אור ברסלב
זכרון זאת (לובלין) פרשת תולדות

זכרון זאת (לובלין)· רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ

פרשת תולדות

פרשת חיי שרה

י"ל דהנה איתא הקורא לאברהם אברם עובר בעשה וליעקב לא כי הדר אהדרי' קרא. י"ל למה כן ומה שנא, וי"ל לפי מה שפרשנו דאברם נקרא התלהבות ודבקות גדול בהתפשטות הגשמיות ופירושו אב רם בשכל עליון ממילא שם אין שייך שים תאוה אחרת ולא שום גאוה, אך הקב"ה רצה להתפשט האהבה גם בגשמיות לאהוב את הבורא ב"ה וזה אברהם נתוסף ה"א עוה"ז שנברא בה"א וע"כ שלא תהיה אחיזה בתאות אחרות עי"ד התעוררות האהבה להבורא ב"ה וכן לא גאוה הבא מהגדלות שגורם אהבת אל ית' צריך יראה, וזה יצחק פחד יצחק, וזה י"ל אלה תולדות יצחק מזה נולד יצחק בן אברהם מי שהוא בן להבורא ית' פי' שרוצה לעשות רצונו ואוהב אותו כבן לאב ולא רק בהתפשטות הגשמיות כ"א באותו עולם, וזה הנקרא אברהם כי אברהם הוליד את יצחק כנ"ל, ע"כ הקורא לאברהם אברם עובר בעשה, שאינו מביא האהבה גם לעשי', משא"כ יעקב יש כמה פירושים, אחד על המלחמת היצה"ר כמו שכתוב בתחבולות תעשה לך מלחמה ברמאות, כמו שאיתא בזוהר על שנחש הי' ערום צריך להתנהג בערמה ובתחבולה, וזה עם עקש תתפל, וזה יעקב לשון רמאות כמו ויעקבני וכשהוא בדביקות ואינו צריך למלחמה נקרא ישראל ישר אל שהוא בדרך הישר ואינו צריך להטות לימין או לשמאל ברמאות אעפ"כ איתא אל תאמין בעצמך כו'. ע"כ נקרא גם אח"כ יעקב ג"כ:

ויעתר יצחק לה' כו' ויעתר לו ה' אינו מובן פירוש הלשון ויעתר ורבותינו ז"ל אמרו למה נמשלו תפלת הצדיקים כעתר כו' שמהפכין מדה"ד למדה"ר וזה הוא דרש ולפירוש רש"י ז"ל פירושו לשון ריבוי ואפשר לפרש על הכל יעו"ש, ותפלה מאן דכר שמי' בכאן ועוקר חסר מן הספר, ונ"ל בעזרתו ות' דהנה כתיב דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב ומה לשון בהמצאו בפשטות כי ביו"ד ימי תשובה הוא, והנה גם זה צריך פירוש מדוע באותו זמן, אך הנה בני חיי ומזונא במזלא תליא ודאי גם זכות מועיל כמו שאמרו רז"ל זכותא דא"י מועיל לבני וכן זכות צדקה לחיי ולמזוני וכמו שאמרו רז"ל על רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד הקב"ה ממציא לו מעות לעשות צדקה, ואנו פרשנו שקאי על בני חיי ומזוני וזה חיים צדקה הוא מזוני וכבוד הוא בנים שיכבדו אותו שיקיימו מצות כבוד אב כ"א כוונתם לא בזכותא תליא. גם אם אין אדם כדאי יכולים להמשיך לו מן המזל הוא המקור של הוי' לעשות חסד כי חפץ חסד הוא ונוצר חסד פי' שומר מצפה ית' לעשות חסד ע"כ המציא הויות העולמות והדברים עתיקים ולמבין בדוקים. ושמעתי מעין זה משם החכמים מובהקים והנה זה הוא מקור הוי' שורש התשובה הוא אהיה שכן פרושו להיות הוי', וכן בתשובה הוא כן הגם שלא הייתי כראוי אהיה טוב וכן אהיה מתוקן וצדיק והוא שורש הוי' וזה דרשו את ה' בהמצאו הוא שורש הוי' כנ"ל הגם שהכל א' הוא כי עלת כל העלות ית' המציא שמותיו והוא ושמו אחד כי כל השמות נקרא א' והנה בהוו' מרומז בני חיי ומזוני כי בלא זה לא הוה הוי' כלל כו צריכים כולם לחיים וכן להמזונות וכן לבנים ע"כ תלה ית' אותם במזל במקור שלא יהיה קטרוג כדי להיות קיום העולם. וכן י"ל כי בני מרומז בהוו' כי מי שיש לו בן מל אותו. ובמילה מרומז הוי' כדאיתא על מי יעלה לנו השמימה ר"ת מילה וס"ת הוי' ברוך הוא וכן חיי מרומז בו כי הוא עץ חיים וכן שורש דיסודות שהחיות תלוי בהם שורשם הוא הוי' ב"ה. וכן מזוני ברכת ה' הוא תעשיר. וזה דרשו ה' בהמצאו הוא על תשובה כנ"ל וקאמרו רז"ל ביוד ימי תשובה ודו"ק וכן בענינו על בני חיי ומזוני פי' להמשיך מהמקור ואח"כ שכבר המשיך קראוהו די רק לקרות בהיותו קרוב משא"כ קודם כתיב דרשו ודו"ק. וזה י"ל ויעתר יצחק לה' פי' הרבה לה' מהמקור ועל מה הרבה מהמקור להוי' ב"ה זה אומר לנוכח אשתו וכו' ויעתר לו ה' ותהר כו':

שם במדרש בשכר הבארות שחפר יצחק אבינו בבאר שבע זכו בניו לד' דגלים. וצריך ביאור מה שכר שייך בזה ומה מצוה הוא. וכן מה קאמר בבאר שבע. והנה כתיב ויזרע יצחק בארץ ההוא כו' ויברכהו ה' לכאורה אינו מובן הלא כבר נתברך כי מצא מאה בדשערוהי עכ"פ היה לכתוב ויברכהו עוד ומה לשונו בפשיטות. אך הנה אם אין יראה אין כלום וכשזוכר אדם בו ית' שמלא כל הארץ כבודו ובוחן כליות ולב נתמלא האדם פחד גדול מלפניו כי פחד על הקרובים ועי"ד זה עכ"פ נשאר לו יראה (וזה עו"ד חכמה וזה ס' בחכמה יסד ארץ) והיראה נקרא ארץ כי היא מדרגה תחתונה כי אהבה הוא העיקר הרצויה לפניו וכמו שאמרו רז"ל לית פולחנא קמי' קוב"ה אלא רחימו. ומהיראה בא לאהבה והיראה נקרא ארץ ההוא וע"כ כתיב הוא וקרי הוא כי היראה ממשיך שפע ע"כ נקרא מקבל ומשפיע וכמו שכתוב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחוק לנערותיה, וזה ויזרע יצחק בארץ ההוא. יצחק קאי על פחד יצחק ולשון צחוק כי מי שיש לו פחד ממנו ית' הוא שוחק מכל ומצחק ואינו מתירא משום ענין וזה ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא לשון עבר ושנה וכנ"ל שהתעורר עי"ד מין מרומז בשנה כי אין טיפה יורדת כו' עד שטיפים עולות כו' ושמעתי מהרב שיחיה הוא ד' ורחימו וזה בשנה ההוא. מאה שערים, י"ל שהעלה את היראה להשכל חו"ב וכתיב הבן בחכמה וחכם בבינה ויש נ' שערי בינה וכן בחכמה וזה מאה שערים וזה ברוך ס' יום יום באלף דלת פרשנו כן שמעלה היראה שלו להיות בשכל חו"ב וזה יום יום וכמו שכתוב ואהיה שעשועים יום יום ופרשו רז"ל אלפים שנה קדמה תורה לעולם ראיתי הפי' על חכמה ובינה וזה אלפים לשון אלוף חכמה אלוף בינה וזה אלפים וזה קדמה לעולם כי עולם חסד יבנה עי"ד זה יעמס לנו האל הוא החסד עי"ד זה ישועתנו סלה וזה עי"ד זה ויברכהו ה'. והנה י"ל היראה נקרא באר שבע שנובע לתוכו מכל השבע מדות שעל ידה מתקן מדותיו והם שבע כנ"ל בפ' חיי שרה והוא באר שבע (והנה י"ל שיצחק היה שם בארץ פלשתים היה צריך לתקן מחדש שם היראה להעלות משם נצוצות וכנ"ל ויזרע יצחק בארץ ההוא כו'), ואם האדם עי"ד יראה עושה לו הנהגות לפניו ית' ועי"ד העבדות בא לו שפעו ית' ונקרא מים חיים חסד ותורה שיש בה חיות ממנ' ית' חי העולמים, וזה נקרא באר מים חיים, וי"ל קודם חפר ותקן באר לזה ממ"ט ויריבו כו' לנו המים במע"ט י"ל שיש לו פניה אחרת ויקרא שמה עשק כי התעשקו עמו, כי בעולם השפל שהם בו וישב ויחפור באר אחרת י"ל על דיבורים ותורה, וגם בזה הגם שהוא עולם למעלה ממעשים עולם הרוח אעפ"כ י"ל שיש בו פניות ויקרא שמה שטנה ויעתק משם לעולם נסתר הנעתק מהשגה הוא עולם המחשבה ויקרא שמה רחובות כי שורשו מרחובות הנהר (וי"ל כי אין בו צמצום כמו בדיבור ומעשה) והוא נעלם הוא בלתי לה' ואין מעצור, ויעל משם באר שבע הוא יראה עליונה כנ"ל, ושם חפרו באר ויקרא שמה שבעה דכר. נמצא כולם היו עי"ד באר שבע היא היראה כנ"ל:

פרשת ויצא לראש הפרשה דהנה הצדיק עיקר דירתו הוא למעלה בדביקותו יתברך. אך צריך גם כן לעיין בצרכי ציבור להמתיק דינין וכיוצא בזה לבקש רחמים על ישראל. וזה ויצא יעקב מבאר שבע. היא היראה והקדושה עליונה. וילך חרנה לעיין בענין שלא יהי' חרון אף כלל. ויפגע במקום. התפלל בשבילו ית' שנקרא מקום כי בכל צרתם לו צר. וכן איתא אפילו יחיד המצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי כו'. וזה ויפגע במקום. בשביל מקום ב"ה. וילן שם. פרשנו כבר שפעל בתפלתו שנענה ויצא מחשיכה לאורה, וזה וילן שם, וי"ל עוד לשון תלונה, כי יש צדיק המשיג אורו ית' וכשנודע לו שום קצף חלילה כועס על הסט"א ופועל בזה. אך זה הוא דוקא עמו ית' וזה וילן שם אימתי אמר כי בא השמש שבא לו אורו. ולשון שם י"ל קאי על סט"א. וכמו שפרשנו על וגילו ברעדה אמרו רז"ל במקום גילה שם תהא רעדה פרשנו בעזרתו יתברך במקום גילה אם הגילה הוא במקום בה' שם פי' בזה לעומת זה הוא הסט"א תהא רעדה. כמו ביעקב ועשו כשזה קם זה נופל וזה וילן שם כו' ויקח מאבני המקום. הם האותיות כדאיתא בספר יצירה ופרושו תורה ותפלה. וישם מראשותיו עי"ד זה הוא לו תועלת להשיג מוחין. וזה מראשותיו לשון ראשו. וישכב במקום ההוא. פי' כי החלום הוא הסתלקות ועלי' משיג מדריגה יותר מבהקיץ. וכמו בחלום אדבר בו. וזה וישכב היא שינה. במקום ההוא הוא נסתר כי פרושו עולם עליון יותר. ואז ויחלום והנה סולם מוצב ארצה. פי' שסמל הגם שהוא למעלה ראשו מגיע השמימה הוא שמו שמים וכמו שפרשו רז"ל על לשאולה, כן כאן להיפך. והנה מלאכי אלקים עולים. פי' השלוחי הדין עולים עי"ד לשורשם ונמתקי'. ויורדים בו. נעשה מהם חסדים הנקרא יורדים כמו מים הנגרים:

במדרש אם יהי' אלקים עמדי כו'. אמר יעקב הבורא ב"ה הבטיחני שיהיה ממני העולם ויהיה עמי במה אדע שיהיה עמי וישמרני. אם יעמדו ממני כהנים גדולים אוכלים לחם הפנים ולובשין בגדי כהונה, והוא תמוה. אך הנה אין מזל לישראל שמעתי מהרב ז"ל מראוונא אין מאין מזל לישראל. והנה ממזל באים בני חיי ומזוני והוא עיקר קיום העולם ע"כ לא תלוי בזכות כ"א גם אם אינם כדאי יכולים להמשיך משם וכמו שכתבתי כבר נ"ל כמה וכמה פעמים. והנה המזל הוא המקור החסד שורש המציאות שע"כ המציא הקב"ה העולמות כדי להטיב כי חפץ חסד הוא. ושרשו הוא נוצר חסד שהקב"ה הוא נוצר ושומר ומצפה לעשות חסד וכמו שפרשנו על דרשו ה' בהמצאו כנ"ל בפ' תולדות על ויעתר וזה נקרא בזוהר עינא פקיחא דלא נים ונטיר תדירא. כי שפעו וחסדו ית' מרומז ונקרא השגחה כמו נדיב וטוב לב בכל מקום שמשגיח נותן מה שצריך והיפוך נקרא הסתר פנים חלילה. וזה הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל וכדאיתא בזוהר באדרא רבא. וזה אם יהיה אלקים עמדי יכול לכתוב עמו. ולשון עמדי מרומז בני חיי ומזוני כי ברא כרעא דאבוה נקרא עמידה על הרגלים והכרעים. וכן מזוני ממון של אדם דמעמידין אותו על רגליו הוא לשון עמידה. וכן חיי כי עמידה נמי לשון עכבה להתעכב בעולם זמן רב להאריך ימיה. וזה חיי. וזה אם יהיה אלקים עמדי. וי"ל נמי בושמרני מרומזים כנ"ל ששורשו הוא עינא פקיחא. כדכתיב הנה לא ינום כו' שומר ישראל ע"כ אמר בקיצור במה אדע אם יהיה עמו. ושמרני פירושו להיות נבנה ממני העולם כמו שהתחיל ופירושו בני חיי ומזוני כנ"ל וקאמר אם יבואו ממני כהנים גדולים אוכלים לחם הפנים על שורשו מזוני כי פנים מרומז בעולם הרחמים שאין שם כ"א פנים ולא אחורים וי"ל נמי בשביל שאמרו רז"ל הרוצה להעשיר יצפין וסימנך שלחן בצפון כי מלחם הפנים נמשך שפע מזוני ועושר וכן בגדי כהונה מכפרים וכמו שכתוב ועתיק יומין יתיב לבושו כתלג חיור להלבין עונותיהן של ישראל והוא משורש א' שבו המזל וכן איתא ונקה לשבים ומרומז בפסוק לחם לאכול כי לאכול הוא מיותר וכנ"ל ניחא כי קאי על לחם הפנים שמשם בא שפע וזה לחם לאכול עי"ד. ובגד ללבוש הוא כפרת עונות לעשות מבגד לשון בגידה לבוש הוא חלוקא דרבנן לבוש להנשמה כי העבירו' יעשו זכיות כי בגדי כהונ' מכפרים:

וישא יעקב רגליו וילך ארצה בני קדם דהנה כתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם אשר נשבעת לאבותינו מימי קדם נשכח, וירא והנה באר בשדה, י"ל פשוט באר הוא השפע הנובע מקור השפע הוא המזל שנוזל אל הבאר והעיקר העולם שבו המזל הוא הנקרא שדה על שנקרא ארץ שממנה יצא לח"ם וגימט' מז"ל, וכמו שבשדה גדל התבואה שבא ממנה לחם כן נמי נקרא שדה. וזה והנה באר בשדה. והנה שלשה עדרי צאן רובצים עלי' הם שלשה כתות מישראל הנקראים צאן אתן צאני כו'. השלשה עדרים הם הצריכים בני והצריכים חיי והצריכים מזוני. כי מן הבאר ההוא ישקו העדרים. כתיב הוא וקרינן היא כי שם הוא עלמא דדכורא. אעפ"כ יש דכר ונוקבא. ישקו העדרים משם מי שמשקים. והאבן גדולה על פי הבאר. י"ל דהנה איתא האבן שעל פי החבית מטה על צדה והיא נופלת. דהנה החבית נקרא שורש של השפע. א"נ י"ל חביות הוא מרומז האדם כמו שאיתא שאמר יעקב אבינו ע"ה לשמעון ולוי עכרתם אותי. פרשו צלולה היתה החביות ועכרתם אותה. ופי' אדם שיש בו יין התורה. ויש אבן על פי' הוא היצה"ר הנקרא אבן. מטה על צדה והיא נופלת. דהנה האדם צריך בכל להתנהג עפ"י המיצוע כדאיתא בשמונה פרקים להרמב"ם ז"ל משא"כ אם יש בו חסרון מצד א' צריך להתנהג בהיפוך לגמרי עד אח"כ במיצוע וזה מטה על צדה והיא נופלת וכדאיתא שם יעו"ש, היתה בין החביות, אם היה האדם שמרומז בחביות כנ"ל היה מעורב עם הבריות מאוד ומתבייש להתנהג בקצה אחד דהיינו לפזר יותר מדאי אם היה קמצן וכן להתנהג בתענית אם היה רעבתן וכיוצא בזה כדאיתא שם. והוא מעורב עם הבריות מאוד ומתבייש לשנות משאר בני אדם. מגביה ומטה על צדה, צריך ליתן בו דבקות הבורא ב"ה עד שיוגבה מבני אדם ולא יהא מעורב עמהם שיחפוץ בבדידות, כדאיתא בחובת הלבבות באוהב את השי"ת כראוי, וזה מגביה ומטה על צדה והיא נופלת, וזה י"ל גם כאן והאבן גדולה ע"פ הבאר, דהנה איתא אין מזל לישראל ופירש הרב המגיד מראוונא ז"ל מי שהוא אין גורם מזל לישראל משא"כ היפוך מי שמתגאה שיש בו גדלות. והנה גם גדלות טוב איתא ובאמת הוא שפל בעיניו כ"א שאינו חושש לשום אדם להתבטל מרצון אל ית' כמו שאיתא בחובת הלבבות פניו צהובות ואבלו בלבו כ"א מי שהוא גאה הוא חפץ שיעשה לו כבוד תמיד הוא רוצה תמיד לקבל כבוד ושבח בני אדם. וזה והאבן גדולה היצה"ר של גדלות שהוא נוקבא וזה גדולה ע"פ הבאר כ"א ונאספו שם כל העדרים וגללו את האבן, כי אל כביר לא ימאס, אך, אח"כ והשיבו את האבן למקומה, ויאמר להם יעקב אחי מאין אתם. יכולים אתם להמשיך שפע מאין כמוני. ויאמרו מחרן אנחנו. יש להם חרון אף, ויאמר להם הידעתם את לבן בן נחור. הוא החסד הגדול שמתפשט רוח קדושה מעולם החסדים הפשוטים רוחא דקודשא מחוטמא דפרדשקא, וזה בן נחור לשון נחירים והוא נעלם ויאמרו ידענו, ויאמר השלום לו, פי' עי"ד שלום יכולים להשיג ויאמרו שלום, מקבלים על עצמם להתנהג כן, והנה רחל בתו, הוא כנסת ישראל נקראת רחל כי הלא ישראל נקראים צאן ושורשם נקרא רחל בתו כמו שאיתא בת הוה לאברהם אבינו ובכל שמה הוא כנסת ישראל הוא בכל עם ישראל שהם כל שמו שאמר יעקב יש לו כל וא"א נקרא לבן בן נחור. (כי ברוח הקודש הבא מעולם הנקרא חוטמא בא לשון נחירים והוא חסד גדול נקרא א"א, ועוד י"ל כי בחסד עושים מדין רחמים ודין מרומז בנחור לשון בני אמו נחרו בי לשון אף וזה לבן בן נחור. זה היה כתוב על הגליון) הוא חסד הגדול, וזה רחל בתו באה עם הצאן, עי"ד שלום כ"א חרב בית שני בעון שנאת חנם ממילא כשתהי' שלום תהיה הגאולה, ויאמר עוד היום גדול, גדול פי' עי"ד שלום היא היום גדול גם בעוה"ז יש רחמים גדולים לנו וזה עוד היום גדול נוסף על עוה"ב, לא עת האסף המקנה, אם יש אסיפה ואחדות בהמקנה הם ישראל, לא עת, אין מתנהג עפ"י מקראות הזמן כי יכולים להמשיך מעולמות שהם למעלה מהזמן, וזה לא עת האסף המקנה, השקו הצאן, להמתיק כל הדינין, ולכו, מחיל אל חיל, רעו, תעשו ריעות והתקשרות בהעולמות, עודנו מדבר עמם והנה רחל באה, פי' בא לו התעוררות ומרגיש מהכנסת ישראל עם הצאן כו' ויהי כאשר ראה יעקב את רחל כו'. ואת ישראל כשהרגיש בצערם, ויגש, הוא הגשה לדורון ולתפלה ולמלחמה, כי בכל פועל הצדיק, ודורון היא צדקה, ותפלה פשוטה, ומלחמה הוא תורה מלחמתה של תורה, וגם בצעקה מכניע את הרע שלא תשלוט להרע חלילה, וזה ויגש יעקב ויגל את האבן וישק את צאן כו' ויגד כי אחי אבי' הוא שגם הוא יש לו דביקות באבי'. וכי בן רבקה הוא, פי' הגם שהוא חפץ חסד הוא אעפ"כ הוא בן רבקה היא היראה ועול מלכות שמים לשון רבקות בקר, פי' בזה שהוא ממשיך חסד היא בן רבקה ועובד אותה כי גור' עי"ד זה וראת שמים כנ"ל, ותרץ ותגד לאבי'. כי מלמדת עליו זכות ומעלת תפלותיו להי"ת, וזה וירץ לבן כו' קאי על הבורא ב"ה כנ"ל, מעולם החסדים הגדולים, ויחבקהו ויספר ללבן את כל הדברים האלה, פי' מבקש רחמים ומעורר רחמים על ישראל וזה מספר הדינין הם דברים קשים ויאמר אך עצמי ובשרי, קאי על הנפש לשון עצם השמים לטוהר, ובשרי, שגם בעניני הגוף מקדש עצמו הצדיק ונזהר מכל איסור וכוונתו לשמים גם בעניני הגוף וזה ובשרי אתה, וישב עמו חודש ימים, שמחדש הכל להיות ימים ולא לילות. פי' שתהי' רחמים על ישראל:

שם וללבן שתי בנות כו'. נ"ל שכתוב בספר ראשון:

שם ויקח לו יעקב מקל לבנה נשכח:

והנה איתא בשלש עשרה מדות התורה נדרשת בהן, פירשנו במה שממשיכין הי"ג מכילין דרחמי עי"ד זה התורה נדרשת בהן כו'. וזה אומר מקל על ישראל, וחומר על שונאי ישראל, כי כן נקראים הי"ג מדות על שיש בהן מדות על הרחמים שלא יתפשטו כ"א על ישראל ודין על השונאים, וכן פירשנו כי אל הוא חסד ופירושו גם דין לשון קשה כמו אילי הארץ על השונאים קשה וכן רחום אותיות חמור על השונאים וכן כולם נשכח המותר, וזה וחומר, וגזרה שוה להשוות שלא תהי' גזרה קשה כו'. וזה י"ל ויקח לו יעקב מקל, פי' להקל להמשיך חסד ורחמים לבנה נשכח פירושו שהוא בנו חיי ומזוני, ויפצל בהן פצלות לבנות שיכולים להתפשט החסדים וזה מחשוף הלבן אשר על המקלות ויצג אותן ברהטים הם רהיטי מוחין מי שממשיך דבקות וחכמ' הבורא ב"ה וזה רהטים, ובשקתות המים מי שממשיך חסדים ומתיקות הדינין, אשר תבאן הצאן להצדיק לשתות בשביל צרכם להמשיך להם עי"ד זה, ויחמנה, ניתן בלבם התלהבות לה' ית'. ויחמו הצאן כו' ותלדנה עתודים, הוא דבקות לשון נעקד ומקושר להו"ת, נקודים אשר אין להם כ"א נקודות הוא קדושתו ית'. כי נקודה הוא יו"ד מרומז על הקדושה שאינה פחות מעשרה, כדאיתא בכתבי האר"י ז"ל, וטלואים הוא יותר מנקודות. והכשבים הפריד יעקב מיתר העם ויתן פני הצאן הם העשירים אל עקוד אל אשר יש להם דבקות בו ית' שיחזיקו העשירים אותם לרצון אל והם יתפללו עליהם להיות להם הצלחה ויזכו על ידיהם לחיי עולם הבא כמו זבולון ויששכר, ואל חום. פי' אל אשר בוער בלבם אהבת אל וכן הלומדים תורה שהוא כאש בלבם וזה אל חום בצאן לבן, וישת לו מדרום לבדו ולא שתם על צאן לבן, זה הסיום פי' של הכשבים הפריד ועקב כנ"ל, והיה בכל יחם הצאן המקושרות פי' שמקושרות בהבורא ב"ה, וכן י"ל המקשרים עצמם בהצדיקים, וכן אשר יש להם שלום ואהבה וריעות, ושם כו' את המקלות ברהטים, הם רהיטי מוחין ליחמנה במקלות כנ"ל, ובהעטיף, פי' אותם שהם רק מתעטפים בטוב, ובפנימיות הם רעים וחטאים כמו העושים מעשי זמרי ומבקשים שכר כפנחס, לא ישים, והיו העטופים ללבן, יוכרחו לשוב בתשובה ללבן עונותיהם כו':

וישק את צאן לבן אחי אמו, והוא מיותר, יעו"ש, אך הנה האדם צריך לכבד קרובות אביו ואמו, וזה הוא כבוד אב ואם, וזה וישק את צאן לבן בשביל שהיו אחי אמו:

אתה ידעת את אשר עבדתיך ואת כו' ויברך ה' אותך לרגלי, לכאורה הכל מיותר הלא בעצמו אמר נחשתי ויברכני ה' בגללך, אך הנה אמר נחשתי כו'. ויעקב סתר לו זה כי לא נחש ביעקב, ע"כ אמר אתה ידעת כו'. כי מעט אשר היה לך לפני ויפרוץ לרוב עי"ד וזה אתה יודע, ולמה ניחוש לזה הלא נראה לעין לך וי"ל נמי כמו שאיתא בגמרא נ"ל שאמר זה ר' זירא אובא טמיא כדוב ומולי' כדיבין כו'. ומסיק הגם שאמר אמת סתר דבריו שלא ימשכו אחריו ע"ש (ברכות נ"ט):

רואה אנכי את פני אביכן כי איננו אלי כתמול שלשום ואלקי אבי היה עמדי. לכאורה הוא מיותר שאלקי אביו היה עמו כי אח"כ אמר בפירוש שאמר לו ית' לשוב לאביו, אך הנה איתא בזוהר על מה ששלח לעשו עם לבן גרתי וכן מה שאמר יש לאל ידי לעשות עמכם רע והאיך יודע הלא לא לגבורים המלחמה אך הלא היה יכול לקלל כבלעם ע"כ אמר לו אלקים השמר לך מדבר עם יעקב כו' כי כחו היה בדיבור והיה מפורסם שא"א לינצל מפניו, ע"כ הפחיד בזה את עשו שגר עם לבן ולא מבעי' שניצל ממנו אך אפילו נתעשר ממנו, ובזה היה לעשו מורא גדול ממנו לולא מה שהכניע עצמו מאוד לפניו, ע"כ גם כאן ניחא שאמר להם רואה אנכי את פני אביכם כו' שיש לו שנאה עלי, וחש שודאי לא יאמינו לו כי היה מפורסם להרע לאשר רצה. כ"א ודאי שהוא שלם עמו, ע"כ אמר ואלקי אבי היה עמדי ע"כ לא תתמהו על זה, כי אלקי אבי הפיל פחדו עליו וניצל ממנו לשלום:

שמים לא זכו בעיניו, דהנה כתיב אלקי אברהם ופחד יצחק היה לי, הוא פשוט, וי"ל עוד הנה כתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם, ויצחק אינו נזכר כאן, למה, אך י"ל דבזה כולל גם יצחק כי יעקב מובחר שבאבות ויורש את שניהם מדת החסד לעצמו ומדת פחד להפיל פחד על שונאיו, דהנה כל שורש העולמות היה להטיב ית' לברואיו ובשביל שראה שאין העולם מתקיים מרוב שפעו ית' צמצם אורו ית'. והנה הצמצם הוא קמץ ומיעט אורו ות'. והוה דין, אך הוא להטיב לבד שתבא הרצון והחסד מכח אל הפועל והוה טפל לחסד וממנה שורש כל הדינין. והנה מי שיודע ומעלה את הדין אל שורשו פועל מיתוק הדין כיון שמעלה כן להשורש הוא הצמצום שהי' רק לצורך קיום החסד הוה החסד עיקר, ואין בא הדין רק לקיום עולם. דהיינו על עובדי גלולים שלא יאבדו את העולם, ומסירים הפחד מישראל ומשליכים על עובדי כוכבים, והרוצים למסור ולהלשין על ישראל, וכיוצא בזה, כיון ששורש הפחד הוא לקיום העולם פועל כן להיות הגמר כן, וזה י"ל מימינו אש שאש הוא הגבורה בא מימין לצורך הימין הוא חסד לאברהם, וזה אלקי אברהם ופחד יצחק הוה לו שניהם, מצד אלקי אברהם הוה לו חסד, ומצד פחד יצחק הפיל פחד על לבן שלא ידבר עם יעקב מטוב עד רע, וי"ל עוד אלקי קאי נמי אופחד כלומר אלקי של אברהם ושל הפחד נמי. וזה בעל גבורות שהוא ית' מושל בגבורתו להשליכה על מי שצריך וזה תתן אמת ליעקב, כי אמת יש לו רגלים תתן ליעקב הפחד יצחק בדרך אמת שתהיה רגלים והעמדה קיום עולם לבא הפחד על שונאינו כנ"ל, והעמדה וקיום עולם שלא יבטל בני חיי ומזוני, וזה תתן אמת ליעקב הפחד יצחק, וגם עוד חסד לאברהם נמי אתה נותן ליעקב כנ"ל, שאמר יעקב אלהי אברהם ופחד יצחק היה לי היה מועיל לו הפחד לקיום ואמת, והנה רחמים הוא מדה ממוצעת, וי"ל שכולל שניהם לקיום העולם, כי ר"ח גימט' יצחק שמדתו פחד, וי"ל עוד לשון חור לשון חרה ולשון חירות, שהוא השורש של הדין ומים הוא מים חסד, וזה הוא בפירוש, כי נוטה לחסד כי העיקר הוא חסד כנ"ל, והדין בא רק לצורך קיום העולם בחסד כנ"ל והפחד הוא טפל להחסד ע"כ זה בפירוש כי זה הוא הוא העיקר, וזה רחמים וזה פי' שמים פי' רש"י שא מים שם מים אש ומים פי' שא למעלה להשורש להצמצום את הדין שהוא לקיום החסד, והוא מום וזה שם מים אין דין כלל ועיקר ובמה יעשה באש ומים שלא תהיה אש גבורה על ישראל ולא מום חסד על עובדי גלולים להרע חלילה, וזה ושמים לא זכו בעיניו כנ"ל ית' תמיד שצריך רחמים יותר ומגדול רחמיו יתברך יותר וזה ויגדל האיש וילך הלוך וגדול עד כי גדל מאוד מצד אברהם ששורשו גדול, וביעקב נאמר ויפרוץ האיש כי יש לו נחלה בלי מצרים כנ"ל, כי הוא העיקר. (כי החסד לבד לא היה מתקיים ומכ"ש פחד וצמצום לבד, כי לא היה לצורך עצמו כ"א לצורך ביאת החסד מכח אל הפועל, רק השורש היה להיטב בשניהם כלולים, והפחד טפל להחסד וזה היה העיקר, וזה מדת יעקב ע"כ נאמר ויפרץ), כמו המלך פורץ גדר לעשות דרך, כי יש לו נחלה בלי מצרים וזה נמי ופרצת ומה איתא במדרש בזכות יעקב נקרע הים, נ"ל בשם ר' עקיבא שנאמר ופרצת ומה, כי מדרגתו הוא עד אין סוף, כי הוא העיקר כנ"ל, וכולל שניהם נעשים בו היחודים מכח על הפועל לגמר וסוף וזה ים סוף וזה קריעת ים סוף בעתיקא תליא, הוא יעקב שעולה עד אין סוף, עתיקא לשון סבא ישראל סבא, וזה ופרצת ומה אתה תפרוץ את הים כפי' המדרש:

תוכן העניינים

זכרון זאת (לובלין)

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה