זכרון זאת (לובלין)· רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ
פרשת שמות
ואלה שמות בנ"י כו'. דהנה כתיב נשכח בקיצור הנה כתבנו כי צריך הצדיק שיהיה יכול לעורר מ"ן בקיצור הכולל הנזכר לי, כי זיווג נקרא בלשון אכילה ג"כ, כמו שכתוב אכלה ומחתה פי'. וכן איתא בגמרא על אוכלת עמו ליל שבת, כי הנה האכילה יורדת מחיך לגרון, והחיך אינו נוטל כ"א הטעם שטועם ומקבל תענוג ירידה ממנו להגרון והגרון מקבל ממנו, וזה נקרא ג"כ לשון זיווג, שיש לו תענוג בהשפעה שמשפיע טוב, והנה בגרון יש אחה"ע גימ' ב"פ מ"ב כי אין טיפה יורדת מלמעלה עד שטיפיים עולות מלמטה והוא כאן אחה"ע בא שם מ"ב מהחיך כידוע, וזה ואלה כי אלה הוא השנים שעולות מלמטה הוא אחה"ע, ואלה מוסיף הוא טיפה יורדת שם מ"ב (ע"כ גימ' מ"ב), וזה ואלה שמות בני ישראל, השמות שלו ית' הבאים להם מצרימה, את יעקב איש וביתו, הוא המשפיע ומקבל הנקרא בית, כמאמר ר' יוסי קראתי לאשתי ביתי, באו בשבילם פי' שיהיו יכולים לפעול בתפלתם לעורר מ"ן ולבא להם תיכף מלמעלה מ"ד:
ראובן שמעון כו'. י"ל קודם כתיב הוי"ו בתיבה רביעי ויהודה, אח"כ בתיבה שלישי ואח"כ בכל תיבה שני'. וכאשר מביא אבן עזרא ז"ל, י"ל ראובן אם הוא ממליץ על ישראל ומראה שבחם וטיבם, כלומר ראו בן כי ישראל הוא בן למקום ב"ה, עי"ד זה שמעון, נשמע מליצתו ותפלתו, לוו, ילוו עליו מישרא' גם מעולמות שלמעלה אפילו האבות כיון שדורש טוב לעמו, וכדאי' בגדעון ויפן אליו ה' ית' בעצמו, אעפ"כ לא בא לו גאוה מזה כיון שהוא עי"ד האמת, וזה מי אנכי כי אלך אל פרעה כו'. ויאמר אליו ה' כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך, ולכאורה היה לו ית' להשיב לו הלא אתה גדול מכל אדם, ומה אומרו מי אנכי, ואלא מי ולך מי הוא גדול ממנו, אך בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו, הוא רוצה להתנהג בענוה השיב לו ית' כן, אמת מי אתה שתלך, אך כי אהיה עמך, וזה לך האות, לכאורה תמוה, ורש"י ז"ל פי' וזה לך האות על מה שאמר לקמן, ובפשיטות לא משמע כן, וי"ל דהנה מהאמת ועבדות טוב וגם מדרגה אמיתית, אינו בא גאוה לאדם ואם בא לאדם גאוה מעבדות או ממדרגה ש"מ, כי יש בה חסרון או בכילה או במקצתה לפי ענין הגאוה הבא לו, וזה אומרו וזה לך האות, פי' שאתה אומר מי אנכי ואתה שפל בעיניך ומכיר האמת זה הוא האות כי אנכי שלחתיך מעולם העליון הנקרא אנכי ודוק, וזה אומרו כאן ויהודה, הגם שיש מדרגה שמעון לישמע תפלתו, ולוי ילוו עליו, אעפ"כ ויהודה לשון הודאה מודה על האמת שפלותו שהוא רק לתועלת ישראל, וכיוצא בזה ישכר י"ל לשון יש שכר. וכמו שאמר דוד המע"ה, יודע אני שאתה נותן שכר טוב לצדיקים אבל איני יודע אם יש לי חלק עמהם שמא יגרום החטא, אם אדם אומר כן באמת במחשבתו יש שכר, אך איני יודע אם יש לו עי"ד זה, זבולון לשון בית זבול לך, הוא מרכבה לשכינה, כי אני את דכא אמרו רז"ל, ובנימין לשון בין ימין, כי משיג בינה להיות נהנים ממנו עצה להבין אל הימין, וזה בין ימין וכמו ששמעתי על יהושע בן נון לשון בין שהבין נון שערי בינה, דן ונפתלי, אם דרכו להיות דן לעובדי כוכבים לבקש נקמה מרשעים, ונופת לי, פי' לאשר לי לישראל מבקש המתקות הדינין ונופת עי"ד זה גד, יכול להמשיך ממזל שנקרא גד כידוע, הוא בניו חיו ומזוני התלוים במזל, הגם אם אינו כדאי, כמו שאמרו רז"ל לא בזכותא תליא כ"א במזלא, פי' הגם אם אין לו זכות, וזה גד ואשר הוא יכול לעורר ליתן לו כח לאשר את ישראל בדרך האמת:
ויקם מלך חדש על מצרים כו', דהנה כתיב כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת. דהנה יש שני דברים שנקראים ים, ים החכמה והוא ים של שלמה, וים סוף, והנה הרצון של האדם למשל. פי' מי שעלה ברצונו להטיב מעשיו, וזה בא לו משורשו שלא נודע כי בא ונעתק ממקום הנעלם, והוא נקרא רישא דלא אתיידע משם נעתק ובא לו הרצון האיך להטיב מעשיו והנהגתו, הגם שבא לו מלימוד תורה ויודע האיך להתנהג זה לא הוה כ"כ שינוי ואנו מיירים במי שבא לשנות להיות נהפך לאיש אחר שיהיה טוב גמור. והנה בחכמתו מבין וחושב האיך להתנהג. והנה המחשבה שחושב ומתנהג כן נקרא ים' שכל הנחלים של הרצון שלו נמשכים שם בכל ענין שצריך להתנהג בדרך טוב, ושורש הכל הוא הרצון. וממנו בא המחשבות שלו בענין זה עי"ד חכמתו ובינתו ודעתו בא אל התבונה של הנהגות שלו, וחושב ויודע ומתנהג במדות טובות, וכן הולכים דבוריו ומעשיו, והדבורים ומעשים שלו נקראים ים סוף לשון סוף. שבא הרצון מכח אל הפועל לגמר וסוף להיות טוב, וכן המעשים והדבורים הכל א', וכמו שאמרו רז"ל עקימת שפתיו הוה מעשה, ובפשוט שזה הטוב בדבריו ומעשיו שלא יחטא ומהדבור בא מעשיו וכן עקימת שפתיו כנ"ל הוה מעשיו. וכן נמי המחשבות הוא סוף, כי גם בזה עובד אדם כ"א שבכלל בעולם המחשבה או בזה ג"כ. ולמה נקרא ים משום ששם הנחלים הולכים האיך להתנהג במדותיו ודבוריו ומעשיו, וכן המעשים ששם בא הסוף של הנהגות טובות והנה מצוה גוררת מצוה. וכן כל הקדושה הוא אין סוף. והבא לטהר מסייעין לו, וכל מה שמתקדש נכנס יותר ומקרי יותר בא לטהר ומסייעין לו יותר, וכל מה שחושב להיות טוב ולהתנהג בטוב בא קדושה וכח להרצון הנ"ל יותר, וכן במעשיו כל מה שמתנהג בטוב מתקדש ומצוה גוררת מצוה ע"כ נקרא ים, ובשביל שה' מוצאו' הפה, וכן עוה"ז נברא בה'. נקרא המעשים שהוא בעה"ז ה'. ואין דבר שבקדושה פחות מעשרה, וה' פ' יו"ד הוה ים, וכן י"ל כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא. כי אוהב כסף הוא דבר הכסוף. כמו נכסוף נכספת לבית אביך, לא ישבע כסף כי הבא כו'. ואדם מקדש עצמו מעט למטה מקדשין אותו למעלה הרבה כידוע וזה והים איננו מלא כי אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת תמיד כנ"ל, והנה כתיב אשר שמתי חול גבול לים, הנה הגבול לים הוא הגבול לים הנ"ל שלא תהיה הנהגות האדם במה שיש ביטול העולם וכרות' ר"ל, הן בענין המחשבה, והן בדבוריו ומעשיו, הגבול לים הוא היראה והענוה, וחול היא הענוה, והאומר לוים עד פה תבא, בענין הפירוש הנ"ל קאי טל היראה, (וזה ואשבור עליו חקו. וכן חק עולם ולא יעברנהו קאי על היראה שלא יעבור, וזה חק הלכות התורה שנקרא חק) והנה הנ"ל נקרא רגל, כו הוא סוף מדרגות עליונים כנ"ל, כ"א לפי המדרגה שלו, והנה שמעתי בשם הרב המגוד מראוונא ז"ל פי' על אף ידו יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, ידי נקראת היראה, שאינה עדיין העיקר כמו יד שמאל באדם, וימיני נקראת האהבה, כשאדם במדרגה טובה יותר יתנהג באהבה, שהוא עיקר רצון אל, ומן הסתם כשהוא במדרגה פתוחה ביראה עכ"פ וי"ל שנקרא ידים שבהם נותן תענוג להבורא ב"ה ומקבל ממנו כל שפע כנ"ל, אדם מקדש עצמו מעט כו', והנה יש צדיק שנכנס כבר מעולם היראה לעולם האהבה כי ה' אתו, והנה כתיב ויאמר אל תקרב הלום של נעלך מעל רגלך כו, י"ל דהנה איתא לעולם ימכור אדם כל מה שיש לו ויקח מנעלים לרגליו כו', שרגלים נקראים הגשמיות, וכן נמי הדבורים והמעשים שהם סוף המדרגות כנ"ל הוא לשון רגלא וכן נמי לענין הנשמה ששורשה למעלה ומתפשטת למטה מתלבשת בגוף כל מה שאפשר, וכיון שהוא בסוף התפשטות נקרא רגלו. וזה וקח מנעלים, כמו ברזל ונחשת מנעליך, לסגור ולשמור הרגלים שלא לחטא כנ"ל, והנה איתא אין הלום אלא מלכות. כי הנה היראה נקראת מלכות, כי הוא עול מלכות שמים, וכמו בשאול המלך כתיב זה יעצור בעמי, על שהמלך עוצר בעם שלא יעשו כל אות נפשו כ"א כחפצו. ונראה לו כן נמי היראה. ע"כ נקראת הלום, כמו האומר לים עד פה תבא. והלום לשון פה תבא שהוא גבול ומנעל לרגליו כנ"ל. וזה י"ל אמר לו הקב"ה צא מעולם היראה אינך צריך לשמור עצמך כ"כ, טוב יותר שאתה תהיה רק עוסק בדביקות ועשיית רצונו ותהיה היראה טפלה אליך כו אהיה עמך, וזה אל תקרב, פי' אלי להתקרב אל הבורא ב"ה, כי הצדיק מתקרב תמיד הלום בעולם היראה, של נעלך מעל רגלך כי המקום כו' אדמת קודש הוא. שהגוף כבר קדוש. וכן י"ל שאתה בעולם האהבה על היראה, והיראה נקראת אדמת קודש כידוע, וזה י"ל ויקם מלך חדש על מצרים. הוא גבול לים הנ"ל, לא היה עוד היראה דוקא לגבול ושמירה כ"א באהבה העיקר, וזה מלך חדש כו' שהשמירה נקרא מלך כמו ועצור בעמי, על מצרים אשר לא ידע את יוסף. כי האהבה נקרא יוסף כנ"ל כמה פעמים נ"ל, וזה ובית יוסף להבה כי מאהבה בא התלהבות והאהבה מוסיף אהבה תמיד, ורצונו להוסיף תמיד תענוג לו ית' וכמו אוהב כסף לא ישבע כו', גם עי"ז האהבה אוהב ממילא את אוהביו ית' הם ישראל, ומתאוה שיוסיף להם כל טוב תמיד. משא"כ להרע ר"ל אינה נקראת יוסף, כי נקרא ר"ל הסתר פנים, ממילא בא ר"ל כל רע, משא"כ הטוב נקרא הוספה שמוסיף אהבה בעצמות כביכול, וזה יוסף פי' ה' תמיד והיראת נקראת את יוסף שהיא עם האהבה, שמי שיש לו אהבה גדולה לו ית' יש לו נמי הוראה ממילא, ע"כ נקראת את יוסף כנ"ל, וזה אשר לא ידע את יוסף, כ"א האהבה העיקר, וזה מלך חדש, כי האהבה מתחדשת תמיד כנ"ל, והנה מצד היראה לבד אינו עובר שום עבירה קלה כי מתירא, אך איתא כל מעשיך יהיו לש"ש, ואיתא בקדושין על אשר לקח נכדו על ברכיו א"ל חתנו היא מקודשת איתא שם הוא סבר כאידך דשמואל כל מעשיך יהיה לש"ש ע"ש, וכן פשיט גדולה עבירה לשמה, בשביל אהבתו שמשיג שמזה תמשוך קדוש שמו ית' אינו חושש אפי' אם נראה חשש עבירה, והוא נקרא איש האלקים, פירושו על היראה, כי היראה טפלה לאהבה, ומי שיש לו אהבה יש לו יראה ממילא נמי כנ"ל:
שם וימת מלך מצרים ויאנחו כו', י"ל לפי פשיטו דהנה היה נראה להם הרגילות שכן ראוי להם לעבוד, אך אח"כ שמת מלך מצרים ונסתלק מעט המסך מבדיל. אז הבינו והיה צער גדול להם על עבודה. כי אז נפתחו עיניהם והיטב חרה להם. שבני אל חי יהיו משועבדים אז ויזעקו: