אור ברסלב
זכרון י-הודה גרינוולד חלק א שו"ת זכרון יהודה - סימן קלז

זכרון י-הודה גרינוולד חלק א· רבי יהודה גרינוולד

שו"ת זכרון יהודה - סימן קלז

שו"ת זכרון יהודה - סימן קלו

בימי הספירה, יצילהו הי"ת מכל רוע גזירה, ויטה עליו חסד מכל צד ועברה לה"ה כבוד התלמיד החביב הרב המאוה"ג חריף ובקי, קולע אל השערה ויורד לעומק שיטה מהרה, כקש"ת מו"ה בנימן זאב נ"י אב"ד דק"ק מאנאשטאר יע"א:

בענין שאירע שם באחד אשר מכר ע"פ חמצו כדת ובכלל ג"כ הקמח כנהוג ורק אח"כ בחוהמ"פ כשהי' צריך הנכרי הלוקח עוד לקמח, נתן הנכרי מעות לישראל לקנות בעדו קמח והישראל שכר עגלה להביא להנכרי הקמח בעד מעות שנתן לו. והנידון אם הקמח הזה אסור בהנאה להישראל אח"כ כדין שאר חמץ שעעה"פ, והיינו עפ"י פסק הרמ"א ז"ל בסי' ת"נ סעיף י' בשם הריב"ש ז"ל דאסור לקנות חמץ לנכרי בפסח אפי' במעותיו של נכרי. והנה בטעם האי' יש ג' טעמים והריב"ש ז"ל בעצמו כתב וז"ל בסי' ת"א ולקנות חמץ בחוה"מ וכו' אסור גמור הוא שהרי לכל הפחות איכא למיחש דילמא אתי' למיכל מני' ולא עוד אלא שהוא עובר עליו בב"י לפי שכשהוא קונה אותו כו' וכמש"כ המג"א, עוד טעם ג' בס"ק י' מפני שהוא רוצה בקיומו ע"כ ונפ"מ בין הטעמי' אי הוי איסור דאו או אי' דרבנן וכמובן. ואף שכ' הר"ן ז"ל במשנה דחמץ שעעה"פ דגם בחמץ שעובר מדרבנן שאין שייך בו ל"ת דב"י מ"מ קנסי' לי', הא כ' המג"א בססי' תמ"ז דוקא חמץ גמור דצריך ביעור מדאו' וחכמים תיקנו שזה שמפקיד ביד הנכרי לא הוי ביעור דוקא בזה קנסי' לי' גם בדרבנן אבל כגון חמץ נוקשה שאינו עובר בב"י מדאורייתא לא קנסי' לי' ואפילו באכילה שרי לדעת המג"א שם. ולפי"ז בנ"ד הגם שהטעם הראשון דילמא אתי למיכל מני' אפשר לא שייך בקמח דאף דמברכים עלי' כבגמ' פ' כיצד מברכי' מ"מ אין דרך בנ"א לאכלו אפשר בזה ל"ש האי גזירה. ואם גם שייך מ"מ לפי טעם כזה הי' רק איסור מדרבנן ולא הי' קנסי' לי': אמנם לב' טעמים הנ"ל יש חשש אי' דאו' ויש לדון אי הטעם מצד רוצה בקיומו כמג"א הגם דרוצה בקיומו נ' דהוי אי' דאו' ולשיטת רש"י ז"ל הובא בחי' מהרמ"ח ז"ל היסוד של הרוצה בקיומו הוא מצד תשביתו והיי' ביטול לגלות דעתו שאינו רוצה בקיומו כמדומה שהביא כן בשם הרמב"ן ז"ל, ובכ"ז כיון דעכ"פ הוי רק מצד תשביתו ואינו עובר בבל יראה וב"י, דלא קנסי' כמבואר בלשון הש"ס והפוסקים דוקא משום דעבר בב"י ובב"י: ולא נשאר אלא הטעם השני של הריב"ש ז"ל הנ"ל משום שהישראל קונה אותו, הנה תלי' זה בשיטת הפוסקים שהביא במחצהש"ק בסי' תמ"ה אי קיי"ל כמסקנא דגמ' במ"צ כיון דנפל לי' עלי' בנפילה ניחא לי' דליקני בד' אמות לא ניחא לי' דליקני'. ואי קיי"ל כהאי מסקנא ממילא הכא כיון דלישראל לא ניחא לי' דליקני לא קני לי' [ועוד גם מבלעדי זה הוי קנין באי' ועיין בסי' ר"ח בחוש"מ שלפי הטו"ז שם לא קני הכא בנ"ד] וצ"ל דלהריב"ש ז"ל ס"ל כשי' השמק"ב שהביא במחצהש"ק דלא כהאי תירוצא בגמ' דבמ"צ ועכ"פ לענ"ד תלוי הקנין הזה בשי' הפוסקים בסי' ר"ח בחו"מ הנ"ל ובמחצהש"ק הנ"ל ודו"ק:

ואי משום אחריות כקו' הנ"ל לענ"ד נראה חוץ מתי' שכ' פר"מ הרב המאוה"ג כ"י נראה לי בס"ד דגם זה תלי' בשיטת הפוסקים אי צריך לקבל אחריות בהדיא אי לא ותלי' בשיטת הרמב"ם והר"ן ז"ל שבחק יעקב סי' ת"מ יעש"ה. ובזה מתו' קו' הנ"ל על הריב"ש הנ"ל כמובן:

ואין להאריך, סכ"ס רואה אני גם לפי טעם הזה דהוה ספיקא דדינא: והנה הב"ח בסי' תמ"ט [אשר. כמע"ה הביא ג"כ אותו] חידש דספק חמץ אסור באכילה ומותר בהנאה ואני העני הבאתי מכבר ראי' לזה מלשון המשנה פסחים כ"ח חמץ של נכרי שעעה"פ מותר בהנאה חמץ של ישראל כו' אסור בהנאה והנה קשי' רישא לסיפא דברישא משמע דוקא חמץ של נכרי מותר הא ספק אסור וסיפא משמע להיפך דוקא חמץ של ישראל אסור בהנאה משמע הא ספק מותר [והארכתי בזה בעניי בחי' לסוגי'] ולהנ"ל י"ל דלפי מסקנת הגמ' הן לאביי הן לרבא הפי' ברישא מותר בהנאה והה"ד באכילה ולפי"ז יתיישב הדקדוק, דשפיר אמר ברישא וודאי חמץ של נכרי מותר בהנאה והה"ד באכילה הא ספק אסור באכילה ורק מותר בהנאה ובסיפא ג"כ ניחא דווקא וודאי של ישראל אסור בהנאה הא ספק רק אסור באכילה אבל מותר בהנאה. [ובזה יומתק שהתנא נקט רק מותר בהנאה, משום דאין מקום לטעות לאסרו באכילה מכח דקדוק הנ"ל ודו"ק.] והנה מצד הספק אי הקמח של דאמפ- מיהל יש בו חשש חימוץ והיינו דינו של הטור בסי' תנ"ג שיוכלו לאפות בשעת הדחק מצות הנעשים מקמח מן השוק מצד ס' אי לתתו ואי גם לתתו ספק שמא לא לתתו בדרך שנתחמץ עי"ז. ובאמת בתשוב' א"צ חאו"ח סי' נ"ד וססי' נ"ט מתיר לכתחילה ובמתק לשונו אמר לדידי' לטו"ז מיכל קאכלי לדידן עכ"פ משהינן לי'. ואני העני אומר עוד אי לדידי' להאבני צדק משהינן לי' לכתחילה לדידן עכ"פ לא קנסי' לי' אחר הפסח אי עבר והשהה: אמנם הא בתשו' שערי צדק חאו"ח סי' מ"א כ' אף שנאמר ספ' דרבנן לקולא היינו במה שעיקר הספק בדרבנן כגון ספק בענין אי המכירה הי' כראוי דהוי וודאי חמץ רק ספק אי הוי חמץ של ישראל או של נכרי, משא"כ כה"ג דגם בפסח הוי ספק דאו' דהוי להחמיר ונתגלגל בדרבנן:

ולענ"ד מצאתי ע"י דבריו בזה יישוב למה שנצטערתי על גמ' דעירובין ס"ד ע"ב שהביא המג"א בסי' תמ"ט ע"ש היטב בגמ' דקשה הא הוי שם ס"ס ספק של ישראל ספק של נכרי ואת"ל של ישראל ספק נעשה בפסח ס' נעשה קודם פסח או אחר פסח והול"ל ס"ס, ועדיין האיך מוכח בס' אחד להקל. אמנם לפי השערי צדק הנ"ל להמעיין בפנים התשו' שהשאלה הי' דליהוי מותר עכ"פ מכח ס"ס אם גם יש רק ריחיים א' שאינה לותת הא מחבואה א' מצלת, וע"ז כ' דאינו ס' דרבנן כיון דבפסח הוי ס' דאו' וק' דסוף כל סוף הא הוו ס"ס, וצ"ל דגם על הקו' דליהוי ס"ס מהני זה התי' וע"ד שכ' המג"א דהרמב"ם ז"ל בבדיקת חמץ מחמיר ג"כ בס"ס דחמץ חמירא דהא חזינן דעל ס' צותה תורה לבדוק אף דס' דאו' להקל להרמב"ם ז"ל ע"כ החמירו ג"כ בס"ס. אמנם המעיין במחהש"ק בסי' תמ"ט ימצא דהוי ס"ל הפי' בגמ' עירובין לדעת המג"א דבאופן דהוי סמוך ממש לפסח ס' של ישראל ס' של נכרי מותר מ"ע בהנאה יקשה מזה על תי' השע"צ הנ"ל למה א"כ מותר בהנאה מצד ספק הא ספק זה גם בפסח הוי ורק שנתגלגל בדרבנן וס' להחמיר וצ"ע: אברי לפי מה שכתבתי לעיל יש לנו עוד ספיקא דדינא עכ"פ אי הוי זה קנין או לא. והוי שלש ספיקות ס' של ישראל ס' של נכרי ואת"ל של ישראל שמא לא לתתו ואת"ל לתתו ספק שהי' לתיתה דרך שלא נתחמץ. וכבר כ' בשלש ספיקות בוודאי מקילים בכל גווני. ומכ"ש לשני טעמים אחרים הוי לגמרי כל האיסור או דרבנן או אפשר גם דאו' אי הוי מצד רוצה בקיומו עכ"פ בזה לא קנסי' לי' כדלעיל, ולכאו' לפי"ז בנ"ד מותר בדיעבד בוודאי ולא קנסי' לי'. ואף דהב"ח ז"ל ס"ל בס' דאסור באכילה אפשר בכה"ג דהוי שלש ספיקות אפשר גם הב"ח מודה דמותר גם באכילה:

ונוסיף לזה אי הי' הישראל הזה שוגג יש להקל לכאורה ביותר ואף דקיי"ל ברמב"ם ושו"ע דגם בשוגג ואונס אסור מצד הערמה ועיין לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מה' חומ"צ דצריך ביאור שכ' במזיד הטעם משום קנס ואח"כ באונס ושוגג כ' הטעם דאסור ג"כ כדי שלא יניח אדם חמץ ויהנה בה אחר פסחו וק' טובא א"כ למה הוצרך במזיד לטעם משום קנס הא טעם א' דיו לשוגג ומזיד כיון דשייך טעם כזה על מזיד:

ועל הש"ס פסחים כ"ט לא קשה דאפשר באמת הגמ' בבלי לא ס"ל לקנס בשוגג אבל אנו דקיי"ל כירושלמי בשוגג אסור ג"כ מצד הטעם כדי שלא יניח למה צריך לטעם אחר במזיד וצ"ע ויישבתי בחי' בעניי ואין כאן מקום להאריך: עכ"פ אי גם ראוי לאסור בשוגג היי' דוקא בחמץ וודאי אבל לא באופן הנ"ל שיש לנו ספיקות טובא, כ"ז הי' נראה לכאו' להלכה ולמעשה וכמו שכ' גם פר"מ להקל מטעמים שקרוב לדברינו. אמנם לכאו' מ"מ ראוי לקנס דהי' צריך לשאול בזה את פה הרב מרא דאתרא אי רשאי לעשות כזה, וכדי שלא יהי' תורת כאו"א בידו ראוי בוודאי לעשות דבר מצד מיגדר מילתא ובפרט ששמעתי מאחד שמקילין שם במחוז ההוא גם בענין החניות ששולחים הישראל לקנות יי"ש למקום אחר בחוה"מ בחריקאי דנכרים, בוודאי עת לעשות בפרט שאומר מותר אינו ברור לדונו כשוגג וכמבואר בסי' צ"ט ביו"ד בתשו' מהרמ"ש ז"ל לאו"ח סי' רל"ו חשש בזה לזלזולא דאיסו' שראוי לגדור בזה וחכם ר"ב יבין בזה לפי שער מקומו אם צריך לעשות גדר בשביל העתיד ועכ"פ ראוי שהנאה שהי"ל בזה צריך להוציא מידו בע"כ ויעשה בו דבר מצוה. ושמעתי שיש באיזה ספר בכגון זה אם אפשר לבטל חד בתרי עכ"פ שלרוב הפוסקים חוץ מהטור מהני בתערובות אח"כ בחד בתרי ואף שאין מבטלים איסור לכתחילה בכה"ג אפשר דשרי בצירוף הטעמים הנ"ל ומהיות טוב אם אפשר בכך ואם לא אפשר בכך עכ"פ ראוי שלא ליהני' מריוח הנ"ל ולמזהיר ולנזהר על העתיד שלומים יתן הית"ב כמי נהר. ירבה שלותו וקרנו יצהר. ירום בכבוד בהוד והדר:

כ"ע אוה"נ המצפה לרחמי הית"ב וישועתו. הק' יודא גר"וו:

תוכן העניינים

זכרון י-הודה גרינוולד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה