זכרון זאת (לובלין)· רבי יעקב יצחק הלוי הורוויץ
פרשת אחרי
בזאת יבא אהרן אל הקדש כו'. דהנה כתיב פתחו לי שערי צדק כו' נשכח. ושורש הדבר הנזכר כי היראה שאדם חוזר בתשובה ורוצה לילך בדרך אמת. הוא התשובה תתאה נקראת צדק שרוצה אז להתנהג בצדק והוא היראה, משא"כ אם משיג מדרגת אהבה אינו חושש כ"כ לפעמים לדקדק כ"א רק הדבקות בבורא ב"ה ולפעמים נראה לבני אדם שאינו מתנהג כשורה, כי אהבה מקלקלת השורה, ע"כ אז אינה נקרא' צדק. והנה המדרגה ראשונה נקרא' זאת, על שנראה לעין מה שמתנהג כראוי ע"פ התורה, וזה י"ל בזאת יבא אהרן אל הקדש למדרגות יותר עליונות ממנה ומפ' איך תהיה התשובה הנקרא זאת, (כי התשובה עילאה באה מרוב אהבתו ית' מצטער מאד ומתמרמר על פגמו ועברו רצון אל ית'. כי משיג חסדו ואמתו וקשה לו מאד ובוש הוא מאד מלפניו מרוב השגתו ית' (שמשיג שאין סוף להשגה). וזה נקרא' מעין תשובה עילאה). וזה אומרו בפר בן בקר לחטאת. פר הוא קשה כמו מרחיקין משור תם על גבורתו וכעסו, וזה הוא שיתגבר מאד על יצרו בכח גדול ואיזהו גבור כו'. וזה בפר בן בקר. פי' שיבא לו על ידי שיבקר מעשיו שיפשפש במעשיו, וזה בן בקר לחטאת, לשון חיטוי שיוטהר עי"ד זה מעונותיו, ואיל, גם הוא י"ל לשון חוזק, לעולה, שיתגבר לעלות למעלה למעלה. וי"ל עוד לשון איל בקמץ תחת היו"ד על זריזות כי לזה צריך זריזות להתדבק אל ה' ית' וזה ואיל לעולה, כי אין נקודות בתורה כמו שאי' בשל"ה ז"ל עי"ד זה. כתונת בד קודש ילבש כו'. י"ל על אהבה שיבא לו עי"ד זה יעשה לו חלוקא דרבנן מצד אהבה שמרומז בלבן:
עוד צדק לבשתי וילבישני, שייך לפסוק בזאת יבא אהרן אל הקדש כאשר כתבנו לעיל. וכן כאן צדק לבשתי. לבושי יראה מזה חלוקי דרבנן וילבישני מאהבה, ועוד פשוט כמו שפרשו רז"ל שיש מי שלובש מלבוש נאה ואינו הגון להלבוש אך אני לא כן אמר איוב כ"א צדק לבשתי וילבישנו הוה הצדק נאה לי, ויש לפרש בענין הפירוש הנ"ל שצדק הוא היראה י"ל כן דהנה כתיב מי יתנך כאח לי יונק כו' אמצאך בחוץ כו' גם לא יבוזו לי. הוא פשוט כי מי שיש לו דביקות גדול בהבורא ב"ה, גם בדרך ובעיר ובכל מקום הוא זוכר אותו ית'. משא"כ מי שאינו דבוק כ"א בית הכנסת ובית המדרש, יכול לזכור בהבורא ב"ה. כי האויר משם נקרא אוירא דא"י המחכים. וכתוב הן יראת ה' היא חכמה. וכן אמרו רז"ל עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות לקבוע בא"י ובחוץ להם קשה הדבקות. כי מקרי אויר ארץ העמים. וכן פרשנו ואפשר הוא בר"מ אלשיך ז"ל שמח זבולון בצאתך ויששכר באהליך, כי זבולון נקרא הדבק בהבורא ב"ה כמו וזבלנו אישי ובית זבול לך, ויששכר נקרא שאינו רק עוסק בתורה הרבה, ואיתא בזוהר כי הם נקראים דגי הים כיון שפורשין מן המים מיד מתים, כן הת"ח שאין להם דבקות אם אינם מתמידים בתורה קשה להם. משא"כ הדבקים בה' ית' בכל מקום אפילו בשוק ובדרך שאי אפשר להם לעסוק בתורה טוב להם. וזה שמח זבולון בצאתך ויששכר רק באהליך, וזה י"ל מי יתנך כאח לי וכו' אמצאך בחוץ, אפי' חוץ לארץ וחוץ לבתי כנסיות ובתי מדרשות אמצא אותך ואשקך, פי' אתדבק בך כי נשיקה היא דבקות, וי"ל עוד לשון משקה אשקה את העולמות מעם שפטך הטוב, וזה אשקך, גם לא יבוזו לי, פי' לא יעשקוני לשון ביזה, וי"ל עוד לשון בזיון כי מי שהוא דבוק בו ות' כראוי וסר ממנו חטאות נעוריו כבר אין מלעוגין עליו כלל כנ"ל צדק לבשתי וילבישנו, וזה כל שרוח הבריות נוחה הימנו כו', וודאי מי שעובד את ה' ית', הגם שמלעוגין עליו לא ינוח בשביל זה, כ"א שעדיין לא נגמר כראוי בעוד שמלעיגין עליו, הגם שגם מצדיק גמור נמצא ליצני הדור. כ"א שאין אנו מדברים רק בסתם ורוב בני אדם המכירים אותנו, וזה גם לא יבוזו לי:
ושמרתם את חקותי כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה'. י"ל דהנה יש מי שעובד את ה' ית' לפי שכלו לבד, כמו האבות שקודם מ"ת. אך מי שעובד כן צריך בדביקות דוקא דאל"כ לא נחשב. משא"כ אם עוסק ע"פ התורה גם אם עוסק סתם הוא טוב, כי יש בה חיות כיון שהוא ע"פ התורה, וזה ושמרתם כו' אשר יעשה אותם האדם וחי בהם אני ה', כי יש בהם חיות אני ה' יש בהם וי"ל עוד אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, פי' אם יעשה אותם האדם ויהיה חי בהם בדבקותו ית'. אני ה' פועל ממילא גם המתק' הדינין, כי אני מרומז בדין כי המראה גבורות וכעסים אומר ראו כי אני הוא וכמו שכתוב בתורה ראו עתה כי אני אני הוא. ממה שיעשה נקמות בעובדי גלולים, וזה אני ה' יהיה רחמים וגם י"ל לקשר כנסת ישראל בו ית':
בפ' אחרי סוף פ' יוה"כ פ' והיתה זאת לכם לחקת עולם כו' ויעש כאשר צוה ה' את משה, אין שייכות זה כלל לצווי עבודת יוה"כ, עכ"פ פסוק בפ"ע היה לו להיות שאהרן עשה. ועוד הוא לכאורה למותר כי ודאי אהרן עשה כאשר צוה ה', ורש"י פי' שלא לבשן לגדלותו כו', לכאורה ג"כ תמוה וכי תעלה על דעתך שאהרן יהנה בכבוד תורה או עבודה ומכ"ש להתפאר וגדלות חלילה. וזה י"ל דהנה מצינו באלישע הנביא ועתה קחו לי מנגן כו' פירשו רז"ל שנסתלקה ממנו השכינה עו"ד כעס והוצרך למנגן, והנה במשה רבינו לא מצינו כן הגם שכעס לפעמים עד שבא לכלל טעות, לא הוצרך אח"כ להתפעלות להשראות שכינה, כי זה בא מעצבות שבא עי"ד כעס שמרגיש העדר שום רוח נדיבה הראוי להיות בלב האדם מה' ית', ועי"ד כעס נראה שמסתלק ממנו ובשביל העצבות הוצרך למנגן, דאל"כ מה מועיל מנגן להשראות שכינה אלא לשמחו כי ודאי החטא של הכעס לא תמנע אותו מהשראות שכינה כי כוונתו לשמים היה וממילא בא עי"ד מה שהוא חרד על רצון הבורא ב"ה, והנה משה רבינו כתיב עליו בכל ביתי כו'. לא היה לו עצבות בשביל זאת ובלא זה היה עניו מכל האדם ולא היה חושש על עצמו כלל וכדאי' בזוהר ממנו. ע"כ לא הוצרך למנגן כי לא היה לו שום עצבות, והנה כשיש לאדם עצבות מותר לשמוח מעט עי"ד עולם הזה וכיוצא בזה, או שום מדרגה שחננו ית' כדי לבא עי"ד זה לשמחת הבורא ב"ה, ושלא ידחק רגלי השכינה בעצבות כדאי' בתקוני זוהר הגם שהוא כמו נהנה בכבוד תורה הוא המדרגה שחננו ית', הלא לש"ש כנ"ל והנה אהרן לא הוצרך לזה כלל כי לא היה לו עצבות כי היה למדרגת משה קרוב, וכדאי' מלמד ששקולים הם וכן ונחנו מה ואהרן מה הוא, וזה י"ל שלא לבשן לגדולתו פי' כנ"ל, שלא להיות לו עצבות עי"ד מיעוט האור וזה לגדולתו, גם זה לא חשב שום פעם כנ"ל. אך דקדוקים הראשונים י"ל ששייך נמי להצווי דהנה ידוע שאנו עם בני ישראל נקר' בשרשנו כנסת ישראל ששרשנו הוא חד. אך מחמת חטאים יתפרדו כל פועלי און. והנה עי"ד תשובה מאהבה נעשים עבירות כזכיות. והנה ביה"כ ראוי ללבון עונות הוא לעשות כזכיות וזה יאמר לכפר על בני ישראל כו' עי"ד זה ויעש למפרע פי' הישראל כאשר צוה ה' את משה. פי' העבירות הוה שעשה מצות ע"כ נקראים באחדות ויעש. כי אם אין עבירות אנו חד מצד השורש: