זכרון י-הודה גרינוולד חלק א· רבי יהודה גרינוולד
שו"ת זכרון יהודה - סימן קנד
שיל"ת פה סאבאטיש יום ד' לס' בהעלותך תרח"ם לפ"ק:
שפע שלום וחיים ארוכים ליד"נ יקר הערך ה"ה הרב המאה"ג המפורסם החריף וכו' מו"ה העשל פאללאק נ"י רב בק"ק האלליטש יע"א:
מכתב כבודו לנכון הגיענו ושש אנכי על אמרתו בענין קידוש לבנה ועיניו שפיר חזי שלפי העולה מגמ' דסנהדרין דף מ"א ע"ב ומגדולי הפוסקים הי' משמע דכל כמה דמקדים לברך על החודש טפי עדיף. וכבר קדמוהו בכל דבריו ויותר מהמה מה שכתבו לזה האחרונים על פסקו של המחבר שכתב בשו"ע סי' תכ"ו שאין מברכים על החודש עד שיעברו עליו ז' ימים. ועיי' בב"ח במקומו, וביותר מ"ש בתשו' פ"י והובא בקיצר בתשו' שבו"י ח"ב לאו"ח, וכ' שם הב"ח בתשו' אף שהב"י הביא בשם הר"י גיקטילייא ז"ל, שעפ"י הקבלה יש להמתין עד אחר ז' שלימים. דכל היכי דש"ס דילן חולק על הקבלה, הנגלות לנו ולבנינו לעשות, והמג"א גופי' הביא מס' הקנה דיש לקדשה מקודם והקנה ידוע שהי' מקובל גדול ונורא מאוד והא"ר הביאו דבר המיישב הדעת בשם הרמ"ע ז"ל בתשו' ס' ע"א דמפרש לה לדברי הגמ' וכמה א"ר יעקב אר"י עד ז' ימים ונהרדעי דאמרי עד ט"ז דמר אמר חדא ומר אמר חדא ולא פליגו אלא מר סב"ל דר' יוחנן אתחלתה קאי ומ"ס אסוף זמן קאי, ונפרש דבריו קצת לקמן, ורק אקדים דברי הח"ס בתשו' הנ"ל סימן ק"ב שהרבה שם לתמוה על דברי הרמ"ע ז"ל דסב"ל דליל ז' מותר לקדשה וע"כ דסב"ל עד ולא עד בכלל והק' דלפי הטעם שכתב שם הרמ"ע ז"ל דלכך שיעורו עד ז' ימים דא"א ז' ימים בלא שבת, והשיא הח"ס ז"ל כוונתו למ"ד במדרש ע"פ מיום השמיני והלאה וכו' א"א לשמונה בלא שבת וכו' וס"ל להג' רמ"ע ז"ל דה"ה והוא הטעם שאין לברך על חידושה של לבנה עד שיעבור עלי' שבת וא"כ יליף מינה ובה וכו' מה התם תלוי' בכניסה ויציאה של שבת דווקא זכור ושמור כידוע, מ"מ מוכח כהר"י גיקטילייא ז"ל ועיי' שם בח"ס שהעלה מזה להלכה כמו עד ז' וז' בכלל כ"כ עד ט"ז וט"ז בכלל ומותר לקדשה עד אחר ט"ז ונשארו בתימא דברי הרמ"ע ז"ל. ולענ"ד נ"ל דבאמת אי היינו דנין לקדשה בליל שבת דווקא שיעבור עלי' כמבואר בח"ס הכא כ"כ אין לקדשה בליל ש"ק בשביל שלא עבר עלי' יציאה של שבה"ק. וכ"כ אי הי' נכנס תחת סוג האפשרי לקדשה ביום ש"ק ג"כ היינו אומרים דומי' דמילה, וממילא אעפ"י שבליל ש"ק הי' שביעי מ"מ כיון שלא עבר עלי' יציאה של ש"ק אין מקדשין. אבל הלא לקדשה ביום אין דנין עלי' וגם על ליל ש"ק אין דנין בזה דכבר העלה הרמ"ע ז"ל שם באותה תשו' שבלא זה אין לקדשה בליל ש"ק, וממילא רק דנין על מוש"ק, ובזה ממילא באם יש רק ו' שלימות ג"כ אי אפשר מבלא שעבר עלי' יציאה וכניסה של שבת קודש כמובן להמעיין, והשתא נאמר דכך הוא פי' הגמ' להרמ"ע ז"ל דר' יוחנן אמר בלשונו עד שתתמלא פגימתה ועז"א וכמה, ר"ל וכמה ימים הוי הפגימה דנאמר עדיין שלא ותמלא ואמר ר"י אר"י עד ז' ולא עד בכלל ושי' הרמ"ע ז"ל ונהרדעי אמרי עד ט"ז הוי מלוי בפגימה ולא עד בכלל (יעיי' בתשו' שב"י ח"ג לאו"ח ובתשו' השיב משה לענין עד ולא עד בכלל לנידון זה) כנ"ל ליישב דעת הרמ"ע ז"ל וממילא אין היתר לקדשה בליל ט"ז, הקצרתי קצת ודל"ב. גם הי' קצת כתימה בעיני דברי הח"ס ז"ל שם בתשו' שרוצה לומר שגם בליל ט"ז יוכל לקדשה וכ' בזה"ל ואי משום דפוחת והולך י"ל הנה בתחלת התחדשה לא נראית בעליל י"ח שעות כמבואר בר"ה והשתא קי"ו אם אורה אינה נראית עד אחר י"ח שעות כ"ש כשהוא מליאה ומאירה לא ניכר מה שנתחסר מעט מעט עד אחר י"ח שעות לכה"פ וא"כ יכול לברך לכה"פ עד י"ח:
שעות אחר חצי כ"ט י"ב תשצ"ג, וכותב הח"ס לסמוך על זה לכתחילה בשעת הדחק, והדבר הזה לפלא בעיני, דבשלומא התם אנו דנין אי יוכל להיות שהעדים הי' רואים חידושה שפיר אנו אומרים שמתכסה מעינינו י"ח שעות אחר חידושה. אבל הכא הטעם שפגימתה גנאי הוא וכמו שפי' הרמ"ע ז"ל לשונם שבמס' סופרים עד שתתבשם שר"ל לפי שפגימתה גנאי הוא לה ולכך אין מקדשין עד ג' ימים לכה"פ, א"כ לפי"ז מאי אהני שלא ניכר לנו הרגש החסרון עד י"ח שעות אחר חצי כ"ט י"ב תשצ"ג, סכ"ס גנאי הוא לה. ובאמת הלשון שבשו"ע שאמר הרואה לבנה בחידושה מברך וכו' הי' מורה להורות כדברי הח"ס ז"ל הנ"ל כיון שהרואה עדיין רואה אותה בחידושה שפיר יכול לברך אבל אמנם בגמ' לא הוזכר לשון זה ורק לקוח הוא מדברי הרמב"ם ז"ל שבה' ברכות פ"י הלכה ט"ז, אבל א"כ תברא בצדו, ששם בהלכה י"ז מסיים הרמב"ם ז"ל אם לא ברך עלי' בליל ראשון מברך עלי' עד ששה עשר ימים בחודש עד שתתמלא פגימתה, ומורגש לכל כפל הלשון למה, או דהי"ל לשון הגמ' לבדו או עד ששה עשר סתמא, אע"כ לענ"ד אתי לאפוקי מדעת הח"ס ז"ל [לולא דמסתפינא] במחכ"ק דעד ששה עשר דווקא עד שיעור שתתמלא פגימתה בעצם ולא לפי הנראה לעיני בנ"א כנלענ"ד:
נחזור לנידון דידן דגדולי האחרונים הנ"ל ה"ה השבו"י והח"ס כותבים בהדיא דנוהגין לדקדק ולהחמיר לקדשה אחר ז' דווקא, ואני העני בדעת הי' נ"ל כדמות ראי' לכאורה דמוכרח בדעת ריו"ח דלקדשה בתחילת החודש טפי עדיף, דהא מארי' דמימרא דהאי שמעתא הוי ר' יוחנן שאמר עד שתתמלא פגמ' ורק פליגי בלשונו כנ"ל. והנה ר' יוחנן גופא אמר שם בסנהדרין אח"כ כל המברך על החודש בזמנו כאלו מקבל פני השכינה ויליף לי' מקרא דהחודש הזה וכו' יעיי"ש. והנה מקרא זה אז"ל שהי' בר"ח ניסן וגם שהראהו לבנה בחידושה, כזה ראה וקדש, ועז"א ר' יוחנן שבחידושה ממש כשמברך עלי' קאי הקרא לרמז בתיבת זה דהוי כמקבל פני שכינה משמע דלזרוזי נפשי' לקדשה בתחילת חידושה טפי עדיף:
והנה בשו"ע גופי' יש לדקדק בסידור דבריו דלכאו' הי"ל להקדים מ"ש בסעי' ד' אין מברכי' עלי' עד שיעברו ז' ימים עלי'. ואח"כ הי"ל מה שכתב בסעי' ג' עד אימתי מברכי' עלי' והוא לכאו' קצת תימא על מרן המחבר אלא הוא הדבר לענ"ד שמתחלה כתב רק מה שעולה להלכה משיטת הש"ס והפוסקים ובזה התחיל לעיל הרואה לבנה בחידושה וכו' וכוונתו באמת מיד בתחילת חידושה מברך וכו' וכפסק הרמב"ם ז"ל וכתב עד כמה וכו' והיינו להלכה ככת הקודמי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל ואח"כ רק כתב בלשון אין מברכין עלי' עד שיעברו ז' ימים ר"ל דנוהגין כך. שלא כתב בלשון אין לברך עלי' עד שיעברו, ורק אין מברכי' ור"ל דנוהגין כן. והאמת שבב"י משמע דלהלכה התיר לברך מקודם והביא רק בסופו דברי הבעל שערי אורה ולא כתב עלי' אפי' בלשון דיש לנהוג כן רק הביא סתמא. דברי ידידו המכבדו ודש"ת. הק' יודא גר"וו: