זכרון אהרן· רבי אהרן הכהן
פרשת ויחי
ויחי יעקב פירש"י למה פי זו סתומה שכשמת יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד. וצריך ביאור דהא לא התחיל השעבוד עד אחר מיתת יוסף?:
ונראה דהנה איתא בגמ' כל הסומך על שולחן אחרים עילם חשך בערו וזה מפני שצריך להיות נכנע ושפל ומשועבד תחתיו ליתן לו הודי' ושבח כמו שאמרו ז"ל עבד לוה לאיש מלוה ומכ"ש במתנה. והנה גם יעקב ובניו כשבאו לארץ מצרים ואחזו וישבו בארץ גושן אף שהי' להם כל טוב ע"י יוסף שהי' מושל בכל ארץ מצרים בכל זאת לא שוה להם ולא הי' מקבלין כל זאת בשמחה לפי שעי"ז היו צריכים להיות מוכנעים להם בעבור הגמול שבא להם מידם לכך לא הגיע להם בשלימות נכון. אמנם בעוד שהי' יעקב אביהם חי לא חסר להם מאומה אף בדבר זה שהרי אמרו בגמרא מי כשבא יעקב למצרים פסק הרעב בזכותו שהי' מגין עליהם ועיני מצרים תחזינה מישרים שעל ידי זכותם באה להם הברכה בארצם והי' לכבוד להם כשבא איש אלקים כזה בארצם לכן מתחלה היו מקבלים אותם בשמחה ולא היו צריכים להיות מוכנע תחתיהם אבל מיד כשמת יעקב הלך מהם הכביד וערבה להם השמחה שלא הי' לאנשי מצרים שום טובה מהם וכבר נודע לכל מדת אכזריות שהי' למצרים ולכך היו צריכים להיות נכנעים ומשועבדים לפניהם כעבד לה לאיש מלוה וזה הי' הסיבה שעולם חשך בעדם מגודל הכנעה שהי' צריך להיות להם, וזה כוונת המדרש משמת יעקב ולא הי' למצרים שום טובה מישראל עוד נסתמו עיניהם ולבם מצרת השיעבוד כלומר ע"י ההכנעה ואין כוונתו על ענין עבודה: והנה זה שרמז הכתוב לנו בפ' סתומה בין פסיק ויחי יעקב ובין פסוק למעלה שאדרבא האי ויחי יעקב בארץ מצרים מורה שהיו להם נחת יקר וגדודלה בישיבה זו ולמה מרמז זה דווקא כאן וכי הי' זה סיבה לצרת השיעבוד ונלאמ"ו להוסיף על זה שזה הי' שפיר הגורם לצרת השיעבוד מתוך שהי' להם ששון ושמחה בחיי יעקב אביהם דהנה איתא במדרש על מה שנאמר זכור ה' מה הי' לנו הביטה וראה את חרפתינו השכחה מצוי' בנו ואין השכחה מצוי' בך:
הנה כוונת המדרש בזה נסתרה מהבין, ונראה דהנה ידוע הוא ונוכל לכל האיך גדלו הצרות לעינוי נפש ישראל משגלו מתוך שהיו מתחלה ברומו של עולם בארץ זבת חלב ודבש לא חסר בה כלום ועתה כשגלו מארצם ונחלתם נהפכה לזרים נפלה לארץ נזרם אז הי' ניכר שברם הגדול אך עתה בעוה"ר אין אנו מרגישים שאנו יושבים תחת הגלות ומוכים ונהרגים וזה לפי שעינינו לא ראו כל טוב שהי' להם בעת הרמת קרנם של ישראל ואנו מלומדים עתה לסבול מכות לכן אין אנו מרגישים הצער ולא ניכר ונראה לנו השבר הגדול שהשברנו והיגון והאנחה שנפלו עלינו וכבר נעשה לנו לטבע אבל אבותינו שהי' להם ששון ושמחה הם הרגישו את תוקף הגלות בכל עוזו והכירו שפלותם והעדר כבודם אבל ממנו כבר נשכחו ימי שמחתינו והצלחתינו לכן אין אנו מכירים את תוקף גלותינו כי כן הוא טבע האדם אבל הנביא ביקש מהשי"ת שירחם עלינו ויראה בשברנו ולא כדי הלחץ שאנו מרגישים בו עתה כ"א כפי השבר הגדול שהרגישו בו אבותינו בעוד שלא נשתכח מלבם עת הצלחתם וכפי זה תנקום נקמת דם עבדיך השפוך ותשוב גמולם להם וזה שאמר זכור ה' יקר וגדולה שהי' לנו מתחלה ועתה הביטה וראה את חרפתינו ואלו השנים יחד יזכור לנו הקב"ה ואז בודאי ירחם עלינו וזה שאמר אין השכחה מציי' בך ועתה מכיר גודל שברינו וזה שהתפלל דהמע"ה שמחינו כימות עניתנו שנות ראינו רעה שתשאחנו מעגמת נפשינו כפי הענין שעיניתנו מתחלה כלומר שהי' ניכר לנו גודל שברינו וזה שנות ראינו רעה וכפי ערך זה תשלח לנו ישועה והנה גם יעקב שחלפו ועברו עליו צרות רבות עד מאד כמו שאיתא במדרש לא שלותי מעשיו ולא שקטתי מלבן ולא נחתי מדינה ויבא רוגז של יוסף וכמה שנים ישב בצער על אודת יוסף בנו להתנחם ולכך כש לקח את אביו ואת אחיו למצרים ונתן להם כל חפץ לבבם נתהפכו כל ימיו וימי בניו לטובה ועי"ז נכפלה להם הצרה אחר מיתת יעקב שהיו צריכים להיות נכנעים ומושפלים תחת מצרים ובשעה נתהפך להם הששין והשמחה ליגון ואנחה ולכן רב טיב שהיו להם בעוד שיעקב חי זה הי' סיבה להגדיל צערם אח"כ כי בהעדר הדבר ניכר ערך הדבר וזה שמרמז לנו הכת ב בסתימת פסוק ויחי שע"י שחי יעקב בארץ מצרים ברב טוב עי"ז כשמת יעקב נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרת השיעבוד וההכנעה א כי עי"ז נתגדל צערם ושבים:
ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה וגו' כתב רש"י ז"ל בשם מדרש רבה למה פרשה זו סתומה לפי שכיון שנפטר יעקב אבינו נסתמו עיניהם ולבם של ישראל מצרות השיעבוד ולכאורה ק' הא אדרבא הפרשה התחלה בויחי יעקב י"ז שנה, ועוד הא לפי האמת לא היו בשיעבוד וגלות כל זמן שא' מבני יעקב הי' חי כמו שאמרו חכז"ל שהפסוק בפ' שמות מעיד על זה שאמר וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא ובני ישראל פרו וגו' ואח"כ ויקם מלך חדש וגו' ונ"ל לבאר דברי המדרש דהנה על פי רוב אומות העולם אינם שונאים את ישראל רק מחמת קנאה והוא מפני שבני ישראל הם חכמים ונבונים ויודעים את התורה ועי"ז יודעים לכלכל את עניניהם וצרכם על אופנים שונים במשא ומתן במלאכה ושאר חכמות אבל אומות העולם רובם עסקם ופרנסתם מן הקרקע שהיא המלאכה היותר גרועה וכבידה והתועלת מעוטה כמו שאמר רבא ביבמות דף ס"ג מאה זוזי בעסקא כל יומא בשרא וחמרא מאה זוזי בארעא מלחא וחפורה וגם שאר האמוראים מביאים משלים על דרך זה שם והנה האיש החכם מסתיר הינו ועשרו מעיני העכו"ם שלא יקנא לבו בו ולא יבוא לשנאתו לא ילך עמו לבתי משתאות ולבתי תרטיאות כמו שאמר יעקב לבניו למה תתראו הלא ראינו שאמרו פלשתים ליצחק אבינו לך מעמנו כי עצמת ממנו מאד ויקנאו אותו פלשתים שאם היהודים מראים עצמם לעכו"ם שהם מוצלחים ע"י שמראים להם הונם ורכושם אז הגוים מקנאים אותם ושונאים אותם ומרבה הגלות על ישראל ולפי"ז יובנו דברי המדרש כי לסוף הפרשה של ויגש כתיב וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחז בה ויפרו וירבו מאד, הנה זה הלשון כתיב גם בפ' שמות ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד ותמלא הארץ אותם וכתיב אחריו ויקם מלך חדש והי' קשה להמדרש למה התחיל שם הגלות המר ופה בפ' ויגש לא כתיב אחריו שהי' גלות וע"ז אמר שהתירה הקדושה עצמה מישבת זאת הקושיא שלכך נסתמה פי ויחי אל סוף פ' ויגש לומר לך כל זמן שיעקב אבינו הי' חי הי' מצום ומוכיחם שלא יראו את עצמם למצרים בטובם הונם ועשרם שלא יעוררו קנאה ושנאה אבל אחר שמת יעקב אבינו ע"ה ולא הי' מי שיוכיחם ויזהירם על זה והם עצמו מאד מאד ותמלא הארץ אותם כלומר כל אנשי הארץ היו יודעים ורואים את הצלחתם וטובם כמו שאמר המדרש שהיו הולכים מרב טוב לבתי טרטיאות ולבתי קרקסאות בגאוה והי' עיניהם סתומים מצרות השיעבוד כלומר שלא הביטו ולא נתנו אל לבם להבין שזה יביא להם את צרות השיעבוד ולכן באמת ויקם מלך חדש וגו':
ויקרבו ימי ישראל למות וכו' ועשית עמדי חסר ואמת ופירש"י חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת וק' לפי"ז הויו של ואמת הוא מיותר דהול"ל ועשית עמדי חסד אמת ועו"ק אמאי שנה ושילש דבריו באמרו אל כא תקברני במצרים ונשאתני ממצרים וקברתני בקבורתם ונ"ל דאיתא במדרש רבה על פסוק אל נא תקברני במצרים שאמר יעקב ליוסף בשבילך ירדתי למצרים לכך נאה לך להעלותי ממצרים אמנם עפ"י טענה זו אין מוטל על יוסף רק להוליכו ממצרים אל המקום אשר משם הלך יעקב בשבילו למצרים אבל אינו מחויב להוליכו אל מערת המכפילה לקבור שם את יעקב כאשר ציוהו וע"כ ביקש זאת ממנו בתורת חסד וזהו שאמר חסד ואמת תעשה עמדי והיינו מצד האמת מחייב אתה להוציאני ממצרים כי רק בשבילך ירדתי למצרים ועז"א תחלה אל נא תקברני במצרים ואח"כ מבקש ממנו בתורת חסד ואמר ושכבתי עם אבותי וקברתני בקבורתם במערת המכפלה ודוק:
ועשית עמדי חסר ואמת אל נא תקברני במצרים. ופירש"י ז"ל חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול:
הנה דבר זה צריך ביאור אם זה חסד מובדל משאר חסדים שהוא אמת מפני שאין שייך בו תשלומין א"כ למה צריך ליעקב לפרטו בשם שהרי בעצמו נודע שהוא חסד של אמת ועוד יש להבין הרי גם כאן שייך תשלום גמול שהרי הקב"ה נותן שכר מצוה וכמ"ש בתהילים לך ה' החסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו כלומר באדם אין שייך חסד באמת שעושה בחנם שהרי הקב"ה נותן לו שכרו אבל הקב"ה עושה חסד עם האדם ששייך בו אמת כי אין לו שום תשלום גמול כי אם תצדק מה תפעל לו ורק בתורת חסד הוא נותן לאדם שכר וזה שאמר לך ד' החסד כלומר רק אצלך שייך חסד שאתה עושה חסד עם האדם ואין לך ע"ז שום תשלום גמול מן האדם אבל באדם אין שייך לומר חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו ולא בחנם הוא עושה ונ"ל לבאר כוונת הפסוק שצוה יעקב שיעשה עמו חסד של אמת דהנה כתיב במעשה הצדקה נתן תתן לו ואל ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלקיך הנה הבטיחנו הקב"ה בפי' שכר מצוה כמאמרם ז"ל עשר בשביל שתתעשר והנה צריך להבין הרי עינינו רואות שהרבה אנשים עוסקים במצות צדקה ולא יועיל להם אך הענין הוא בנתינת הצדקה אין הנתינה בעצמה די לקיים מצית צדקה כי אם בתתו הצדקה בשמחה ובטוב לב ולא יבוש העני בתתו לו ואל יתן לו מפני ההכרח שהוא בוש לשלחו ריקם מלפניו או מחמת אחרים שנותנים נותן גם הוא כי אם שיתן בשמחת לב לעשות רצון קונו כי זהו עיקר בעשיית המצוות לעשותם באהבה ושמחה כמש"ה תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה וכו' ועל הנתינה בעצמה באמת אינו מגיע לו שום שכר שהרי הכל של השי"ת כמאמרם ז"ל תן לו משלו שאתה ושלך שלו ותשלום השכר אינו כ"א הרצון הטוב ושמחת לבו וזה שאמר בתהילים אשרי משכיל אל דל ביום רעה ימלטהו ה' היינו שיתן לדל בסבר פנים יפות שלא יבוש העני אזי מעשה הצדקה שלם ושכרו יבא לו ויעמוד לעזרתו וכבר אמרו ז"ל השתדל במצות צדקה ששקולה נגד כל מצות שבתורה וזה הזהירנו השי"ת נתן תתן לו ואל ירע לבבך בתתך לו כ"א בשמחה וטוב לב לעשות רצון הבורא כי בגלל הדבר הזה פי' בשביל שאתה עושה המצוה בשמחה יברכך ה' והנה ידע יעקב שיוסף בתם לבבו יעשה רצונו וחפצו רק התירא פן ירע בעיניו הדבר להוליכו מארצו ונחלתו לפי שפרעה ירצה שיקבר במצרים להביא ברכת ה' בארצו ונתירא יעקב פן לא תהי' כוונת יוסף רצוי' ולא יעשה בחפץ לבבו לכך הזהירו שאל ירע הדבר בעיניו אלא יעשה בטוב לבב ואז יקבל עליו שכר שנקרא חסד של אמת: וזאת אשר אמרתי באסיפת וסעודת הח"ק דפה עירנו ער"ח:
אדר תרס"ג לפ"ק:
ויקרבו ימי ישראל למות ויקרא לבנו ליוסף ויאמר לו אם נא מצאתי חן בעיניך שים נא ידך תחת ירכי ועשית עמדי חסד ואמת אל נא תקברני במצרים וכתב רש"י ז"ל חסד ואמת חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מפצה לתשלום גמול והקשו המפורשים הא אמרינן במס' נדרים דף פ"ג ע"ב הי' ר' מאיר אומר מאי דכתיב והחי יתן אל לבו דיספד יספדוני' דדלוי' ידלוני' דיקבר יקברוני' א"כ גם החסד שעושין עם המתים גומלים לי' ומתרצים שמן המת עצמו אינו מקבל גמול אלא מאחרים ולי נראה ליישב בשאקדים למצוא טעם נכון על המנהג בכל תפוצות ישראל לעשות משתה בכל שנה אי בכל ג' שנים ביום קבוע אצל הח"ק וגם נכתבה ונחתמה תקנה ההיא בתוך שאר תקנות החברה לחוק ולא יעבור מקדמת דנא מאבותינו הקדושים אשר בארץ המה ובודאי הי' להם טעם הגון ונכון לעשות תקנה זו ומאחר שבדור הזה רבים מעמי הארץ מתפרצים נגד תקנה זו בטענה ומענה שאינו נכון לפזר ולחלל ממון של הקדש על אכילה ושתוי' וכיוצא בו ושיש לכסף זה מוצא לדבר מצוה לצדקה עם עניים וכו' ואם כל מה שתקנו הראשונים ז"ל בודאי הוטבעו על אדני פז ואין צריכין חזיק מ"מ יגעתי ומצאתי להביא עליהם ראי' מן השכל ומן הכתיב ומן הקבלה, והיא, שאעפ"י שמיתת האדם הוא מוכרח ומחויב מן הטבע ואין מנוס מפניו ובעל כרחך אתה מת בכל זאת האדם ירא ממנו וחרד מפניו וחיל ורעדה יאחזימו כשיזכור אותו ולכן שמו חכז"ל זה לתקנה ברוקה ומנוסה למי שפגע בו מנוול זה שיזכור לו יום המיתה לפי שאז ילך בוודאי ממנו כל תאות לבו ולא יחטא אי לזאת ימנע האדם את עצמו מלבא אל אסיפת הח"ק כי שם יתיעצו ויתועדו יחדיו על מצית ביקור חולים ושמירתם כשהם סמוך למיתה וגם אח"כ על צרכי קבורה והלוי' ושאר הענינים הנצרכים לב"מ לכן לבל ימנע האדם את עצמו מן המצוה הגדולה הזאת שאין למעלה הימנה לכן תקנו שיאכלו וישתו וועד הזה ועי"ז יבואו שם כי טוב לב משתה תמיד וזה שאמר קהלת טוב ללכת אל בית אבל מללכת אל בית משתה כלומר שטוב לעשות תקין שילכו בני אדם לבית האבל וזה יהי' אם יודעים שבהליכה זאת ילכו גם אל בית המשתה ומ"ם מלכת היא מ"ם הסיבה ונותן טעם לדבריו באשר הוא סוף כל אדם והחי יתן אל לבו ולא ילך לשם כי די' לצרה בשעתה לכן יעשו משתה ואז ילכו שם, וגם מן הקב"ה דאיתא בבא בתרא דף י' ע"א הוא הי' אומר עשרה דברים קשים נבראו בעולם הר קשה ברזל מחתכו ברזל קשה אש מעפעפו אש קשה מים מכבין אותו מים קשים עבים סובלים אותי עבים קשים רוח מפזרתן רוח קשה גוף סובלו גוף קשה פחד שוברו פחד קשה יין מפיגו יין קשה שינה מפכחתו ומיתה קשה מכולם וצדקה מצלת מן המיתה שנאמר וצדקה תציל ממות על כן הנה אמר התנא בפירוש שאעפ"י שגופו של אדם קשה וחזק שיכול לסבול כן הני דברים קשים שאמר קודם לכן מ"מ פחד שיברו ורק תרופה אחת יש לו והוא היין וזה שאמר פחד קשה ויין מפיגו הרי שיפה עשו חכז"ל בתקנתם לעשות חברה סעודה ולשתות כי התכלית גדול שיתיודעי אנשי בני החברה ולא ימנע אותם הפחד מלבוא כדאמרן וכמו שאמר הכתוב תנו שכר לאובד ויין למרי נפש והנה א' מן הג' דברים שהעולם עומד עליהם הוא הגמילות חסדים ובו נכלל גם הצדקה רק שהצדקה רק לעניים וגמילות חסדים בין לעניים בין לעשירים והנה החסד והצדקה שאדם עושה עם העני אעפ"י שיכול לבוא עת וזמן שגם הוא יהי' נצרך לבריות ואז ייטיבו גם עמו כי הוא גלגל החוזר בעולם וכמו שאמר קהלת שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו מ"מ אינו מצפה שיבוא אותו הזמן אבל הגמילות חסד שאדם עושה עם רעהו העשיר הוא מצפה שאם גם הוא יהי' צריך איזה דבר גדול או קטן שגם חבירו יעשה לו טובה לפי"ז מתורצת הקושיא שהקשו המפרשים על רש"י ז"ל שכתב חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה לתשלום גמול שאעפ"י שכל אדם יודע שבוודאי ימות גם הוא וגם הוא יהי' צריך לגמיללות חסד שעושין עם המתים אבל אינו עומד ומצפה על אותו זמן וזה שדייק רש"י ז"ל בלשונו הזהב חסד שעושין עם המתים הוא חסד של אמת שאינו מצפה דייקא על תשלום גמול ודו"ק:
מאמו"ר הגאון מו' י"א נ"י אבדק"ק ס"ה:
במס' תענית דף וי"ו ע"ב ר"נ ור"י הוו יתבי בסעודתא א"ל ר"ג לר"י לימא מר מלתא א"ל הכי אמ" ררי אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט וכו בתר דסעיד א"ל הכי אר"י יעקב אבינו לא מת א"ל וכי בכדי ספדי ספדיא וחנטו חנטיא א"ל מקרא אני דורש שנאמר ואתה אל תירא וכו' מקיש הוא לזרעו מה זרעו בחיים וכו' והרגיש מהרש"א ורי"ף בח"א איך אמר דבר זה הא דאין משיחין גופא ולא חש שמא יקדים וכו' ועוד קשה מ"ש שאמר לו אגדה זו דווקא בתר דסעיד ועוד ק"ל מ"ש שהמתין עד שהקשה לו וכי ספדו וכו' הול"ל כראשונה תיכף מלתא בטעמא יעקב אבינו לא מת שנאמר ועתה ונ"ל חדא מתורץ באידך דהנה קיי"ל שלוחי מצוה אינן ניזוקין ואפילו מצוה דרבנן נמי כמ"ש ריש פסחים וקיי"ל מצוה לשמוע דברי חכמים ואין מסרבין לגדול וא"כ כיון דר"נ א"ל לימא מר מלתא הי"ל ר"נ שלוח מצוה ולא ירא לנפשו מחשש סכנה אבל כיון דר"נ אמר רק לימא מר מלתא דבר אחד במשמע וכבר קיים דברו בזה שאמר לו אין משיחין וכו' ותו לא הוי שליח מצוה לומר יותר וא"כ יש חשש סכנה אמנם עדיין לא הי' צריך לומר לו הא מלתא בטעמא דשמא יקדים לו וכו' דהא ר"נ לימא מר מלתא א"ל ולא ביקש ממנו לומר מלתא בטעמא וא"כ במה שאמר שמא יקדים וכו' הו"ל לחוש על עצמו שמא יקדים וכו' כיון דלא הוי שליח מצוה בזה לכך נ"ל לתרץ עיקר הקושיא דב"פ חיי שרה כתיב ותכל להשקותו ותאמר אליו גם לגמליך אש וכו' ופי' הספורנו וז"ל המתינה לדבר עד שיכלה לשתות כאמרם ז"ל אין משיחין בסעודה שמא יקדים קנה לושט עכ"ל וצריך להבין הא רבקה היא לא היתה שותה ולא שייך טעם הנ"ל ונ"ל כיון דהנוכח אוכל ושותה פן ואולי ישיב לשואלו דבר לכן אין משיחין עמו והנה כאן קשה דמשמע כיון דהוי יתבי בסעודתא א"ל לימא מר מלתא וכו' אבל לולא דהוי יתבי בסעודתא לא הוי תובעו לדברי תורה וה"ט לקיים זה השולחן אשר לפני ה' לומר ד"ת בשעת אכילה וא"כ למה ביקש ר"נ מר"י לומר ד"ת הו"ל לקיים בעצמו ולומר ד"ת ועוד קשה לשון הש"ס בתר דסעיד יחידי משמע הול"ל בתר דסעדו לכך נ"ל שהרי לפנינו שני פירושים על אין משיחין בסעודה או דהמשיח הוא הסועד או דהנוכח הוא הסועד ולא המשיח ומשום שמא ישיב לו דבר וא"כ נ"ל דר"נ ידע מהא דאין משיחין בסעודה אבל הי' סבור הפי' דווקא אם המשיח הוא הסועד ולכן כל זמן ששניהם סעדו לא אמרו דבר אבל עובדא הוי דר"י כבר משך מלסעוד עוד ור"נ עדיין סעיד ולכן אמר לי' ר"נ לר"י לימא מר מלתא כיון שאינך סועד א"ל הכי אר"י אין משיחין בסעודה שמא יקדים וכו' דייקא ולא יוקדם אלא פועל יוצא לאחרים אפילו המשיח כבר אינו סועד רק הנוכח סועד שמא ישיב לו דבר וזהו שדייק ואמר הכי אר"י וכו' הכי דייקא שמא יקדים ולא כמו שאתה סובר שמא יוקדם וכו' אצל המשיח ומדבר בדוקא בתר דסעיד דייקא ר"ל גם ר"כ פסק מלאכול עוד א"ל הכי אר"י יעקב אבינו לא מת והמתין כדי שיקשה ר"נ וכי בכדי ספדי וכו' להראות לו ראי' לדבריו הראשונים שאילו א"ל דבר זה כשהי' עדיין סועד לא הי' יכול ר"נ להתאפק לשאול וכי בכדי וכו' וכמו שהקשה גם עתה תיכף ומיד ושייך שמא יקדים וכו' כנ"ל ודוק: