זכרון זאת (לובלין)· רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ
פרשת וארא
וארא כו'. פי' רש"י וארא אל האבות, דהנה אנו מתפללים אלקי אברהם אלקי יצחק כו' ואח"כ האל הגדול כו', י"ל דהנה איתא אין אבות אלא שלשה. י"ל דהנה יש ארבעה יסודות והוא לשון חיות של כל העולמים, כמו שאיתא העולם עומד על עמוד א' וצדיק שמו דכתיב וצדיק יסוד עולם והצדיק נקרא חי, כמו ובניהו בן יהוידע בן איש חי, וכן גם במותם נקראו חיים. והנה כתיב ואתה מחי' את כולם, פי' תמיד, וכן כתיב מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית, ומה שאומר בכל יום תמיד, הלשון כפיל, י"ל בכל יום הייתי סבור פעם אחת בכל יום, וכן תמיד לבד, הייתי סבור או פעם אחת בשבוע, או פעם אחת בכל יום, ועתה פרושו תמיד ממש בלי הפסק, והנה איתא שהעולם נברא בחכמה בינה ודעת, וכמו שכתוב ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה, ובדעתו תהומות נבקעו, ודאי גם מחי' על ידם. והנה צריך חיות רוחניות לעולמות הרוחנים ולנשמות ולגופים. ובגופים הם היסודות, והנה הכל הוא בשם הוי' ב"ה, והם ארבעה אותיות, וארבעה יסודות, והלא שלשה הם חב"ד, אך דעת כולל שני בחינות, וכן הפי' דעת הוא התחברות, וכמו והאדם ידע, וכן דעת כולל אהבה ויראה, כמו שנכתב לקמן אי"ה, והנה השורש הוא השלשה יסודות, והעפר הוא המקבל והשורש לשלמטה, כמו שאיתא הכל היה מן העפר אפילו גלגל חמה, והנה הארץ מרומז בה' בפרט ארץ ישראל, והאבות שרשם בשם יה"ו דשם הוי' ב"ה, ומזה בא החיות לכל כי גם הטל של תחי' בב"י יהי' מהג' אותיות בשורש אדם גימ' ט"ל ד"ל ובזה י"ל וארא אל כו' דהנה מי שזוכה לשורש החסד ואהבת הבורא ב"ה פותח לו הבורא ב"ה חכמתו משיג רוממות אל ית'. ושלחכמתו אין שיעור והחכמה שנתן בכל ברואיו נמי אין שיעור וסוף ומתבייש מלפניו ונעשה כאין בדעתו, וזה בא מב' טעמים, א' כי אהבה גימט' אחד. ובפשיטות מי שהוא אוהב לאדם הוא עמו בלב אחד כאיש אחד, עי"כ משיג מחכמתו ית' ומשיג שאין לה שיעור, שאי אפשר לנברא להשיגה כי אין לה סוף, ועוד טעם מפני שאהבה גורם מעט גדלות וחוצפא כמו באדם שדש בי'. וע"כ גם נקראת גדולה ובפשיטות הוא כן כי יראה גורם צמצום, כמו שכתוב ראוני נערים ונחבאו, משא"כ אהבה, ובודאי בשטת שיש באדם התדבקות לו ית' אין פחד, כי הגדולה הוא לחי העולמו' רק אח"כ כשמתמעט התבערה הגדולה כי הולך הוא האדם והורידה מעט הוא צורך עלי' יותר. וגם כתיב והחיות רצוא ושוב שלא תבא גאוה לאדם מזה המדה של גדולה עי"ד השגת החכמה נעשה האדם בעצמו כאין לפניו ית'. וזה י"ל והחכמה מאין תמצא בשביל אין שיהיה אדם בעצמו כאין בשביל זה צריך חכמה. והנה משיג את הבורא ב"ה עי"ד חכמה. וזה היה, דרגא דא"א ע"ה, וי"ל שע"כ נקרא אברהם, וכן קודם אברהם לשון אב על שורש החכמה שנקרא אב, על שהוא שורש לכל, כמו שכתוב כולם בחכמה עשית כידוע, ומי שהוא עובד את הבורא ב"ה במדת יראה ופחד צריך שלא תהיה לו עצבות ועצלות, וגם בשביל להיות לו גם אהבה נותן לו הבורא ב"ה בינה ומבין חסד אל וטובתו עלינו ומהבינה משיג חסדו ית', ומשיג שבמקום גדולתו יש ענותנותו נותן לו אהבה וחשקות אליו ית' להודות לו, כי לולא זה היה מונע מפחדו ית' ומהדר גאונו לשבחו ית', כי מה הוא האדם לפניו ית' לדבר אליו ולזכור שמו. נמצא יש לו ג"כ אהבה ויראה, וכן להקודם אהבה ויראה כו' וזה משיג את הבורא ב"ה עי"ד בינה שמבין חסדו וטובו, פי' השי"ת מתגלה אליהם עי"ד מדת חכמה לזה ובינה לזה, ויש עוד מדרגה שלישית מי שכוונתו לו יתברך לנחת רוח שיתפאר הבורא ב"ה בו וכל מעשיו הוא לשם שמים, ופעמים עובד באהבה ופעמים ביראה, כדי להיות לו לנחת רוח ומפאר ליוצרו, וזה משיג דעת התחברות חכמה ובינה, כשהוא עובד באהבה צריך להשיג חכמה כנ"ל, וכשהוא בפחד בינה כנ"ל כי זה משיג שורש הכל כיון שכוונתו לו להתפאר הוא כמתדבק בגופא דמלכא מתגלה אליו ית' בדעתו, וזה י"ל אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב, שהבורא הוא אלקיהם, לזה עי"ד חכמתו כו' כנ"ל, ואין נזכר לו כראוי כפי שאמרתי, ואח"כ אומר האל הגדול הגבור והנורא על מדת אהבה ויראה ותפארת, שגם זה בא ממנו ית' והאבות היו מאותם השרשים, וזה י"ל וארא אל אברהם יצחק כו' פירש רש"י האיך נגלה ז"א אל האבות השיגו הם החב"ד כו' שהם אבות לכל שבהם ברא יתברך הכל ומחי' הכל, ואומר הפסוק באל שדי פי' נגלה אלקותו אליהם באבות כפי מה שהיה די להם וזה אל שדי שיהיו יכולים לסבול ושמי ה' לא נודעתי להם, כ"א נראה להם ולא נודע הוא יותר שזה נשלם בא"י, ועדיין לא נגמר הנתינה וכנ"ל, ומה שכתוב אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים כו', כתיב לתת את ארץ כנען כו' לכן אמור כנ"ל אני ה' וכתיב והבאתי אתכם אל הארץ וגם אח"כ לא פסק הגם שאנו בגלות כמו מי שיש לו אשה הגם שהוא בדרך זווגא עילאה משתכח עמיה הגם שהוא בלא אשתו משא"כ למי שלא נסב:
שם ושמתי פדות בין עמי כו' דהנה איתא בבריאת עולם באו כל אותיות התורה להתחיל התורה בהם, באת הפ"א לא רצה יתברך להתחיל ממנה. הגם שנקראת פדות משום שהפדיון הוא ואתן אדם תחתיך ולאומים תחת נפשך, וכן נתתו כפרך מצרים כו', ורצונו ית' להטיב כ"א מוטב ליתן עובד כוכבים תחת ישראל שלא תהיה לישראל שום יסורין אך טוב הוא אם טוב לישראל ואין [אולי צ"ל וא"צ] לפדיון תחתיו, וזה י"ל ושמתי פדות, פי' עובד כוכבים חלף ישראל, בזה נודע ההפרש בין עמי ובין עמך. וסיפא דקרא י"ל דהנה כתיב ויכם דוד מהנשף עד הערב למחרתם, י"ל דהנה יש מחר שהוא לאחר זמן, והנה נשבע הקב"ה בכסאו למחות זרעו של עמלק מפני קנאת הברית וזה יהיה עכ"פ, וזה י"ל דוד הוה כיון בהכאתם לקרב מחייתם, כמו שפעל אלישע הנביא בחץ תשועה בארם, וזה ויכם כו' למחרתם, לעשות פעולה לקרב מחרתם מה שתלוי עליהם להיות מחר לאחר זמן (להקדים), וזה למחר יהיה האות הזה, קאי על ההפרש ביני ובין עמך, הם האומות במחיית זרעו של עמלק וכן י"ל יהיה האית והזה. שתהי' קנאת הברית בו שנקרא אות הזה, ויותר נשכח: