אור ברסלב
זכרון י-הודה גרינוולד חלק א שו"ת זכרון יהודה - סימן קיח

זכרון י-הודה גרינוולד חלק א· רבי יהודה גרינוולד

שו"ת זכרון יהודה - סימן קיח

שו"ת זכרון יהודה - סימן קז

הטו"ז בסי' תמ"ח סק"א הביא דעת בעל העיטור ז"ל דס"ל דחמץ של נכרי שעבר עליו הפסח אסור באכילה ומותר בהנאה והק' עליו בב"י מברייתא פסחים כ"א ע"ב חנות של נכרי ומלאי של נכרי כו' חמץ שנמצא שם אחר הפסח מותר באכילה ואצ"ל בהנאה. (וקיי"ל כן בשו"ע סי' תמ"ט) ותי' הטו"ז דבעה"ט ס"ל כתי' רבא דלר"ש קנסא קקניס וממילא לר"י אסור באכילה ומפ' לה בפמ"ג דכוונה של הטו"ז דלרבא אמרי' דמתני' אתי' כר"ש דקנסי' לי' אבל כר"י לא אתיי דלר"י אמרי' חמץ סתמא קאמר אפי' דנכרי כקושי' הגמ' אבל היי' דוקא לר' אבוהו דכ"מ שנאמר לא תאכל כו' אי' הנאה ג"כ במשמע א"כ ע"כ דנכרי אלי' דר"י אסור אפי' בהנאה אבל לחזקי' אם גם שנאמר חמץ סתמא קאמר אפי' דנכרי מ"מ אסור רק באכילה דדווקא חמץ של ישראל אסור אפי' בהנאה דקנסי' לי' גם אלי' דר' יהודה לאסרו מדרבנן גם בהנאה אבל בשל נכרי לא שייך קנס ונשאר איסורו על דין תורה דרק באכילה אסור ואתי' מתני' שפיר כלשונה דחמץ של נכרי מותר בהנאה ודווקא בהנאה אבל באכילה אסור, ופסק בעה"ט כחזקי' להלכתא וברייתא דלקמן גבי מלאי של נכרים אתי' כר"ש, עכת"ד והנה מקודם נאמר ב' יסודות שעלי' יש לישען פסקו של בעה"ט ז"ל ואח"כ נציג הקושיא חמורה שעליו והתירוץ ליישב הפסק בס"ד:

ראי' א' מכוח קו' תוס' שהק' בד"ה וחד לפנ"ז. חזקי' אלי' דר"י מנלן איסור הנאה לפני זמנו דליכא אלא חד לא יאכל וההוא מסברא מוקמי' לתוך זמנו, ודחקי' בתירוצם. והנה כוונת הקו' כיון דבברייתא דלעיל תניא בהדיא ומשעה שאסור באכילה אסור בהנאה אתאן לתנא קמא דהיי' ר"י. והנה לדעת בעה"ט מתורץ קושי' התוס' שבאמת אלי' דחזקי' מדאורייתא לר"י דווקא תוך זמנו אסור בהנאה אבל מקודם ולאחר זמנו אינו אסור בהנאה מדאורייתא רק מדרבנן והיינו לפני זמנו הן של ישראל והן של נכרי וכמו דקיי"ל בסי' תמ"ג בהגה' משם ריב"ש ז"ל דגם של נכרי אסור בהנאה קודם זמנו ולאח"ז אסור בהנאה רק מצד קנס. (ובשל נכרי לא שייך קנס.): ראי' שנית מכח קו' תוס' כ"ט ע"ב ד"ה הדר בי' כו' שהק' מסוגי' דחולין דף ד' ה"ב סברוה הא מני ר' יהודה דאמר חמץ לאחר הפסח דאורייתא וקתני חמצן של עוברי עבירה מותר מיד מפני שהן מחליפין בשל נכרים ועכ"ח הפי' מותר מיד שמותר בהנאה עכ"פ ומשמע דלר"י ילפי' שאור דאכילה משאור דראי' דשל נכרי מותר ובסוגי' דהכא לא קיי"ל במסקנא אלא דשל נכרי ג"כ אסור מדאורייתא. ע"כ הקושי'. והנה לפי שיטת בעל העיטור ז"ל הנ"ל מתורץ קושי' זו על נכון דבאמת חמץ של נכרי קיי"ל במסקנא דלר"י אסור מדאו' גם דנכרי אבל אמנם רק באכילה אסור ולא בהנאה לדעת חזקי' דקיי"ל כוותי' לשי' בעה"ט ושפיר אתי' סוגי' דחולין על נכון. אמנם קשה על בעה"ט חדא אי קיי"ל להלכה כחזקי' א"כ מאי דוחקים האמוראי ליישב המשנה ליתרצו בפשיטות דאתי' כחזקי' ולר"י אסור חמץ דנכרי רק באכילה ולא בהנאה וכמו שמבואר לעיל בדברי הפמ"ג, ואתי' מתניתין כפשוטה, וקושי' זו הק' בפמ"ג ג"כ, ואף שדחיק לומר דסוגי' זו אתי' כר' אבוהו, עכ"פ ק' כיון דסתם סוגי' כר"א היאך פסק הבעה"ט כחזקי'. ואף שיש לדחוק דדווקא אחר תי' של רבא שחידש קנסא קניס לר"ש. לפי"ז אתי' אח"כ לומר דיש לחדש דגם לר"י קנסי' לי' בהנאה מדרבנן ודוקא בישראל ולא בנכרי, מ"מ זה דוחק. ועוד קשה טובא כיון דלקמן בסוגי' אמרי' והדר בי' רב אחא בר יעקב מההיא. ומסקינן דגם לדידי' אמרי' דלר"י חמץ סתמא קאמר וא"כ ליכא למ"ד בגמ' הכא דלר"י חמץ של נכרי מותר בהנאה מדאורייתא ואסור באכילה וא"כ על מי סמך הבעה"ט לומר דאסור באכילה מדאו', והגם דמגמרא חולין משמע כוותי' כמ"ש לעיל מ"מ הכא משמע דליכא למ"ד דקאמר הכי וכקוש' התוס'. וי"ל בס"ד דלכאורה צריך להבין מאי טעמי' דרב אשי דנאיד מאוקימתא דרב אחא בר יעקב. ולכאורה עדיפא לאוקמי' בריי' כר"ש ולומר דבר הגורם לממון כממון דמי דהכי קיי"ל באמת להלכה כמבואר ברמב"ם ושו"ע כמצויין בעין משפט וי"א דלא מעל כר"י. מלאוקמי' שלא כהלכתא ולאוקמא סתם ברייתא דמעל כריה"ג דלא קיי"ל כוותי'. ונראה בס"ד דכוו' רב אשי דנאיד מאוקימתא דרב אחא בר יעקב משום דלא ניחא לאוקמי' י"א דלא מעל כר' יהודה, משום דס"ל באמת כשיטת בעל העיטור דלר"י אלי' דחזקי' חמץ של נכרי והה"ד של הקדש אסור באכילה ומותר בהנאה וכיון דמותר בהנאה ממילא גם לר"י מעל, וע"כ הוצרך לומר דכו"ע דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ומ"ד לא מעל אפי' כר' שמעון (עיין פי' רש"י ז"ל) משום דבר הגורם לממון לאו כממון דמי:

וכיון דזכינו לדין דלרב אשי אלי' דר"י חמץ של נכרי ושל הקדש אסור באכילה ומותר בהנאה והיי' ע"כ אלי' דחזקי' ורב אשי בתרא הוא ע"כ שפיר פסק הבעל העיטור כוותי' ומכ"ש דהכא השתא סתמא דגמ' חולין ס"ל ג"כ כרב אשי המסדר הגמ' דחמץ של נכרי:

מותר בהנאה ורק אסור באכילה ויומתק יותר התי' שכתבנו לעיל על ק' תוס' ד"ה הדר בי' כו' כיון דרב אשי לפי דברינו פליג על רב אחא בר יעקב וס"ל כסתמא דגמ' חולין הנ"ל והכל נכון בס"ד. ועמ"ש בסוף הדבור מירושלמי בסוגי' דמשמע ג"כ כשי' בעה"ט כנלענ"ד. ומיושב בזה ג"כ קושי' מהרש"א ז"ל על פי' רש"י ז"ל כ"ט ע"א ד"המעל כו' ואפסדי' להקדש כר"ש והק' רש"א ז"ל למה לא ניחא לי' לרש"י ז"ל לפ' כאוקימתי' דרב אשי לקמן ע"ש שדחק ולדברינו אתי שפיר בס"ד דכיון דתי' רש"י ז"ל לקמן בדברי רב אשי דקמפ' דמאן דאמר לא מעל ס"ל כר"ש ורק דבר הגורם לממון לאו כממון דמי ולא ניחא לי' לומר דס"ל ג"כ כר"י וחמץ לאחר זמנו מותר בהנאה ולא באכילה והוא בר דמים לאחר פסח אע"כ מדנקיט רק ר"ש ע"כ משום דלר"י איכא למימר הכי ואיכא למימר הכי וע"כ לא קמפרש רש"י ז"ל לאוקמי' סתמא דברייתא כאוקימת' דרב אשי דהא קמפרשי' אדרבא דרב אשי נאיד מאוקימת' דרב אחא בר יעקב משום דס"ל דכת"י רק אסור באכילה אחר פסח ולא בהנאה ורש"י ז"ל ס"ל למסקנא אלי' דרבי יהודה דאסור בהנאה ג"כ כנלענ"ד. אמנם כפי דברינו דמסקינן דרב אשי מוכח כשיטות בעל העיטור דקיי"ל כחזקי' ולר"י אסור רק באכילה ולא בהנאה והכי ס"ל מסקנא דגמ' חולין הנ"ל א"כ קשה טובא על שיטת הרמב"ם ז"ל דפ' בה' מאכלות אסורות כר' אבהו. ונראה לענ"ד ליישב הסוגי' אלי' שיטת הרמב"ם ז"ל ויתיישב ג"כ קו' תוס' הנ"ל שבד"ה והדר בי' דהנה לכאורה צריך להבין אי הוי ס"ל כרב אחא בר יעקב באמת דילפי' שאור שאור והוי כעין גז"ש או כהיקש א"כ אמאי הדר בי' אח"כ ומאי דוחקיה למיהדר בי' ודקארי' לי' מאי קארי' לי'. ונראה בס"ד, הנה הטו"ז חידש כן בכ"מ דדבר המפורש בתורה להיתר אין כח ברבנן למיגזר בי' איסור ומגמ' קידושין סו' ע"א מבואר דלאו דווקא מפורש בהדיא בקרא רק אי ילפינן לי' מגז"ש ג"כ הוי כמפורש לענין זה. דהנה התם פליגי אביי ורבא אביי ס"ל אשתו זינתה בע"א מהימן ורבא ס"ל אין דבר שבערוה פחות משנים, והק' הרשב"א ז"ל על אביי האיך קאמר דמהימן הא באמת דבר שבערוה אין פחות משנים ילפי' מגז"ש דדבר דבר ותי' דרבנן אחמירו עלה דמהימן בע"א דליתסר עלי', וכ' הפנ"י שם א"כ צריך להבין על רבא למה פליג הוא על אביי דלא להחמיר ותי' דרבא הוי ס"ל כיון דהוי מפורש בקרא להיתר בע"א אין כח בחכמים להחמיר ואני העני הי' נ"ל באמת דגם אביי ס"ל להאמת כללא דהטו"ז דדבר המפורש להיתר אין כח בחכמים לאסרו רק הוי ס"ל דלענין זה גזירה שוה לא הוי כמפורש, ורבא ס"ל דגז"ש מקרי ג"כ כמפורש לענין זה והנה ילפותא דשאור שאור נראה דכוו' דילפי' לי' מגז"ש דבקרא חדא כתיב שאור לא ימצא בבתיכם כי כל אוכל מחמצת כו' ומדאמר כי כל אוכל משמע דקאי אשאור שלמעלה והיי' שאור דאכילה ר"ל המוזכר בקרא דאכילה ילפי' לי' מגז"ש משאור המוזכר בקרא דלא יראה כו' ולא יראה לך שאור בכל גבולך מנה התם שלך אי אתה רואה כו' (ועיין בפי' רש"י ז"ל) והנה כי כן נראה בס"ד לומר דמעיקרא הוי ס"ל לרב אחא ב"י דילפותא דשאור שאור הוי ג"כ כמפורש לענין זה ואין כח לחכמים לאסרו מדרבנן כיון דהתורה התירה בהדיא וממילא מה שמוזכר במשנה חמץ של נכרי שעבר עליו הפסח מותר בהנאה והה"ד באכילה ג"כ מדרבנן דיני' הכא הוא. וכדאמר אח"כ והדר בי' רב אחא ב"י מההיא, אינו ר"ל דהדר לגמרי מילפותא דשאור שאור אלא הכוו' דהדר בי' מההוא דלעיל דמוקי מתני' דמותר בהנאה לגמרי גם מדרבנן מזה דווקא הדר בי' וס"ל דרבנן יוכלו להחמיר במה שמפורש רק בהיקשא או בגז"ש והיי' כאביי בקידושין הנ"ל וזה מוכח מדקאמר ראב"י די"א דלא מעל היינו ר' יהודה ע"כ דלר"י מדרבנן עכ"פ אסור בהנאה וממילא לא מעל, אבל הילפותא מדאורייתא הוא אמת, והנה רבא לשיטתי' בקידושין הנ"ל דס"ל דגז"ש הוי ג"כ כמפורש להדיא לענין זה דאין כח בזה לחכמים להחמיר א"כ לרבא לשי' עדיין נוכל לומר דכיון דמדאו' מפורש להיתר חמץ של נכרי ושל הקדש א"כ אין כח בחכמים להחמיר וע"כ שפיר קאמר בסוגי' דחולין הנ"ל דא"ל רבנן לרבא תניא דמסייע לך ר"ל אתה לשיטותיך דס"ל דגז"ש ג"כ הוי כמפורש להיתר ואין בכח החכמים בזה להחמיר וממילא דלר"י אמרי' דילפי' משאור דראי' דאתה רואה של הקדש ושל נכרי וע"כ חמץ של עוברי עבירה אחר פסח מותר מיד מפני שהן מחליפין בשל נכרי ומותר ומתו' ממילא קו' תוס' הנ"ל ד"ה והדר בי' כו' דבאמת לרבא לשיטתי' שפיר קאמר התם דמותר מיד דגם ראב"י רק הדר בי' מזה דס"ל להתיר מדרבנן ג"כ והדר בי' משום דס"ל כאביי אח"כ אבל לרבא לשיטתי' אתי שפיר דמותר גם חמצן של נכרי אחר פסח מדרבנן ג"כ ושפיר מתו' קו' תוס' על נכון בס"ד גם לשיטת הרמב"ם ז"ל. הרחמן י"ת ירחמנו לאיוש"ט בכ"י ויראנו נפלאות מתורה הקדושה, ובאמת המעיין בירושלמי בסוגי' דקאמר מאן תנא לא יראה שייך בחמץ שעבר עליו הפסח ר"י כו' ולא קמתרץ והה"ד דמותר באכילה כו' כגמ' בבלי. משמע לכאורה באמת דבאכילה אסור לר"י מדאו' והיי' ע"כ כשיטת בעה"ט דקיי"ל כחזקי' ודוק:

תוכן העניינים

זכרון י-הודה גרינוולד חלק א

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה