זכרון זאת (לובלין)· רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ
לפסח
פסחים אין חוששין שמא גררה חולדה מבית לבית וממקום למקום כו', דהנה איתא על מושיבי עקרת הבית. אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה עשונו בניך כחולדה זו הדרה בעקרי בתים, פירש רש"י דקאי על הצדיקים של ישראל אומרים בניך על כלל ישראל ופשוט דקאי על שורשינו, והנה השכינה כביכול בגלות שורה עם הצדיקים ומלוהם ובתוכם, וזה ויתרון ארץ הוא השכינה בכל הוא, כן י"ל הוא הצדיק, והנה הצדיקים צריכים להשגיח בשפע קדושה ושכינה שעליהם על העובדי כוכבים שישראלים ביניהם, ועל מקום שפל שבשפלים שישראל שם להתפלל עליהם שינצלו מכל צרה ושיהפך לב רשעים לרחם ולטוב לישראל בכל ענינם, וזה שמוני בניך כחולדה הדרה בעקרי בתים מקום שפל, והנה הצדיק שלא יצטער אולי בזה גורם חלילה הקדושה לצאת למקום אחר או שגורם לו שום ובלבול קדושה, וזה י"ל אין חוששין שמא גררה חולדה, פי' מה שעיין ודר בעקרי בתים כנ"ל לטובת ישראל אפילו לעיין ולפשפש במה שאפשר לעיין כמו מה שהתפלל בקרוב וחשב בעניני שפלות לעיין ולבדוק לפשפש נמי אין צריך, דא"כ מחצר לחצר ומעיר לעיר פי' על מה שרחוק ממנו להתישב ולבדוק אין לדבר סוף (כ"א יתירא לא ירצה לפעול טובות ולא תהיה סוף להדבר חלילה, ע"כ יסמוך שיעזור לו השי"ת ויגן עליו):
כל שעה שמותר לאכול מאכיל כו', דהנה כתיב בעצתך תנחני כו' דהנה כשהקב"ה מעלה את הצדיקים ועובד אותו בגדולות ובדבקות הוא גוזר והקב"ה מקיים והוא נותן עצות לו ית' כביכול, פי' שאומר שכן ראוי להיות שיחי' זה ותהיה טוב לזה והעובדי כוכבים ראוי שיתמוטטו ויקוים ואתן אדם תחתיך וכיוצא בזה, והנה כשאדם במעלה עליונה הגם שבא לו הנאה מזה שפיר דמי, כי ודאי הוא רק שמח בכבוד שמי' וכיוצא בזה, כשהוא רק בדבקות הבורא ב"ה ובמעלה והתלהבות כנ"ל גם אם בא לו הנאה מזה שרי משא"כ אח"כ שפסק ממנו אותה המעלה והדבקות גדול יזהר מלהיות לו הנאה כי הוא התפארות ושלא תהיה נהנה מכבוד התורה חלילה וחס, וזה י"ל בעצתך, פי' כשאני במדרגה של עצתך שאני נותן עצות לך תנחני, מותר לי מה שתנחני, לשון נחת רוח שיש לי נוח, ואחר כבוד אחר אותה המדרגה תקחני, פי' צריך אני להתדבק בך ולהקשר בך וליזהר מכל חטא והנאה, וזה י"ל כל שעה שמותר האדם לאכול, פי' שאינו קשור ומצומצם בקטנות כ"א מותר לאכול לפעול יחודים שנקרא אכילה, וכמו נמי שכתוב ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו, נקרא הדבקות והנאה מזיו השכינה אכילה ושתיה, וזה שמותר לאכול מאכיל לבהמה ולחיה, פי' ממשיך שפע דרך כל העולמות מה שצריך המרומזים באלו הג' בני חיי ומזוני שבהם השורש כל השפע גשמיות ולבהמה הוא בני, כי בהמה גימט' בן ועל שאי אפשר בלא גשמיות, וכמו שאי' במדרש על אבי ואמי עזבוני יעו"ש למי שירצה. ולחיה הוא חיי, ולעופות הוא מזוני, י"ל על שהרבה מצות תלוים ואפשרים להתקיים אם יש לאדם עושר כמו צדקות הרבה וגמילות חסדים ומעשרות והכנסת אורחים ולהחזיק בניו לתלמוד תורה וכיוצא בזה, ומכל מצוה נברא מלאך שנקרא עוף כמו מועף ביעף, ומותר בהנאתו כנ"ל בפסוק בעצתך תנחני, עבר זמנו אסור בהנאתו כנ"ל, ומוכרו לעובד כוכבים, י"ל דיכול להשליך הדינין והשפלו' עליהם כי הוא ענינם והוא לוקח מהם נוצוצו':
והוא באחד ומי ישיבנו ונפשו אותה ויעש, כי הנה הצדיק רואה תמיד להיות כל חפצו רק לרצון אל ית'. ולהעלות כל התאוות שלו להיות לו רק רצון הבורא ב"ה, ואם יזדמן לו לעבור כי אדם אין צדיק בארץ כו'. כיון שהוא דבוק בה' ית' יש לו גם התשובה בעת שצריך לו לשוב, ואינו עושה בתאוות הגשמיות שלו כ"א מה שמבין שאינה תאוות היצה"ר כ"א תאות הנפש, (וכמו ששמעתי בשם המגיד שיחי'. כי תאוה נפשך לאכול בשר, וכן אי' בר"מ אלשיך כמה פעמים) וזה ונפשו אותה ויעש מביא מכח אל הפועל, משא"כ אם בא לו תאוה שאינה לנפש כ"א מן היצה"ר אינו עושה אינו גומר התאוה חלילה, וזה ונפשו אותה אז ויעש, (וזה והוא באחד הצדיק הוא הכל באחדות בדביקותו ית' שהוא יחיד, כל התאות שלו מעלה אותה אל האחדות, ומי הוא התשובה ישיבנו להבורא ב"ה אם חטא, ונפשו אותה אז ויעש כנ"ל):
מנוגה נגדו עביו עברו כו'. י"ל דהנה אנו אומרים מלאים זיו ומפיקי' נוגה, והנה פרשנו שאפשר לומר דהחרוז טובים מאורות כו' קאי גם על הצדיקים כי כולו נכון ואח"כ מסיים קרא לשמש, י"ל דעד עתה לא איירי בה, והנה י"ל מלאים זיו ומפיקים נוגה, כי זיו האור תורה הוא המאור שבה, ומפיקים נוגה. פי' שהם מבררי' מהם ומפיקים. מהם הנהגות של שאר בני אדם, יש שמחזיקים אותם הנהגות למצות ולאור תורה הם מבינים האמת שאינם מצד הקדושה מפוקים מהם אותם נוגה, כי אי' בריש מס' פסחים מאי אור רב הונא אמר נגהי כו'. ומסיק דגם רב הוא אמר לילי כ"א באתרי' קורין לנגהי לילי ובאתרי' דמר קורין לוממא נגהי, ע"כ י"ל כי נוגה פירושו כן לקצת בני אדם מחזיקים אותה למצות ומע"ט ואור ולהם שמבינים האמת שהם מצד היצה"ר ולא מצד הקדושה מפיקים מהם, וזה י"ל נמי מנוגה נגדו מאותם הצדיקים המבינים שנוגה הוא נגדו, פי' ומפיקים מהם אפי' דברים והנהגות שי"ל שהם מצד טוב והם מעיינים כראוי שהוא נגדו ומפיקים מהם עביו עברו, פועלים עי"ד זה עביו המסכים עברו וכן מרומז בדין, וכן ברד וגחלי אש עברו עי"ד זה:
ר' מאיר אומר שלש נשים לשות כאחת וחכ"א שלש נשים עוסקות בבצק אחת לשה ואחת עורכת כו' ר' עקיבא אומר לא כל הנשים ולא כל התנורים כו' זה הכלל תפח תלטוש בצונן, י"ל דהנה האדם הרוצה לעבוד את השי"ת צריך ליזהר להיות לו היראה כראוי ושפלות עצמו (ואהבה בא לו עי"ד זה וגם חכמה עי"ד הענוה ואהבה עי"ד היראה), וכן טהרת המחשבה (ומהטהרה בא קדושה כי צריך כל הנ"ל שתהי' לרצון כראוי), והנה השלשה הנ"ל הם מקבלים, כי צריך היראה לאהבה כי ביראה לבדה אי אפשר לעבוד, וכן מענוה מונע עצמו מעבדות כי מה הוא כ"א שבא לו שכל עי"ד זה שהוא רצון אל ית' שנעבדו דוקא אנחנו השפלים, וכן הטהרת המחשבה ופשוט נמי טהרה צריך קדושתו ית' כמו שכתוב קדושים תהיו והייתם קדושים, ועוד זהו הרצון אל ית'. כ"א מהנשים ומקבלים הנ"ל מושפעים השפעום הנ"ל, והנה אי' בצקות של עובדי כוכבים אדם ממלא כרסו מהם, י"ל קאי על היראה כנ"ל בריש פירוש אותה סדרה, כי לעובדי כוכבים אין להם כ"א ליראה מה'. גם זאת אין להם לגמרי כמו אנו, והנה התורה קרוי' לחם כידוע, והשורש שבא מזה להתורה, י"ל נקרא בצק, וזה בצקות של עובדי גלולים הוא יראה לבד ואינה מדרגה עליונה, אדם ממלא כרסו מהם בפסח, י"ל בחמלתו עלינו אינו מחמור כ"כ, ומותר גם זה לבד, וזה בפסח פרושו בחמלה, וי"ל עוד לשון פוסח בדלוגה וקפיצה שלא יתעכב באותה מדרגה, וזה בפסח פי' פעמים, ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה, הוא הקדושה כראוי שורש הורא' י"ל שנק' לחם אך לחם עוני כי משם נכנס לעיקר הקדושה, וזה י"ל ר' מאיר אומר שלש נשים לשות כאחת. צריך לעיון להיות דוקא השלש נשים הנ"ל, הם יראה וענוה וטהרת המחשבה תמיד, לשות, פי' עושות הלחם הוא הקיום התורה כאחת דוקא, וחכמים די להיות השלש נשים עוסקות בבצק לא כאחת כ"א אחת לשה ואחת עורכת כו' ופי' כשרוצה לבא לו גאוה יזכור שפלות והענוה וכן יראה וכן טהרה, ר' עקיבא אומר לא כל הנשים כי אם יש לו הנשים עליונות מרגיש בהעדרם ואינו צריך להשגיח כ"כ עליהם וכן י"ל להיפך כי כל הגדול כו'. וכן לא כל התנורים הם הקדושות שנגמר הלחם שוות כנ"ל, וזה הכלל תפח אם רואה שום ביאת היצה"ר או מחשב' זרה תלטוש בצונן לקרר היצר:
נגע בחרסו של תנור יקלוף את מקומו נטף מרוטבו על החרס וחזר אליו יטול את מקומו, הנה כתיב ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות כו' אל תאכלו ממנו נא כו'. דהנה נקרא פסח כמו אדם ששב בתשובה שלימה בכח גדול ובמרירו' וחוזק גדול, כי אין חוזק כחסידות בתחילתו, כן אי' ברוקח ז"ל, והנה גם זה מה' הוא ואותה חסידות הוא בתבערה גדולה ואח"כ נוח מעט מי שהקב"ה עוזר לו ואח"כ צריך להתגבר עכ"פ בהדרגה לילך מחיל אל חיל למדרגה עליונה, וכן היה אצלנו ביציאת מצרים שהיה העיקר יציאה מטומאה לטהרה, כן שמעתי נ"ל מהרב הגאון הקדוש מניקלשפורג, והנה התבערה הראשונה צריכה להיות בלא שום הדרגה ובלא שום תערובות תאוה אחרת כלל, כ"א צריכה רק בכל מכל כל להבורא ב"ה, וזה הוא פסח לשון דלוג וקפיצה שלא בהדרג'. וצלי אש הוא לבער האש בלב שתהיה הדבקו' והתשובה רק בתבערת אש החימום והתלהבות להבורא ב"ה בלי שום עוד תאוה והנאה אחרת, וזה אל תאכלו נא, לשון בקשה כ"א יחמיר על עצמו בכל האפשר, וכן נמי פשוט חצי צלי'. וכן לא ובשל מבושל במים לקרר החימום, או לרצות בה שום חסד ואהבה אחרת נוסף על הפסח כ"א צלי אש ראשו כו'. ומצות, הוא מלחמת היצר לשון מרוב'. ומרורי' שיתמרמר על חטאיו. וזה נגע בחרסו של תנור הוא של חרס מרומז בהגוף שבו התבער' אם נגע הפסח מעט בהגוף בענין גשמיות וקלוף כנ"ל. נטף מרוטבו אל החרס וחזר אליו, פי' כי מהתבערה וחוזק התשובה והדבקות של התחלה יש בו טעם טוב ומתיקות ואהבה ותענוג, אם נטף מזה שמרומז ברוטבו על החרס הוא הגוף שבא מזה לעורר גם שום תאות גשמיו' וחזר אליו ונתערב ונבלע בו זה יותר נבלע יטול את מקומו:
עוד כיצד צולין אותו מביאין שפוד של רמון ותוחבו בתוך פיו עד בית נקובתו ונותן כרעיו ובני מעיו לתוכו ר"ט או' נ"ל כמין בישול הוא זה אלא תולה אותן חוצה לו, י"ל נמי כמו לעיל על הבערה שבוער בלב אדם להתדבק בו ית' בראשונה שלא כדרך הדרגה כלל כמו שהיה ביציאת מצרים בחפזון, ואח"כ היה הדרגה עד חג השבועות השגנו לערך זה בהדרגה ויותר מבושם ועליון יותר והראשון היה עזר עליון שלא בהדרגה שהיינו צריכים לכך, כמו שכתוב ולא יכלו להתמהמה כי חלילה היו משוקעין שם, וזה צליית הפסח דוקא באש בלא שום מים או משקה, לרמז על חיזק חסידות בתחלתו בהתלהבות גדול ובקפיצה בלא הדרגה, וזה פסח לשון דילוג ובלי שום תערובות אהבה והנאה אחרת שמרומז במים או שאר משקין, ולא שום גשמיות שמרומז בחרסו של תנור, וזה י"ל כיצד צולין את הפסח מביאין שפוד של רימון. הוא עץ חיים להיות שורש וכולל את התשובה והתבערה בלתי לה' ית' לבדו. וזה מרומז בשפוד של רימון, כמו שאי' ריקנים בכם מלאים מצות כרימון, וזה שפוד של רימון ותוחבו בפיו, הוא התחלה עד בית נקובתו מקום הדבקות באין סוף ב"ה שמקבל משם שפע קדושה ממנו ית'. וזה מרומז בנקובתו לשון נקבה המקבל מדכורא, ונותן כרעיו, הם צרכת בניו שמרומז בכרעיו, כמו שאמרו רז"ל ברא כרעא דאבוה, ובני מעיו, הם בני אדם ששייכים אליו שיש להם הצטרכות והוא יש לו רחמנות עליהם, מרומז בבני מעיו כמו מעי מעי אוחילה מעי ככנור יהמו וכן המו מעי לו, וזה נותן כרעיו ובני מעיו לתוכו בתוך אות' תבערה יכול להלביש גם צרכת בניו, ואשר הוא מרחם עליהם להמשיך להם להושיעם צרכם, ר' עקיבא אומר כמין בישול הוא זה, פי' הלא יש לו בו אהבות אחרות ומחשבות אחרות, והתורה אמרה כ"א צלי אש הוא לרמז החימום הגדול בלי שום ענין אחר ולא אהבה אחרת ולא שום חומריות אלא תולה אותן חוצה לו, לשון ספק כמו תולין לא אוכלין כו'. וזה תולה אותן חוצה לו לא יבקש דוקא כ"א כרצון אל, וגם זה חוצה לו ולא ילביש בו כלל שום ענין:
ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו'. י"ל דהנה כתיב לא תשחט על חמץ דם זבחי ולא ילין חלב חגי עד בקר כו' דהנה הרוצה לשוב בתשובה שלימה שבא אליו התעוררות גדול כנ"ל אין חוזק כמו חסידות בתחילתו הנה הוא בוער מאד זה בא מן השמים. ואח"כ גם אם יניח מעט אינו מזיק אם הוה בראשונה כראוי כנ"ל, וזה נקרא לרמז על זה פסח שהוא בלא הדרגה כלל עי"ד גודל התבערה לה' ית', וזה פסח לשון פסוח ודילוג שלא בהדרגה כלל, וכן היה ביציאת מצרים וכנ"ל, וזה י"ל לא תשחט על חמץ, פי' כי התבערה ההיא צריך להיות בלי שום תערובת סיג היצה"ר, וזה חמץ וזה דם זבחי, שהוא הזבח של היצר במסירת נפש ודם הוא נפש, ופעם אחר כתוב זבח חג הפסח כו'. כי צריך בשטת הכנסה בקדושה כנ"ל להיות בלא סיג, אך לא ירצה להתיישב הרבה לבער כל שפלות שלא יניח עי"ד העכוב מרתיחתו לה' ית'. וקרוב לזה איתא בספר הגהת יש נוחלין קודם כל ברכה וכיוצא בזה ינוח מעט ויתישב קודם שרוצה לעשות הברכה וכיוצא בה, שתהי' עי"ד זה נחת רוח לפניו ית'. ותיכף בלא עיכוב עוד יברך ויעשה המצוה שלא תהי' זמן ליצה"ר להכנוס לו בלבול יעו"ש למי שירצה, ומעין זה כאן אמר ולא ילין חלב חגי עד בקר, פי' לא ימתין להלין עד בוקר להיות יום גמור שירצה דוקא עד שיהיה ברור כשמש דוקא קודם וכנ"ל שלא ינוח מרתיחה, וזה י"ל ההולך לשחוט את פסחו, פי' הבעירה שלו הוא קרבות הגדול לה' ית' שלא כדרך הטבע הנקרא פסח כו'. והזביחה הוא על שצריכה להיות בהפשט' כל גשמיות, כמו שחיטת קרבן ראויה לגבוה כראוי, וזה ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו, פי' מי שחוזר בתשובה על מעשיו הטובים שמשיג שהיו בערלה ושפלות ופניות, ורוצה לשוב על זה ולתקנם, ואי' תולדותיהם של צדיקים הם מעשיהם הטובים, וזה למול את בנו ולאכול סעודת אירוסין בבית חמיו שרוצה לבא למעלה עליונה יותר להיות לו יראה יותר עליונה, ונקראת אשה והנועם של זה נק' סעודת אירוסין, וכן י"ל על נשמה חדשה והכל אחד, ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו כו'. אם לא יבלבל עצמו עי"ד זה שישוב לבער לגמרי יחזור ויבער ויחזור למצותו, ואם לאו יבטל בלבו כי העיקר הוא עזיבת חטא:
עוד מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין ובכל מקום ת"ח בטלין ר' כו' אומר למולם יעשה אדם עצמו כת"ח, י"ל דהנה אמת יש לו רגלים ושקר אין לו רגלים. וסימן הנחש נקצץ רגליו, והנה ודאי מצוה גדולה התאמצות של התגברות קדושה והכנעת סט"א צדיקים שחננם הבורא ב"ה יודעים האמת שהכל הוא מה' ית'. כי אם שהוא ית' רוצה שיעורר מלמטה בעובדא ולפעמים בדיבור ולפעמים אפי' רק במחשבה לבד, ובערך זה פרשנו על ויבן משה מזבח לה' ויקרא שמו ה' נסי. כי הנה משה הבין שפעל דבר גדול במלחמת עמלק, וכן יהושע במה שהיה על ידו המלחמה היה סבור כן, ובאמת רק שה' ית' עזרם וכמו שאיתא בר"מ אלשיך על הסב מאחריהם ובאת להם מול בכאים, שקודם היה דוד סבור שהוא הכם כ"א שה' ית' הפיל שריהם למטה, ובאמת לא כן הוא שהקב"ה עשה הכל גם למטה. ע"כ הודיע הקב"ה למשה כתוב זאת זכרון בספר ושים באזני יהושע כי מחה אמחה כו'. שישכילו כי הקב"ה שנא אותו מאד מאד שיכירו שהקב"ה לבד פעל הכל, ע"כ צוה לשים גם באזני יהושע, שגם פעל המלחמה שידע האמת כנ"ל, וזה ויבן משה מזבח הוא הכנעה וזבוח שום גבהות מזה, כי ממה שאינו כן יכול לבא גאוה דו"ק, וזה ויקרא שמו ה' נסי. הוא לבד הוא נסו הנס שגרמתי, ויאמר כי יד על כס כו' פי' ע"כ תראה שהוא ית' שונא אותו מאד, ע"כ הוא לבד נסי כנ"ל, והנה מי שמשיג כן אינו מבטל הרבה על פעולות הנ"ל להכניע הסט"א, כי אם מתפלל ועושה פעולות לעורר מיין נוקבין, ואין מעצור לה' להושיע ברב או במעט פעולות כו'. והנה דרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, מי שמתנהג דוקא בפעולות הרבה ולהרבות ולהפציר בתפלה מוליכין אותו כן, וזהו י"ל מקום שנהגו לעשות מלאכה דוקא בערבי פסחים, פי' לערב ולבלבל הפסחים הם הסט"א שאין להם רגלים כמו העורים והפסחים עושין, מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, כי מועיל גם מעט, (וכמו בתקיעת שופר שהוא חכמה ואינה מלאכה, ובכל מקום ת"ח בטלין, שהם ודאי גם במקום שנוהגין אין צריכין מלאכה, (כי עץ חיים תאוה בא), ואותו תנא שם אומר לעולם יעשה אדם עצמו ת"ח, פי' אפי' במקום שנהגו שלא לעשות מלאכה ואין מעלה בזה לת"ח כנראה אעפ"כ יעשה עצמו ת"ח איני זוכר עתה יותר:
את חג המצות תשמור שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך למועד חדש האביב כי בו יצאת ממצרים ולא יראו פני ריקם, י"ל הלשון תשמור הוה לכתוב את חג המצות שמור ותשמור משמע כאלו ממילא תשמור, וכן כאשר צויתיך מיותר, וגם הלשון למועד חדש האביב הוי לי' למיכתב במועד, וגם לא יראו פני ריקם אינו ענין לזה, אך הנה אי' בשם האר"י ז"ל אם אדם נזהר כראוי בפסח הוא מובטח שלא יחטא כל השנה בזה י"ל את חג המצות תשמור את התורה, ומפרש האיך זה וקאמר שבעת ימים תאכל מצות עי"ד זה מקיים כאשר צויתיך כל התורה ועד איזה זמן הוא תועלת, על זה קאמר למועד חדש האביב פי' עד הפסח הבא עלינו לטובה, ומפרש הטעם כי בו יצאת ממצרים פי' בחג המצות, וכיון שהועיל לצאת ממצרים ממ"ט שערי טומאה למ"ט שערי בינה, ע"כ גם בכל שנה הוא תועלת שלא לחטא אך אעפ"כ צריך לראות לקיום כל המצות מעשיות כי לא די שלא יחטא, וזה אומרו לא יראו פני ריקם כ"א גם להתקדש:
מצות יאכל את שבעת הימים, אינו מובן כלל הוי לי' למיכתב מצות יאכל בשבע' הימים או שבעת ימים ואת אינו מובן כלל, וי"ל דהנה אי' אסור להתגרות ברשעים שנאמר אל תתחר במרעים, ורשב"י אומר מותר להתגרות ברשעים, ואם לחשך אדם לומר אל תתחר במרעים, אמור לו אל תתחר במרעים להיות כמרעים כו'. הלשון ואם לחשך אדם לומר יאמר בקיצור ואם יאמר לך אדם אך זה שמתיירא מהם מפני עבירו' שבידו כמו שפי' מי שלבו נוקפו זה מתירא לקרו' אותם מרעים, ע"כ הוא אומר זה בלחש וזה ואם לחשך אדם לומר כו' נמצא מי שהוא כראוי מותר לו להתגרות ברשעים, והנה היסוד להיות טוב הוא המדות טובות, כדאיתא בספר שערי קדושה, והנה המדות הגם ששורשם הם ארבעה אעפ"כ הם שבע מדות, א' להיות אהבתו רק לו ית' ולעושי רצונו, ושלא לישנא כ"א שונאי השם, ושלא להתפאר כ"א לפאר ליוצרנו, ושלא לנצח כ"א לרצונו ית', וכן כל המדות כאשר בארנו אותם כמה וכמה פעמים, והנה התענוג נקרא אכילה, כמו ויחזו את אלקים ויאכלו וישתו כפי התרגום, וכן הלחם אשר הוא אוכל, וכן נמצאו דבריך ואוכלם, וזה י"ל מצות יאכל פי' לשון ריב ומצה להתגרו' ברשעים זה יכול לעשות ולהתענג, וזה הוא את, פי' עם שבעת הימים הם המדות שהם תועלת להתורה הנקרא אור ויום:
אור לארבעה עשר בודקין את החמץ. י"ל הלשון אור וכמו שאי' בש"ע נ"ל בשם הראב"ד יעו"ש, ונראה דאיתא כמה עבירות שלשאר בני אדם נקראים מצות ולצדיקים עבירות כמו שלא לשמה שטוב לבני אדם שעי"ד זה בא לשמה ולצדיקים הוא עבירה גדולה וכן כל כיוצא בזה, וכן ראיתי בספר תולדות יעקב יוסף על מטהר טמאים ומטמא טהורים וזה י"ל דהקדושה נקרא ארבעה עשר כידוע מזוהר, וזה אור לארבעה [עשר] בודקין את, פי' עם החמץ, כמו שבודקין החמץ כן נמי בודקים האור לארבעה עשר, ומפרש מאי אור ר"ם ור"י כו'. ומסיק באתרי' דרב הונא כו'. פי' קאי על עבירות הנ"ל, כי יש מקומות קורין אותו נגהי מחזיקין לזכיות, ויש מקומות מחזיקין אותן ללילות כנ"ל ודו"ק, וזה פרשנו מנוגה נגדו פי' מי שנוגה נגדו מחזיק אותם להתנגדות ומבער ממנו, ונוגה הוא עבירות הנ"ל לשון נגהי שיש מקומות שמחזיקין לזכיות, עי"ד זה עביו פי' העביות שלו עברו ממנו וגם ברד וגחלו אש, פי' הדינין נמי בדילין הימנו ודו"ק כי קצרתי: