זכרון זאת (לובלין)· רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ
פרשת שמיני
ויהי ביום השמיני קרא משה כו'. דהנה יש ארבעה בגדים לכהן הדיוט ושמנה בגדים לכהן גדול ראוי לפרשם, דהנה והאלקים עשה שייראו מלפניו, ובמקום אחר אי' כל מה שברא הקב"ה לא ברא אלא לכבודו ולקילוסו, הגם שאפשר לומר שזה הוא כבודו של מלך שמתיראים ממנו ומפחדים מגדולתו, אך הלא כתיב אם אב אני איה כבודי ואם אדוני אני איה מוראי משמע שכבוד ויראה שני ענינים, אך הנה האמת העיקר הוא קדושתו ית'. שכן הקב"ה חפץ שנדמה אליו כביכול, כמו שכתוב קדושים תהיו וכן והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ופירושו אם אתם תקדשו עצמיכם תהיו קדושים כי קדוש אני ואתם שורשי וחלקי לבד שלא ניתן ליד שים שרא ע"כ תקדשו עצמיכם ותהיו קדושים, ושינעלו כל החומריות לרצון אל ב"ה, והנה איתא בשלשים ושתים נתיבות פליאות חכמה חקק כו' וכבוד גימט' ל"ב, וזה י"ל שקאי על חכמתו ית' שנדבק בו כ"כ עד שנשיג מחכמתו ית'. ופשוט שאיתא אפשר בשם פרקי היכולת וכי לא זה הוא כבודי הדרי שבני מכירים גדולתי וסילסולי, וזה הוא כבודו יתברך שמשיגים שחכמתו אין לה סוף, והנה העובדי כוכבים אין להם כ"א לירא ולפחד מפניו ית'. וזה ואם אדוני' אני איה מוראי קאי על שאינם דבוקים בו יתברך, ואנו נקראים בניו יתברך צריך להיות לנו גם אהבה שנהיה דבוקים בו עד שנשיג מחכמתו ית' שנקרא' קדושה קודש על פרישותה מנבראים שא"א להשיגה כראוי, כמו שכתוב אמרתי אחכמה והיא רחוקה ממני, וזה לכבודי, והאלקים עשה שייראו מלפניו קאי על השפלים שאין להם כ"א לירא, וי"ל עוד הלשון מלפניו כי היה לכתוב שייראו ממנו, וזה הוא כי מהיראה באים לאהבתו ית' ומשם להשיג מחכמתו וזה יראו את ה' קדושיו, תשיגו מחכמתו כי אין מחסור ליראיו מלחשיג כל המדרגו'. והנה כשמשיגים חכמתו מתוראי' מפחדו ומרוממותו שאין לו סוף לחכמתו ית'. וזה שייראו מלפניו הוא חכמתו יתברך. והנה גם ביראה יש ארבעה בחינות, כי יש בה גם אהבה ושכל הוא חכמה ובינה וכן באהבה, וי"ל שהארבעה של כהן הדיוט הם הד' בחי' של היראה שגם זה כהן מקרי, כי הגם שאמרנו למעלה שהוא מדרגה שפלה היא אם אינה בשלימות רק יראה לבד הוא בקטנות, משא"כ בגדלות שיש בה גם אהבה וחכמה ובינה הוא לבוש לאהבה, ע"כ אפשר לומר ללבושי כהן הדיוט והד' עוד של אהבתו יתברך לכהן גדול, וי"ל עוד שצריך להיות נשלם בשבעה מדות הידועים וגם במחשבה טהורה לה' ית'. וזה השמונה, וזה י"ל ויהי ביום השמיני קרא משה כנ"ל:
ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת ועגל וכבש בני שנה תמימים לעולה כו'. דהנה קודם לכל דבקות חדש ליכנס במדרגה צריך לשוב ולהתחרט ולהתודות עונותיו, ואח"כ להתדבק בהבורא ב"ה בחשק וכח, והנה התשובה והכנעת שאור וזבוח יצרו הוא גבורה, כמו שארז"ל איזה גבור הכובש את יצרו וזה קחו שעיר עזים, שעיר מרומז על תשובה ווידוי לפניו ית'. כמו ונשא השעור עליו את כל עונותם, וכן עשו איש שעיר עזים, עז הוא קשה וגבורה להתגבר על יצרו ולשוב ולזבוח יצרו וזה לחטאת, ועגל ג"כ הוא גבורה רפויה מעט כמו שור הוא מהשמאל הוא גבורה, ועגל הוא פחות משור, כי להתדבק בבורא ב"ה צריך ג"כ חיזוק וכח, אך נקל מעט מלשוב כראוי, זה צריך כח גדול וחיזוק גדול, ואח"כ הדבקות אינו כ"כ קשה, וזה ועגל וכבש הוא הדרגה בני שנה שתהי' הכל בעזר התשובה הנ"ל, וסמוך לה הדביקות בו יתברך תיכף, וזה בני שנה קאי על התשובה שנעשו כמו בני שנה בלא חטא, תמימים, שלא להיות בגאות שנקרא בעל מום כידוע על הרים גבנינים בעלי מומין, וזה תמימים לעולה לעלות להמדרגה להתדבק בו יתברך, ושור ואיל לשלמים, פי' ולהמשיך שפע דרך העולמות, וזה שלמים לעשות שלום בעולמות ליתן חלק לכולם, ושור י"ל קאי על שפע עושר, כמו שאי' האוכל מבשרו מתעשר, וכן מלך של הבהמות שור הוא המלך של כל הבהמיות, ואיל הוא חיי לשון אין, איל לשון חוזק הגוף ונפש, לזבוח לפני ה'. כי אם השפע הוא הנמשך מלמעלה יש בה קדושה ומועיל לזבוח וצרו שלא תבא ממנה להכעיסו ית'. ומנחה בלולה בשמן, פי' לעשות מעשים טובים לנחת רוח לפניו ית'. וזה לשון מנחה בלולה בשמן, שתהיה בה אור ושכל טוב שמרומז בשמן:
זה הדבר אשר צוה ה' תעשו וירא אליכם כבוד ה'. י"ל הפסוק הזה בפני עצמו ואינו מובן, עפ"י מה שאי' בר"מ אלשיך ז"ל על ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, כי הקב"ה מתאוה לשכון בתוכנו ממש ולא במשכן דוקא, והנה ישראל התאוו במשכן וצפו ויוחלו עי"ד המשכן שתשרה השכינה וירא אלינו כבוד ה'. אמר להם אל תבטחו בזה כ"א העיקר הוא זה הדבר אשר צוה ה' תעשו קאי על התורה, וירא אליכם כבוד ה'. שלא תצטרכו לשום משכן ופשוט שלא תלוי במשכן כ"א במה שתעשו אשר צוה ה':
ויהי ביום השמיני, ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה' ודוד חגור אפוד בד דהנה אמרו רז"ל במה שמש משה שבעת ימי המלואים בחלק לבן שאין בו אמרא, הגם ששמעתי מהרב מפינסק שיחיה על זה סודות, אעפ"כ גם בפשיטות י"ל דהנה אי' משה משה לא פסיק טעמא, משום שלא הצטרך לשום שינוי כמו אברהם אברהם וכיוצא בו, (היה הקריאה עי"ד מלאך והדיבור מדבר עמו כדי שיהיה מוכן יותר לנבואה עי"ד קריאת המלאך) ע"כ פסיק טעמא שהיה בו שינוי באברהם השני מהראשון, כלומר שנשתנה לטובה והיה מוכן לנבואה אז, משא"כ במשה תיכף שנולד ותרא אותו כי טוב הוא היה מוכן לנבואה, ע"כ לא פסיק טעמא וכתיב בו הדבור קורא והדבור מדבר כנ"ל בפ' ויקרא וזה י"ל ששמש בחלק לבן הוא לבוש לנשמה חלוקא דרבנן לבן ונקי, שאין בו אמרא שלא יקרע, כי לא היה אפשר להקרע כלל, משא"כ לאהרן הגם שאמרו רז"ל שקולין הם, אעפ"כ ידוע שיש חילוק כידוע בכתבים, ע"כ כתיב ויהי ביום השמיני הוא תשובה, מתתא לעילא הוה שמיני ובפשוט דהנה יש שבעה ימי בראשית והתשובה קדמה לעולם הוה מתתא לעולא שמיני, בזה קרא משה לאהרן ולבניו ולזקני ישראל, (להיות הכנעה שלהם עי"ד התשובה), וזה י"ל ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'. פי' בכל עוז של לפני ה' היא התשובה הקדמה לעולם הנגלה הויתו ית'. וזה ודוד חגור אפוד בד, הלבוש שלו הוא התשובה בא עי"ד התבודדו' ופשפוש במעשים, וזה אפוד בד, כן הי' נראה לי בעזרת אל יתברך:
ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, הוא לשון כפול, הנה כתיב כולך יפה רעיתי ומום אין בך, י"ל כיון שכולך יפה ודאי מום אין בך, כי הלא יש בכלל מאתים מנה, וי"ל דהנה אמרו רז"ל מר אמר שתויי יין נכנסו למקדש, ומר אמר על דלא נסיבו, ומר אמר הורו הלכה לפני רבן, ולכאורה תמוה מאד הלא בקרא כתיב בפירוש ויקריבו לפני ה' אש זרה והם אמרו שתויי יין וכיוצא בזה, אמת שמשמע כן ממקום אחר או משום שנא' לאהרן תוכף יין ושכר אל תשת [כו'] בבואכם, או משום דכתיב ובנים לא היו להם, וכן אשר לא צוה אותם משמע לאחר צוה, אבל מהו אש זרה, ונראה בעזרת אל ית'. דהנה אמרו רז"ל ארבעה אנשים מה שבקש זה לא בקש זה וכולם נעתרו מה'. דוד המלך ע"ה בקש ארדוף אובי ואשוגם. ולא אשוב עד כלותם, ועשה יתברך כן שנאמר ואויבי תתה לו עורף וגו' ואשחקם כו'. וכן איש ואשה לא וחוה דוד. אסא אמר אני ארדוף ואתה תכם ועשה כן, כן נא' וורדפם אסא עד לפני השער וכו'. יהושפט אמר אין בי כח לרדוף אני ארנן ואתה תמיתם, ועשה כן, ובעת החלו ברנה וה' נתן מארבים על בני עמון ומואב והר שעיר כו'. חזקי' אמר גם זה אין בי כח אני אישן על מטתי ואתה תמיתם, ויעתר כן ויצא מלאך ה' ויך כו' וישכימו בבקר והנה כולם פגרים מתים, בזה יש לדקדק בשלמא אסא ויהושפט ניחא שלא היה להם כח לענין מלחמה אך לרנן ולשבח אותו ית' למה לא היה יכול חזקיה מלך יהודה אשר היה כפי הנראה יותר ממלאך ובקשו לעשותו משיח למה לא היה יכול לשבח לווצרנו ית'. וגם אמרו שפתחה הארץ את פיה לומר שירה עבורו, כמו שכתוב מכנף הארץ [זמירות] שמענו צבי לצדיק מהו זה, וכן כתיב מכתב לחזקיה בחלותו ויחי מחליו מהו לשון מכתב אך הנה כל אשר נצטוינו אין אדם פטור מזה, משא"כ מהו שטוב לרוחא דמילתא מה שראוי מאהבת הבורא ב"ה כמו שירה לפניו, זה צריך להיות ברור מאד ואם לאו שב ואל תעשה עדיף, והנה ידוע מי שהוא פלג גופא לא אשתכח על ידו ברכאין ואינו נקרא אדם, וידוע שחזקי' לא היה נסיב. ע"כ נתירא לומר שירה שצריך להיות תבערה גדולה ואי אפשר להיות ברור כיון שלא נסיב, אך אעפ"כ כשרצה לומר שירה על שחי' מחליו ובשביל שגמר בדעתו לישא היה כותב השבח ולא הביא לתוך הדבור אז כן נראה, וע"כ לא נעשה משיח עי"ד זה כי משיח צריך שלא יעבור אפי' מעט, והגם שהיה זה עבירה לשמה, אעפ"כ לא נעשה משיח עי"ד זה, ובקשה הארץ עליונה לומר עבורו, כלומר שהלא ודאי זוווגא עילאה עמו כיון שכוונתו לשמים, וכן י"ל כאן דכתיב אש זרה, ומהו דכתיב אשר לא צוה אותם, ודאי אם צוה אותם אינו נקרא אש זרה, על זה אמר דלא נסובו והיה אש תבערה שלהם אש זרה לאו ברור לשמים לבד כנ"ל, לזה אמר אשר לא צוה אותם, כ"א מה שמצוה ודאי צריך לעשות, כי אין אדם פטור ממנה גם מי שלא נסיב, אך הם רצו לעשות יחוד גדול בקטורת מאהבתו יתברך והיה בה אש זרה משום דלא נסיב, או משום שתויי יין נמי יש תערובות הבערה של היין, ומ"ד הורו הלכה לפני רבן הוה גאוה מעט וידוע שבא מהמדה גרועה של יסוד אש, וזה י"ל כולך יפה רעיתי ולא תאמר אמת שיפה דלמא יש בה תערובות אש זרה והתלהבות אחרות, לזה אומר ומום אין בך:
וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם כו'. מה לשון וישא את ידיו הלא בפה מברכים, הנה א"א לזכור זה עתה כראוי אעפ"כ אכתוב ואם לא יהיה כראוי החכם עיניו בראשו להסדיר הדברים עי"ד זה כראוי בעזרתו ית'. ומשל מי שיש לו תבערה גדולה מאד של הבורא ב"ה, ואי אפשר לבא עי"ד זה החפץ אל הפועל לרצונו ית'. ע"כ צריך להתפשט לעיין להטיב להעולם, ובהתפשטות הזה אפשר לסבול, והנה להטיב נקרא ידים יד ימין הוא פשוט להשפיע, ויד שמאל נמי כי צריך להטיל דין על עובדי כוכבים לצורך ישראל, והאמת גם זה נקרא חסד כי הוא לטובת ישראל ושישמחו בהנקמה וזה אל נקמות ה' פי' חסד עושה לנו בהנקמה, ע"כ כתיב ידו והקריאה ידיו. והנה המקור החסד והרצון להטיב י"ל נקרא אהרן, כי כל התורה שמותיו של הקב"ה כי אהרן הוא כהן גדול, וי"ל לשון נוטריקון אהי' רון לשון שבח, כי על הטובות שעושה לנו ית' אנו מרננים ומשבחים, וכמו שכתוב וירא העם וירונו ותרגומו ושבחו, וכשהקב"ה רוצה להוסיף טובות כתיב וישא אהרן את ידיו, לשרשם להמוחין אשר התפשטו לבחי' ידים כנ"ל, עי"ד זה ויברכם חדש תוספתא ברכות חדשות, והם הגם שאנו קוראין ידים אעפ"כ הוא רק בדרך נעלם, כי משם באים תיקון המדות ואז באים הברכות להעולמות, וזה וירד בהברכות עד למטה ולמה זה לזה כתיב מעשות, פי' בשביל עשות החטאת והעולה כו' להמשיך שפע בני חיי ומזוני, החטאת י"ל על בני וכמו שכתוב בחטא יחמתני אמו על שא"א בלי שים תערובות גשמיות מעט כדאיתא במדרש, וכן נמי משום שאי אפשר כ"א עי"ד טהרת אשה לבעלה, וכמו תחטאני באזוב וזה החטאת והעולה, י"ל פרושה על חיי שהוא כליל שאין בו גשמיות, וגם עי"ד החיות הבא מלמעלה בא להתדבק בו ית' ולעלות מעלה מעלה, והשלמים קאי על מזוני כמו שכתוב ותרענה באחו שאין עין בריה צרה בחברתה אם יש שבע, וכן כתיב השם גבולך שלום חלב חטים ישביעך:
במדרש זאת החיה אשר תאכלו, הה"ד אמרת ה' צרופה אמר רב לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את ישראל וכ"כ למה מגן הוא לכל החוסים בו, י"ל דהנה ידוע רחמנא ליבא בעי, אך לא כל אדם זוכה ללב טוב ע"כ נתנו המצות וקדשנו במצותיו ופשוט כשאנו עושים רצונו ית' אז כנסת ישראל דבוקה ומתיחדת עמו ית'. והנה כנסת ישראל נקראת זאת, כי הקב"ה נקרא זה אלי וכבר פרשנו ענין זה, ועי"ד המצות כנ"י קשור בעץ החיים הוא הקב"ה ונקרא כנ"י חיי. וזה י"ל זאת החי' נקרא חי' עי"ד עץ חיים זה בא עי"ד אשר תאכלו המצות שאתם מקיימים שבא מהתורה הנקרא לחם לחמו בלחמי, וכן י"ל משום שכתיב כה דברי כאש, וכתיב כאש אוכלת, ופי' באשר תאכלו אתם פועלים זאת החיה, על זה פי' המדרש הה"ד אמרת אלוה צרופה א"ר לא נתנו המצות אלא לצרף בהם את ישראל, פי' לצרף אותם בשורש ולקשרם בו ית' ואת ישראל דייקא וד"ל וקאמר וכ"כ למה כי מה בא לו ית' מזה, לכך אמר מגן הוא כו'. פי' כי הוא ית' רוצה להטיב: