זכרון י-הודה גרינוולד חלק א· רבי יהודה גרינוולד
שו"ת זכרון יהודה - סימן קל
שלום לך אהובי התלמיד החשוב הרבני חרוץ ושנון ירא ה' מרבים כש"ת מו"ה זלמן ליב סג"ל נ"י:
אחדשה"ט כבוד אביך היקר נ"י הראה לי מכתבך שאתה מבקש ממנו להתייעץ עמי ע"ד החטים שמורים שהי' ניכר בהשק שהיו עליו עכברים אם רשאי ליקח מאותם החטים למצת מצוה, הנה זה איזה שבועות דיבר עמי כבוד הרב ר' אברהם חנוך שנשאל על כיו"ב מא' מהכפר הסמוך שראה עכבר על החטים בשעת דישה ואסרו למצת מצות ממה שמבואר בתשו' מהרמ"ש חאו"ח סי' קכ"ה. ושם בתשובה החמיר מאד דאפי' אינו נמצא שם שום כתם או שאר סימן המוכיח שהשתינו העכברים כיון דמונח במקום שיש לחוש דשכיח עכברים לא הוי בכלל משומרים:
ונסמך בזה עמ"ש בתשו' שו"מ דכל היכי דבעי שמירה לא מהני לא רוב ולא חזקה, ושנוי שם בתשו' רי"ז ומשולש בסי' רל"ד וע"ש, ותימהני מש"כ בסי' קכ"ה הנ"ל וגם בסי' רי"ז שלא לסמוך על תשו' הר"ן שפסק כוותי' בשו"ע בסי' תס"ז סעיף ו'. חטים שנמצא בהם מבוקעים מותרות כו'. ותימה הא שם מיירי רק לענין שמותרים שאין בהם חשש חימוץ אבל לא למצות מצוה, והמעיין בפנים בתשו' ר"ן ז"ל הנ"ל יראה שבא לדון שם רק על חשש חימוץ. (וגם בלא"ה יש לחלק בין האי דינו של הר"ן ובין האי דינו דעכבר שנמצא בחטים, דהא הר"ן ז"ל כתב שם מילתא בטעמא מפני שהדבר מצוי שבשעת גשמים עליונו ותחתונו של הגדיש מתחמץ ומתבקע ולא באמצעיתו מפני שאין מחזיקים בזה ממקום למקום כמ"ש המג"א בס"ק ח"י בסי' תס"ז, משא"כ הני עכברי רשיעא נינהו כמ"ש המג"א בסק"ט בסי' תס"ו ולא שייך בזה ממקום למקום מפני שהם הולכים בכל השק, והא דכ' בסי' תנ"ג אם לא ביררו החטים מאכילת עכבר אין בכך כלום וכ' שם המג"א הטעם בשם הטור דמעט רוק אין מחמיץ חטה קשה היי' דוקא לענין שאין חשש חימוץ בזה, אבל גם הטור גופי' כותב שם בהדיא, שיש חשש רק החשש רחוק: מאד, והיינו דוקא לענין חימוץ אין חוששין אבל לענין שמורה ע"ז לא בא לדון שם והראי' דשם בסי' תס"ו בסעיף ד' שאח"ז מתחיל לדבר מחטים שעושים בהם מצות מצוה ולעיל מני' בס"ב לא מיירי עדיין ממצת מצוה. [ועוד הטור גופי' כותב שם עוד טעם אחר בזה לסמוך על ביטול שיש שם, ואי דלא הי' שום חשש גבי חטים לענין חימוץ ומה צריך לעוד טעם, אע"כ כנ"ל שיש עכ"פ חשש רחוק ולענין חימוץ ליכא למיחש משא"כ למצות מצוה]. והאמת שככל החזיון הזה של מהרמ"ש הנ"ל ותשו' שו"מ נרמז במג"א סי' תס"ו סק"ט שהובא בתשו' מהרמ"ש ז"ל הנ"ל שכותב בשיש עכבר בחטים ליקח למצות שמורה מקמח אחר לב' לילות ורק התירו לשאר ימי הפסח יע"ש: ובשאלה הב' הנ"ל שהי' לפני הרב ר' א"ח נ"י אמרתי שגרוע עוד יותר דבשלומא בשק חטים אם אינו ניכר כתם וכדומ' יש סברא לומר שאין לחוש אפי' על מיעוט ע"ד הסבר' שבגמ' כתובות רוב נשים כו' וכל הנישאות בתולה קלא יש לה וזו שלא הי' לה קול ע"כ אינו מהרוב ע"כ ועד"ז נאמר כאן כל הנישוך מעכבר הסימן ניכר או בכתם או בנקב ומדלא ניכר ע"כ לא הי' עליו עכבר. וזה שייך רק בשק חטים אבל לא בראה עכבר על החטים שהם פזורים על שקים וכדומה, כלל הדבר לא התרתי לאביך נ"י ליקח מאותם חטים למצות שמורים. ואפשר תלי' זה אי השימור למצות מצוה הוא מצד שימור מחימוץ או השימור לעשות לשמה לשם מצות מצוה. ועיין בטו"ז סי' ת"ס ובמנין המצות למהרמ"ש ז"ל ואכ"מ. ובזה נראה דפליגי המהרי"ו ומהרי"ל שבמג"א רסי' ת"ס אי הניקוב במצות כשר ע"י א"י ע"ש, אי הטעם לעשות לשמה לשמור מחימוץ והוי רק שמור דל"ת ובל"ת לא בעי' וודאי משא"כ אי הוי שמור דעשה ובמ"ע בעי וודאי כמ"ש החוו"ד הידוע וגם בחת"ס כתוב כן והוא מגמ' דנזיר, כ"ז כתבתי בנחיצה רבה ובאתי רק לפרש טעמי מה שאמרתי לאביך נ"י שלא ליקח ממנו למצת מצוה, והי"ת יזכינו לעשות מצותיו כראוי בלי שום חשש כלל ח"ו ותחזינה בציון עיניך ועיני כל ישראל אמן, או"נ: