וכתב שמעשה באשה אחת ממגנצא שהיתה שוטה כדרך זאת האשה שכתבת ובאו הבעל ואביו בועד הקהלות והיה מבטל התפילות מפני ביטול פו"ר כמה פעמים והיה מבקש התרת החרם הגדול מאוה"ג ולא רצו להתיר לו ואמרו מוטב להפסיד נפש אחת מלעשות קלקול לדורות הבאים. גם לבוניבא בא ולא הועיל ולא הסכימו רבותינו להתיר. לכן יראים גם אנחנו להסכים להתיר הדבר. ואח"כ האריך שם בענין הגט שאין לגרשה כלל ע"פ הדין אפילו היכא שיודעת לשמור את גיטה. מטעם שלא ינהגו בה מנהג הפקר. והביא דברי הירושלמי בזה בארוכה. וסיים הרש"ל ומהיום דעתי נוטה לאסור עליו אפילו גם בדיעבד כשגירש ע"י שליח להולכה שיהיה בידו הגט והכתובה עד שתשתפה עי"ש. הרי שאסרו בפירוש גם לישא אחרת וסמך על הראבי"ה וסייעתו שאמרו שאין להתיר החרם גם לישא אחרת דמוטב להפסיד נפש אחת מישראל מלעשות קלקול לדורות הבאים. ולזה נתכוון הח"מ (בסי' א' ס"ק ט"ז) שכתב כבר נהגו שלא להתיר בלא מאה רבנים. ועי' בב"ח ועי' בתשו' רש"ל (סי' ס"ה). משמע שדעתו לאסור ודלא כהב"ח עכ"ל. וכוונתו כמ"ש שבתשו' רש"ל מבואר שדעתו לאסור אפילו לישא אחרת. והארכתי להביא תוכן דברי הרש"ל בזה יען שראיתי בתשו' בית אברהם להגאון מזאמושט בקונ' גט כשר. שתמה כן גם הוא על הב"ח. וכתב לישב דזה שאסרו הרש"ל לישא אשה אחרת הוא דוקא בלא היתר. אבל ע"י היתר מאה רבנים גם הרש"ל מודה שיכולים להתירו לקחת אחרת. ודבריו תמוהים דא"כ מדוע לא התירו הרש"ל לישא אחרת ע"י מאה רבנים הא כתב שהאיש הזה היה גבור כארי ורץ כצבי לפני שאר רבותינו שיתירו לו לישא אחרת. ולמה לא הסכים הרש"ל עמהם להתירו באחרת ע"פ מאה רבנים. וגם הראבי"ה שהביא אשר זה האיש ממגנצא בא בועד הקהלות והיה מבטל התפילות במגנצא ובלבוניבא והיה מבקש מהם התרת החרם של הגאון מאוה"ג ז"ל לישא אשה אחרת. ואמרו שמוטב להפסיד נפש אחת מישראל מלהתיר החרם שלא לעשות קלקול לדורות הבאים ומדוע לא התירוהו ע"י מאה רבנים ובתשו' נוב"י שם (סי' ק"ב) ראיתי ששיכל את ידיו לישב דבר זה. ואחר שהביא שם את דברי הב"ח שגם הרש"ל מודה בהיתר של אשה אחרת. כתב והא דלא התיר לו הרש"ל לישא אחרת אולי לא היה בנמצא אשה שתנשא לו בעוד שהראשונה אגידה בו עי"ש. וגם זה תמוה דהא כתב בהדיא שהשדכנים שדכו לו אשה אלא שאבי הבתולה וקרוביה לא רצו בדבר עד שיביא התרה מרבותינו שיכול לישא אחרת. הרי שכתב בהדיא שהאשה היתה רוצה רק שיתירו לו רבותיו ע"ז. וגם הא מסיים שם שהתירו לו למסור הגט ליד שליח שתקבל כשתתפקח וא"כ מדוע לא כתב גם הוא דעתו להתירו באופן זה וע"י מאה רבנים. א"ו דס"ל שאין להתיר החרם כלל בשום אופן בעולם. וכ"כ בפירוש ביש"ש ביבמות (פרק י"ד סי' ג') בדין נשתטית. שאחר שביאר שם ההלכה לפי שורש הדין. סיים וז"ל וכל מה שכתבתי הוא לפי דין התלמוד. אכן בגלילות הללו שנתפשט חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ וכ"ש שלא לישא ב' נשים בלא גירושין. לא אוכל למצא לו שום נחת רוח אלא צריך לקיימה בשאר כסות ועונה עד שירחמו עליו ועליה מן השמים כו' עכ"ל. הרי מבואר היטב שהרש"ל חולק על הרמ"א בזה ולדידיה אין להתיר החרם של ר"ג מאוה"ג ז"ל בשום אופן:

ג) הן אמת שבעיקר דברי הרש"ל דס"ל שאין להתיר כלל בנשתטית לישא אשה אחרת על אשתו. אני תמה דהא בהדיא מבואר בהתקנה של ר"ג מאוה"ג ז"ל שיש להתיר ע"י מאה אנשים מג' מלכיות כמו שמפורש לעיל. והרש"ל בעצמו הביא תקנה זו ביש"ש ביבמות (פ"ו סי' מ"א) והוכיח מזה שתקנת הגאון ז"ל נוהג גם האידנא מדכתב שלא יתירו אלא א"כ יראו טעם טוב להתיר ובזמנינו בעוה"ר הדורות פוחתים ומשתנים לגריעותא מידי יום ביום ואין טעם טוב להתיר עי"ש. אבל עכ"פ הרי מפורש בהדיא בגוף התקנה שיכולים להתיר ע"י מאה רבנים לישא אשה אחרת על אשתו הראשונה ומדוע סגר עלינו כאן את הדרך מבלי להתיר החרם כלל. והביא כן גם בשם הראבי"ה להחמיר שלא להתיר לישא אשה אחרת אפילו היכא שלא קיים פו"ר. וכתב דמוטב להפסיד נפש אחת מישראל מלעשות קלקול לדורות הבאים. ומה היא כל החרדה הזאת אם הוא בעצמו תבריה לגזיזיה והתנה כן מתחילה שיהיו יכולים להתיר כמו שמפורש בעצם התקנה. ואדעתא דהכי קבלו עליהם שיתירו היכא שיהיה צורך בדבר ויראו טעם טוב להתיר:

ונראה דמ"ש בהתקנה שיש להתיר החרם של ב' נשים ע"י מאה רבנים אינו מר"ג מאוה"ג בעצמו. דבאמת החרם שלו היה בסתם שלא לישא ב' נשים בלי שום הוראת היתר כלל רק שחכמי הדור שהיו אחריו פתחו פתח זה להתיר ע"י מאה רבנים אחר שישליש הכתובה כשיראו טעם טוב להתיר. והמאסף לתקנותיו של הגאון ז"ל הציגם יחד וצירף ההיתר של מאה רבנים לגוף התקנה כאלו היו דבוקים ומשולבים זה בזה וניתנו מרועה אחד. שוב מצאתי בתשו' צמח צדק (סוף סי' ס"ז) שכתב כדברי וז"ל ומסתברא דר"ג ובית דינו תקנו תחילה והחרימו שלא לישא שתי נשים ובי"ד של אחריהם תקנו שאם יראו טעם מבורר יתירו לו ע"י מאה רבנים רק שישליש הכתובה ע"כ. וא"כ כיון שהחרם של הגאון מאוה"ג היה בסתם לכן חלקו בזה הראבי"ה וסייעתו וס"ל שאין להתיר החרם של הגאון ז"ל בשום אופן ואפילו היכא שלא קיים פו"ר. וגם הרש"ל החמיר בדבר שלא לפרוץ בגדר החרם כלל. אפילו במקום שיש צורך בדבר וטעם טוב להתיר. וראיתי בתשו' נוב"י קמא חאה"ע (סי' ג') שכתב וגם לא רצינו לבטל מנהג הראשונים שימסור הבעל גט ביד שליח להולכה. כי אולי רגמ"ה בעת שיסד חרם זה ונתן רשות להתיר במקום מצוה התנה כך שלא יתירו רק בהשלשת הגט עכ"ל. וכן מצאתי בתשו' מהרי"ם להגאון דבריסק (סי' נ') שכתב ועתה לפי תקנת מאוה"ג שהתירה ע"י התרת מאה רבנים ולהשליש גט וכתובה כמבואר בהתקנות בשמו עכ"ד. מבואר דס"ל שגם להתיר ע"פ מאה רבנים עם השלשת הגט והכתובה הוא מגוף התקנה של ר"ג מאוה"ג בעצמו וע"ד כן החרים מעיקרא. וכן ראיתי גם בשארי תשו' מרבותינו האחרונים ז"ל. ולפמ"ש ז"א כי תקנה זו של התרת החרם ע"י מאה רבנים היא תקנה מאוחרת מחכמי הדור שהיו אחריו כמ"ש. שוב עיינתי בב"ח סוף סי' א'. וראיתי שכתב וז"ל ומסתמא מה שנמצא בדברי האחרונים שיסכימו בהיתר זה מאה רבנים כך קבלו הם מפי בית דינו של ר"ג מאוה"ג ז"ל שכשיגיע איזה ענין בין איש לאשתו שאין ראוי להחזיק בחרם זה יהיה מה שיהיה. יתירו את החרם בהסכמת מאה רבנים. כדי שלא יהיה דבר קל בעיני הדורות הבאים לישא אשה על אשתו עכ"ל. וכ"מ בהג"מ פרק החולץ שיובא לקמן (אות י"ד) עי"ש. ואם קבלה היא נקבל. אבל מ"מ הראבי"ה וסייעתו לא שמיע להו ולא ס"ל להך קבלה כלל ואי"ל אשר מעולם לא יצא הדבר מגושפנקא קדישא דר"ג מאוה"ג ז"ל ולא היה שום קבלה מאתו ע"ז להתיר תקנתו. ומשו"ה כתבו אשר אין לפרוץ גדר בתקנתו להתיר החרם בשום אופן שלה לעשות קלקול לדורות הבאים. ולזה נוטה דעת הרש"ל ולהכי החמיר גם הוא בזה ): ) הגהה ודרך אגב ראיתי בתשו' מהרי"ם שם שכתב דלדעת הרשב"א והטור אשר כדבריהם הכריע הרמ"א (בסי' קי"ט) דבנשטית בעלה חייב לזונה ולרפאותה. א"כ לדעת חכמי הדורות הראשונים שהיו סוברים דהתקנה שנתקנה להשליש גט וכתובה מועיל הגט שמסר הבעל ליד השליח להולכה למסור בידה לאחר שתהיה שפה בדעתה להתירה לשוק ולא נצרך גט אחר. היה מועיל ג"כ תקנה זו לפי חכמי הש"ס לפוטרו מרפואה ומזונות, היינו שימסור הגט לשליח להולכה שיתן לה לאחר שתשתפה ויתן לו ג"כ הכתובה עבורה ואז יהיה פטור מרפואה ומזונות. כדאמרינן בכתובות (דף נ"א) שאם לקתה חייב לרפאותה ואם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי עכ"ד. מבואר דס"ל דמ"ש הב"ח דחייב ליתן לה מזונות אינו אלא התקנה אבל מדין הש"ס כיון שהשליש עבורה הגט והכתובה קמפטר ממזונותיה דומיא דאמרינן שאם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי. ודבריו תמוהים דהאיך יפטור את עצמו מחיוב מזונותיה ורפואתה עי"ז שיתן הגט ליד השליח למסור לידה אחר שתשתפה כיון דעתה לאו בת גירושין היא ואין בידה לקבל הגט כלל. והא אפילו במגורשת ואינה מגורשת בעלה חייב במזונותיה כמבואר בכתובות (דף צ"ז) ובאה"ע (סי' צ"ז ס"ז ס"ק ב') וכ"ש בזו שאינה עתה בת גירושין כלל רק שהבעל מסר גט עבורה ביד שליח להולכה למסור לה אחר שתשתפה. ועי' בטור אה"ע (סי' קי"ט). והא דאמרינן בגמ' שאם אמר הרי גיטה וכתובתה תרפא את עצמה רשאי אינו אלא בלקתה שיכולה לקבל את גיטה אבל בנשתטית דלאו בת גירושין היא לא מפטר מחיוב של מזונותיה ורפואתה לדעה הני רבוותא אשר הרמ"א הכריע כדעתם. עי"ז שישליש הגט והכתובה עבורה למסור בידה כשתשתפה ד) והנה הרמ"א באה"ע (סי' א' סעי' י') כתב ובמקום שהראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל להתיר לו לישא אחרת עכ"ל. ומדלא הזכיר דבעי מאה רבנים דוקא כמו שמפורש בגוף התקנה משמע דס"ל דסגי בבי"ד של שלשה. והיינו משום דדעתו כמ"ש בד"מ דלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי ובזמן הזה כבר כלה זמן הגזירה ואינו אלא מנהג שנהגו להחמיר שאי אתה רשאי להתירה בפניהם. ומ"מ לא חמור מנדר של יחיד דסגי בהתרת בי"ד של שלשה ולא בעינן בזה מאה רבנים עי"ש. ודברי הד"מ האלו היו בהעלם עין מהב"ח בתשו' הישנות (סי' צ"ג) עי"ש. אבל כבר כתבו הח"מ והב"ש שנהגו שלא להתיר כי אם ע"י מאה רבנים ולהשליש הגט והכתובה עד אחר שתשתפה כמ"ש הב"ח. וכן הוא הסכמת רבותינו האחרונים ז"ל:

ה) וראיתי בתשו' דברי רב משולם (סי' י"ד) שהביא בשם הגאון ר' מאיר ז"ל שתמה ע"ז מדברי הרא"ש שהובא בהגהת רמ"א (סי' קי"ז) שכתב דאם נולד בה מום גדול כמו נכפה שיכול לגרשה בע"כ עי"ש. אף שהיא בת תשמיש ומצית למטען אנא הא קאימנא לדרך נשים מ"מ משום מום גדול כזה כופין להוציא. ק"ו בן בנו של ק"ו בנשתטית שאינה ראויה לאישות כלל שיכול ליקח אחרת עליה בלא היתר כלל. והא חרם דר"ג במורג אחד על הנושא אשה על אשתו ועל המגרש בע"כ. ומדוע נחלק את השוין ולמה לן היתר מאה רבנים. ודחק שם בזה הרבה יעוי"ש:

ולפענ"ד לק"מ דבגט בע"כ כיון דאשכחן כה"ג גבי איש דאינו מוציא אלא לרצונו. א"כ כשתיקן הגאון ז"ל גבי אשה שאין לגרשה בע"כ בודאי לא העדיף כח האשה יותר מכח האיש כמ"ש הרא"ש בתשו' שם. וא"כ היה התקנה בזה רק שגם האשה לא תתגרש בע"כ כמו האיש ויהיה כחה ככח האיש לענין זה. דומיא דאמרינן בעלמא דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון. והשתא גבי מום גדול כמו נכפה דכייפינן להוציא אף להאיש בודאי כייפינן על הגט גם להאשה. ומשו"ה לא בעינן היתר מאה רבנים על החרם כיון דע"ז מעולם לא תקן הגאון כלל. אבל לענין שלא ישא איש שתי נשים כיון דליכא כוותיה מדאורייתא גבי אשה. ולא שייך למימר דבגוונא שמותר מדאורייתא גם גבי אשה לא תיקן הגאון ז"ל. דהא לעולם אין אשה אחת נישאת לב' אנשים. איכא למימר שפיר שתקנת הגאון ז"ל בזה היתה בסתם בלא פלוג אשר אין איש אחד נושא שתי נשים. וא"כ במקום שיש טעם גדול וטוב להתיר כגון בנשתטית וכדומה נהי שהרשות ביד בי"ד להתירו אבל מ"מ צריך מאה רבנים להתיר החרם. כיון שהיה חל ע"ז תקנתו של הגאון ז"ל והחרם שלו מעיקרא. ואם נבא להשוות דין נשתטית לנכפית יש לדמות בענין זה היכא שהיא עתים חלומה ועתים שוטה שיהיה יכול לגרשה בע"כ בעת שהיא חלומה בלא היתר מאה רבנים כמו נכפית. דלענין גט בע"כ יש להשוותם להדדי שפיר. אלא דבכה"ג באמת יכול לגרשה בע"כ דומיא דנכפית כמ"ש המהרח"ש בתשו' שבסוף ספר עיגונא דאיתתא (סי' ל"ג) אי לאו משום טעמא דגרירה דהיינו שלא ינהגו בה מנהג הפקר בעת שהיא שוטה עי"ש. אבל לענין ב' נשים כיון שהיה חרם הגאון ז"ל חל ע"ז מעיקרא בעינן להתיר החרם ע"י מאה רבנים. ולא דמי כלל לגט בע"כ אשר מעולם לא היה ע"ז תקנת הגאון ז"ל כמ"ש. ובאמת לדעת הסוברים שבמקום מצוה לא תיקן לא צריך היתר כלל גם לענין לישא אחרת כמו שמבואר מדברי הרשב"א בתשו'. שכתב על אחד שנשתטית אשתו ורוצה לישא אחרת נ"ל שלא עשה הצדיק תקנה אלא מפני הפרוצים כו'. אבל באלו שאמרו שהוא מן הדין או מן החיוב לגרשה או לישא אחרת בזה לא גזר הרב כו'. ולא היתה כוונת אותו צדיק לכך ומותר אתה עכ"ל. הובא בד"מ (סי' א' ס"ק ט') והמהרי"ק (בשורש ק"א ס' ג') פסק כוותיה. וכן פסק בתשו' דברי ריבות (סי' רצ"ד) יעוי"ש. ולא הזכירו בזה דבעי היתר של מאה רבנים. והיינו משום כיון שלפי דעתם מעולם לא תיקן הגאון מאוה"ג ז"ל בכה"ג א"כ הרי לא היה חל החרם מעיקרא ע"ז האופן ולא בעי היתר כלל. אלא דאנן חיישינן אולי היה תקנת הגאון על ב' נשים גם במקום מצוה דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה. ועי' בתשו' משכנ"י חלק אה"ע (סי' א') שהאריך בזה יעוי"ש. משו"ה נהי שיכולים להתירו היכא שיש טעם טוב בדבר אבל מ"מ בעי מאה רבנים להתיר החרם כמ"ש וזה ברור:

ו) ובזה מיושב דברי הרמ"א (בסי' ע"ז ס"ק ב') גבי מורדת. שכתב וז"ל ונ"ל דוקא תוך י"ב חודש אבל לאחר י"ב חודש אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בע"כ. או מתירין לו לישא אחרת ע"כ. וקשה מדוע מחלק עלינו את השוין דגבי גט בע"כ כתב דצריכה לקבל ממנו. ולא הזכיר היתר החרם. וגבי לישא אחרת כתב דמתירין לו. והיינו שצריכים להתיר לו החרם. והרי גבי מומרת (בסי' א' סעי' י') כתב וז"ל מי שהמירה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת ע"כ. ולא כתב דמתירין לו לישא אחרת. והיינו משום דכיון שכבר זיכה לה גט ע"י אחר לא בעי היתר החרם. וא"כ ה"נ ה"ל למימר או נושא אחרת. וע"כ לומר דהכא בעי היתר החרם. ומ"ש חרם זה של שתי נשים מהחרם של גט בע"כ דלא בעינן להתירו. ובמ"ש הנה נכון דלענין גט בע"כ כיון דבכה"ג כופין גם לאיש כמ"ש בריש הסימן דהמורד על אשתו ואינו בא עליה כו'. ואם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה ע"כ. משו"ה כייפינן גם להאשה ולא בעי היתר משום דע"ז האופן שכופין גם לאיש לא תיקן הגאון כלל שלא לגרש בע"כ כמ"ש. אבל אם בא לישא אשה אחרת כיון דהחרם של שתי נשים היה בסתם. א"כ נהי דבכה"ג הרשות ביד בי"ד להתירו לישא אשה אחרת דאין לך טעם טוב גדול מזה שהיא מורדת. והכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה. אבל מ"מ בעינן להתיר החרם. ומשו"ה כתב הרמ"א או מתירין לו לישא אחרת. - והא דלא הזכיר הרמ"א דבעי מאה רבנים. משום דאזיל לטעמיה דאי"ל גבי נשתטית דבזה"ז סגי בהתרה בעלמא ולא בעי מאה רבנים. דעתה כבר כלה זמן החרם ואינו אלא מנהג שנהגו להחמיר כמו שמבואר לעיל (אות ג'). אבל לדידן דבעינן מאה רבנים גבי נשתטית. צריכים גם הכא מאה רבנים להתירו לישא אחרת:

____ אפילו לפי דעת הפוסקים הראשונים דס"ל שהשליחות והגט מהני ויכול למסור לה את זה הגט בעצמו לכשתשתפה. דלענין זה לא מהני ולא מידי מסירת הגט ליד השליח להולכה כמ"ש וזה ברור:

עוד ראיתי שם שכתב בטעם השלשת הכתובה שמבואר בהתקנה. ע"פ מה דפליגי ב"ש וב"ה במגרש את אשתו ולנה עמו בפונדק דלב"ש לא חיישינן שיבא עליה משום דאסורה היא לו. וה"נ כיון שמיחד לה מקום חיישינן שמא יבא עליה ויהיה גט ישן. אבל כשאין לה כתובה לא חיישינן דאסור לדור עם אשתו בלא כתובה עי"ש. וגם זה תמוה טובא משום דבשביל זה שהכתובה שלה מושלשת לא מקרי בלא כתובה. דהרי קודם תקנת ר"ש ב"ש לעולם היה מיחד לה הכתובה. ועי' בכתובות (דף פ"ב). ועוד דעד כאן לא פליגי ב"ש אלא במגרש משום ערות דבר דמאוסה היא עליו כמבואר בירושלמי. ותדע דהא גם לב"ה איכא איסורא דרב מנגיד מאן דמקדש בביאה. וגם כלה בלא ברכה אסורה כנדה. א"ו דלא אמרינן כן אלא רק בזנות. ועוד דהשלשת הגט אינו מגוף התקנה כלל כמ"ש:

ז) ויש לי דקדוק עצום בדברי הרמ"א האלו שכתב בזה"ל דאם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בע"כ. ואמאי לא כתב בקצרה שאם הוא רוצה לגרש יגרשנה בע"כ:

ונראה לפמ"ש הנוב"י בתנינא חלק אה"ע (סי' ק"ד) בביאור תשובת הרא"ש גבי מום דנכפה. דיש שני אופני בע"כ. א) הוא כמו ע"כ של האיש דהיינו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ב) הוא ע"כ ממש בלי רצונה כלל כמו שהיה בזמן התלמוד. ונסתפק הרא"ש מאחר דכל היכא שכייפינן להאיש כופין גם להאשה דלא עדיפא מיניה ובכה"ג בודאי לא תיקן הגאון מאוה"ג ז"ל. אם לא תיקן בזה כלום וממילא נשאר בה דין הש"ס וזורק לה בע"כ ממש בלי רצונה כלל. או שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ דהיינו בע"כ לגמרי. אבל עכ"פ במקום שכופין אותו להוציא כופין גם אותה לקבל גט. דהיינו שכופין אותה עד שתאמר רוצה אני לקבל הגט כמו שכופין לאיש. וביאר שם בזה דברי המחבר והרמ"א גבי מום דנכפה (בסי' קי"ז סעי' י"א) עי"ש. והא דכתב הרמ"א שם (בסי' קי"ז ס' י"א) גבי מום דנכפית. ואין בזה משום חרם דר"ג צ"ל לפ"ז דאין כוונתו שאין בזה חרם דר"ג כלל ונשאר דינא כמו קודם התקנה דיכול גם לזרוק לה גט בע"כ. אלא קאי על דברי המחבר שכתב שכופין אותה לקבל גט דהיינו שכופין אותה עד שתאמר רוצה אני כמו שכופין לאיש וע"ז כתב הרמ"א שאין בזה משום תקנת ר"ג. פי' דעל כפיה דכה"ג אין בזה משום חרם דר"ג. ואשמועינן זאת לבל נטעה לומר שהמחבר לטעמיה אזיל שכתב (בסי' א' ס' יו"ד) שלא החרים אלא עד סוף אלף החמישי. וא"כ ס"ל שעכשיו כבר כלה זמן החרם ואינו נוהג כלל להכי שרי לכופה. אבל לדידן דס"ל שחרם דר"ג נוהג. גם עתה ה"א דגם בזה איכא משום חרם דר"ג ואין כופין אותה כלל להכי כתב דעל כפיה כזו שכתב המחבר גם לדידן ליכא משום חרם דר"ג משום דלא עדיפה כח דידה מדידיה וכיון דכופין לו כופין גם לה. וא"כ לענין הכפיה דבע"כ ממש בלי רצונה כלל הוי ספק דאולי השוה הגאון ז"ל מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ לגמרי. ואינו יכול לכופה ע"ז האופן. אבל לכוף אותה עד שתתרצה לקבל הגט בודאי כייפינן לה. דלא עדיף כחה מכח האיש ובכה"ג שכופין גם להאיש בודאי לא תיקן הגאון ז"ל. ומשו"ה דקדק הרמ"א וכתב דאם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בע"כ. פי' דכייפינן לה רק ע"ז האופן שכופין גם לאיש דהיינו על קבלת הגט ממנו. ותתרצה לקבלו. דכפיה כזו בודאי כופין כמ"ש. ומדוקדק היטב:

ח) אמנם נראה דהיכא שהיא עוברת על דת יכול לגרשה בע"כ ממש דהיינו לזרוק לה גט בלי רצונה כלל. משום דבכה"ג שהיא פרוצה ועוברת על דת לא תיקן הגאון מידי. והניח הדבר על דין תורה לגמרי דלא בעינן רצונה ודעתה כלל. ויכול גם לזרוק לה גט בע"כ. והכי מבואר בהדיא בתשו' מהר"מ ובהגהות מרדכי הובא בד"מ (סימן קט"ו סעי' י"ז) שכתב דאם ע"א מעיד על הטומאה והוא מאמין לדברי העד או איכא עדי כיעור יזרוק לה גט בע"כ עי"ש. ובזה מדוקדק היטב דברי הרמ"א שם (בסי' קט"ו ס' ד') גבי עוברת על דת. שכתב בזה"ל ואינה יכולה לעכב ע"י שלא יגרשנה ויכול לגרשה בע"כ עכ"ל. ומדלא כתב שכופין אותה לקבל גט בע"כ כמ"ש בסי' ע"ז כפי שהובא לעיל. משמע שבזה יכול לגרשה בע"כ בכל ענין אפילו לזרוק לה גט כמ"ש בתשו' מהר"מ. והיינו משום דכיון שהיא עוברת ע"ד לא תיקן הגאון ז"ל בזה כלל והניח הדבר על עצם הדין שיכול לגרשה בע"כ ממש בלי דעתה ורצונה כלל כמ"ש:

ט) אלא דאכתי קשה לי דברי הרמ"א אהדדי, דלעיל (בסי' א' סעי' יו"ד) הביא דיש חולקים וס"ל דחרם דר"ג נוהג אפילו במקום מצוה. והכא (בסי' קט"ו ס' ד') גבי עוברת על דת החליט הדבר שאין בזה משום חרם דר"ג כיון שמצוה לגרשה. ומצאתי שכבר נתקשה בזה בתשו' שב יעקב חלק אה"ע (סי' א') וכתב לחלק דהתם בסי' א' מיירי בגוונא שלא פשעה כגון בשהתה עשר שנים ולא ילדה. משו"ה הביא לדעת החולקים דס"ל דר"ג גזר אפילו במקום מצוה. אבל (בסי' קט"ו ס' ד') הא מיירי בעוברת על דת שפשעה. והיכא שהיא פשעה לכ"ע לא גזר במקום מצוה. ולכן סתם הכא באין חולק עי"ש. ולפענ"ד יש לפקפק בזה דהא בהג"מ פרק הבע"י הביא תשו' רבינו גרשון מאוה"ג ז"ל דפסק גבי נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שיכול לגרשה בע"כ. הובא בב"ש (סי' קנ"ד ס"ק ל"ה) הרי דגם בשהתה עשר שנים ולא ילדה דלא פשעה נמי יכול לגרשה בע"כ. ולדידיה הא כיון שלא פשעה אין לגרשה בע"כ וצריך מאה רבנים דוקא להתיר לו החרם. וראיתי בשב יעקב בתשובה שם שהרגיש בזה וכתב שהב"ש לא הבחין לחלק כמו שחילק הוא משו"ה פסק בפשיטות (בסי' קנ"ד סעי' ל"ה) שיכול לגרשה בע"כ. אבל לפמ"ש הוא לחלק דכל היכא שלא פשעה תלוי במחלוקת הפוסקים אם תיקן במקום מצוה או לא. א"כ לדידן שחוששין לדעת הסוברים שתיקן אפילו במקום מצוה אינו יכול לגרשה בע"כ עי"ש. ודבריו תמוהים דהא הב"ש הביא זאת מתשו' ר"ג מאוה"ג ז"ל. ואם הוא בעצמו כתב שיכול לגרשה בע"כ מי יחלוק עליו בזה:

הן אמת כי בתשו' ר"ג מאוה"ג ז"ל לא נזכר כלל דמיירי בע"כ של האשה. ואיכא למימר דאיירי שהאשה רצתה לקבל גט כשיתן לה כתובה. אבל היכא שאינה רוצית לקבל גט אינו יכול לגרשה בע"כ. וכבר תמה בזה הדמ"ר שם. ובתשו' נוב"י חלק אה"ע (סי' ק"ב). ומה שכ' בזה יובא בסמוך. ולפענ"ד דברי הב"ש נכונים דכיון דכתב ר"ג שכופין אותו לגרש. א"כ הרי מוכח שכופין גם אותה ואין בזה משום גט בע"כ. דבמקום שכופין לאיש בודאי כייפינן גם לאשה דלא אלים כח האשה מכח האיש כמ"ש הרא"ש גבי מום דנכפית הובא לעיל. ובזה יתישבו דברי הפוסקים הראשונים הסוברים אשר תקנת הגאון ז"ל היה גם על מקום מצוה. ולכאורה תשובה זו חובטת על פניהם דהא כתב דהיכא דשהה עשר שנים ולא ילדה יכול לגרשה בע"כ כמ"ש הב"ש. וא"כ הרי מבואר בהדיא דלא גזר במקום מצוה. ולפמ"ש הנה נכון משום דהא באמת לא כתב כלל שיגרש אותה בע"כ. רק שיכופו אותו לגרש אלא דיש ללמוד מדבריו שאין בזה משום גט בע"כ גם בדידה. דכיון דכייפינן לדידיה בודאי כופין גם לדידה דלא עדיף כח דידה מכח דידיה כמ"ש. וא"כ זהו רק היכא דכופין לדידיה. אבל אם נימא דלדידיה אין כופין משום דלא כייפינן על מצות פו"ר בזה"ז. או משום דלא דיינינן דין שהתה עשר שנים ולא ילדה בחו"ל. כמו דס"ל לקצת מגדולי הראשונים ז"ל. או במקום דלא שייך כלל כפייה גבי דידיה. איכא למימר דחל החרם אפילו במקום מצוה. ואין כופין גם לדידה. משום דתקנת הגאון היה בסתם שיהיה כח האשה לענין זה ככח האיש ואין לכוף אותה על הגט בשום אופן אפילו היכא דאיכא מצוה. וכן לענין החרם של שתי נשים שחל גם במקום מצוה:

והנוב"י דחק לישב דברי הב"ש דדייק ממ"ש ר"ג בתשובתו דכל זמן דאגידה בו לא נסיב אחריתא. ואמאי לא כתב דכ"ז דאגידא בו אסור לו למינסב אחריתא. ומשמע מזה דלא גזר במקום מצוה. וכן שנה משנתו בס' דמ"ר עי"ש. ולפי דבריו יהיה תיובתא מזה לדעת הראשונים הסוברים דר"ג גזר אפילו במקום מצוה. אבל הוא דקדוק קלוש דאיכא למימר דמ"ש דכ"ז דאגידה בו לא נסיב אחריתא הוה ג"כ הכוונה משום החרם. ובזה ניחא הא דתלי מילתא בדידיה ולא נקט כלשון הש"ס בכתובות (דף ס"ד) דכ"ז דאגידא בו לא יהבו לו אחריתא. רק דכיון דכוונתו הוא דלא נסיב אחריתא בשביל החרם משו"ה תלי מילתא בדידיה:

ובמה שכתבתי יתישב היטב מה שחמה הב"ש על הגמ"ר דמתחילה כתב דבזה"ז שיש חרם דר"ג צ"ע אם יכול לגרש בע"כ. ואח"כ הביא דברי ר"ג מאוה"ג בעצמו שכתב שמותר לגרש בע"כ. ובתשו' נוב"י שם דחק בזה טובא עי"ש. ולפי דברינו יציבא מילתא דהנה לעיל מיניה כתב שם הג"מ דצ"ע אם לדידן כופין אף בחו"ל משום דשמא דוקא לאברהם אין ישיבת חו"ל מן המנין אבל אנו צריכין לחזור אחר כל הענינים לקיים מצות פו"ר. ואח"כ כתב ומתקנת הגאון שתיקן שלא לגרש בע"כ צ"ע אם יכול לגרש בע"כ בשהה עשר שנים עכ"ל. ונראה בביאור דבריו דזה הספק השני מתלי תלוי בהספק הראשון והוא בדרך את"ל דאם נימא דכופין לאיש א"כ לאשה בודאי כייפינן דלא עדיפא מיניה. כי בודאי לא העדיף ר"ג כח האשה מכח האיש כמ"ש. רק אם נימא כזה הצד דלדידיה אין כופין בחו"ל מ"מ בדידה צ"ע אם חמור כפייה דידה כדידיה וכיון דאין כופין לדידיה גם לדידה נמי אין כופין. או דילמא דאע"ג דלדידיה אין כופין מ"מ לדידה כייפינן משום דבמקום מצוה לא תיקן הגאון ז"ל וכמו שיבואר בסמוך (אות י'). וא"כ אין ראיה מתשו' ר"ג דאיהו הא כתב דכופין לאיש. אבל אם נימא דאין כופין לאיש איכא למימר דגם לאשה אין כופין. משום דתקנת הגאון היה בסתם ן האשה והאיש שוין הם בזה הפרט של גט בע"כ. וכל היכא שאין כופין לאיש לא כייפינן גם לאשה וא"ש:

אמנם אם כי דברינו נכונים מאד בסברא. מ"מ לא ניתנו לאמר בכוונת הב"ש. דהא אחר שהביא שם הב"ש תשו' ר"ג מאוה"ג שיכול לגרשה בע"כ מסיים אם לא דנימא שתשו' זו נשנית קודם תקנה עי"ש. ואי אמרת דס"ל להב"ש דילפינן כפייה דידה מכפייה דידיה. ומזה שכתב ר"ג דכופין לדידיה ידעינן דכייפינן גם לדידה א"כ הא גם אם נשנית תשובה זו קודם התקנה נמי יש ללמוד מינה דכייפינן לה על גט בע"כ. דהא כיון דכתב דכופין לדידיה א"כ הא בודאי יש לכוף גם לדידה דלא יפה כח האשה מכח האיש כמ"ש. וע"כ לומר שהיה לפניו גרסא אחרת בתשו' ר"ג שהיה כתוב בה רק שכופין לדידה. ולפענ"ד העיקר הוא כפי הגרסא שלנו דבזה מיושב מה שנסתפק שם הגמ' כמ"ש. אבל עכ"פ לא היה לו להשב יעקב להשיג על הב"ש בזה כיון שכפי גרסתו הרי מבואר כן בתשו' ר"ג בעצמו כמו שהביא שם בהדיא:

ועוד אני תמה עליו דהאיך אפשר לומר דבשהתה עשר שנים ולא ילדה כיון שלא פשעה חל החרם ואינו יכול לגרשה בע"כ לפי דעת הרמ"א שחושש לדברי הסוברים דהחרם חל אפילו במקום מצוה. הא לפי מה שבארנו דבמקום שכופין אותו כייפינן על גט בע"כ גם לדידה משום דלא עדיפא מיניה וכמ"ש הרמ"א גבי מום דנכפית. והא בהדיא פסק המחבר (בסי' קנ"ד סעי' י') דאם נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה כופין אותו לגרש. וגם הרמ"א הסכים לזה מעיקר הדין. רק שהביא בשם הריב"ש שלא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזיווגים עי"ש. ועי' לעיל (בסי' א' ס"ק ג'). ובב"ש (סי' קנ"ד ס"ק ל"ה). וכיון דכייפינן לדידיה א"כ הא בודאי כופין גם לדידה כמ"ש:

י) ולכן נ"ל ע"פ מ"ש בתשו' מהר"מ פאדווי (סי' י"ג וסי' י"ד) והובא דעתו בח"מ ובב"ש (סי' קי"ט ס"ק ו') דהחרם של שתי נשים חמיר טפי לענין זה מהחרם של גט בע"כ. דאפילו לפי דעת הסוברים דחרם דר"ג נוהג גם במקום מצוה היינו רק לענין לישא ב' נשים. אבל לענין גט בע"כ לכ"ע לא תיקן במקום מצוה. ומה"ט התיר שם באשה שהיתה עוברת על דת לגרשה בע"כ. משום דזו התקנה של גט בע"כ בודאי לא תיקן במקום מצוה אבל אם אי אפשר להשיג מבוקשו בגט בע"כ לא התיר לו לישא אחרת יען כי חשש בזה לדעת הסוברים דתקנת ר"ג מאוה"ג היה אפילו במקום מצוה. והסכימו לזה הח"מ והב"ש עי"ש. וכן ראיתי בתשו' אחת שנדפסה בסוף ספר ושב הכהן מחתנו הגאון ז"ל וכ"כ בתשו' ח"ס ח' אה"ע (סי' ג') דלענין זה חמור טפי החרם של שתי נשים מהחרם של גט בע"כ דאפילו לפי דעת הראשונים דאי"ל שתקנתו של הגאון היה גם במקום מצוה. זהו רק על החרם של שתי נשים אבל זה החרם של גט בע"כ לכ"ע במקום מצוה לא גזר עי"ש. שוב מצאתי בספר כה"ג על אה"ע (סי' א' ס"ק נ"א) שכתב דאף הר"י מינץ שסובר דחרם דר"ג שלא לישא אשה אחרת על אשתו חל אפילו במקום מצות פו"ר. אבל בזה החרם שלא לגרש בע"כ מודה שלא חל במקום מצות פו"ר. והביא כן גם בשם הראנ"ח ח"ב (סי' ל"א) עי"ש. ואם כי מ"ש שגם הר"י מינץ מודה בגט בע"כ שלא תיקן במקום מצוה יש לפקפק עליו בזה, כאשר ראיתי בתשו' שב יעקב חלק אה"ע (סי' מ"ב) שהשיג עליו בדעת הר"י מינץ ועי' בתשו' נוב"י תנינא ח' אה"ע (סי' ק"ב) יעו"ש. מ"מ מפורש יוצא מפי כל הני רבוותא ז"ל דלאו בחדא מחתא מחתינהו לתקנות הגאון ז"ל ויש חילוק ביניהם שאפילו לדעת הסוברים שהתקנה של שתי נשים תיקן גם במקום מצוה מ"מ בזה החרם של גט בע"כ כ"ע מודו שלא גזר במקום מצוה ואין צריך ע"ז היתר כלל:

אלא שראיתי בהג"מ ביבמות פרק החולץ שכתב ואשר הצריך ר"ג מאוה"ג מאה אנשים אינו רק להוציאה בע"כ בגט ע"י הוראת שעה ע"פ גדולים. ובזה ראיתי גדולים חולקים כי יש מפרשים שבכל תקנת ר"ג מאוה"ג צריך מאה אנשים להתיר עכ"ל. והנה מ"ש שגדולים חולקים על שאר תקנות הגאון ז"ל אם צריך מאה אנשים להתיר. אין כוונתו גם על החרם של שתי נשים. דע"ז החרם הא מפורש בהדיא בגוף התקנה דבעי מאה אנשים להתירו ואיך יחלקו ע"ז להתירו גם בלא מאה אנשים. רק כוונתו על שאר התקנות של הגאון ז"ל. דפליגי בהו רבוותא ואיכא דס"ל דלא בעינן גבייהו מאה אנשים להתירם. אבל עכ"פ הרי כתב דגם בגט בע"כ בעינן מאה רבנים להתיר החרם, וצ"ל דזהו רק היכא שאין בזה מקום מצוה אלא צורך הוראת שעה בלבד משום איזה טעם. כמ"ש בעצמו ע"י הוראת שעה. אבל היכא שיש בזה מקום מצוה איכא למימר שבכה"ג לא גזר כלל זה החרם של גט בע"כ כמ"ש המחברים ז"ל. ובזה יתבאר דברי הגמרא שהובא לעיל (אות ט') שכתב ומתקנת ר"ג ואילך צ"ע אם יש לגרש בע"כ בשהתה עשר שנים ולא ילדה והאשר"י פסק לגרש עכ"ל. ולכאורה ספיקו תלוי אם גזר גם במקום מצוה או לא וא"כ מדוע נסתפק רק בזה החרם של גט בע"כ ולא גם בהחרם של שתי נשים. ולפמ"ש א"ש דבאמת מפשט פשיטא לו דר"ג גזר אפילו במקום מצוה. כמ"ש בהגהות מרדכי ביבמות,, והג"מ בכתובות הובא בד"מ. וברמ"א (סי' א' סעי' י'). אלא דזהו רק לענין החרם של שתי נשים. אבל על החרם של גט בע"כ ספוקי מספקא לו אם גם זה החרם גזר אפילו במקום מצוה. או דדוקא החרם של שתי נשים תיקן גם במקום מצוה אבל זה החרם של גט בע"כ לא. משום דלענין זה קיל טפי החרם של גט בע"כ מהחרם של שתי נשים. דאע"ג דגזר אפילו במקום מצוה היינו רק החרם של שתי נשים אבל זה החרם של גט בע"כ לא גזר במקום מצוה ויכול לגרשה בע"כ. ומביא בשם האשר"י שפסק לגרשה בע"כ. וכן נראה גם מדברי הראשונים ז"ל כי כל הראשונים ז"ל אשר מדבריהם הוכיח הר"י מינץ (בסי' י') דחרם דר"ג ז"ל נוהג גם במקום מצוה פנו משנתם רק נגד זה החרם של שתי נשים ולא לענין גט בע"כ. ובזה יתישב מה דקשה על דעת הראשונים ז"ל דס"ל דר"ג תיקן אפילו במקום מצוה מדברי ר"ג מאוה"ג ז"ל בתשו' כפי הגרסא שהביא הב"ש שכתב בהדיא דבשהה עמו עשר שנים ולא ילדה יכול לגרשה בע"כ. כמו שהובא לעיל באות הקודם ובמ"ש הנה נכון משום דלענין זה החרם של גט בע"כ גם אינהו מודו שלא תיקן במקום מצוה. והם לא קאמרי אלא לגבי החרם של שתי נשים דזה החרם חמור טפי וגזר גם במקום מצוה:

והכי מתבאר מדברי הרמ"א (בסי' קי"ט ס"ק ו') שכתב וכ"ז מדינא. אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה כו'. וי"א דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בע"כ או מתירין לו לישא ב' נשים. וכמו שנתבאר לעיל (סי' א') עכ"ל. והרי דברי הרמ"א מקורם ברוך מתשו' מהר"ם פאדווי (סי' י"ג) הנ"ל. והא הר"ם פאדווי מחלק בין החרם של ב' נשים לגט בע"כ וס"ל דזה החרם של גט בע"כ לא תיקן במקום מצוה אליבא דכ"ע כמו שמפורש לעיל. וא"כ הרי בודאי גם דעת הרמ"א כן. ובזה מדוקדק מאד לשון הרמ"א ז"ל שכתב דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בע"כ. או מתירין לו לישא ב' נשים. הרי דדייק ותני לענין ב' נשים שיתירו לו היינו שיתירו לו החרם מקודם בי"ד של שלשה או מאה רבנים. כמו שמבואר לעיל (אות ג') עי"ש. ולגבי גט בע"כ כתב שיכול לגרשה בע"כ. ולא הזכיר בזה שיתירו לו החרם כמ"ש גבי שתי נשים. ומשמע דס"ל שאינו צריך בזה היתר כלל. והיינו טעמא משום דלענין ב' נשים אנו חוששין לדעת הני רבוותא שהביא הרמ"א (בסי' א' סעי' י') דאי"ל שר"ג גזר אפילו במקום מצוה. ולהכי בעי היתר. אבל לענין גט בע"כ נקטינן שבמקום מצוה לא גזר כלל. ומשו"ה כתב או מתירין לו לישא ב' נשים כמו שנתבאר לעיל (סי' א'). פירוש דלענין ב' נשים נתבאר שם שיש חולקים וס"ל דר"ג גזר אפילו במקום מצוה ואנו חוששין לדעתם בזה וע"כ צריכים להתיר לו החרם. משא"כ לענין גט בע"כ דלא מצינו מפורש בדעת הראשונים ז"ל שיהיה מי שסובר שזה החרם חל אפילו במקום מצוה. ונקטינן לעיקר שבמקום מצוה בודאי לא גזר שלא לגרש בע"כ כמ"ש ה הר"ם פאדווי. ולכן יכול לגרשה בע"כ ואין צריך היתר כלל וזה ברור. ובזה יתיישבו דברי הרמ"א (בסי' א' סעי' י') שכתב וה"ה בכ"מ שיש דיחוי מצוה כגון בשהתה עשר שנים ולא ילדה. אמנם יש חולקים וס"ל דחרם דר"ג נוהג אפילו במקום מצוה. ואפילו במקום יבום כו' עכ"ל. ומלשון זה משמע דלדעת החולקים דס"ל שחרם דר"ג נוהג גם במקום מצוה חל החרם אפילו בשהתה עשר שנים ולא ילדה. וקשה הא דכיון שפסק (בסי' קנ"ד סעי' י') דבנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו לגרש. א"כ הרי בודאי אין בזה משום חרם דר"ג. כמ"ש הרמ"א (בסי' קי"ז סעי' י"א) גבי מום דנכפית דלא תיקן ר"ג שתהא האשה עדיפא מהאיש. כמו שהובא לעיל. ובמ"ש הנה נכון דהך סברא שלא תהא כח האשה יפה מכח האיש לא שייך אלא לגבי הך תקנה של גט בע"כ דכיון דכופין גם לאיש להכי משום הך סברא דלא עדיף כוחה מכוחו כופין גם לדידה. וזה החרם באמת לא תיקן במקום מצוה. אבל בסי' א' הא איירי לענין החרם של שתי נשים. ועל חרם זה שתיקן גם במקום מצוה ואפילו בשהה עשר שנים ולא ילדה. הרי לא שייך כלל הך סברא דלא עדיפא מדידיה. - ולפי דברינו יתבאר היטב מילתא בטעמא מה דמחלקינן בין החרם של שתי נשים להחרם של גט בע"כ. דזה החרם של גט בע"כ נקטינן שלא גזר במקום מצוה כמ"ש. ועל החרם של שתי נשים איכא מרבוותא דס"ל דגזר אפילו במקום מצוה וגם הרמ"א חושש לדעתם להחמיר. ובמ"ש יציבא מילתא משום דלענין החרם של גט בע"כ. כיון דאיכא דכוותיה באיש כמו בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שכופין אותו לגרש. כמ"ש הראשונים ז"ל וכמבואר בתשו' ר"ג מאוה"ג שהובא לעיל (אות ט'). והתם הא לא היה באפשר להחמיר גבי אשה שלא לגרשה בע"כ דהא לא עדיפא כח האשה מכח האיש. וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקן ולא יותר. וכיון דהיה ר"ג מוכרח להוציא מכלל התקנה של גט בע"כ דבר מצוה אשר דכוותיה גבי איש כופין אותו לגרש כגון בנשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה. משו"ה לא תיקן כלל זו התקנה של גט בע"כ במקום מצוה בשום מקום אפילו היכא דלא שייך דכוותיה גבי איש כגון בעוברת ע"ד וכיוצא בזה. שלא לחלק בתקנתו. אבל לענין החרם של שתי נשים כיון דלא נמצא כוותיה גבי איש בשום מקום ולא שייך בזה הך טעמא שלא תהא כח האשה חמור מכח האיש בשום פעם. לא חלק בתקנתו וגזר אפילו במקום מצוה. ועוד יש בזה טעם לשבח דאם לא נתיר לו לגרשה בע"כ לא יהי' תועלת בזה שנתיר לו לישא אחרת משום דכל כמה דאגידה בו לא יהבו לו אחריתא. להכי הקיל בהחרם של גט בע"כ ולא גזר במקום מצוה וכיון שלא גזר זה החרם ויכול לגרשה בע"כ שוב לא היה מן הצורך להתיר החרם של שתי נשים:

וא"כ מיושב היטב קושית השב יעקב הנ"ל הובא לעיל (אות ט') בסתירת דברי הרמ"א. משום (דבסי' א') קאי לענין החרם של שתי נשים משו"ה הביא דעת הי"א דגזר אפילו במקום מצוה. אבל (בסי' קט"ו) גבי עוברת על דת איירי לענין גט בע"כ. לכן קאמר שפיר דיכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חרם דר"ג. משום דלענין זה החרם נקטינן דלא גזר במקום מצוה כמ"ש. וזו היא תורת משה אמת:

יא) ובזה יתבאר היטב דברי הרמ"א (בסי' א' סעי' י') שכתב ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל להתיר לו לישא אשה אחרת עכ"ל. וכתב הב"ש (בס"ק כ"ג) דמדכלל כאן אלו השני דינים יחדיו. כשנשתטית ושהוא מן הדין לגרשה. ש"מ דשניהם שוין וכשהוא מן הדין לגרשה לא תיקן ר"ג כמ"ש (בסי' קט"ו) עכ"ד. והשב יעקב בחלק אה"ע (בסי' א'. ובסי' מ"ב) השיג עליו בזה וכתב דמה שכלל הרמ"א הני שני דינים היינו היכא שהוא מן הדין לגרשה ומ"מ היא לא פשעה כגון שהתה עשר שנים ולא ילדה דזה שוה עם נשתטית דג"כ לא פשעה ובשניהם צריך התרה ממאה רבנים. ומ"ש הרמ"א (בסי' קט"ו) שיכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חרם דר"ג היינו בעוברת על דת שהיא פשעה עי"ש. והנה מ"ש לחלק בין היכא דפשעה או לא. דכל היכא דלא פשעה כמו בשהתה עשר שנים ולא ילדה צריך היתר ממאה רבנים ואינו יכול לגרשה בע"כ. כבר סתרנו דבריו לעיל (אות ט') עי"ש. גם מסתימת דברי הרמ"א לא משמע הכי. משום דא"כ היה לו לכתוב בפירוש ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או כיוצא בזה היכא שהוא מן הדין לגרשה. ומדסתם דבריו משמע דאיירי בכל ענין. גם דברי הב"ש שפירש דהא דכתב הרמ"א או שהוא מן הדין לגרשה כוונתו על עוברת ע"ד. ומשו"ה כלל לשניהם ביחד לאשמועינן דשניהם שוין שאין בהם משום חרם דר"ג כמו היכא שהוא מן הדין לגרשה דלא תיקן ר"ג מאוה"ג בזה כמ"ש (בסי' קט"ו) הוא ג"כ תמוה דהא כשהוא מן הדין לגרשה כגון עוברת על דת לא צריך היתר כלל כמו שמבואר (בסי' קט"ו) מאחר שלא היה חל ע"ז תקנת הגאון ז"ל מעיקרא ואלו הכא כתב דצריכים להתיר לו. ואפילו אם נימא דלא בעי מאה רבנים כמ"ש לעיל (אות ד') אבל מ"מ היתר בודאי צריך כמ"ש מפורש:

ובמ"ש הנה נכון דשם (בסי' קט"ו) גבי עוברת על דת קאי לענין גט בע"כ שבזה קיימינן לעיקר דלא גזר הגאון במקום מצוה. ומשו"ה אין צריך היתר כלל כמ"ש. אבל הכא הא איירי לענין החרם של שתי נשים דאיכא מגדולי הראשונים החולקים וס"ל דחרם זה גזר אפילו במקום מצוה. כמו שהביא הרמ"א ב' דיעות אלו שם לעיל מזה. ואנו חוששין לדעתם ע"כ צריך התרה. ומשו"ה כלל הרמ"א ביחד הני שני דינים דהיינו של נשתטית וכשהוא מן הדין לגרשה. משום דאע"ג דלענין גט בע"כ נקטינן דלא גזר במקום מצוה ואין צריך היתר כלל, אבל לענין זה החרם של שתי נשים שניהם שוין דאפילו היכא שהוא מן הדין לגרשה נמי צריך היתר כמ"ש. ואולי לזה נתכוון הגאון ר' פייווש שהובא בתשו' נוב"י קמא (סי' א'). והנוב"י חשב שהוא בא לישב דברי הב"ש ממה שתמה עליו הש"י ולכן השיג עליו וסתר את דבריו מדברי הב"ש גופה. ואולי היה כוונתו רק ליישב דברי הרמ"א דלא כהב"ש ודלא כהש"י וכמ"ש:

יב) והנה הגאון בעל נוב"י בתשו' שם בקמא חאה"ע (סי' א') כתב דהחרם של גט בע"כ חמור טפי מהחרם של שתי נשים. והביא ראיה לזה דבהחרם של שתי נשים קבע בה הגאון זמן עד סוף אלף החמישי. ועל זה החרם שלא לגרש בע"כ לא קבע בו הגאון זמן כאשר ראה כן מפורש באיזה תשו'. שבזה החרם לא קבע בו הגאון זמן עי"ש. ואחריו החזיק הגאון בעל ח"ס באה"ע בקמא (סי' ג') עי"ש. ובמחכ"ת אישתמיט להו לפי שעה תשו' ב"י (סי' י"ד) שכתב דמה שמבואר ברשב"א שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי קאי גם על החרם שלא לגרש בע"כ יעוי"ש. ובאמת הכי מורה לשון הרשב"א שהובא במהרי"ק (שורש ק"א) שכתב וז"ל נ"ל שלא עשה הצדיק תקנה אלא מפני הפרוצים שתולין מעשיהם בדברים בטלים, אבל באלו שאמרו שהוא מן הדין או מן החיוב לגרשה או לישא אחרת בהא לא גזר אפילו היתה תקנה עולמית. וכ"ש ששמענו שלא גזר אלא לזמן סוף אלף החמישי עכ"ל. ומשמע דקאי על כל מה דכתב לעיל מיניה. דהיינו בין על אותם שהוא מן הדין ומן החיוב לגרשה דזה קאי על החרם של גט בע"כ. ובין על מה שגזר שלא ישא אחרת שהוא החרם של שתי נשים בכולן שמע שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי ומ"ש הנוב"י שראה כן מפורש באיזה תשו' שלענין גט בע"כ לא קבע בו הגאון זמן. הנה אם כי בודאי אין להסתפק כלל באמיתת עדותו. אבל בעניותי יגעתי ולא מצאתי דבר זה מפורש בשום מקום בדברי הראשונים ז"ל. וגם לא ראיתי בשום ספר מגדולי המחברים שקדמוהו מי שמביא תשו' זו. וגם הב"י בתשובתו שם לא הביא דבר זה. ואלו היתה תשובה כזו מפורשת בדברי הראשונים ז"ל בודאי לא היה נעלם ממרן הב"י ז"ל. והרבה נצטערתי ע"ז. עד שמצאתי בתנינא (סוף סי' ק"ג) שהשיב לחכם אחד ששאלו ע"ז. אשר בזכרונו שראה כן בתשו' הר"ן עי"ש. ובאמת יש לדקדק כן מתשו' הר"ן (סי' ל"ח) שכתב לענין גט בע"כ וז"ל ולא עוד אלא שאנו מוחזקים שיש חרם הקהלות בדבר או תקנת ר"ג ז"ל. ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בע"כ. ואין אומרין לו לאדם לפרוץ גדרן של ראשונים כו' עכ"ל. ואם נימא אשר גם זה החרם של גט בע"כ נמי קבע בו הגאון זמן עד סוף אלף החמישי א"כ מדוע החמיר הר"ן ז"ל הרי הוא היה בתחילת אלף הששי שאז כבר כלה זמנו של החרם. אלא ודאי של זה החרם של גט בע"כ לא קבע בו הגאון זמן. והרשב"א שכתב שהוקבע זמן להחרם איירי רק לענין החרם של ב' נשים. כן הוא דעת הנוב"י ומשו"ה ס"ל דזה החרם של גט בע"כ חמור טפי מהחרם של ב' נשים. אבל מסתימת לשון הר"ן לא משמע הכי. דאם נימא דהר"ן ס"ל לחלק בין זה החרם של גט בע"כ לבין החרם של שתי נשים. היה לו לפרושי מילתא דא בהדיא ולמימר דאע"ג דעל החרם של שתי נשים קבע בו הגאון זמן. אבל על זה החרם של גט בע"כ לא קבע בו הגאון זמן. אמנם כבר ישבו על מדוכה זו של תשו' הר"ן שני גדולי הדור ז"ל. הלא המה רבינו הגדול מרן הב"י ז"ל והרב הגדול ר' יצחק די מלינא ז"ל. כי הב"י התיר לאיש אחד אשכנזי לישא אשה על אשתו וטעמו ונמוקו בזה היה שסמך על תשובת הרשב"א הנ"ל אשר החרם היה רק עד סוף אלף החמישי. והרב ר"י די מלינא ז"ל השיג עליו מתשו' זו של הר"ן שמבואר שם דס"ל שהחרם דר"ג היה בלא קביעת זמן ונוהג עוד היום. הובא בתשו' ב"י שם. ועי' בתשו' מבי"ט ח"ש (סי' ט"ו). והשיבו הב"י ז"ל. כי מתשו' הר"ן שהיה אחר האלף החמישי אין ראיה לסתור מ"ש הרשב"א ששמע שלא גזר ר"ג אלא עד סוף אלף החמישי. כי בודאי לא ראה תשובת הרשב"א הנ"ל. וגם לא שמע מה ששמע הרשב"א. ולא שמעתי אינו ראיה שאין אומרים למי שלא ראה את החודש שיבא ויעיד אלא למי שראה. ואין ספק שאלו הר"ן היה רואה תשובתו של הרשב"א ז"ל שכתב הלכה למעשה לסמוך על מה ששמע היה סומך על שמועתו כמו שעשה המהרי"ק. והמהרי"ק אע"פ שהיה רואה תשו' הר"ן אפ"ה לא היה מניח מלכתוב תשו' הרשב"א מהטעם הנזכר. ומזה תשובה ג"כ למה שאמר למה אני סומך על מ"ש הרשב"א ושמענו והניח סברת הר"ן בתשובה ההיא. כי אין המחלוקת בסברות. אלא מר שמע ומר לא שמע ואי הוה שמע היה מקבל עכ"ל. הרי מדברי שניהם למדנו שאין חילוק כלל בין החרם של שתי נשים להחרם של גט בע"כ. כי לדעת הרשב"א שניהם היו רק עד סוף אלף החמישי. ולדעת הר"ן היו שניהם בסתם בלי קביעת זמן כלל על שום אחד מהם. ואין לחלוק עליהם ובפרט על מרן הב"י ז"ל בלי ראיה מפורשת מדברי הראשונים ז"ל. ואני קורא על הנוב"י ז"ל מה שקרא מרן הב"י על הר"ן ז"ל. דבודאי לא הוה ידע (באותה שעה שכתב תשו' זו) מהתשו' ב"י. מדלא הזכיר לדעתו כלל שהוא להיפך מדבריו. ואלו הוה ידע בודאי היה מקבל. ועי' בתשו' מהרשד"ם (ס' סי' ק"כ). ובתשו' ח"צ (סוף סי' קכ"ד) יעוי"ש. ויש להביא סמך לזה ממ"ש בתשו' משכנות יעקב חלק אה"ע (סי' א') בטעם הסוברים שלא גזר ר"ג אלא עד סוף אלף החמישי. שהוא משום דס"ל שר"ג לא תיקן תקנה זו משים סייג לתורה יען שלא מצא בזה שום ענין האסור מן התורה כדי שיגזור על הכל משום סייג. והיתה התקנה שלו בזה רק משום תקנת הדור לפי שהשעה צריכה לכך וחששו שלא יהיה בזה הוספה על דברי תורה ועוברים על בל תוסיף כמ"ש הרמב"ן על מקרא מגילה שהיו חוששין לכך עד שמצאו לזה סמך מן התורה. וע"כ נתנו גבול וזמן לתקנה זו ובתקנה לזמן אין חשש בזה עי"ש. והרי בהתקנה של שתי נשים יש טעם לסייג יותר מהתקנה של גט בע"כ. דכיון שעתה בעוה"ר אנחנו נעים ונדים מדולדלים ומטולטלים ממקום למקום וממדינה למדינה אלו היה הרשות ביד כל אדם להרבות נשים יש לחוש בזה משום הא דראב"י דלא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא את אחותו ומלאה הארץ זמה. משא"כ בהחרם של גט בע"כ שאין בזה שום חשש לשמא יפגע באיסור דאורייתא. וכיון שתקנו זמן על החרם של שתי נשים משום חשש בל תוסיף ולא חשבו זאת לסייג לתורה. מכ"ש שתקנו זמן על החרם של גט בע"כ שאין בזה משום סייג לתורה כלל. ונ"ל שזהו גם דעת המחבר דבאה"ע סי' קי"ט סעי' ו') כתב דיכול לגרש בלא דעתה עכ"ל. והרמ"א הגיה וכתב דכ"ז מדינא אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה כו' עכ"ל ותימא דאמאי לא הזכיר המחבר כלל מהחרם של גט בע"כ כמו שהזכיר לעיל (סי' א' סעי' י') מהחרם של שתי נשים. אלא ודאי דס"ל דגם זה החרם של גט בע"כ לא היה אלא עד סוף אלף החמישי כמ"ש שם (בסי' א' סעי' י') ובב"י (סי' ע"ו) על החרם של שתי נשים. וא"כ כבר כלה ונשלם זמן החרם. ודבר זה לא היה צריך לכתוב כאן כי סמך עצמו על מ"ש לעיל גבי שתי נשים שהחרם של הגאון היה רק עד סוף אלף החמישי ועתה בזה"ז כבר נשלם זמנו ועבר ובטל מן העולם. ומשו"ה לא הביא כלל להחרם של גט בע"כ. והרמ"א אזיל לטעמיה שכתב שם לעיל (סי' א' סעי' י') דמ"מ בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד ואין נושאין שתי נשים עי"ש. ולכן הביא גם הכא הך חרם דר"ג מאוה"ג שלא לגרש בע"כ וא"ש:

עכ"פ הרי מבואר שלדעת האומרים אשר זה החרם של שתי נשים היה רק עד סוף אלף החמישי ה"ה גם החרם של גט בע"כ היה נמי עד אותו זמן. ואין חומר בזה יותר מבחברו לענין זה הדבר כמ"ש ואע"ג דהחרם של שתי נשים לא נתפשט בכל מקום וזה החרם של גט בע"כ נתפשט בכל ישראל כמ"ש הר"ן. מ"מ בשביל זה לא מקרי חומר כיון דאינו בעצם התקנה. ובמקום שנתפשט הרי הוא בחומרו לכל פרטיו. וא"כ כיון שבארנו שאין חומר בזה החרם של גט בע"כ נגד החרם של שתי נשים איכא למימר שפיר כדעת המחברים שהובא לעיל אשר החרם של ר"ג מאוה"ג ז"ל על ב' נשים חמור טפי לענין זה מהחרם של גט בע"כ. דאפילו לפי דעת המחברים הסוברים דהחרם של שתי נשים גזר גם במקום מצוה מ"מ זה החרם של גט בע"כ לא גזר במקום מצוה כמו שמבואר לעיל. וזו היא דעת הרמ"א ז"ל. ות"ל ית' שכוונתי לישב דברי הרמ"א בכל המקומות בזה בתכלית הדקדוק:

וכ"ז הוא לדעת הרמ"א. אבל הרש"ל החמיר גם לענין גט בע"כ. אפילו במקום מצוה. ואחריו החזיקו הצ"צ (בסי' ס"ז). והשב יעקב בחלק אה"ע (סי' מ"ב). והחמירו טפי לענין גט בע"כ מלענין ב' נשים עי"ש. והיינו משום שהם נמשכו אחרי הב"ח בזה שכתב אשר הרש"ל החמיר רק לגבי החרם של גט בע"כ ולא לענין שתי נשים. כמו שמבואר לעיל (אות א'). וכבר כתבתי שם שדברי הב"ח בזה נאמרו שלא בדקדוק. כי באמת הרש"ל החמיר בזה לגמרי. ולדעתו אין להתיר החרם כלל גם לענין ההיתר של ב' נשים ע"י מאה רבנים כמו שמבואר הדק היטב לעיל (אות א') יעוי"ש:

אבל כבר כתבתי לעיל (אות ד') שהסכמת האחרונים גבי נשתטית כדעת הרמ"א להתיר לו ב' נשים. וע"י מאה רבנים דוקא. ובעינן שישליש עבורה הכתובה וגם הגט ע"י שליח להולכה למסור לידה אחר שתשתפה כמ"ש הב"ח. ובלבד שיהיה ע"פ רשיון מהממשלה יר"ה על זה:

יג) והנה העיקר מה שיש לעיין בזה הוא בדבר התקנה של השלשת הגט ביד שליח להולכה למסור לידה לאחר שתשתפה. אשר כבר תמהו בזה חכמי ליסא ז"ל ע"פ מ"ש בהגהות מל"מ (פ"ו הלכה ג') מהלכות גירושין. שהסכימו בקונשטאנטינא לאסור בכה"ג משום דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי כמבואר בנזיר (דף י"ב). וא"כ מה יועיל מסירת הגט עכשיו ליד השליח כיון דאיהו בעצמו לא מצי מגרש לה:

והגאון מקראטשין הובא בס' מרכה"מ שם (פ"ו הלכה ג') מהלכות גירושין. ואחריו החזיק הגאון בעל ח"ס בחלק אה"ע בקמא (סי' י"א). כתבו לישב דברי הגאונים הראשונים בזה דמשו"ה מהני השלשת הגט ליד השליח אע"ג דאיהו לא מצי עביד. משום דנהי דמטעם שליחות לא מהני מ"מ כיון שגילה דעתו שהוא רוצה לגרש את אשתו השוטה לכשתשתפה מועיל מטעם זכיה. שהרי גילה דעתו דזכות הוא לו. כמ"ש בשו"ע אה"ע (סי' ל"ה סעי' ד') שהיכא שאחד גילה דעתו שהוא חפץ באשה פלונית. והלך השליח וקדשה לו אפילו לא מינוהו לשליח הרי זו מקודשת. וכתב הרא"ש הטעם משום דכיון שגילה דעתו שהוא חפץ בה זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו עי"ש. וה"נ כיון שגילה דעתו שהוא רוצה בזה מהני מטעם זכיה. ועוד דהכא ודאי זכות הוא להצילו מחרם דר"ג להיות עם שתי נשים. ובתשו' ח"ס שם העמיק והרחיב בזה הרבה עי"ש. ועי' בדמ"ר יו"ד (סי' ש"ה ס"ק יו"ד) יעוי"ש:

ולכאורה יש לפקפק ע"ז מהא דאמרינן בקדושין (דף כ"ג ע"ב) בעי רבה עבד כנעני לרשב"א מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כו'. וכתבו התוספות יש מפרשים דהכי קמבעיא לו היכא דאמר העבד לאחר לקבל גיטו מיד רבו מהני קבלתו או לא. דאם לא א"ל לקבל גיטו ובא ומקבלו פשיטא לן דמהני. דהא אמרינן במתני' ובשטר ע"י אחרים. אבל אמירתו שאמר לו לך וקבל גיטי שמא מגרע גרע לפי שבא בתורת שליחות או לא עכ"ל. הרי שכתבו דדוקא היכא שלא בא מתחילה בתורת שליחות מצי זכי עבורו בתורת זכיה. אבל היכא שעשאו שליח אז אינו מועיל מטעם זכיה. וא"כ ה"נ כיון דעשאו שליח למסור הגט לידה לכשתשתפה הרי בא מתחילה בתורת שליחות שוב לא מהני מטעם זכיה. וכבר ראיתי בס' בא"י (סי' א' ענף ב') ובס' ע"י ח"א אה"ע (סי' ג') שהביא דברי התוס' האלו. ותמה מזה גם על הקצה"ח (סימן רמ"ג ס"ק ה' עי"ש):

יד) אמנם לפי דעתי משום הא לא תברא. דהנה לכאורה דברי התוס' צריכים ביאור דלמה יוגרע כח הזכיה ע"י זה שעשאו שליח מקודם. הא אדרבה בזה שעשאו שליח גילה דעתו שכך הוא רצונו וכן הוא חפצו ואמאי לא יהיה מהני מתורת זכיה. ובת"ה (סי' קפ"ח) כתב בהא דאמרינן בחולין (דף י"ג) דהאומר לשלוחו צא ותרום ושמע אינש אחרינא ואזל ותרם אין תרומתו תרומה דה"ל תורם שלא מדעת. ולא אמרינן שיהיה מהני תרומתו דהאי מתורת זכיה שהרי ציוה לשלוחו לתרום וגלי דעתו דניחא לו בזה. משום דהתם איכא למימר דדעתו של בעה"ב ששלוחו דוקא יתרום משום שהוא יודע ומכיר באיזה מדה רגיל בעה"ב לתרום בעין יפה או בעין רעה או בינונית. וכן אם דרכו לילך אצל יפות או איפכא ואיכא קפידא בזה עי"ש. אבל הכא איזה קפידא שייך בזה הא אין שום נ"מ לדידיה אם יהיה בהגט עבורו מטעם זכיה או מטעם שליחות. ואע"ג שכתבו התוס' בגיטין (דף ס"ו ע"ב) ד"ה הא. דנהי דמכשיר ר"מ כשמצאו באשפה. אבל היכא שציוה לכתוב מודה ר"מ שצריך לעשות ציוויו עי"ש. לא דמי כלל דהתם איכא למימר שפיר דהוה קפידא בזה משום שהוא רוצה אשר שלוחו דוקא שהוא כמוהו יכתוב הגט ולא אחר אבל הכא מאי קפידא שייך בהאי מילתא דאיזה נ"מ הוא לדידיה אם יהיה קבלתו משום שליחות או מתורת זכיה. וא"כ לו יהא דמטעם שליחות לא מהני משום דכיון דאיהו לא מקבל גיטיה שליח נמי לא מצי משוי. מ"מ אכתי יהיה מהני מטעם זכיה כיון דזכות הוא לו. ובודאי לא מגרע כוחו בזה שעשאו שליח מאלו היה עושה כן מדעת עצמו בלא ידיעתו כלל דהיה מהני שפיר מטעם זכיה:

ולכן נראה דכוונת התוס' הוא ע"פ מ"ש הרמב"ן והרשב"א והריטב"א בחידושם. דהכי פירושו דשויה עבד שליח לקבל גיטו ואמר לו האדון הילך כמו שאמר דאי אמרת לא משויה שליח אינו גט דהא האדון אינו מזכה לו גט מדעתו אלא כמו שאמר העבד ושליחותו לאו כלום הוא. אבל אי משוי שליח שפיר דמי דשליחות מעליא הוא עי"ש. וזהו ביאור דברי התוס' דבזה שעשאו שליח לקבל גיטו שמא מגרע גרע לפי שבא מטעם שליחות א"כ גם האדון כשמסרו לידו בודאי לא מסרו בתורת זכיה אלא בתורת שליחות כמו שאמר העבד ומשו"ה לא מהני. אבל אם לא עשאו שליח מהני שפיר מטעם זכיה וזה ברור. וא"כ ה"נ אע"ג דמטעם שליחות לא מהני כיון דאיהו בעצמו לא מצי עביד. דהא לא יכול לגרשה עתה בעת שטותה. מ"מ ע"י זה שעשאו שליח מעיקרא לא מיגרע כח הזכיה ויכול השליח למסור הגט לידה שפיר לכשתשתפה מטעם זכיה כיון דהוה זכות עבורו כמ"ש:

טו) אמנם לדידי יש מקום עיון בזה מטעם אחר אשר לא מצאתי לשום אחד מן המחברים מי שהתעורר בזה. ויען אשר הוא מקצוע בתורה לכן צריך אנכי להרחיב הדיבור בזה. הנה בגיטין (דף י"א) תנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי ר"מ וחכמים אומרים בגיטי נשים אבל לא בשחרורי עבדים לפי שזכין לו לאדם שלא בפניו ואין חבין לו לאדם אלא בפניו כו'. וכתב הרי"ף וז"ל וה"מ לחזרה דלא מצי רבו למיהדר בו. אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטי גיטא לידו. דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. ושמעת מינה דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפק לחירות לא נפיק עד דמטי גיטא לידו. ואשכחן זכיה כה"ג כדאמרינן לקמן הולך מנה לפלוני שאני חייב לו אמר רב חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר כו' ע"כ. והרמב"ן והראשונים ז"ל תמהו עליו דכיון דהאומר תנו כאומר זכו דמי הוה כאלו הגיע הגט ליד העבד. דהכי משמע פרק התקבל (דף ס"ב) דאמרינן התם דשליח קבלה שאמר אשתך אמרה לי התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה. דאי נימא דתן כזכי מכיון שהגיע הגט ליד השליח מגורשת מיד. וכדמוכח בהדיא בההיא דאמר ר"ה אמר רב נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת ולא מתיבמת. מספקא לו אי הילך כזכי דמי או לאו כזכי דמי אלמא דלמ"ד הולך כזכי לא חולצת ולא מתיבמת. ובפ"ק דקדושין (דף כ"ג) נמי משמע שקונה את עצמו בשטר ע"י אחרים בין לדעת בין שלא לדעת. ומתני' דהתם לענין גט שחרור גמור תנן. ובפרק השולח (דף מ') נמי אמרינן דהאומר עשיתי פלוני עבדי בן חורין והוא אומר לא עשאני חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. ותנן נמי במס' תרומות (פ"ח משנה א') העבד שהיה אוכל בתרומה ובאו ואמרו לו מת רבך או שמכרך לישראל או עשאך בן חורין. ר"א מחייב קרן וחומש ור"י פוטר. וכולן שהיה תרומה בתוך פיהם ר"א אומר יבלעו. ר"י אומר יפלטו עי"ש. אלמא אע"ג שלא הגיע הגט לידו משוחרר הוא. והרמב"ן במלחמות הוסיף לתמוה עוד עליו מהא דאמרינן ביבמות (דף קי"ח:) בעי מיניה רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כיון דסניא לו זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. או דילמא כיון דזימנין דרחמא לו ליבמה חוב הוא לה ואין חבין לו לאדם שלא בפניו. וכן קא מבעיא התם המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כיון דאי"ל קטטה בהדיה זכות הוא לה. או דילמא ניחא דגופה עדיף לה. אלמא דאי זכות הוא לה מתגרשת ע"י קבלתו של הזוכה בשבילה. משום דזכין לו לאדם שלא בפניו:

טז) והנה מה שהקשה הרמב"ן מהך דהמזכה גט לאשתו במקום יבם ובמקום קטטה יש לדחוק לדעת הרי"ף דס"ל דעיקר האיבעיא הוא ג"כ רק לענין חזרה בלבד ונ"מ דאם זיכה לה גט ע"י אחר וחזר בו הבעל. ובתר הכי מטא גיטה לידה בחיי הבעל. דאי אמרת דזכות הוא לה אין בחזרת הבעל כלום וכל דמטה גיטא לידה מחיים הרי זו מגורשת. ואם לא הוה זכות עבורה אינה מגורשת. כיון דחזר בו הבעל קודם שהגיע הגט לידה. ויש להביא קצת סמך לזה מדברי הרי"ף דמייתי להנך בעיין הכא אחר שכתב דהך זכיה לא מהני אלא לענין חזרה בלבד. משמע דס"ל דהנך בעיין הוי נמי רק לענין חזרה בלבד. וכן מה שהקשו מהא דאמרינן בקדושין דבשטר ע"י אחרים שלא מדעת העבד י"ל נמי דמיירי כשהגיע הגט ליד העבד בחיי רבו. אלא דהנ"מ במה שמזכה לו ע"י אחר שאם חזר בו רבו אין בחזרתו כלום. אבל משאר המקומות שהביאו המה קושיות גדולות וחזקות. כראי מוצקות:

יז) ונראה ליישב דברי הרי"ף ז"ל בזה. דהנה התוספות בכתובות (דף י"א ע"א) ד"ה מטבילין. ובסנהדרין (דף ס"ח:) ד"ה קטן. ובגיטין (דף ס"ד ע"ב) ד"ה שאני. כתבו דזכיה הוא מדין שליחות. משום דכיון דהוי זכות עבורו ואנן סהדי דניחא לו חשוב כאלו עשאו המקבל שליח בפירוש לקבל מתנה זו. וכ"כ הרא"ש בפ"ק דגיטין (סי' י"ג). ובקדושין בפ"ב (סי' ז'). וכן דעת הר"ן בפרק האיש מקדש. גבי הא דאמרינן התם מנין ששלוחו של אדם כמותו שנאמר ונשיא אחד למטה עי"ש. וכן דעת המהר"מ מרוטונבורג בתשו' מיימוני בס' קנין (סי' כ'). ועי' ברא"ש פרק הגוזל ומאכיל (סי' כ"א). שדבריו שם בלתי מובנים. אבל כוונתו הוא להשיג על דברי רבו שבזו התשו'. וכאשר יעיינו מקודם בתשו' של המהר"ם אזי יבינו היטב לדברי הרא"ש שם. וכפי הנראה היתה התשובה הלזו כתובה בהרא"ש ונשמטה מהדפוס מטעם הידוע עי"ש. אמנם דעת הראב"ד והרמב"ן והרשב"א הובא בשמ"ק ב"מ (דף ע"א) דזכיה ושליחות תרתי מילי נינהו וזכיה לאו מדין שליחות נינהו. וכ"כ הרמב"ן ביבמות (דף מ"ה ע"ב) בד"ה וקדם עי"ש. וכ"כ הרשב"א בנדרים (דף ל"ו ע"ב). וכ"כ הריטב"א בקדושין (דף מ"א ע"ב) בד"ה והא דתנן חבורה שאבד פסחה. (ובדף מ"ב ע"א) גבי הא דאמרינן התם מנין שזכין לאדם שלא בפניו. ובכתובות (דף י"א) גבי הא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד בי"ד עי"ש. וכ"כ המ"מ (בפרק כ"ט הלכה י"א) מהלכות מכירה. ומה"ט כתבו דמהני זכיה לקטן מדאורייתא. אע"ג דקי"ל דאין שליחות לקטן. משום דזה הקנין של זכיה אינו מטעם שליחות. רק הוא קנין בפני עצמו ולהכי מהני שפיר אפילו במקום שאין שליחות מועיל עי"ש:

והנה אמרינן בפרק הזורק (דף ע"ז) ההוא שכיב מרע דכתב לה גיטא לדביתהו בהדי פניא דמעלי שבתא ולא הספיק למיתביה לה למחר תקיף לו עלמא אתו לקמיה דרבא א"ל זילו אמרו לו לקנייה ניהלה לההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא ותיזל איהי ותיחד ותפתח ותחזיק בו דתנן נעל וגדר ופרץ כ"ש הרי זה חזקה. ופרש"י דקני לו אגב אותו קרקע כדתנן נכסים שאין להם אחריות נקנין עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה עכ"ל. והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן כולהו תמהו ע"ז דא"כ ל"ל ההוא דוכתא דיתיב ביה גיטא הא קי"ל דלא בעינן ציבורים כדאיתא בפ"ק דקדושין. אלא ודאי אין אשה מתגרשת באגב דבעינן ונתן בידה וליכא. והא מדין חצרה נגעו בה כדאמרינן בהדיא דה"ל גיטו וחצרו באים כאחד עי"ש:

והנה הריטב"א בקדושין (דף כ"ג) כתב דגבי שיחרור נמי לא מהני טלי גיטך מעל גבי קרקע משום דלכל מילי ילפינן שיחרור מגט. וכל מה דבעי בגט בעינן גם בשחרור ומה דלא מהני בגט לא מהני אף לענין שחרור עי"ש:

וא"כ כמו דלא מהני גבי שיחרור טלי גיטך מעל גבי קרקע משום דבעינן ונתן כמו בגט. כן בעינן שיבא השטר שיחרור לידו דוקא. דומיא דגט אשה דכתיב ונתן בידה. ודלא כמ"ש הנתה"מ (בסי' קפ"ה ס"ק א') דהא דאיתקש שטר שחרור לגט אשה. הוא רק במה שנוגע לגוף כתיבת השטר. דהיינו לענין לשמה ותלוש. ולא לשאר מילי עי"ש:

ומעתה מיושב היטב דברי הרי"ף ז"ל דאיכא למימר דס"ל כדעת הני רבוותא. דאי"ל דזכי' ושליחות תרתי מילי נינהו והקנין של זכיה אינו משום שליחות. ומשו"ה לא מהני בשחרור וגט אף שזכה המקבל עבורם. דלענין גט ושיחרור לא מהני זכיה דבעינן ונתן בידה דוקא. וטרם דמטי גיטא לידה לא מגרשה בו. וה"ה בשחרור דילפינן מגט לכל מילי כמ"ש. אלא דכ"ז הוא בשטר אבל בכסף כיון דאחרים זוכין לו מהני שפיר. וא"כ מיושב היטב הא דאמרינן דחיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר. דהיינו דיש לחוש שמא זיכה לו ע"י אחר בכסף. וכן בהך מתני' דתרומות דאמרו לו מת רבך או שמכרך לישראל או עשאך בן חורין כו'. דאיכא למימר דאיירי בכסף. ומיושב נמי הא דאמרינן בפרק התקבל (דף ס"ב) דאי תן כזכי מכיון שהגיע הגט ליד השליח מגורשת בו מיד. משום דהתם הא איירי שהאשה עשתה אותו לשליח לקבלה והשליח אמר להבעל אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר הולך ותן לה. וכיון שהיא עשאתו לשליח לקבלה להכי מהני שפיר קבלתו של השליח עבורה דהא הוה ידו כידה מאחר שהוא שליח דידה. רק דאי תן לאו כזכי דמי לא מהני משום דאין רצונו של הבעל שיהיה שליח לקבלה ועקר לשליחותה של האשה ועשאו לשליח להולכה. אבל אי תן כזכי הוה הסכמתו של הבעל על דבריה שיהיה שליח לקבלה כמו שאמרה היא ומשו"ה מהני שפיר. אבל היכא שהיא לא עשאתו לשליח לקבלה ואנו באין בזה רק מטעם זכיה לבד אינו מועיל משום דבגט בעינן שיבא הגט לידה או ליד שלוחה דוקא וכן בשיחרור וזכיה כיון דאינה מדין שליחות לא מהני כמ"ש. שוב מצאתי סוד דברים אלו בישוב דברי הרי"ף בס' דברי אמת להגאון הספרדי ז"ל. בקונ' י"א (דף קל"ג ע"ב) דפוס האלברשטאט. אלא שלא הביא לדברי הראשונים ז"ל דר"פ הזורק. וגם לא לדברי הריטב"א בקדושין הנ"ל. ות"ל י"ת שכוונתי לדעתו הרמה בזה וגם בארתי הדבר היטב ע"פ דברי הראשונים הנ"ל. ועי' לקמן (אות נ"ד):

יח) אבל אכתי קשה לי על הרמב"ן והרשב"א והריטב"א ז"ל דפליגי על הרי"ף ז"ל בזה וכתבו דכיון דתן כזכי דמי מהני זכייתו של הזוכה בהגט עבורה ומתגרשת בו לגמרי. והא אינהו ס"ל דזכיה לאו מדין שליחות הוא וא"כ איך מתגרשת בגט זה ע"י קבלתו של הזוכה הא בעינן ונתן בידה וליכא כיון דזכיה לאו מדין שליחות הוא. והלא מה"ט פליגי על רש"י ז"ל וס"ל דאין אשה מתגרשת באגב משום דבעינן ונתן בידה דוקא כמו שמבואר לעיל. וכבר תמה כן בס' ד"א שם והניח בתימא. ואחרי החיפוש באמתחת הספרים אשר ת"י ת"ל. מצאתי בספר קהלת יעקב אות זכיה (דף ל"ו) דפוס האלברשטאט. שבנו הגאון מהרי"ט אלגזי הביא שם מ"ש הד"א בישוב דברי הרי"ף הנ"ל. והסתירה שיש בזה בדברי הראשונים ז"ל דאי"ל דזכיה לאו מדין שליחות הוא. ואפ"ה פליגי על הרי"ף ז"ל וכתבו דזכיה מהני בגט. וכתב דלדעת הרמב"ן יש לישב ולומר דאיהו ס"ל כדעת רש"י ז"ל בגיטין (דף ע"ז) דאי"ל דכיון שזכתה בגוף הגט באחד מדרכי הזכיה הרי היא מגורשת בו אע"פ שלא בא לידה. ולהכי מהני שפיר בזה גם זכיה אף דזכיה אינה מדין שליחות. אבל לדעת הריטב"א שדחה דברי רש"י ז"ל בזה וכן הוא גם דעת הרשב"א ז"ל. לדידהו קשה טובא דהאיך מהני זכיה בגט כיון דס"ל דזכיה לאו מדין שליחות הוא והא בגט בעינן נתינה לידה או שליחות דוקא. וגם הוא הניח הדבר בתימא עי"ש. והנה מ"ש שהרמב"ן יסבור כרש"י ז"ל דכיון דזכתה בגוף הגט באחד מדרכי הקנאה הרי היא מגורשת בו. במחכ"ת נעלם ממנו דברי הרמב"ן בנמוקיו לגיטין שם שגם הוא השיג על רש"י ז"ל בזה וכתב בפירוש דבגט בעינן שיבא לידה או ליד שלוחה דוקא ובלא זה אינה מגורשת עי"ש:

ונ"ל דהא דס"ל להראשונים ז"ל דזכיה ושליחות תרתי מילי נינהו. והא דמהני זכיה אינו מטעם שליחות. היינו לומר דזכיה עדיף טפי משליחות ומטעם זכיה מהני גם במקום ששליחות אינו מועיל. כמו גבי קטן דאם נימא דזכיה הוא מטעם שליחות לא היה מועיל זכיה אצלו משום דאין שליחות לקטן. אבל אם זכיה אינו מטעם שליחות מהני זכיה גם לקטן משום דזכיה עדיף טפי וכיון שהדבר זכות בעדו מהני בזה זכייתו של האחר עבורו כאלו בא לידו ממש. ועי' בלשון הרשב"א שהובא בשמ"ק שם. ועי' בקה"ח (ר"ס ק"ה)) ולפי דעתם כח זכיה הוי כמו יד. ומה"ט מועיל אף היכא ששליחות אינו מועיל. וא"כ מכ"ש דמהני במקום שגם שליחות מהני. ואפילו לפי דעת הרמב"ן שהובא בשמ"ק שם דס"ל שבדבר שאינו שלו כלל לא מהני גם זכיה אצל קטן אפילו היכא דהוה דעת אחרת מקנה. משום דע"י זכיה לא נחשב כאלו בא לידו ממש. והא דמהני זכיה גבי קטן הוא רק בדבר שיש לו חלק בו כמו גבי חלוקת הארץ שהיה להם חלק בה גם מעיקרא והחלוקה הוי רק גילוי מילתא בעלמא עי"ש. מ"מ בודאי לא גרע זכיה משליחות גם לדידיה ובכל מקום ששליחות מועיל זכיה בודאי מועיל. דבזכיה איכא גם כח שליחות. משום דכיון דזכות הוא לו אנן סהדי שרצונו שיהיה לו כל זכות ויפוי כח בכדי שיזכה עבורו ובודאי ניחא לו שיהיה שלוחו בזה. והוה כאלו עשאו לשליח בפירוש. דהא אומדנא דמוכח מהני בכל מקום כאלו התנה כן בהדיא. והכא הרי אין לך אומדנא גדולה מזו דבודאי ניחא לו שיהיה שלוחו בדבר זה בכדי שיזכה עבורו. ודמי להא דאמרינן בב"מ (דף י"ב ע"א) חצר משום יד איתרבאי ולא גרע משליחות גבי גט דחוב הוא לה אין חבין לאדם שלא בפניו גבי מתנה דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו. ופרש"י משום דאנן סהדי דניחא לו שתהא שלוחו. הילכך כי ליתא בצד חצר דליכא לדמויי לידו דאינה סמוכה לה תיפק לה זכייתה משליחותו. כי היכא דשלוחו זוכה לו שלא בפניו חצירו נמי זוכה לו שלא בפניו כו' עכ"ל. ועי' ברשב"א קדושין (דף מ"ב ע"א) ד"ה מהא יעוי"ש. וה"נ כיון שהדבר זכות הוא לו בודאי מהני זכייתו של האחר עבורו מטעם שליחות משום דאנן סהדי דניחא לו שיהיה שלוחו בזה ונחשב כאלו עשאו לשליח עבורו בפירוש. וא"ת א"כ כי צווח אח"כ על הזכיה לא יהיה מועיל דהא היכא שעשאה שליח בפירוש אינו יכול לחזור בו ולבטל מעשה השליח. ז"א דהא בל"ז נמי תקשה לדעת הסוברים דזכיה הוא מדין שליחות אמאי מהני חזרתו. אלא דכיון דקצווח על הזכיה הרי איגלאי מילתא למפרע שאין בזה שום זכות עבורו וכיון שאין כאן זכות אין כאן שליחות וזה פשוט. אבל היכא דשתיק ולא מיחה בפירוש על הזכייה נחשב שפיר לשלוחו משום דכיון דניחא לו אנן סהדי שרצונו שיהיה שלוחו בזה כמ"ש. אלא דאינהו ס"ל דזכיה אלים טפי משליחות ומועיל גם במקום דלא מהני שליחות כמו בקטן דאע"ג דקי"ל דאין שליחות לקטן מ"מ מצד זכיה מהני שפיר לכל חד כדאית לו. משום דכיון דאיכא בזה דעת אחרת הזוכה עבורו עדיף יותר ומהני גם גבי קטן כמ"ש. אבל מ"מ בודאי לא גרע משליחות ובכל מקום ששליחות מועיל זכיה בודאי מועיל. דגם בזכיה איכא טעמא דשליחות כמ"ש:

יט) ובזה מיושב מה שהקשה הרשב"א בקדושין (דף מ"ב ע"א) לדעת הסוברים דזכיה לאו מדין שליחות הוא מהא דאמרינן בנדרים (דף ל"ו) איבעיא להו התורם משלו על של חברו צריך דעת או אין צריך דעת. מי אמרינן כיון דזכות הוא לו אין צריך דעת משום דזכין לו לאדם שלא בפניו. או דילמא מצוה דיליה היא וניחא לו למיעבדיה והשתא לפי דעתם דאי"ל דזכיה אינה משום שליחות איך מהני זכיה ) הגהה ועיין בקה"ח שם מה שתמה על דברי הראשונים דס"ל דזכיה הוא מטעם שליחות מסוגיא דב"מ (דף כ"ב) ובמח"כ נעלם ממנו דברי הת"ה שיובא לקמן (אות כ"ג) שהקדימו בזה ותירץ על נכון עי"ש ודו"ק:

בתרומה הא גבי תרומה שליחות כתיבה בה עי"ש. ובס' כסף נבחר ראיתי שהביא כן גם בשם הר"ן. והוכיח מזה, דזכיה הוא מדין שליחות. אלא שבר"ן שעל הרי"ף אשר לפנינו לא מצאתי זאת. ולפמ"ש הנה נכון משום דגם לדעת הסוברים דזכיה ושליחות תרתי מילי נינהו היינו דזכיה עדיף טפי משליחות ומועיל אף במקום ששליחות אינו מועיל. אבל במקום דמהני שליחות בודאי מהני גם זכיה. משום דבזכיה כח שליחות בודאי אית ביה דכיון שהוא זכות עבורו אנן סהדי דניחא לו שיהיה שלוחו והוה כאלו עשאו לשליח בפירוש כמ"ש. ומשו"ה מהני שפיר זכיה גבי תרומה אי הוה זכות עבורו אף אם זכיה אינו מדין שליחות:

והילך לשון הריטב"א בקדושין (דף מ"א ע"ב) ד"ה והא דתנן חבורה שאבד פסחה כו'. מנ"ל דמשוי שליח לשחיטת הפסח. וכ"ת ל"ל קרא הא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו. איכא למימר דשאני הכא דהוה מידי דמצוה ודילמא ניחא לו לאינש למיעבד מצוה בגופו וחובה חשיבא וכדאמרינן התם בתורם משלו על של חברו כו'. ועוד דאילו מדין זכיה יכול למחות אחר השחיטה לכי שמע ואנן חזינן דלא מצי הדר בו כדמוכח מהאי מתני' דאייתינן הכא שאם שלו נשחט ראשון הוא אוכל משלו והם אוכלים עמו והא לא אפשר אלא מדין שליחות. והיינו דמייתינן להא מתני' ולא מייתינן כמה מתניתא אחרינא דאיכא התם שיכול לעשות שליח לשחיטת פסחו כנ"ל. אבל בתוס' סוברים דזכיה מדין שליחות הוא כדכתיבנא בב"מ עכ"ל. פי' דלפי דעת התוס' דזכיה הוא מדין שליחות ניחא משום דכיון דזכיה הוא רק מטעם שליחות א"כ כ"ז דלא ידעינן דשליחות מהני גם זכיה אינו מועיל כיון דתרווייהו חד טעמא הוא. וזכיה מתלא תלוי בשליחות. הרי מבואר בהדיא מדבריו דאי זכיה אינו מדין שליחות מהני שפיר טעמא דזכיה אף במאי דבעי שיעשה הדבר בעצמו דוקא. דהא למאי דקפריך מנ"ל שיכול לעשות שליח לשחיטת הפסח היה סבור דגם שליחות לא יהיה מהני בזה ואפ"ה הקשה הריטב"א שיהיה מועיל מטעם זכיה ושקיל וטרי הרבה בישוב קושיא זו כמו שמבואר לעיל. הרי דזה דזכיה לאו מדין שליחות לא מגרע כוחו של הזכיה דאדרבה עדיף כוחה טפי ומועיל אפילו היכא שגם שליחות אינו מועיל משום דנחשב כידו ממש. ומכ"ש דמהני במקום ששליחות מהני שוב מצאתי בספר אור זרוע הגדול הל' פסחים (סי' רכ"ד) שכתב וז"ל בפרק האיש מקדש תניא ר"י ב"ק אומר מנין ששלוחו של אדם כמותו כו' ומסיק דנפקא לו מויקחו איש שה לבית אבות. והקשה הר"י דאורלייניש ז"ל קרא ל"ל תיפוק לו משום דזכין לאדם שלא בפניו והאי זכות הוא לו ששוחטין את פסחו. מיהו למאן דמפרש דהא דזכין לאדם שלא בפניו הוא מתורת שליחות לק"מ. ותו י"ל דאי לאו קרא ה"א דחוב הוא לו שגוזל מצותו דמצוה לשחוט בעצמו כו' הלכך איצטריך קרא דשלוחו של אדם כמותו והוה זכות ולא חוב כו'. ואחרי דגלי רחמנא ששלוחו של אדם כמותו מצי לשחוט אפילו שלא מדעתו דהא זכות הוא לו. והכי אמרינן בירושלמי בפ"ב דקדושין אמר רבי זעירא אמר רבי אלעזר אדם שוחט פסחו של חברו שלא מדעתו ואינו מפריש שלא מדעתו כו' עכ"ל. הרי שכתב בהדיא דמהני זכיה גבי פסח אע"ג דבעינן שיעשה זאת בעצמו או הוא או שלוחו דוקא. והיינו נמי משום דזה דזכיה אינו מדין שליחות לא מגרע כחו של הזכיה ובכל מקום ששליחות מועיל זכיה בודאי מועיל משום דזכיה כח שליחות בודאי אית ביה כמ"ש:

והשתא מיושב היטב דברי הראשונים ז"ל שכתבו דכיון דתן כזכי דמי מהני זכייתו של האחר עבורו בהגט והשיחרור כאלו קבלו זאת בעצמם. משום דאע"ג דבגט בעינן נתן בידה דוקא וכן בשיחרור. מ"מ הזכיה של האחר עבורם נחשב כאלו בא לידם ממש. ואפילו לפי דעת הרמב"ן דס"ל דזכיה לא הוה כידו ממש דמה"ט אינו מועיל גבי קטן בדבר שלא היה שלו מעולם. מ"מ לא גרע משליחות גם לדידיה וכיון דמהני בזה שליחות זכייתו של האחר נמי מהני כמ"ש וא"ש:

אבל בדעת הרי"ף איכא למימר שפיר דס"ל כדעת הרשב"א והר"ן דכיון, דזכיה אינו מטעם שליחות הוה קנין בפני עצמו. ואינו לא מטעם יד ולא משום שליחות. ומשו"ה בגט דבעי נתינה לידה או ליד שלוחה דוקא לא מהני זכיה. דמאחר דזכיה לאו מדין שליחות הוא אינו מועיל במקום דבעי שליחות או נתינה לידה דוקא. כמו שמבואר לעיל מדברי הרשב"א והר"ן. וכן מצאתי בריטב"א גיטין (דף נ"ב ע"א) על הא דתנן התם יתומים שסמכו אצל בעה"ב או שמינה להם אביהם אפוטרופוס חייב לעשר. וכתב הריטב"א וז"ל פי' חייב האפוטרופוס לעשר פירותם והא לאו מדינא דהא גבי תרומה שליח ממש בעי ויתומים לאו בני שליחות נינהו. אלא שחכמים הפקירו הפירות לענין זה ושמו אותן ביד האפוטרופוס לעשר כאלו הן שלו. אבל בשאר דברים שהאפוטרופוס יכול לעשות מדאורייתא רשאי בכך כדאמרינן במס' קדושין מנין ליתומים שבאו לחלוק בנכסי אביהן שבי"ד מעמידין להם אפוטרופוס שנאמר נשיא אחד למטה והתם מדין זכות הוא שזכין לקטנים בחלוקת הארץ כו' מפי מורו עי"ש. ומדלא כתב דמהני מצד זכיה כמ"ש אח"כ אלמא דס"ל דכיון דזכיה אינו מדין שליחות לא מהני במקום דבעי שליחות. וזה סותר למ"ש בקדושין (דף מ"א) דזכיה מהני אפילו במקום דבעי שליחות כמו שהובא לעיל בסמוך. וצ"ל דהא דידיה והא דרבו. עכ"פ הרי מבואר שגם מורו של הריטב"א בשיטה זו קאי דכל היכא דבעי שליחות לא מהני זכיה כיון דזכיה אינו מדין שליחות. וזהו גם דעת הרי"ף ז"ל ומשו"ה כתב שפיר דלא מגרשה עד דמטי גיטא לידה:

תוכן העניינים

זכרון יהונתן חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה