זכרון יהונתן חלק א· רבי יהונתן אבלמן
אבן העזר · סימן א
ב"ה ביאלאסטאק. כבוד הרב הגאון הגדול המפורסם חריף ובקי אור דברקי כ"ש מהור"ר שמואל זנוויל קלעפפיש נ"י (זלה"ה) מו"צ בעיר ווארשא יע"א.
ע"ד האיש מפה אשר כבר עברו עליו ערך תשע עשרה שנה מיום חתונתו עם אשתו ולא זכה להבנות ממנה. ועתה אין לו שום תקוה ע"ז כי בעת שנשאה היה הוא אז בן י"ט שנה והיא היתה בת ל"ט שנה. כי האיש הזה היה אז משרת בבית מסחרה וכשמת בעלה הראשון נתנה עיניה בו ופתה אותו להנשא לו והוא נפתה אחריה. וכעת היא כבר באה בימים וחדל להיות לה אורח כנשים. וע"י זה נתהוה ביניהם מריבות וקטטות כי הוא רוצה לפטור אותה בג"פ כד"ת למען יוכל לקחת אשה אחרת להבנות ממנה ולקיים מצות פו"ר והיא לא תאבה ולא תשמע לו. וכבר עמדו לד"ת ויצא זכאי בדינו אך היא באחת תקשה ערפה מבלי לשמוע מה שפסקו לה שתתרצה לקבל ג"פ מאתו. וזה ערך ז' שנים שנתפרדה החבילה ביניהם ולא ידורו יחד כאורח כל ארעא. וכארבע שנים היא יושבת בווארשא אצל בתה וחתנה מבעלה הראשון והוא אסור בכבלי העיגון שרוי בלא אשה ובלא ולד הולך ערירי כערער בערבה ונפשו לשאול הגיעה ובמשך זה הזמן שלח לה כבוד גאונו כמה התראות שתבא לד"ת לגמור עם בעלה על כל הדברים שבינו לבינה והיא לא באה. רק שלחה ע"י חתנה להגיד לכתר"ה שגם אם יתן לה בעלה מלא ביתו כסף וזהב לא תקבל מאתו ג"פ. והבעל צוח וי וי עד מתי לעגון וליתב ולא לתהו בראה כי אם לשבת יצרה. ויען שהאיש הזה הוא מפה לכן כתב כתר"ה אלי אשר אנכי אזדקק לזה לצאת בכח דהתירא להתירו מחרם דר"ג מאוה"ג לישא אשה אחרת על אשתו. רק שמטעם הכמוס עמדי לא רציתי להכניס א"ע בזה ולפתוח ראשון להתירו לישא אשה אחרת. ומטיבותו של הדר"ג הזדקק לזה ויצא בכחה דהתירא להתיר לו חרם דר"ג ע"י מאה רבנים. וחתנו הרב הג' החו"ב מהו"ר חיים ליב נ"י. אסף וקיבץ כעמיר גורנה לכל דברי המחברים המדברים מזה ופלפל בחכמה בדבריהם הקדושים כד אשר הוציא לאור דינו של האיש הנ"ל. וכתר"ה יצא ראש וראשון בכחה דהתירא והסכימו עמו בזה הרבנים הג' מו"צ דווארשא ועוד איזה רבנים הבאים על החתום. רק יען שהאיש הזה הוא מתושבי ביאלאסטאק לכן כתב כ"ג אלי עוד הפעם וחזקו עלי דבריו שגם אנכי אהיה מן הנמנים בזה לדבר מצוה ולהצטרף להמנין הראוי להתירו. ואם כי קשה עלי להזדקק לזה אבל כבר אמרו שאין מסרבים לגדול כי"ב. ומצינו לאחד מגדולי התנאים שהתפאר א"ע אשר מימיו לא עבר על דברי חבריו גם במה שהוא נגד האמת. ומכ"ש בנידון דידן שהוא נוגע לקיום נפש מישראל ולעשות כדין תורה. וכבר כתב הגאון החסיד ר' יונה לאנדסופר על כיוצא בזה דאם אבות העולם לא העמידו דבריהם. וב"ה הודו לדברי ב"ש בשביל מצות פו"ר של קלי עולם בחצי עבד וחצי ב"ח. איך לא נחוש על ב"י זרע עמוסים בני אברהם יצחק ויעקב. אמנם לבל יהיו דברי כדברי הכרתי שכורתים דבריהם עיינתי קצת בזה. והנני לכתוב את דעתי במה שנוגע לדינא בנידון דידן בקיצור נמרץ:
הנה הרמ"א (בסי' א' סעיף י') כתב וה"ה בכ"מ שיש דיחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה. אמנם יש חולקים וס"ל דחרם דר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום עכ"ל. מבואר דס"ל דלדעת החולקים החרם נוהג גם בשהה עשר שנים ולא ילדה. וקשה הא דעת המחבר (בסי' קנ"ד סעיף י') דאם נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה כופין אותו לגרש. וגם הרמ"א הסכים לזה מעיקר הדין רק שהביא משם הריב"ש שלא נהגו מכמה דורות לדקדק בענין הזווגים עי"ש. ועי' ברמ"א (סי' א' ס"ג). ולקמן (בסי' קי"ז ס"ח) הביא לדעת הרא"ש בתשו' דאם יש לה חולה נכפית כופין אותה להתגרש ממנו בגט בע"כ משום דלא עדיף כח האשה מכח האיש ובכה"ג לא תיקן הגאון ז"ל עי"ש. וא"כ גם בשהה עשר שנים ולא ילדה כיון דכופין לדידיה אי"ל למיכף גם לדידה דהא לא עדיפא מדידיה. וכבר התקשו בזה בתשו' ושב הכהן (סי' נ"ה) וחתנו הגאון בתשובה שנדפסה שם בסוף הספר. ותירוצו של השב הכהן בזה כבר דחה חתנו הגאון ז"ל יעו"ש. וכתר"ה הביא את דברי חתנו הרב נ"י בקונטרסו שיצא לחלק שדוקא באין לה בנים כלל דאיתא לטענה דבעינא חוטרה לידה גבי דידה לכוף אותו אז כופין גם אותה. אבל היכא שיש לה בן או בת דבזה ליתא להך טענה דחוטרא לידה אצלה רק שגבי דידיה איכא טענה דמצות פו"ר כ"ז שאין לו זכר ונקיבה. בכה"ג אין כופין לדידה. וע"ז בנה כל יסוד ההיתר שלו והאריך בזה הרבה:
ואני אומר כל דילדה אימא כוותיה תילד אבל לדינא אית לו פרכא. כי בודאי לא גריעא הך טענה דמצות פו"ר מטענה דחוטרא לידה ולא תהא תורה שלימה שלנו דמצות פו"ר גרועה משיחה בטילה שלה דבעינא חוטרא לידה. ולענין הך סברא דלא עדיף כח דידה מכח דידיה אין שום טעם וסברא כלל להעדיף כח האשה נגד טענת פו"ר שטוען הוא מכח האיש בטענת חוטרא לידה שטוענת היא, ואם אמרו שכופין אותו משום הך טענה דבעינא חוטרא לידה. מכ"ש דאית לן למימר דכופין אותה משום הך טענה דמצוה פו"ר דידיה:
ומה שנ"ל בזה דהנה בתשו' שב יעקב חלק אה"ע (סי' א') תמה על הרמ"ה דהכא הביא לדעת החולקים הסוברים דחרם דר"ג נוהג אפילו במקום מצוה. (ובסי' קט"ו סעיף ד') גבי עוברת על דת החליט הדבר שאין בזה משום חרם דר"ג כיון שמצוה לגרשה. וכתב לחלק דהכא (בסי' א') מיירי בגוונא שלא פשעה כגון בשהתה עשר שנים ולא ילדה. משו"ה הביא לדעת החולקים דס"ל שר"ג גזר אפילו במקום מצוה. אבל התם (בסי' קט"ו סעיף ד') הא מיירי בעוברת ע"ד שפשעה. והיכא שהיא פשעה לכ"ע לא גזר במקום מצוה. ולכן סתם התם באין חולק עי"ש. ולפענ"ד יש לפקפק בזה דהא בהגמ"ר פרק הבא על יבמתו הביא תשו' ר"ג מאוה"ג ז"ל דפסק שאם נשא אשה ושהה עמה עשר שנים ולא ילדה שיכול לגרשה בע"כ. הובא בב"ש (סי' קנ"ד ס"ק ל"ה) הרי דגם בשהה עשר שנים ולא ילדה דלא פשעה נמי יכול לגרשה בע"כ. וראיתי בש"י שם בתשו' שהרגיש בזה וכתב שהב"ש לא הבין לחלק כמו שחילק הוא משו"ה פסק בפשיטות (בסי' קנ"ד ס"ק ל"ה) שיכול לגרשה בע"כ. אבל לפמ"ש הוא לחלק דכל היכא שלא פשעה תלוי במחלוקת הפוסקים אם גזר במקום מצוה או לא. א"כ לדידן שחוששין לדעת הסוברים שתיקן אפילו במקום מצוה אינו יכול לגרשה בע"כ עי"ש. ודבריו תמוהים דהא הב"ש הביא זאת מתשו' ר"ג מאוה"ג ז"ל. ואם הוא בעצמו תבריה לגזיזיה וכתב דבכה"ג יכול לגרשה בע"כ מי יחלק עליו בזה:
הן אמת כי בתשו' ר"ג מאוה"ג ז"ל לא נזכר כלל דמיירי בע"כ של האשה ואיכא למימר דאיירי שהאשה רצתה לקבל גט כשיתן לה כתובה. אבל היכא שהיא אינה רוצה לקבל גט אינו יכול לגרשה בע"כ. וכבר תמה עליו הדגמ"ר שם ובתשו' נוב"י מהד"ת תלק אה"ע (סי' ק"ב). ומ"ש בזה יובא בסמוך. ולפענ"ד בודאי מוכח מתשובה זו דר"ג מאוה"ג ז"ל דכופין גם לדידה. דהא כיון שכתב שכופין אותו לגרש א"כ הרי מוכח דבכה"ג כופין גם אותה דבמקום שכופין לאיש בודאי כייפינן גם לאשה דלא אלים כח האשה מכח האיש כמו שכתב הרא"ש גבי מום דנכפית הובא לעיל. ובזה יתיישבו דברי הפוסקים הסוברים דר"ג גזר אפילו במקום מצוה, והרמ"א חשש לדעתם. ולכאורה תשובה זו דר"ג חובטת על פניהם דהא כתב דהיכא דשהה עשר שנים ולא ילדה יכול לגרשה בע"כ וא"כ הרי מבואר בהדיא דלא גזר במקום מצוה. ולפמ"ש הנה נכון משום דהא באמת לא כתב כלל שיגרש אותה בע"כ רק שיכופו אותו לגרש. אלא דיש ללמוד מדבריו שאין בזה משום גט בע"כ גם בדידה. דכיון דכייפינן לדידיה בודאי כופין נמי לדידה דלא עדיף כח דידה מכח דידיה כמ"ש. וא"כ זהו רק היכא דכופין לדידיה. אבל אם נימא דלדידיה אין כופין משום דלא כייפינן על מצות פו"ר בזה"ז משום דמשחרב ביהמ"ק בדין שנגזר ע"ע כו'. ועי' רמ"א (בסי' א' ס"ג) (ובסי' קנ"ד). או משום דלא דיינינן דין שהתה עשר שנים ולא ילדה בחו"ל כמו דס"ל לקצת מגדולי הראשונים ז"ל. או במקום דלא שייך כלל כפייה גבי דידיה איכא למימר דחל החרם אפילו במקום מצוה ואין כופין גם לדידה. משום דתקנת הגאון ז"ל היה בסתם שיהיה כח האשה לענין זה ככח האיש ואין לכוף אותה על הגט בשום אופן אפילו היכא דאיכא מצוה. וכן לענין החרם של שתי נשים שחל ג"כ אפילו במקום מצוה:
והנוב"י שם דחק ליישב דברי הב"ש דדייק ממ"ש ר"ג בתשובתו דכל זמן דאגידה בו לא נסיב אחריתא ואמאי לא כתב דאסור לו מנסב אחריתא. ומשמע מזה דלא גזר במקום מצוה. וכן שנה משנתו בס' דגמ"ר עי"ש. ולפי דבריו יהיה תיובתא מזה לדעת הראשונים הסוברים דר"ג גזר אפילו במקום מצוה. אבל הוא דקדוק קלוש דאיכא למימר דמ"ש דכ"ז דאגידה בו לא נסיב אחריתא הוה ג"כ הכוונה בשביל החרם. ובזה ניחא הא דתלי מילתא בדידיה ולא נקט כלשון הש"ס בכתובות (דף ס"ד) דכ"ז דאגידה בו לא יהבו לו אחריתא. רק דכיון דכוונתו הוא בשביל החרם משו"ה תלי מילתא בדידיה:
ובמה שכתבתי יתיישב היטב מה שתמה הב"ש על הגמ"ר דמתחילה כתב דבזמה"ז שיש חרם דר"ג צ"ע אם יכול לגרש בע"כ. ואח"כ הביא דברי ר"ג מאוה"ג בעצמו שכתב דמותר לגרש בע"כ. ובתשו' נוב"י שם דחק בזה טובא עי"ש. ולפי דברינו יציבא מילתא דהנה לעיל מיניה כתב הגמ"ר וז"ל צ"ע אם לדידן כופין אף בחו"ל משום דשמא דוקא לאברהם אין ישיבת חו"ל מן המנין אבל אנו צריכים לחזור אחר כל הענינים לקיים מצות פו"ר ואח"כ כתב ומתקנת הגאון שתיקן שלא לגרש בע"כ צ"ע אם יכול לגרש בע"כ בשהה עשר שנים עכ"ל. ונראה בביאור דבריו דזה הספק השני מתלי תלי בהראשון והוא בדרך אם תמצא לומר. דאם נימא דכופין לאיש א"כ לאשה בודאי כייפינן דלא עדיפא מיניה כי בודאי לא העדיף ר"ג כח האשה מכח האיש כמ"ש. רק אם נימא כזה הצד דלדידיה אין כופין בחו"ל מ"מ בדידה אכתי צ"ע אם חמור כפייה דידה כדידיה וכיון דאין כופין לדידיה גם לדידה נמי אין כופין. או דילמא דאע"ג דלדידיה אין כופין מ"מ לדידה כייפינן משום דבמקום מצוה לא תיקן הגאון ז"ל. וכמו שיבואר בסמוך. וא"כ אין ראיה מתשובת ר"ג מאוה"ג ז"ל משום דאיהו הא כתב דכופין לאיש. אבל אם נימא דאין כופין לאיש איכא למימר דגם לאשה אין כופין משום דתקנת הגאון היה בסתם שדין האשה והאיש שוים הם בזה הפרט של גט בע"כ. וכל היכא שאין כופין לאיש לא כייפינן גם לאשה וא"ש:
אמנם אם כי דברינו נכונים מאד וברורים בטעמן. מ"מ לא ניתנו לאמר בכוונת הב"ש. דהא אחר שהביא שם תשו' ר"ג מאוה"ג שיכול לגרשה בע"כ מסיים הב"ש בזה"ל אם לא דנימא שתשו' זו נשנית קודם התקנה עי"ש. ואם נימא דס"ל להב"ש דילפינן כפיה דידה מכפיה דידיה ומזה שכתב ר"ג דכופין לדידיה ידעינן דכייפינן גם לדידה. א"כ הא גם אם נשנית תשובה זו קודם התקנה נמי יש ללמוד מינה דכייפינן לה על גט בע"כ. דהא כיון דכתב דכופין לדידיה א"כ הרי בודאי יש לכוף גם לדידה דלא יפה כח האשה מכח האיש כמ"ש. וע"כ לומר שהיה לפניו גרסא אחרת בתשו' ר"ג שהיה כתוב בה רק שכופין לדידה. ולפענ"ד העיקר הוא כפי הגרסא שלנו דבזה מיושב מה שנסתפק שם ההגמ"ר כמ"ש. אבל מ"מ לא היה לו להשב יעקב להשיג על הב"ש בזה כיון דכפי גרסתו מבואר ק בהדיא בתשו' ר"ג גופה ואין מקום לחלוק עליו. ועוד דהאיך אפשר לומר בדעת הרמ"א דבשהתה עשר שנים ולא ילדה כיון דלא פשעה חל החרם ואינו יכול לגרשה בע"כ. הא כיון דפסקו (בסי' קנ"ד סעי' י') דאם נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה כופין אותו לגרש ומאחר דכייפינן לדידיה א"כ בודאי כופין גם לדידה דלא עדיפא כח דידה מכא דידיה כמ"ש גבי מום דנכפית כמבואר לעיל:
ולכן נ"ל ע"פ מ"ש בתשו' מהר"ם פאדווי (סי' י"ג וסי' י"ד) הובא דעתו בח"מ וב"ש (קי"ט ס' ו') דהחרם של שתי נשים חמיר טפי לענין זה מהחרם של גט בע"כ. דאפילו לפי דעת הסוברים דחרם דר"ג נוהג גם במקום מצוה היינו רק לענין ב' נשים אבל לענין גט בע"כ לכ"ע לא תיקן במקום מצוה. ומה"ט התיר שם באשה שהיתה עוברת ע"ד לגרשה בע"כ משום דזו התקנה של גט בע"כ בודאי לא תיקן במקום מצוה. אבל אם אי אפשר להשיג מבוקשו ע"י גט בע"כ לא התיר לו לישא אחרת יען כי חשש בזה לדעת הסוברים דתקנת ר"ג מאוה"ג היה אפילו במקום מצוה. והסכימו לזה הח"מ והב"ש עי"ש. וכן ראיתי בתשו' הגאון מפוזנא שנדפס בסוף ספר ושב הכהן. וכ"כ בתשו' ח"ס חלק אה"ע (סי' ג') דלענין זה חמור טפי החרם של שתי נשים מהחרם של גט בע"כ דאפילו לפי דעת הראשונים דאי"ל שתקנתו של הגאון היה גם במקום מצוה. זהו רק על החרם של שתי נשים. אבל זה החרם של גט בע"כ לכ"ע במקום מצוה לא גזר עי"ש. שוב מצאתי בספר כנה"ג על אה"ע (סי' א' ס"ק נ"א) שכתב דאף הר"י מינץ שסובר דחרם דר"ג שלא לישא אשה אחרת על אשתו חל אפילו במקום מצוה דפו"ר. אבל זה החרם שלא לגרש בע"כ מודה שלא חל במקום מצוה דפו"ר והביא כן גם בשם הראנ"ח ח"ב (סי' ל"א) עי"ש. ואם כי מ"ש שגם הר"י מינץ מודה בגט בע"כ שלא תיקן במקום מצוה יש לפקפק עליו בזה. ועי' בתשו' שב יעקב ח' אה"ע (סי' מ"ב) ובתשו' נוב"י תנינא (סי' ק"ב). מ"מ מפורש יוצא מפי כל הני רבוותא דלאו בחדא מחתא מחתינהו לתקנות הגאון ז"ל ויש חילוק ביניהם שאפילו לפי דעת הסוברים שזו התקנה של ב' נשים תיקן גם במקום מצוה. מ"מ בזה החרם של גט בע"כ כ"ע מודים שלא גזר במקום מצוה ואין צריך ע"ז היתר כלל:
והכי יש לדקדק גם מדברי האו"ז (סי' רנ"ג) שכתב שם וה"מ שחייב להוציא בשהה עשר שנים ולא ילדה. ה"מ בארץ ישראל אבל בחו"ל אפילו שהה עמה שנים מרובות אינו חייב להוציאה דתלינן דבעון חו"ל הם עקורים כו' ומסתבר לי דאפילו לדידן דאי"ל גזירת ר"ג ז"ל שאינו יכול לישא אשה אחרת אפ"ה אין כופין אותו להוציא דהואיל דבעון חו"ל תלינן אין שייך לומר לא זכה להבנות מזאת דוקא עכ"ל משמע דאם לא היו תולין בעון חו"ל היינו כופין אותו להוציא ולגרשה בע"כ. מאחר שאינו יכול לישא אחרת משום חרם דר"ג. ומוכח דאי"ל שחרם דר"ג נוהג גם במקום מצוה ואסור לו לישא אחרת. וכיון דהחרם נוהג גם במקום מצוה א"כ האיך נכוף אותו לגרשה בע"כ דאם היא רוצה לקבל גט בלא"ה כופין אותו משום הך טענה דבעינא חוטרא לידה. ודוחק לומר דאיירי שרוצה בגט אלא שלא באה מחמת טענה. כגון שיש לה בנים מאיש אחר. דבכה"ג אנו דנין רק עליו אם נכוף אותו או לא וע"כ לומר דס"ל דאע"ג שתיקן גם במקום מצוה זהו רק החרם של שתי נשים. אבל החרם של גט בע"כ לא תיקן במקום מצוה. ולהכי כתב שפיר ואע"פ דלדידן דאי"ל גזירת ר"ג שאינו יכול לישא אשה אחרת. פי' וגזירת ר"ג הי' גם במקום מצוה. ועי' באו"ז (סי' תרל"ח) יעוי"ש. וא"כ הי' לנו לכופו לגרשה בע"כ דע"ז החרם הא לא גזר במקום מצוה מ"מ אין כופין אותו לגרש בע"כ משום דתלינן בעון חו"ל ואין כאן מצוה:
אלא שראיתי בהגמ"ר ביבמות פרק החולץ שכתב ואשר הצריך ר"ג מאוה"ג ז"ל מאה אנשים אינו רק להוציאה בע"כ בגט ע"י הוראת שעה ע"פ גדולים. ובזה ראיתי גדולים חולקים כי יש מפרשים שבכל תקנת ר"ג מאוה"ג צריך מאה אנשים להתיר עכ"ל. והנה מ"ש שהגדולים חולקים על שאר תקנות הגאון ז"ל אם צריך מאה אנשים להתיר אין כוונתו גם על החרם של שתי נשים. דע"ז החרם הא מפורש בהדיא בגוף התקנה דבעי מאה אנשים להתירו ואיך יחלקו בזה להתירו גם בלא מאה אנשים. רק כוונתו על שאר התקנות של הגאון ז"ל דפליגי בהו רבוותא ואיכא דס"ל דלא בעינן גבייהו מאה אנשים להתירם. אבל עכ"פ הרי כתב דגם בגט בע"כ בעינן מאה רבנים להתיר החרם. וצ"ל דזהו רק היכא שאין בזה מקום מצוה אלא צורך הוראת שעה בלבד משום איזה טעם כמ"ש בעצמו בלשונו ע"י הוראת שעה. אבל היכא שיש בזה מקום מצוה איכא למימר שפיר שבכה"ג לא גזר כלל זה החרם של גט בע"כ כמ"ש:
ובזה יתבאר דברי הגמ"ר פרק הבא על יבמתו שכתב ומתקנת ר"ג ואילך צ"ע אם יש לגרש בע"כ בשהתה עשר שנים ולא ילדה. והאשר"י פסק לגרש עכ"ל. ולכאורה ספיקו תלוי בזה אם גזר גם במקום מצוה או לא. וא"כ מדוע נסתפק רק ע"ז החרם של גט בע"כ ולא גם על החרם של שתי נשים. ולפמ"ש א"ש דבאמת מפשט פשיטא לו דר"ג גזר אף במקום מצוה כמ"ש בהגמ"ר ביבמות ובהגמ"ר בכתובות הובא בד"מ וברמ"א (סי' א' סע' יו"ד). אלא דזהו רק לענין החרם של שתי נשים אבל על החרם של גט בע"כ ספוקי מספקא לו אם גזר במקום מצוה גם זה החרם. או שדוקא החרם של שתי נשים תיקן במקום מצוה אבל החרם של גט בע"כ לא. משום דלענין זה קיל טפי החרם של גט בע"כ מהחרם של שתי נשים. דאע"ג דגזר אפילו במקום מצוה היינו רק החרם של שתי נשים אבל זה החרם של גט בע"כ לא. וכל היכא דהוה מקום מצוה יכול לגרשה אפילו בע"כ ואין בזה משום תקנת הגאון כלל. ומביא בשם האשר"י שפסק לגרשה בע"כ. וכן נראה גם מדברי הראשונים ז"ל. כי כל הראשונים אשר מדבריהם הוכיח הר"י מינץ (בסי' יו"ד) דחרם דר"ג נוהג גם במקום מצוה שנו משנתם רק נגד זה החרם של שתי נשים ולא לענין החרם של גט בע"כ:
ובזה יתישב מה דקשה לי על דעת הראשונים ז"ל דס"ל שר"ג תיקן אפילו במקום מצוה. מדברי ר"ג מאוה"ג בתשו' (כפי הגרסא שהביא הב"ש) שכתב בהדיא דבשהה עמה עשר שנים ולא ילדה יכול לגרשה בע"כ. כמו שהובא לעיל. ובמ"ש הנה נכון משום דלענין זה החרם של גט בע"כ גם אינהו מודים שלא תיקן במקום מצוה. והם לא קאמרי אלא לגבי החרם של שתי נשים דזה החרם חמור טפי וגזר גם במקום מצוה:
והכי מתבאר מדברי הרמ"א (בסי' קי"ט סעי' ו') שכתב וכ"ז מדינא. אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה כו'. וי"א דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בע"כ. או מתירין לו לישא ב' נשים וכמו שנתבאר לעיל (סי' א') עכ"ל. והרי דברי הרמ"א מקורם ברוך מתשו' מהר"ם פאדווי (סי' י"ג) הנ"ל. והא המהר"ם פאדווי מחלק בין החרם של ב' נשים להחרם של גט בע"כ. וס"ל דזה החרם של גט בע"כ. לא תיקן במקום מצוה אליבא דכ"ע כמו שמפורש לעיל. וא"כ הרי בודאי גם דעת הרמ"א כן. ובזה מדוקדק מאד לשון הרמ"א שכתב בזה"ל דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בע"כ. או מתירין לו לישא ב' נשים. הרי דדייק ותני לענין ב' נשים שיתירו לו היינו שיתירו לו החרם מקודם ולגבי גט בע"כ כתב שיכול לגרשה בע"כ ולא הזכיר בזה שיתירו לו החרם מקודם כמ"ש גבי שתי נשים ומשמע דס"ל שאינו צריך בזה היתר כלל. והיינו טעמא משום דלענין שתי נשים אנו חוששין לדעת הני רבוותא שהביא הרמ"א (בסי' א' ס' יו"ד) דאי"ל שר"ג גזר אפילו במקום מצוה ולהכי בעי היתר. אבל לענין גט בע"כ נקטינן שבמקום מצוה לא גזר כלל ולא בעי היתר. ומשו"ה כתב או מתירין לו לישא ב' נשים כמו שנתבאר לעיל (סי' א') פי' דלענין ב' נשים נתבאר שם שיש חולקים וס"ל דר"ג גזר אפילו במקום מצוה ואנו חוששין לדעתם בזה וע"כ צריכים להתיר לו החרם. משא"כ לענין גט בע"כ דלא מצינו מפורש בדעת הראשונים ז"ל מי שסובר שזה החרם חל אפילו במקום מצוה. ונקטינן לעיקר שבמקום מצוה לא גזר שלא לגרש בע"כ כמ"ש המהר"מ פאדווי. ולכן יכול לגרשה בע"כ ואין צריך לזה היתר כלל וא"ש:
והשתא מיושב היטב קושית השב יעקב בסתירת דברי הרמ"א (דבסי' א' ס' יו"ד) הביא לדעת הסוברים דחרם דר"ג נוהג אפילו במקום מצוה. (ובסי' קט"ו ס"ד) גבי עוברת ע"ד. כתב בפשיטות שאין בזה משום חרם דר"ג כיון שמצוה לגרשה כמו שמבואר לעיל. ולפמ"ש א"ש דהתם (בסי' א') קאי לענין החרם של שתי נשים משו"ה הביא לדעת הי"א דגזר אפילו במקום מצוה. אבל (בסי' קט"ו) גבי עוברת ע"ד איירי לענין גט בע"כ. לכן קאמר שפיר דיכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חרם דר"ג. משום דלגבי זה החרם נקטינן דלא גזר במקום מצוה כמ"ש. וזו היא תורת משה אמת:
ובזה יתבאר היטב דברי הרמ"א (בסי' א' ס' יו"ד) שכתב ובמקום שאין הראשונה בת גירושין כגון שנשתטית או שהוא מן הדין לגרשה ואינה רוצה ליקח גט ממנו יש להקל להתיר לו לישא אשה אחרת עכ"ל. וכתב הב"ש (בס"ק כ"ג) דמדכלל כאן אלו השני דינים יחדיו כשנשתטית ושהוא מן הדין לגרשה ש"מ דשניהם שוין. וכשהוא מן הדין לגרשה לא תיקן ר"ג כמ"ש (בסי' קט"ו) עכ"ד. והשב יעקב בחלק אה"ע (סי' א' וסי' מ"ב) השיג עליו בזה וכתב דמה שכלל הרמ"א הני שני דינים היינו היכא שהוא מן הדין לגרשה ומ"מ היא לא פשעה כגון שהתה עשר שנים ולא ילדה דזה שוה עם נשתטית דג"כ לא פשעה ובשניהם צריך התרה ממאה רבנים. ומ"ש הרמ"א (בסי' קט"ו) שיכול לגרשה בע"כ ואין בזה משום חרם דר"ג היינו בעוברת ע"ד שהיא פשעה עי"ש. והנה מ"ש לחלק בין היכא שפשעה או לא דבכה"ג דלא פשעה כמו בשהתה עשר שנים ולא ילדה אינו יכול לגרשה בע"כ וצריך היתר ממאה רבנים. כבר סתרנו דבריו מתשו' ר"ג שהובא בב"ש (סי' קנ"ד ס"ק ל"ה) כמבואר לעיל. גם מסתימת דברי הרמ"א לא משמע הכי משום דא"כ היה לו לכתוב כגון נשתטית או כיוצא בזה היכא שהוא מן הדין לגרשה ומדסתם דבריו ולא כתב או כיוצא בזה משמע דאיירי בכל ענין. גם דברי הב"ש שפירש דכוונת הרמ"א בזה הוא על עוברת ע"ד ואשמועינן דשניהם שוין שאין בהם משום חרם דר"ג. הוא ג"כ תמוה דהא כשהוא מן הדין לגרשה כגון עוברת ע"ד לא צריך היתר כלל כמו שמבואר שם (בסי' קט"ו) ואלו הכא כתב דצריכים להתיר לו:
ובמ"ש הנה נכון דשם (בסי' קט"ו) גבי עוברת ע"ד קאי לענין גט בע"כ שבזה קיימינן לעיקר דלא גזר הגאון במקום מצוה ומשו"ה אין צריך בזה היתר כלל כמ"ש. אבל הכא הא איירי לענין החרם של שתי נשים דאיכא מגדולי הראשונים החולקים וס"ל דחרם זה גזר אפילו במקום מצוה כמו שהביא הרמ"א ב' דיעות אלו שם לעיל מזה. ואנו חוששין לדעתם ע"כ צריך התרה. ומשו"ה כלל הרמ"א להני שני דינים ביחד דהיינו של נשתטית וכשהוא מן הדין לגרשה. משום דאע"ג דלענין גט בע"כ נקטינן דלא גזר במקום מצוה ואין צריך היתר כלי אבל לענין זה החרם של שתי נשים שניהם שוין דאפילו היכא שהוא מן הדין לגרשה נמי צריך היתר כמ"ש. ואולי לזה נתכוון הגאון ר' פייווש שהובא בתשו' נוב"י קמא (סי' א') והנוב"י חשב שהוא בא לישב לדברי הב"ש ממה שהשיג עליו השב יעקב ולכן סתר את דבריו מדברי הב"ש גופה עי"ש. ואולי היה כוונתו רק לישב את דברי הרמ"א דלא כהב"ש כמ"ש:
ובזה יתישב דברי הרמ"א (בסי' א' ס' יו"ד) שכתב וה"ה בכ"מ שיש דיחוי מצוה כגון בשהתה עשר שנים ולא ילדה. אמנם יש חולקים וס"ל דחרם דר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום כו' עכ"ל. ומלשון זה משמע דלדעת החולקים חל החרם אפילו בשהתה עשר שנים ולא ילדה. קשה הא כיון שפסק (בסי' קנ"ד) דבנשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה כופין אותו לגרש. א"כ הרי בודאי אין בזה משום חרם דר"ג כמ"ש הרמ"א גופה גבי מום דנכפית דלא תיקן ר"ג שתהא כח האשה עדיפה מהאיש כמו שהקשה השב הכהן כפי שמבואר לעיל. ובמ"ש יציבא מילתא דהך סברא שלא תהא כח האשה יפה מכח האיש לא שייך אלא לגבי החרם של גט בע"כ דכיון דכופין להאיש כופין גם לדידה דלא עדיף כחה מכחו וזה החרם באמת לא תיקן במקום מצוה. אבל (בסי' א') הא מיירי לענין החרם של שתי נשים ועל זה החרם לא שייך כלל הך סברא דלא עדיפה מדידיה דהא לעולם אין אשה אחת נושאת שני אנשים להכי תיקן זאת גם בשהה עשר שנים ולא ילדה וא"ש:
וע"פ דברינו יתבאר מילתא בטעמא מה דמחלקינן בין החרם של גט בע"כ להחרם של שתי נשים. דזה החרם של גט בע"כ נקטינן שלא גזר במקום מצוה כמ"ש. ועל החרם של שתי נשים איכא מגדולי הראשונים דס"ל דגזר אפילו במקום מצוה והרמ"א חושש לדעתם להחמיר. ולפי מ"ש מבואר היטב משום דלענין זה החרם של גט בע"כ כיון דאיכא דכוותיה באיש כמו בנשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה שכופין אותו לגרש ובזה לא היה אפשר להחמיר גבי אשה שלא לגרשה בע"כ. דהא לא עדיפה כח האשה מכח האיש וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ולא יותר. וכיון שהיה ר"ג מוכרח להוציא מכלל התקנה של גט בע"כ דבר מצוה אשר כוותיה גבי איש כופין אותו לגרש כגון בשהתה עשר שנים ולא ילדה משו"ה לא תיקן כלל לזו התקנה של גט בע"כ במקום מצוה בשום מקום אפילו היכא דלא שייך דכוותה גבי איש כגון בעוברת ע"ד וכיוצא בזה. שלא לחלק בתקנתו. אבל לגבי החרם של שתי נשים כיון דלא נמצא כוותיה גבי איש בשום מקום ולא שייך בזה הך טעמא שלא תהא כח האשה חמור מכח האיש בשום פעם לא חלק בתקנתו וגזר אפילו במקום מצוה וא"ש. - ועוד יש בזה טעם לשבח דאם לא נתיר לו לגרש בע"כ לא יהיה תועלת בזה שנתיר לו לישא אחרת משום דכל כמה דאגידה בו לא יהבו לו אחריתא כדאמרינן בכתובות (דף ס"ד). להכי היה מוכרח להקל בגט בע"כ. וכיון שהקל בזה שוב לא היה מן הצורך להתיר ב' נשים:
ובמ"ש יתישב דברי הרמ"א (בסי' ע"ז ס"ב) גבי מורדת. שכתב וז"ל ונ"ל דוקא תוך י"ב חודש. אבל לאחר י"ב חודש אם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בע"כ. או מתירין לו לישא אחרת ע"כ. וקשה מדוע מחלק עלינו את השוים דגבי גט בע"כ כתב דצריכה לקבל ממנו ולא הזכיר היתר החרם. וגבי לישא אחרת כתב דמתירין לו והיינו שצריכים להתיר לו החרם. והרי גבי מומרת (בסי' א' ס' יו"ד) כתב בזה"ל מי שהמירה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר ונושא אחרת ע"כ. ולא כתב דמתירין לו לישא אחרת. והוא משום דכיון שכבר זיכה לה גט ע"י אחר שוב לא בעי היתר החרם. וה"נ ה"ל למימר או נושא אחרת כדכתב התם. ועל כרחך לומר דהכא בעי היתר החרם. וא"כ מ"ש זה החרם של שתי נשים מהחרם של גט בע"כ דלא בעינן להתירו. ולפי מ"ש הנה נכון משום דלענין גט בע"כ כיון דבכה"ג כופין גם לאיש כמ"ש בריש הסימן דהמורד על אשתו ואינו בא עליה כו'. ואם היא רוצה כופין אותו מיד להוציא וליתן כתובה ע"כ. משו"ה כייפינן גם להאשה ולא בעי היתר. משום דע"ז האופן שכופין גם להאיש לא תיקן הגאון כלל שלא לגרש בע"כ כמ"ש. אבל לענין לישא אחרת עליה כיון דליכא כוותיה מדאורייתא גבי אשה ולא שייך למימר דבגוונא שמותר מדאורייתא גם גבי איש לא תיקן הגאון ז"ל גבי אשה, דהא לעולם לא משכחת לה בכה"ג להתיר נגד איש. איכא למימר שפיר שתקנת הגאון ז"ל בזה היתה בסתם בלא פלוג אשר לעולם אין איש אחד נושא ב' נשים. וא"כ כיון שזה החרם של שתי נשים היה בסתם בלא פלוג להכי נהי דבכה"ג הרשות ביד בי"ד להתירו לישא אחרת דאין לך טעם טוב להיתר גדול מזה שהיא מורדת. והכל יודעים כלה למה נכנסה לחופה אבל מ"מ בעינן להתיר החרם. ומשו"ה כתב הרמ"א או מתירין לו לישא אחרת. היינו שצריך בזה להתיר לו החרם מקודם:
ויש לי דקדוק עצום בדברי הרמ"א האלו. שכתב בזה"ל דאם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בע"כ. דאמאי לא כתב בקצרה שאם הוא רוצה לגרש יגרשנה בע"כ. ומה הוא הלשון דצריכים לקבל ממנו שהוסיף הרמ"א ז"ל בזה:
ונ"ל לפמ"ש הנוב"י בתנינא חלק אה"ע (סי' ק"ד) בביאור תשו' הרא"ש גבי מום דנכפית דיש שני אופני בע"כ. א) הוא כמו על כרחך של האיש דהיינו שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. ב) הוא ע"כ ממש בלי רצונה כלל כמי שהיה בזמן התלמוד. ונסתפק הרא"ש מאחר דכל היכא דכייפינן להאיש כופין גם להאשה דלא עדיפה מיניה ובכה"ג בודאי לא תיקן הגאון מאוה"ג ז"ל. אם לא תיקן בזה כלום וממילא נשאר בה דין הש"ס וזורק לה בע"כ ממש בלי רצונה כלל. או שהשוה מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ לגמרי. אבל עכ"פ במקום שכופין אותו להוציא כופין גם אותה לקבל גט דהיינו שכופין אותה עד שתאמר רוצה אני לקבל גט כמו שכופין לאיש. וביאור שם בזה דברי המחבר והרמ"א גבי מום דנכפית עי"ש. והא דכתב שם הרמ"א (בסימן קי"ז ס' י"א) גבי מום דנכפית. ואין בזה משום חרם דר"ג עכ"ל צ"ל לפ"ז דאין כוונתו שאין בזה חרם דר"ג כלל ונשאר דינה כמו קודם התקנה דיכול גם לזרוק לה גט בע"כ. אלא קאי על דברי המחבר שכתב שכופין אותה לקבל גט דהיינו שכופין אותה עד שתאמר רוצה אני כמו שכופין לאיש. וע"ז כתב הרמ"א שאין בזה משום תקנת ר"ג. פי' דעל כפיה דבכה"ג אין בזה משום חרם דר"ג. ואשמועינן זאת לבל נטעה לומר שהמחבר לטעמיה אזיל שכתב (בסי' א' ס' יו"ד) שלא החרים אלא עד סוף אלף החמישי. וא"כ ס"ל שעכשיו כבר כלה זמן החרם ואינו נוהג כלל להכי שרי לכופה. אבל לדידן דס"ל שחרם דר"ג נוהג גם עתה ה"א דגם בזה איכא משום חרם דר"ג ואין כופין אותה כלל. להכי כתב דעל כפיה כזו שכ' המחבר ליכא משום חרם דר"ג גם לדידן משום דלא עדיפה כח דידה מכח דידיה וכיון דכופין לו כופין גם לה וזה ברור. וא"כ לענין הכפיה דבע"כ ממש בלא רצונה כלל הוה ספק דאולי השוה הגאון ז"ל מדותיו ששום אדם לא יגרש בע"כ לגמרי ואינו יכול לכופה ע"ז האופן. אבל לכוף אותה עד שתתרצה לקבל גט בודאי כייפינן לה דלא עדיף כח דידה מכח האיש ובכה"ג שכופין גם להאיש בודאי לא תיקן הגאון ז"ל. ומשו"ה דקדק הרמ"א וכתב דאם הוא רוצה לגרש צריכה לקבל ממנו בע"כ. פי' דכייפינן לה רק ע"ז האופן שכופין גם לאיש דהיינו על קבלת הגט ממנו. וכופין אותה עד שתאמר רוצה אני דכפיה כזו בודאי כופין כמ"ש. ומדוקדק היטב ודו"ק:
אמנם נראה דהיכא שהיא עוברת ע"ד יכול לגרשה בע"כ ממש דהיינו לזרוק לה גט בלי רצונה כלל משום דבכה"ג שהיא פרוצה ועוברת ע"ד לא תיקן הגאון מידי והניח הדבר על דין התורה לגמרי דלא בעינן דעתה ורצונה כלל ויכול גם לזרוק לה גט בע"כ. והכי מבואר בהדיא בתשו' מהר"ם ובהגמ"ר הובא בד"מ (סי' קט"ו ס' י"ז) שכתב דאם עד אחד מעיד על הטומאה והוא מאמין לדברי העד או איכא עדי כיעור יזרוק לה גט בע"כ עי"ש. ובזה מדוקדק היטב דברי הרמ"א שם (בסי' קט"ו ס' ד') גבי עוברת ע"ד. שכתב בזה"ל ואינה יכולה לעכוב ע"י שלא יגרשנה ויכול לגרשה בע"כ עכ"ל. ומדלא כתב שכופין אותה לקבל גט בע"כ כמ"ש (בסי' ע"ז) כפי שהובא לעיל. משמע דבזה יכול לגרשה בע"כ בכל ענין ואפילו לזרוק לה גט כמ"ש בתשו' מהר"ם. והיינו משום דכיון שהיא עוברת ע"ד לא תיקן הגאון בזה כלל והניח הדבר על עצם הדין שיכול לגרשה בע"כ ממש בלי דעתה ורצונה כלל. ודברי הרמ"א ברורים ומדוקדקים. שבעתים מזוקקים:
והנה הגאון בעל נוב"י בקמא חלק אה"ע (סי' א') כתב דהחרם של גט בע"כ חמור טפי מהחרם של שתי נשים. והביא ראיה לזה דבהחרם של שתי נשים קבע בו הגאון זמן עד סוף אלף החמישי. ועל זה החרם של גט בע"כ לא קבע בו הגאון זמן עי"ש. ואחריו נמשכו הח"ס בקמא חלק אה"ע (סי' ג') וכל המחברים עי"ש. ובמחכ"ת אישתמיט להו לפי שעה תשו' ב"י (סי' י"ד) שכתב דמה שמבואר ברשב"א שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי. קאי גם על החרם שלא לגרש בע"כ עי"ש. ובאמת הכי מורה לשון הרשב"א שהובא במהרי"ק (שורש ק"א) שכתב וז"ל נ"ל שלא עשה הצדיק תקנה אלא מפני הפרוצים שתולין מעשיהם בדברים בטלים. אבל באלו שאמרו שהוא מן הדין או מן החיוב לגרשה או לישא אחרת בהא לא גזר אפילו היתה תקנה עולמית. וכ"ש ששמענו שלא גזר אלא לזמן סוף אלף החמישי עכ"ל. ומשמע דקאי על כל מה דכתב לעיל מיניה דהיינו בין על אותן שהוא מן הדין ומן החיוב לגרשה דזה קאי על החרם של גט בע"כ. בין על מה שכתב שגזר שלא לישא אחרת שהוא החרם של שתי נשים. בכולן שמע שלא גזר אלא עד סוף אלף החמישי ומ"ש הנוב"י שראה כן מפורש באיזה תשו' שעל זה החרם של גט בע"כ לא קבע בו הגאון זמן. בעניותי יגעתי ולא מצאתי דבר זה מפורש בשום מקום בדברי הראשונים ז"ל. וגם לא ראיתי בשום ספר מגדולי המחברים שקדמוהו מי שמביא תשו' זו. וגם מרן הב"י ז"ל בתשו' שם לא הביא דבר זה. ואלו היה תשובה כזו מפורשת בדברי הראשונים ז"ל בודאי לא היה נעלם ממרן הב"י ז"ל. והרבה נצטערתי ע"ז עד שמצאתיו בתנינא (סוף סי' ק"ג) שהשיב לחכם אחד ששאלו ע"ז. אשר בזכרונו שראה כן בתשו' הר"ן עי"ש. ובאמת יש לדקדק כן מתשו' הר"ן (סי' ל"ח) שכתב לענין גט בע"כ וז"ל ולא עוד אלא שאנו מוחזקים שיש חרם הקהלות בדבר. או תקנת ר"ג ז"ל. ודבר זה פשט איסורו בכל ישראל שלא ראינו ולא שמענו אשה מתגרשת בע"כ. ואין אומרים לאדם לפרוץ גדרן של ראשונים כו' עכ"ל. ואם נימא אשר גם על זה החרם של גט בע"כ נמי קבע בו הגאון זמן עד סוף אלף החמישי א"כ מדוע החמיר הר"ן ז"ל בזה הא הוא היה בתחילת אלף הששי שאז כבר כלה זמנו של החרם. אלא ודאי שלזה החרם של גט בע"כ לא קבע בו הגאון זמן. והרשב"א שכתב שהוקבע זמן להחרם איירי רק לענין החרם של ב' נשים. זהו דעת הנוב"י. ומשו"ה ס"ל שזה החרם דבע"כ חמור יותר מהחרם של ב' נשים. אבל מסתימת לשון הר"ן לא משמע הכי דאם נימא שהר"ן ס"ל לחלק בין זה החרם של גט בע"כ לבין החרם של שתי נשים היה לו לפרושי מילתא דא בהדיא ולמימר דאע"ג דעל החרם של שתי נשים קבע בו הגאון זמן אבל על זה החרם של גט בע"כ לא קבע בו הגאון זמן. אמנם כבר ישבו על מדוכה זו של תשו' הר"ן שני גדולי הדור הלא המה רבינו הגדול מרן הב"י ז"ל והרב הגדול ר' יצחק די מלינא ז"ל. כי הב"י התיר לאיש אחד אשכנזי לישא אשה על אשתו וטעמו ונימוקו בזה היה שסמך על התשובת הרשב"א הנ"ל אשר החרם היה רק עד סוף אלף החמישי. והרב ר"י די מלינא ז"ל השיג עליו מתשו' זו של הר"ן דס"ל שהחרם דר"ג היה בלא קביעת זמן ונוהג עוד היום. כמו שמבואר בתשו' ב"י שם. ועי' בתשו' מבי"ט ח"ש (סי' ט"ו) והשיבו הב"י כי מתשובות הר"ן אין ראיה לסתור מ"ש הרשב"א ששמע שלא גזר ר"ג אלא עד סוף אלף החמישי. כי בודאי לא ראה לתשובת הרשב"א הנ"ל וגם לא שמע מה ששמע הרשב"א. ולא שמעתי אינו ראיה שאין אומרים למי שלא ראה את החודש שיבא ויעיד אלא למי שראה. ואין ספק שאלו היה הר"ן רואה תשובתו של הרשב"א ז"ל היה סומך על שמועתו כמו שעשה המהרי"ק כו'. ואין המחלוקת בזה בסברות אלא מר שמע ומר לא שמע ואי הוה שמע היה מקבל עכ"ל. הרי מדברי שניהם למדנו שאין חילוק כלל בין החרם של שתי נשים להחרם של גט בע"כ. כי לדעת הרשב"א היו שניהם רק עד סוף אלף החמישי. ולדעת הר"ן היו שניהם בסתם בלי קביעת זמן כלל על שום אחד מהם. ואין לחלוק עליהם ובפרט על מרן הב"י ז"ל בלי ראיה מפורשת מדברי הראשונים ז"ל. ואני קורא על הנוב"י ז"ל מה שקרא מרן הב"י על הר"ן ז"ל דבודאי לא הוה ידע באותה שעה שכתב תשובה זו מתשובת ב"י. מדלא הזכיר כלל את דעתו שהוא להיפך מדבריו ואלו הוה ידע בודאי היה מקבל. ועי' בתשו' מהרשד"ם (סוף סי' ק"כ) ובתשו' ח"צ (סוף סי' קכ"ד). ונ"ל להביא סמך לזה ממ"ש בתשו' משכ"י חלק אה"ע (סי' א') בטעם הסוברים שלא גזר ר"ג אלא עד סוף אלף החמישי שהוא משום דס"ל להני רבוותא שר"ג לא תיקן תקנה זו משום סיג לתורה. יען שלא מצאו בזה שום ענין האסור מן התורה בכדי שיגזור על הכל משום סיג. והיתה התקנה שלו בזה רק משום תקנת הדור לפי שהשעה צריכה לכך וחששו שלא יהיה בזה הוספה על דברי תורה ועוברים על בל תוסיף כמ"ש הרמב"ן על מקרא מגילה שהיו חוששין לכך עד שמצאו לזה סמך מן התורה. ועל כן נתנו גבול וזמן לתקנה זו ובתקנה לזמן אין חשש בזה עי"ש. והרי בהתקנה של שתי נשים יש טעם לסיג יותר מהתקנה של גט בע"כ, דכיון שעתה בעוה"ר אנחנו נעים ונדים מדולדלים ומטולטלים ממקום למקום וממדינה למדינה אלו היה הרשות ביד כל אדם להרבות נשים יש לחוש בזה משום הא דר"א בן יעקב דלא ישא אדם אשה במדינה זו וילך וישא אשה במדינה אחרת שמא יזדווגו זה לזה ונמצא אח נושא את אחותו ומלאה הארץ זימה. משא"כ בהחרם של גט בע"כ שאין בזה שום חשש לשמא יפגע באיסור דאורייתא. וא"כ להסוברים שתקנו זמן על החרם של שתי נשים משום חשש בל תוסיף ולא חשבו זאת לסיג לתורה. מכ"ש שתקנו זמן על החרם של גט בע"כ שאין בזה משום סיג לתורה כלל. ונראה שזו היא גם דעת המחבר באה"ע (סי' קי"ט) שכתב דיכול לגרשה בלא דעתה עכ"ל. והרמ"א הגיה וכתב דכ"ז מדינא אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה כו' ע"כ. ותימא דאמאי לא הזכיר המחבר כלל מהחרם של גט בע"כ כמו שהזכיר לעיל (בסי' א' ס' יו"ד) מהחרם של שתי נשים. א"ו דס"ל שגם זה החרם של גט בע"כ לא היה אלא עד סוף אלף החמישי כמ"ש שם (בסי' א' ס"י) ובב"י (סי' ע"ז) על החרם של שתי נשים. וא"כ כבר כלה ונשלם זמן החרם. ודבר זה לא היה צריך לכתוב כאן כי סמך עצמו על מ"ש לעיל גבי שתי נשים שהחרם של הגאון היה רק עד סוף אלף החמישי ועתה כבר נשלם זמנו ועבר ובטל מן העולם. ומשו"ה לא הביא כלל להחרם של גט בע"כ. והרמ"א אזיל לטעמיה שכתב שם לעיל (בסי' א' ס' יו"ד) דמ"מ בכל מדינות אלו התקנה והמנהג במקומו עומד ואין נושאין שתי נשים עי"ש. ולכן הביא גם הכא הך חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ:
עכ"פ הרי מבואר דלדעת האומרים אשר זה החרם של שתי נשים היה רק עד סוף אלף החמישי ה"ה גם החרם של גט בע"כ היה נמי רק עד אותו הזמן ואין שום חומר באחד יותר מבחברו לענין זה כמ"ש. ואע"ג שהחרם של גט בע"כ נתפשט בכל מקום כמ"ש הר"ן והחרם של שתי נשים לא נתפשט בכל ישראל. מ"מ לא מקרי חומר בשביל זה כיון דאינו בעצם התקנה. ובמקום דלא נתפשט לא נתפשט אבל במקום שנתפשט הרי הוא בחומרו לכל פרטיו. וא"כ איכא למימר שפיר כדעת המחברים שהובא לעיל אשר החרם של ר"ג מאוה"ג שלא לישא ב' נשים חמור טפי לענין זה מהחרם של גט בע"כ. דאפילו לפי דעת המחברים הסוברים דהחרם של שתי נשים גזר גם במקום מצוה מ"מ זה החרם של גט בע"כ לא גזר במקום מצוה כמו שמבואר לעיל. וזו היא דעת הרמ"א ז"ל. ות"ל י"ת שכוונתי לישב דברי הרמ"א בכל המקומות בתכלית הדקדוק. זכותו יגן עלינו. שלא ימוש התורה מפינו ומפי זרעינו. מעתה ועד עולם.
אלא דכ"ז הוא לדעת הרמ"א ז"ל. אבל הרש"ל בתשו' (סי' ס"ה) החמיר גם לענין גט בע"כ אפילו במקום מצוה. ואחריו נמשכו הצ"צ (בסי' ס"ז) והשב יעקב בחלק אה"ע (סי' מ"ב). והם החמירו טפי לענין גט בע"כ מלענין ב' נשים עי"ש. והוא משום שהם החזיקו בדברי הב"ח (בסי' א') שכתב אשר הרש"ל החמיר רק לענין החרם של גט בע"כ אבל על החרם של שתי נשים מודה להרמ"א להתיר היכא שיש טעם לדבר עי"ש. ובאמת ז"א כי המעיין בתשו' רש"ל יראה שהוא החמיר בזה לגמרי אפילו לענין ב' נשים. ודברי הב"ח בזה נאמרו שלא בדקדוק. ולזה נתכוון הח"מ (בסי' א' סעי' ט"ז) עי"ש. והארכתי קצת בזה במק"א. אמנם אנן נקטינן כדעת הרמ"א להתיר וע"י מאה רבנים כמ"ש הב"ח והח"מ והב"ש גבי נשתטית. וכן הוא הסכמת האחרונים ז"ל:
הרי נתבאר היטב דאע"ג דפסקינן (בסי' קנ"ד) דאם נשא אשה ושהתה עמו עשר שנים ולא ילדה כופין אותו לגרש. והרמ"א הסכים לזה מעיקר הדין. והיכא דכופין אותו כופין גם אותה כמ"ש. והב"ש הביא מתשו' ר"ג גופה שכתב בהדיא דבכה"ג ששהתה עשר שנים ולא ילדה יכול ליתן לה גט בע"כ. מ"מ אין להתיר לו לישא אשה אחרת לפי דעת הרמ"א שחושש לדעת הפוסקים הסוברים דר"ג תיקן אפילו במקום מצוה:
אמנם נ"ל לפמ"ש הנמוק"י בפרק הבא על יבמתו בשהה עשר שנים ולא ילדה. וז"ל ולכ"ע מיהת אם לא ילדה אלא זכרים או נקיבות אע"פ שזכר ונקיבה היא המצוה אין כופין אותו להוציא. ולאותם שקבלו חרם דר"ג שלא לישא אשה אחרת השתא נמי אינו יכול. המחבר ע"כ. ולבסוף כתב שהתה עשר שנים ולא ילדה יוציא ויתן כתובה או ישא אשה אחרת עליה. ואע"פ שהחרים ר"ג בישיבת כמה חכמים שלא ישא אדם אשה על אשתו בכי הא לא תיקן רבינו ז"ל. וכן כתבו רבני צרפת בתשובה הריטב"א ז"ל עכ"ל. וכתבו המחברים דהנמוק"י והריטב"א לא פליגי אהדדי. דברישא מיירי הנמוק"י בילדה כולן זכרים או כולן נקיבות דמדינא דש"ס אין כופין וכיון דאין כופין אותו מצד הדין ס"ל להנמוק"י דבזה גזר ר"ג. דבמקום דהבי"ד לא כייפינן לו להוציא תיקן ר"ג שלא לישא אחרת עליה. והריטב"א מיירי באין לו בנים כלל דבכה"ג מדינא דש"ס כופין אותו להוציא משום מצות פו"ר לכן אי"ל להריטב"א ורבני צרפת דבזה בודאי לא גזר ר"ג כלל. ודלא כתשו' מהר"י מינץ (סי' י"ג) שחשב דהנמוק"י פליג על הריטב"א עי"ש. וראיתי בקונטרסו של חתנו הרב נ"י שהשיג על המחברים בזה והעתיק את דברי הריטב"א בחידושיו שכתב בזה"ל וכן כל שיש לו בנים מאשה אחרת רשאי לבטל. דמשום דר"י אין כופין אותו לגרש את אשתו אלא רצה ישא אחרת משום לערב אל תנח ידיך. ואע"פ שהחרים ר"ג בישיבת כמה חכמים שלא ישא אדם אשה על אשתו בכי הא לא תיקן רבינו ז"ל וכ"כ רבני צרפת בתשו' עכ"ל. והוכיח מזה דלדעת הריטב"א אפילו יש לו בנים נמי ליכא חרם דר"ג דלא כהמחברים. ולדעתי אין בזה כדי השיג יד משום דמ"ש הריטב"א דהיכא שיש לו בנים מאשה אחרת אין כופין אותו לגרש אלא אם רוצה ישא אשה אחרת עליה משום לערב אל תנח ידיך. כתב זאת לפי דינא דהש"ס או במקום שלא נתפשט חרם דר"ג. והך ואע"פ שהחרים ר"ג כו' שכתב אח"כ קאי אריש דבריו דהיינו היכא שאין לו בנים כלל שאינו רשאי לבטל וכופין אותו לגרש. ותדע דאם נימא דהך ואע"פ שהחרים רבנו גרשם קאי אסוף דבריו הרי יהיה מוכרח דגם משום הא דר"י דלערב אל תנח ידיך נמי לא תיקן ר"ג. וא"כ בין אם נימא שתיקן משום קטטה בין אם נימא שתיקן משום סייג לא הועיל מאומה בתקנתו דכל אדם כשתפסוק אשתו מלדת יהיה נושא אחרת עליה. ואכתי יהיו מריבות וקטטות בביתו. וגם לא יהיה בזה שום סייג וגדר כלל. אלא ודאי דזה קאי אריש דבריו היכא שאין לו בנים כלל. וכן נראה מלשון הריטב"א דהך ואע"פ שהחרים ר"ג הוא ד"ה בפני עצמו ואינו המשך אחד עם סוף דבריו. וכן הבין הנמוק"י בכוונתו שהביא להך אע"פ שהחרים ר"ג כו' על תחילת דבריו היכא שאין לו בנים כלל. וגם דאם היה הנמוק"י חולק על הריטב"א בזה היה לו להציג דבריו אחרי דברי הריטב"א. ועוד דהא בכ"מ דרכו של הנמוק"י לילך בשיטת הריטב"א ז"ל ואיך יחלוק כאן עליו וגם על רבני צרפת ז"ל בלי שום ראיה ובלי סמך מדברי הראשונים ז"ל. אלא ודאי דמה שכ' הריטב"א ואע"פ שהחרים ר"ג קאי אתחילת דבריו היכא שאין לו בנים כלל דבכה"ג הוה מצות פו"ר מצוה רבה משום דלא לתהו בראה כי אם לשבת יצרה. דמה"ט כופין את רבו לעבור על העשה דלעולם בהם תעבודו ולשחרר לעבדו כשהוא חצי בן חורין. ובמקום מצוה רבה כזו ס"ל להריטב"א ורבני צרפת דלא תיקן הגאון ז"ל כמ"ש. אבל היכא שיש לו בנים רק שלא קיים פו"ר משום שאין לו בן ובת אז לא חשיב מצות פו"ר למצוה רבה כמ"ש התוס' בב"ב (דף י"ג) ד"ה לישא. ובשאר מקומות דאם היה יכול לישא שפחה אע"פ שלא היה מקיים בזה למצות פו"ר לא היו כופין את רבו לעשותו בן חורין עי"ש. וס"ל להנמוק"י דבמקום מצוה נמי גזר ולהכי כיון דבכה"ג לא עדיפא מצות פו"ר משאר מצות איכא עליה חרם דר"ג שלא לישא אחרת עליה. ונמצא למדין מזה דאפילו לפי דעת האומרים דר"ג גזר אף במקום מצוה מ"מ היכא שאין לו בנים כלל לא גזר ובכה"ג מותר לו לישא אחרת ואין בזה משום חרם דר"ג כלל. וכן יש לדקדק קצת מלשון הרמ"א (בסי' א' ס"י) שכתב וז"ל וה"ה בכ"מ שיש דיחוי מצוה כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה. אמנם יש חולקים וס"ל דחרם דר"ג נוהג אפילו במקום מצוה ואפילו במקום יבום ע"כ. ויש לדקדק מדוע לא סיים במה דפתח. וכמו שפתח בתחילה בשהה עשר שנים ולא ילד כן היה לו לסיים דחרם דר"ג נוהג אפילו בשהה עשר שני ולא ילדה ואפילו במקום יבום. ולפמ"ש א"ש דבאמת בשה עשר שנים ולא ילדה היכא שאין לו בנים כלל אינו נוהג חרם דר"ג לכ"ע. משום דבכגון זה הוה מצות פו"ר מצוה רבה ובכי הא לא תיקן הגאון ז"ל. רק היכא שיש לו בנים אלא שאין לו בן ובת דבזה לא עדיפא מצות פו"ר מכל המצות חל עליה חרם דר"ג לדעת הני רבוותא החולקים וס"ל דר"ג גזר אפילו במקום מצוה. ומשו"ה נקט הרמ"א בסתם דהחרם נוהג במקום מצוה. ולא כתב בפירוש בשהה עשר שנים ולא ילדה כמו שאמר מתחילה וא"ש. הרי נתבאר היטב דהיכא שאין לו בנים כלל לכ"ע לא תיקן במקום מצוה. ועוד הא בהדיא מפורש בגוף התקנה שאם יש טעם טוב יכולים להתיר ובכה"ג שאין לו בנים כלל הרי אין לך טעם טוב להתיר גדול מזה דהוה מצוה רבה שכופין גם לרבו לשחררו ואומרים לו חטא ועבור על העשה דלעולם בהם תעבודו כדי שיזכה העבד במצות פו"ר:
והנה בתשו' נוב"י תנינא חלק אה"ע (סי' ו') כתב שאפילו לפי דעת הסוברים שר"ג גזר גם במקום מצוה. זה רק היכא שיש לו אשה אלא שלא זכה לקיים פו"ר ממנה אבל מ"מ ניצול הוא ע"י מעבירה. אבל מי שיושב בלא אשה כלל ונכשל בהרהורי עבירה בכל יום דלאו כ"ע כרב ספרא הם שהיה רווק הדר בכרך ולא חטא בכה"ג בודאי יש להתיר לו לישא אחרת ע"כ. ובתשו' מהרי"מ להגאון דבריסק ז"ל (סי' ט"ז) קבע בה מסמרות להתיר מטעם זה לחרם דר"ג ע"י מאה רבנים עי"ש. וא"כ כיון שאשתו של זה האיש הנ"ל אינה דרה ביחד עמדו זה קרוב לשמונה שנים. ואינו באפשר עתה שתשוב אצלו ותחזור לדור ביחד עמו כאורח כל ארעא. והאיש הזה עודנו בימי עלומיו ולאו כרב ספרא. בודאי יש לצרף טעם זה לסניף גדול להתירו לישא אשה אחרת ע"י מאה רבנים:
ועוד דכיון שהבעל אמר שהיא אסורה עליו משום שזנתה עמו שנה ומחצה קודם פטירת בעלה הראשון שהיה אז בעלה חולה והוא היה משרת בחנותה. וא"כ שויא אנפשיה חד"א. דכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. והנה בשו"ע אה"ע (סי' קע"ח ס"ט) כתב הרמ"א דיש אומרים דבזה"ז שיש חרם דר"ג שלא לגרש אשה בע"כ אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד שזנתה תחתיו דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמין אע"פ שאינו מאמין כו' עי"ש. ועי' בתשו' נוב"י תנינא חאה"ע (סי' י"א) שדעתו לומר שדוקא במאמין לדבריה או לדברי העד ס"ל להני רבוותא שאינו נאמן משום דבזה יוכל להיות שהמעשה הוא שקר. אבל אם אמר שהוא בעצמו ראה שזינתה בכה"ג כ"ע מודים שאסורה עליו. משום דכיון שהוא ידע בודאי שהיא אסורה עליו האיך נאכיל לו דבר האסור. כיון שהוא בעצמו ראה ויודע בבירור שהיא אסורה לו. וכן דעת המבי"ט הובא בכה"ג (סי' קט"ו). אלא שהביא את תשו' הרמ"א (בסי' י"ב) שאינו מחלק בזה עי"ש. אמנם אנכי לא אכניס א"ע בזה עתה. רק מראש צורים אראנו מהא דתנן בנדרים (דף צ"א) בראשונה היו אומרים שלש נשים יוצאות ונוטלות כתובה. האומרת טמאה אני לך כו'. חזרו לומר האומרת טמאה אני לך תביא ראיה לדבריה. והקשה הר"ן הא כיון שמדינא אסורה על בעלה האיך התירוה משום הך טעמא שלא תהא אשה נותנת עיניה באחר. וכי איסור שבה להיכן הלך. ותירץ די"א דאע"ג דמדינא אסורה שרי לה רבנן ומבטלי מילתא דאורייתא משום מגדר מילתא כו'. ותמה עליהם שאין בי"ד מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב וא"ת. או בקום ועשה היכא דהוה רק לצורך הוראת שעה בלבד כאליהו בהר הכרמל אבל לדורות לא. ועוד תירץ דכי היכא דאמרינן בעלמא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינהו רבנן לקדושי מיניה. ה"נ הכא כל שאמרה לבעלה טמאה אני אפקינהו רבנן לקדושי מיניה. ונמצא שבשעה שנאנסה פנויה היתה ומשו"ה שריא לבעלה ואוכלת נמי בתרומה. כדאמרינן בגמרא. אלא שלפי זה נצטרך לומר דכי אמרינן הכי דוקא באומרת טמאה אני לך ולכשר נבעלתי. אבל באומרת טמאה אני לך שנאנסתי מנתין או ממזר אינה מותרת לבעלה ואינו במשמע. ואחרים תירצו דמשנה ראשונה לאו דינא קתני דמדינא ודאי אין האשה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע את עצמה מבעלה שהיא משועבדת לו. אלא משום דהך מילתא דטמאה אני כסיפא לה מילתא תקינו במשנה ראשונה להאמינה. דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלה נפשה למימר הכי. ומכי חזו רבנן בתראי דאיכא למיחש לשמא תהיה נותנת עיניה באחר אוקמוה אדינא ע"כ. והנה הך טעמא שכתב הר"ן משום דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינהו רבנן לקדושי מיניה. לא שייך הכא בנידון דידן כיון שהאיסור עליו הוא משום הא דונטמאה ונטמאה דאמרינן כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. משום איסור זה לא מהני מה דנפקע הקדושין מיניה דגם אם תפקע הקדושין נמי אכתי באיסורא עומדת. ולא מסתבר כלל למימר דבכה"ג אפקינהו רבנן לקדושין דבעלה הראשון. גם מ"ש הראשונים משום דבי"ד עוקרין דבר מן התורה למגדר מילתא נמי אינו מתישב בנידון דקמן. דהא הר"ן הקשה ע"ז שאין בי"ד מתנין לעקור דבר מן התורה אלא בשב וא"ת ולא בקו"ע:
ונראה לישב דגם הכא הוה שב וא"ת משום דהא הבעל אינו מחויב להאמין לה. רק מה שהיא בעצמה אסורה מטעם דשויא אנפשה חד"א. ולגבי דידה כיון דהוה קרקע עולם מקרי שב וא"ת. ועי' בשמ"ק כתובות (דף ג' ע"ב). וכיון דעקרו רבנן האיסור ממנה דהא גבי דידה הוה שב וא"ת שוב ממילא ליכא איסור גם בדידיה. דהא האיסור שלו אינו מצד עצמו אלא שמסתעף מהאיסר שלה מטעם דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור ו. ומאחר דאיהי שריא איהו נמי שרי. וא"כ זהו רק היכא שהחתיכה דאיסורא הוא מצידה. אבל היכא שהוא אמר שהיא אסורה לו דאיהו שויא אנפשיה חד"א אם נאמר שאינו נאמן ושרי בה הא נעקר דבר מן התורה בקום ועשה. שוב מצאתי סברא זו בתשו' ח"ס, ח"ש אה"ע (סי' קי"א) והביא כן משם הרש"ל ע"ש. ואפילו לפמ"ש התוס' ביבמות (דף פ"ח ע"א) ד"ה מתוך. (ובדף פ"ט ע"ב) ד"ה כיון. ובנזיר (דף מ"ג ע"ב) ד"ה והאי. ובע"א (דף י"ג ע"א) ד"ה אמר אביי. דבמקום שיש פנים וטעם לדבריהם יכולים לעקור דבר מן התורה אף בקום ועשה עי"ש. מ"מ הך מילתא לא ניתן לאמר אלא על חכמי התלמוד שלהם היה הרשות והיכולת לעקור דבר מן התורה או להפקיע הקדושין במקום שמצאו צורך בזה למגדר מילתא ולא על הגאונים שאחר התלמוד. ואפילו על חכמי התלמוד נמי נראה שלא היה היכולת בידם לעקור דבר מן התורה או להפקיע הקדושין אלא הני שהיו סמוכים אבל אותן שלא נסמכו לא דכ"ז שלא נסמכו אין להם כח בי"ד יפה לענין דברים אלו ומכ"ש לאחר חתימת התלמוד דבטלה הסמיכה לגמרי ואנן רק שליחותייהו דקמאי קעבדינן במילתא דשכיחא ואית ביי חסרון כיס. ועי' ביבמות (דף מ"ו ע"ב) תוס' ד"ה משפט. ובקדושין (דף ס"ב ע"ב) תוס' ד"ה גר ודו"ק. בודאי שאין ביכולת שום גאון לעקור דבר מן התורה אפילו בשב וא"ת. וכן כתב בהדיא במרדכי קדושין (סי' רמ"ז) דבשביל תקנת ר"ג לא אישתני דינא מכמו שהיה בימי חכמי התלמוד שאין חכם ונבון רשאי לחדש דבר מעתה להקל זולתי להחמיר עכ"ל וכן משמע ברמב"ם (פי"א הלכה י"א) מהלכות מלוה ולוה שאחר חתימת התלמוד אין כח ביד הגאונים לשנות שום דבר אפילו בדברים הנוגעים לממון עי"ש. וכ"כ המהרי"ק (בשורש פ"ד) שאין בכח הגאונים להפקיע הקדושין יעוי"ש. וכ"כ הנוב"י בתנינא (סי' י"ב) באה"ע. ובתשובת רעק"א (סי' ק"א). אלא שכתבו כן מדעת עצמן. וכבר מבואר כן בהדיא בדברי הראשונים ז"ל כמ"ש. וצ"ל דהני רבוותא שהביא הרמ"א דאי"ל שאחר תקנת ר"ג אינו נאמן לאסור את אשתו עליו. ס"ל כדעת האחרים שהביא הר"ן שע"פ הדין אין אשה נאמנת לומר טמאה אני לך ולהפקיע את עצמה מיד בעלה שהיא משועבדת לו. משום דחתיכה דאיסורא לא מהני להפקיע שיעבודו של חברו. וכ"כ התוס' רי"ד בקדושין (דף י"ב ע"ב) גבי יהודית דביתהו דרבי חייא דאמרה לו אמרה לי אם קיבל ביך אביך קדושין כי זוטרת. ואמר לה לאו כל כמינה דאימך דאסרת ליך עילואי. והקשה בתוס' רי"ד הא שויא אנפשה חד"א ותנן לקמן בפרק האומר היא אומרת קדשתני והוא אומר לא קדשתיך הוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ותירץ דהתם לא אגידה גבייהו הילכך כי אסרה נפשה עלייהו מהימנא כיון דלא מפסדא לאחרינא. אבל הכא כיון דאגידה בו ומשעבדה לו ומטי איסורא לגביה לא מהימנא עכ"ד. ולהכי אחר שתיקן ר"ג שאינו יכול לגרשה בע"כ וא"כ גם הוא משועבד לה לא מצי למשויא אנפשיה חד"א להפקיע שיעבודה. וכ"כ בתשו' ח"ס שם:
וראיתי בתשו' ושב הכהן (סי' נ"ה) שגם הוא ר"ל דהני רבוותא ס"ל כדעת האחרים שהביא הר"ן דלא מצי איניש למשויא חד"א להפקיע שיעבודו של חברו. ולהכי כיון שעתה לאחר חרם דר"ג הוא משעובד לה לא מצי למשויא אנפשיה חד"א. אלא שהקשה ע"ז מהא דכתב הר"ן דלפי טעם זה הא שהיתה נאמנת בראשונה הוא משום דכסיפה לה מילתא ואי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלה נפשה. והך סברא הא לא שייכה אלא בדידה ולא בדידיה דאצלו ליכא זלזול במה שאומר שהיא זינתה. וא"כ למה כתב בהגמ' שאינו נאמן לפי משנה אחרונה. הא לפי טעם זה גם לפי משנה ראשונה נמי אינו נאמן ע"ש. ולפענ"ד לא ק"מ משום דמזה שחזרו ואמרו במשנה אחרונה שהאומרת טמאה אני לך כופה ומשמשתו מוכח דלא מצי איניש למשויא אנפשיה חד"א להפקיע שיעבודו של חברו. דאם לא כן האיך אמרו במשנה אחרונה שאינה נאמנת וכי איסור שבה להיכן הלך. ואינך טעמים שכתבו הראשונים ז"ל משום דבי"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. או משום דאפקינהו רבנן לקדושין מניה לא ס"ל להני רבוותא משום קושיות הר"ן. להכי דייקו וכתבו לפי משנה אחרונה יען דמינה מוכח הך מילתא דחתיכה דאיסורא לא מהני להפקיע שיעבודו של חברו כמ"ש:
אמנם בתשו' רעק"א (סי' ק"א) שדא בה נרגא דהאיך אפשר למילף איסור דידיה מדידה. הא אפילו לפי דעת הר"ן דאי"ל שמדינא אינה נאמנת לומר טמאה אני לך להפקיע שיעבודו של הבעל זהו רק באשה. אבל בבעל י"ל דאף לבתר חרם דר"ג דאינו יכול לגרשה בע"כ נמי נאמן כיון דבידו להפקיע שיעבודה ע"י גט בע"כ דעכ"פ בדיעבד מגורשת אלא דעבד איסורא. ובתשו' עין יצחק ח"ר (סי' ע"ב) החזיק והאלים קושיא זו ע"פ דברי השעהמ"ל (בפרק ח"י ה"ד) מהל' איסורי ביאה. וסוף הל' מכירה. שכתב דאפילו היכא שאסור לכתחילה נמי מקרי בידו כיון דבדיעבד מהני מעשיו:
והוכיח דבר זה מהא דאמרינן בקדושין (דף ס"ד) והרי בידו להשיאה לממזר עי"ש. ויש לי להביא עוד ראי' לזה מהא כתב רש"י בפסחים (דף ל"ח ע"א) ד"ה או דילמא. וז"ל א"ת בחלת מעשר גופיה נמי תרי הואיל איכא כו'. לא קרינא הואיל דבר שיש בידו לעשות לגרום לה טומאה מיד ופריק עכ"ל. ולכאורה קשה הא אמרינן בסוכה (דף ל"ה ע"ב) של מעשר שני בירושלים לא יטול. למ"ד מפני שמכשירה הרי מכשירה. ופרש"י ומעשר שני בעי שימור דקודש איקרי כו' עכ"ל. הרי דאסור לגרום טומאה למעשר שני. א"ו דאפילו היכא דאסור נמי מקרי בידו. מאחר דמ"מ בידו לעשות:
ונראה לישב דאפילו אם נימא דבדיעבד הוה גט מ"מ לא מקרי זאת בידו משום דהסופר והעדים לא יכתבו לו הגט בלא דעתה, ואע"פ שכותבים גט לאיש אפילו אין אשתו עמו. זהו רק לפי דין הש"ס שהיה יכול לגרשה בע"כ. אבל בזה"ז דאיכא חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ אין כותבים גט לאיש בלא אשתו. כמבואר בתשו' בשמים ראש (סי' שפ"א). שנשאל שם על איש אחד שרצה מהסופר שיכתוב גט לאשתו ויהיה הגט מונח ביד השליש עד שיודע אם אשתו חפיצה בכך. אם מותר לעשות כן כיון דאיכא חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ. תשובה. רגמ"ה החרים אף על הסופר והעדים שנזדקקו אל הענין וכיון שכן אין ראוי בתחילה לתת מכשול לעבור על תקנת הגאון ועל חרמו כי בקלי קלות ימצא אח"כ דרכים להטעות גם האיש אשר הפקיד אותו כו' ע"ש. וע"י בב"ב (דף קס"ז ע"א) בהא דתנן כותבים גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו. שפירשב"ם משום דלא בעינן דעתה שהרי היא מתגרשת בע"כ וכ"כ הנמוק"י עי"ש. ופירושם דאם לא היתה מתגרשת בע"כ הי' חשוב שלא לשמה. וא"כ איכא למימר דגם בזה"ז כיון דבעינן דעתם. אין כותבין בלא דעתה כיון דהסופר והעדים לא יזדקקו לו לא מקרי זאת בידו. כדאמרינן בקדושין (דף ס"ב) האומר לאשה הרי את מקודשת לי לאחר שאתגייר לאחר שאשתחרר כו' וקפריך בשלמא כולהו לאו בידו אלא גר הוה בידו. ומשני גר נמי לאו בידו. דגר צריך שלשה מי יאמר דמזדקקו לו הני תלתא. משום דקשים גרים לישראל כמ"ש המחברים וכן אמרינן שם בקדושין ן ס"ד) דבידו להשיאה לממזר. וקפריך אלו אמר האי לא ניחא לי בגוה מי מצי מקדש נהלי בע"כ ולא הוה בידו. והכי אמרינן בשבת (דף מ"ו ע"ב) הכא מי יאמר דמזדקק לו חכם לראות את המום ביו"ט. והקשו בתוס' הא אמרינן בפ"ק דחולין ג' מתירין את הבכור במקום שאין חכם. ותירצו דה"נ הוה מצי למימר מי יאמר דמזדקקו לו ג' הדיוטות דודאי לא יזדקקו לו משום דאין רואין מומין ביו"ט עי"ש. וה"נ כיון שאסור לגרשה בע"כ והחרם הוא גם על הסופר והעדים בודאי לא יזדקקו לו לכתוב בלא דעתה וא"כ לא הוה בידו:
ועוד דהא כתוב בגוף התקנה שאין הגט כלום. ומשמע שאפילו אם עבר וגירש אינה מגורשת. וכ"כ בהדיא בכה"ג באה"ע (סי' קי"ט) וכן נראה דעת הח"מ (בסי' קי"ז ס"ק כ') שהגט לא מהני אפילו בדיעבד עי"ש. ועי' בב"ש (סי' קי"ט ס"ק י"ב) שנסתפק בזה. ובתשו' נוב"י תנינא חאה"ע (סי' קכ"ט) הביא זאת רק מהכה"ג והשיג עליו עי"ש ונעלם ממנו לפי שעה דברי הח"מ והב"ש הנ"ל שגם דעתם נוטה לזה. ועי' בתשו' בשמים ראש (סי' קס"ח) בהגהות כסא דהרסנא. אמנם נראה דגם לפי דעתם שהגט בטל אפילו בדיעבד זהו רק מדרבנן דמדאורייתא בודאי הוה גט דאין כח ביד החכמים שאחר התלמוד להפקיע הגט לגמרי כמ"ש. ועי' בס' ב"מ בצלעות הבית (סי' ד') שכ' דאפילו אם נימא שאם עבר וגירש הוה גט. מ"מ בעמוד והחזר קאי ומחויב להחזירה עי"ש. וא"כ לא נפלאת ולא רחוקה היא לומר דהכי ס"ל גם להני רבוותא דאפילו בדיעבד אם עבר וגירשה בע"כ אינה מגורשת. כמ"ש הכה"ג והח"מ. או דלא אהני מעשיו ומחויב הוא להחזירה כמ"ש הב"מ. ועוד דאפילו לפי דעת הנוב"י שאם עבר וגירש מהני הגט לגמרי ואינו מחויב להחזירה ועי' בתשו' בשמים ראש סי' שפ"א. מ"מ הא גם איהו כתב לישב מ"ש בהתקנה שאין הגט כלום שכוונת הגאון הוא לענין חיובי הבעל לאשתו שלענין זה לא הועיל הגט כלל ועדיין חייב בשאר וכסות וכדעת הח"מ (בסי' ע"ז ס"ק ג') והב"ש שם ס"ק ו'. רק לענין עונה אין כופין אותו לשמש עמה עי"ש. וא"כ הרי גם לפי דעתו לא מהני הגט לענין חיובי הבעל דשאר וכסות. ושיעבוד זה אין באפשרו להפקיע ממנה בשום אופן ולענין זה הא לא מהני מה שעבר וגירש. ולהכי כתבו שפיר שבזה"ז שתיקן הגאון שלא לגרש בע"כ לא מהימן למשויא חד"א ולהפקיע עצמו משיעבודה וזה ברור. ומעתה לפמ"ש בתשו' נוב"י תנינא (סי' ק"ב) דבשהה עשר שנים ולא ילדה אפילו אם אין כופין אותו לגרש מ"מ השיעבוד של שאר כסות ועונה נפקע ממנו ואין עליה שום חיוב עליו בזה עי"ש. וכיון שאין לה שיעבוד עליו מהני שפיר הא דשויא חד"א והרי היא אסורה לו:
אלא שראיתי בתשו' הרשב"א (סי' אלף רל"ז) שכתב וז"ל ועוד דכיון שאינו יכול לגרשה אלא מדעתה וכל דאגידה בו לא יהבו לו אחריתא לפיכך חוששין בו אולי נתן עיניו באחרת. כמו שחששו באומרת טמאה אני לך כו'. דבי"ד מתנין לעקור דבר מן התורה משום מגדר מילתא וכמו שהתירו באומרת טמאה אני לך. כך יש להתיר באומר טמאה היא לו במקום שאי אפשר לגרש אלא בטענה וע"פ בי"ד. כדי שלא יהיו בנות ישראל ובני ישראל רגילין בכך כו' ע"כ. הרי דאתא עלה מטעם דבי"ד מתנין לעקור דבר מן התורה. ואזיל לטעמיה דס"ל כדעת התוס' שהובא לעיל דכל היכא דאיכא משום מגדר מילתא יכולים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה כמ"ש בחידושיו בסוף נדרים עי"ש. והוא פלא בעיני דנהי דחכמי הש"ס היו יכולים לעקור דבר מן התורה אפילו בקום ועשה היכא שהוא למגדר מילתא. אבל האיך אפשר שאחר חתימת התלמוד אשר רק שליחותייהו דקמאי קעבדינן במילתא דשכיחא ואית בו חסרון כיס יהיה היכולת בידם לעקור דבר מן התורה. ואין זה ענין להא דמבואר בח"מ (סי' ב') שבי"ד מכין ועונשין כל דיני עונש אם רואים שהעם פרוצים בעבירות. דהתם הוה רק לצורך שעה בלבד אבל לעשות תקנה קבועה לדורות לעקור דבר מן התורה אין בידינו. וכבר הבאתי מדברי הראשונים ז"ל שרק להחמיר על דברי תורה הרשות בידם ולא להקל:
ונ"ל דס"ל להרשב"א דמה שאין כח בי"ד יפה לאחר חתימת התלמוד לעקור דבר מן התורה. זהו רק היכא שהם באים לחדש דבר שלא נמצא לזה רמז מחכמי הש"ס. אבל היכא שגוף התקנה כבר תקנו הם אזי יכולים אנו לדמות מילתא למילתא ולתקן בדומה לזה. דבכה"ג אין אנו עוקרים דבר מן התורה אלא חכמי הש"ס הוא דעקרו ואנחנו הננו רק מוסיפים על תקנתם במה שכבר נמנו ועקרו הם. ומשו"ה כיון שמצינו שכבר נמנו חכמי הש"ס ותקנו גבי אשה שאינה נאמנת משום הך טעמא המפורש בדבריהם שלא תהא נותנת עיניה באחר ותפקיע את עצמה מיד בעלה. יש לנו לגזור כן גם באיש. מאחר דעתה גם הוא אינו יכול להוציא אלא מרצונה ואיכא הך טעמא גופה שלא יהיה נותן עיניו באחרת ויפקיע עצמו ממנה גם בדידיה. ואין זה אלא להוסיף על הסייג והגדר לתורה אשר כבר גדרו ותקנו הם. ושליחותייהו דקמאי קעבדינן בזה במקום שנמצא זה הטעם גופה שתקנו הם:
אמנם נראה לי דאפילו לפי דעת הרשב"א שכתב שבי"ד עקרו דבר מן התורה בזה למגדר מילתא אפילו גבי דידיה מ"מ בנידון דידן מהימן שפיר למשויא אנפשיה חד"א. דהנה המרדכי בקדושין (סי' תק"ל) הקשה על הא דטמאה אני לך שחזרו ואמרו במשנה אחרונה שתביא ראיה לדבריה. דאמאי אינה נאמנת במגו דאי בעיא אסרה נפשה בנדר ברבים למ"ד אין לו הפרה דמשמע אפילו לדבר מצוה. וכן הוא יכול לידור שלא ימצא פתח. ותירץ דכיון דמיירי באונס לא הוה מגו דאם היתה אוסרת עצמה בנדר היתה מפסדת כתובתה. אבל עתה שאומרת שנאנסה אינה מפסדת כתובתה. וה"ה בדידיה ליכא מגו דאם היה אוסר את עצמו עליה בנדר היה צריך ליתן לה כתובה ולכן אמר שזינתה שמפסדת כתובתה עי"ש. וא"כ הכא שהחד"א שהוא משויא אנפשיה הוה משום הך דונטמאה ונטמאה דאמרינן שכשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל. דבזה אע"ג שהיא אסורה עליו מ"מ אית לה כתובה. דחייבי לאוין שהכיר בה יש להן כתובה כמבואר באה"ע (סי' קט"ז). וכיון שגם עתה יש לה כתובה מהימן במה דשויא אנפשיה חד"א במגו שהיה מדיר עצמו בנדר שאין לו הפרה כמ"ש המרדכי:
ועוד דהא כבר כתבתי שאחר חתימת התלמוד אין בכח שום גאון לעקור דבר מן התורה או להפקיע הקדושין כמו שמבואר לעיל מדברי הראשונים ז"ל. וא"כ איך היה בכחו של הגאון ז"ל לתקן במקום מצוה ולעקור דבר מן התורה. וראיתי בתשו' משכנות יעקב חאה"ע (סי' א') שכתב דכיון שהתקנה היתה בסתם חל גם על דבר מצוה בכולל דהא קי"ל דאפילו שבועה חלה על דבר מצוה בכולל. ומה"ט כתבו הפוסקים דהנשבע שלא לקחת אשה על אשתו הואיל ואיתסר בזקינה ועקרה אסור נמי בבת בנים בכולל עי"ש. ודבריו תמוהים דמה ענין שבועה שאדם אוסר על עצמו להא דתקנו הגאונים. התם כיון שהוא אסר על עצמו חייל עליו שפיר בכולל דמגו דחל על דבר הרשות חל נמי על דבר מצוה. אבל במה שתקנו הגאונים ואסרו הם איך אפשר להם לעקור דברי תורה ולהתפיס איסורם גם על דבר מצוה. ומה שייך כולל בתקנת הגאונים. ולכן נ"ל דגם לדעת הסוברים דר"ג תיקן אפילו במקום מצוה זהו רק לגבי מצות יבום דאפשר בחליצה. ובלא"ה דעת גדולי הראשונים דבזה"ז מצות חליצה קודמת. או במקום שיש לו בנים אלא שאין לו בן ובת. דאע"ג דכ"ז שאין לו בן ובת לא קיים פו"ר. מ"מ כיון שיש לו בנים אין כופין ע"ז מדין הש"ס כמ"ש המחברים. משום דכיון שהזכרים או הנקיבות ראוין להוליד זכר ונקבה ילדה קרינן בו כמ"ש בתשו' הרדב"ז ח"ש (סי' ת"ש) ע"ש. או משום דלא שייך למימר בזה שמא לא זכה להבנות הימנה מצות פו"ר. דמאן לימא לן שהאשה האחרת תלד לו זכר או נקיבה. כמבואר בריטב"א ע"ש. ומאחר שבכה"ג אין כופין גם מדין הש"ס תיקן הגאון ז"ל בזה. אבל היכא שאין לו בנים כל בזה בודאי לא תיקן הגאון ז"ל לבטל דברי תורה כי אין בכח שום גאון לאחר חתימת התלמוד לעקור דבר מן התורה אפילו בשב וא"ת כמ"ש:
ועוד יש להתיר לו לישא אחרת מטעם ספק ספיקא ספק אולי לא גזר אלא עד סוף אלף החמישי כמ"ש הרשב"א. ואפילו אם נימא שגזר לעולם אכתי יש ספק אולי לא גזר במקום מצוה וכ"כ בתשו' מהרי"מ להגאון החסיד מגור (סי' ל"ו) ובתשו' ע"י ח"א (סי' ד') ומביא כן גם מתשו' המהרשד"ם בחלק אה"ע (סי' ע"ח) עי"ש. אלא דיש לפקפק בזה לפמ"ש התוס' בכתובות (דף ט' ע"א) שדוקא רוב דרבנן מצטרף לספק ספיקא ולא רוב דאורייתא. א"כ לפמ"ש בתשו' משכנות יעקב חלק אה"ע (סי' א') דרוב הפוסקים ס"ל דחרם הגאון היה לעולם בלא קביעת זמן עי"ש. א"כ הרי הוה רוב דאורייתא ובכה"ג אין המיעוט מצטרף לספק ספיקא. ועי' בתשו' משכ"י ח' יור"ד (סי' ל"ב) אלא דלפמ"ש בתשו' ב"י (סי' י"ד) הובא לעיל. דהמחמירים וסוברים אשר ר"ג גזר לעולם לא שמעו את דברי הרשב"א ואלו הוה שמיע להו הוו מקבלי. יש כאן ספק ספיקא מעליא להתירו. וכבר יצא הדבר בהיתר מהגאון דפוזנא בתשובתו שנדפס בסוף ספר ושב הכהן. וכן הוא דעת הגאון החסיד ר' יונה לאנדסופר בתשו' מעיל צדקה (סי' ל"ג) עי"ש. והסכימו לזה גאוני בתראי ז"ל הגאון מפלאצק בתשו' משיבת נפש ח"ש (סי' ס"ט) והגאון מצאנז בס' דברי חיים (סי' י"ד) ובתשו' מהרי"ם. ובתשו' ע"י שם. ואם כי דלפמ"ש החרם של גט בע"כ קיל טפי וחרם זה לא גזר במקום מצוה אליבא דכ"ע. וא"כ היה ראוי יותר להתירו חרם זה מהחרם של שתי נשים. מ"מ יש כמה עקולי ופשורי ופריצת גדר בגט בע"כ יותר מהחרם של שתי נשים ע"י מאה רבנים. וכן נהוג עלמא שלא להתיר כלל זה החרם של גט בע"כ ע"פ הוראת הגאון בעל נוב"י ורבותינו האחרונים ז"ל הנמשכים אחריו דס"ל שהחרם של גט בע"כ חמור טפי. ולזה נוטה. גם דעת הב"ח והצ"צ והשב יעקב שכתבו שגם הרש"ל לא החמיר אלא נגד החרם של גט בע"כ ולא נגד החרם של שתי נשים. ואם כי דבריהם אינם מדוקדקים ובמח"כ שגו בזה כמו שמבואר לעיל. מ"מ בדורינו שהפרוץ מרובה על העומד חלילה לתת לכל אחד תורתו בידו ולהתיר גט בע"כ. ויותר ראוי והגון להתיר החרם של שתי נשים ע"י מאה רבנים שבזה לא יוכל לבא לידי פריצת גדר כיון שהדבר תלוי בדעת בי"ד. - מכל הלין טעמים הנני מסכים לדעת הדר"ג ומצטרף עמדו להתיר להאיש הנ"ל לישא אשה אחרת על אשתו ע"י היתר מאה רבנים:
וע"ד הכתובה הנה לפמ"ש שיכול לגרשה בע"כ. א"כ חוזר הדין בזה לדין הש"ס. והרמ"א (בסי' קי"ט ס"ו) הביא מתשו' הרא"ש (כלל מ"ב) ומתשו' ריב"ש (סי' צ"א) שבזמן הש"ס שהיה יכול לגרשה בלא דעתה אפילו אם אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה אינה יכולה לעכב משום זה הגירושין אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה ע"כ. ועי' בתשו' נוב"י תנינא חאה"ע (סי' ק"ב) שחקר בזה והביא את דברי הריב"ש הנ"ל. ולפלא שנעלם ממנו לפי שעה דברי הרמ"א האלו. אלא שהח"מ הביא מתשו' הרשב"א (סי' אלף רנ"ד) שכתב שאינו יכול לגרשה אם אין לו לפרוע הכתובה עי"ש. ולפ"ז גם הכא אע"פ שיכול לגרשה בע"כ מ"מ צריך להשליש הכתובה עבורה. אמנם לפי הכרעת הב"ש (בס"ק ו') שבמקום שיכול לגרשה ע"פ הדין לכ"ע אין הכתובה מעכבת את הגט ובזה גם הרשב"א מודה שיכול לגרשה בלא פרעון הכתובה עי"ש. א"כ בנידון שלפנינו כיון שיש מצוה לגרשה יכול לגרשה גם בלא פרעון הכתובה. ויש להאריך בזה הרבה אלא שאין הזמן מסכים כעת. וגם אין נ"מ כל כך לנידון דידן כי הבעל רוצה להשליש עבורה בטחונות נגד כתובתה. ובכה"ג נוהגין להתיר אפילו גבי נשתטית שהיא אנוסה ואינה יכולה לקבל גט. וכ"ש הכא שבידה לקבל הגט אלא שהיא מסרבת כמ"ש הנוב"י שם, ולכן אם לא תתרצה לקבל גט מרצונה הטוב. ישליש הבעל עבורה הגט והכתובה ואז מותר לו לישא אשה אחרת ע"י היתר מאה רבנים. ובלבד שיהיה לו ע"ז רשיון מהממשלה יר"ה. ולראי' באתי עה"ח יום ה' כ"ח אדר שני תר"ס לפ"ק פה ביאלאסטאק:
יהונתן אבעלמאן