זכרון אהרן· רבי אהרן הכהן
ליקוטים
מלכים ב' י"ב ויהי כעברם ואליהו אמר אל אלישע שאל מה אעשה לך בטרם אלקח מאתך, ויאמר אלישע ויהי נא פי שנים ברוחך אלי ויאמר אליו אליהו הקשית לשאול אם תראה אותי לוקח מאתך יהי' לך כן ואם אין לא יהי' לך בן ויהי המה הולכים הלוך ודבר והנה רכב אש וכו' ויעל אליהו בסערה השמים ואלישע ראה וגו' וירם את אדרת אליה אשר נפלה מעליו וישב ויעמוד על שפת וגו' ויכה את המים ויאמר אי' אלקי אליהו אף הוא ויכה את המים ויחצו הנה והנה ויעבר אלישע ויראוהו בני הנביאים אשר ביריחו מנגד ויאמר נהה רוח אליהו על אלישע ויבואו לקראתו וישתחוו לו ארצה ע"כ. הנה מלבד הקושיא המפורסמת שקשה על מה שביקש אלישע מאליהו פי שנים ברוחו כי איך יכול האדם לבקש מחבירו שיתן לו אלף זיז אם אין לו רק חמש מאות ולי קשה יותר על אלישע שנראה שהעיז פנים כנגד רבו ומיקל בכבודו במה שלא הי' די לו ההשגה שהשיג אליהו בחכמה ובנבואה וביקש שיהי' לו כפליים לתושי':
ונ"ל לישב הנה מצינו כאשר ישב שלמה המלך על כסא דוד אביו נראה אליו ה' בגבעון בחלום ואמר אליו שאל מה אתן כך (מלכים א ג') השיבו שלמה המע"ה ה' אלקי אתה המלכת את עבדך תחת דוד אבי ואנכי נער קטן לא אדע צאת ובא וביקש מהקב"ה חכמה ודעת למען יוכל לשפוט ולנהוג את עמו בני ישראל והשיב לו הקב"ה יען אשר שאלת את הדבר הזה ולא שאלת לך ימים רבים ועושר וכבוד גם לא נפש אויבך רק חכמה ולב נבון לכן יהיו לך כלם בשיעור גדול אשר לא הי' לשום אדם לא לפניך ולא לאחריך לפי זה יש לומר כמו ששם לא מצא שהמע"ה את עצמו ראוי וחזק ולבו שלם בחכמה ודעת שיוכל לשפוט את עם ישראל בצדק ואמת, ולזה שאל מהקב"ה שיחונן אותו דעה בינה והשכל כן גם כאן אצל אלישע שציוה ה' את אליהו לבחרו לנביא תחתיו לא הרחיב בנפשו עוז ויקר שידבר ה' עמו בכל עת ועונה כשיהי' צריך לו לצורך כלל ישראל כי הי' עניו מאד ושאל רק שיהי' פי שנים ממה שיש ברוח אליהו רבו כלומר בשכלו כי באמת הנביאים לא היו צריכים להיות מופלגים בחכמה ביותר כי היו קרובים להקב"ה וכל דבר הגדול והקשה הביאו אליו ושמע שועתם ודיבר עמהם, וכן מצינו גבי מרע"ה פעמיים ושלש בתורה הקדושה שלא ידע בחתוך הדין ואמר עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם, במקושש בטמאי מתים לענין פסח. ובנות צלפחד, ולכן אלישע ברוב ענותנותו לא האמין שידבר הקב"ה עמו ולזה בקש מרבו שיהי' לו פי שנית ברוחו לא אמר שיתן לו פי שנים ברוחו כי זה אי אפשר אלא שיתפלל להקב"ה שיהי' לו פי שנים בחכמה ודעת ואז אם יסתפק בדבר מה אף אם לא ידבר עונו הקב"ה להודיעו הדבר תספיק לו חכמתו למלא חסרון הנבואה כי חכם עדיף מנביא וזה שמדייק בדבריו ויהי' נא פי שנים ולא אמר שיתן לו כמו שאמר לו אליהו שאל מה אעשה לך, ומהחזיון הזה אנו רואים בין הסוחרים כי הסוחר הגדול היושב בעיר גדולה אשר יש שם פאבריקין מסחורתו אשר הוא מוכר אין צריך להיות בחנותו סחורה הרבה כי הוא מראה להסוחרים הקטנים אשר באים אצלו לקנות רק מוסטער קארטע ומה שייטב בעיניהם לקנות שולח להפאבריק ומביא משם לא כן הסוחר בקטן היושב בכפר צריך להיות בחנותו סחורה הרבה כדי שימצא שם כל הבא לקנות די מחסורו ואינו יכול לומר לקונה שימתין עד שמביא הסחורה מהפאבריק ממרחק כי לא ימתין עד הביאו שמה הסחורה וגם הסוחר הקטן אינו מכיר המקום של הפאבריק והנה אלישע תפס את המעט והיא החכמה היתירה כי ירא לבקש גדולות דהיינו נבואה ועל זה השיב לו אלי' הקשית לשאול כי בוודאי אין בידי ליתן לך יותר ממה שיש ביכולתי או שיהי' לך פי שנים ממה שיש ברוחי והיא החכמה היתירה או שתהי' נביא כמוני ואם תראה איתי לוקח מאתך שלא יהי' לך כח נבואה כמו שיש לי אז יהי' לך פי שנים בחכמה ואם לאו שלא אהי' לוקח מאתך כלומר שגם אצלך יהי' כח הבואה גדול כמוני אז לא יהי' לך כן כי אז אינך צריך לחכמה בכפליים והנה כאשר עלה אליהו בסערה השמימה ואלישע רואה כלומר רואה בלבו מה נשאר עתה עמו והי' צועק אבי אבי כלומר שיהי' לו או אב בחכמה או אב בנבואה ואמר הכתוב שהי' ש דרת אליהו אשר נעלה ממנו כשעלה השמימה והרגיש אלישע ולקחו ועמד על שפת הירדן לראות אם גם לו יחצה הירדן כאשר חצה הירדן לאליהו מקודם לכן והנה גם הוא חצה את הירדן באדרת הזה אז הבין כי גם הוא יהי' נביא כמו אליהו רבו וזה מדוייק בפסוק שקודם שהכה אמר אי' ה' אלקי אליהו וגם בפסוק שאחרי כן כתיב ויראוהו בני הנביאים אשר ביריחו מנגד ויאמרו נחה רוח אליהו על אלישע ויבואו לקראתו וישתחוו לו ודוק:
תהלים:
קפיטל ה' פסוק אמרי האזינה ה' כינה הגיגי הקשיבה לקול שועי מלכי ואלקי כי אליך אתפלל. ונראה לבאר עפ"י קושית העקידה למה צריך האדם להתפלל ולבקש צרכיו הלא ה' יודע מחשבות בני אדם וא"כ ממ"נ אם הוא ראוי לכך בלא תפלה נמי יתנהו השי"ת ואם לאו מאי מהני כלל תפלתו, ותירץ דבתפלה גופא שמקבל עליו אחדותו יתברך ומהללו ומשבחו ומכיר עצם גדולתו יתברך וגם שהיא משגיח בתחתונים עי"ז גופא זוכה שיקבל תפלתו עש"ה, ובזה מבואר מה שאמרנו בסיף התפלה יהיו לרצון אמרי פי אף כי והגיון לבי לפניך ואין אתה צריך לתפלתי לז"א ה' צורי וגואלי כלומר לפי שע"י התפלה גופא אני מכיר שאתה צורי וגואלי ובזה אני זוכה שתמלא בקשתי, וזה כוונת דהמע"ה בפסוק מה שהתחלנו אמרי האזינה אף כי ה' בינה הגיגי ואינו צריך לאמרי אבל בכל זאת הקשיבה לקול שועי מלכי ואלקי כי אליך אתפלל כלומר לפי שבזה אני מכיר כי אתה מלכי ואלקי. (מאמ"ו הגאון):
מס' ברכות:
דף ו' ע"ב ואמר ר' חלבו אמר רב הונא כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות שנאמר קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות. ונ"ל כוונת הגמרא דצריך להבין מנהג העולם שבעל חתונה קורא לכל בני משפחתו קרוביו ומיודעיו ועושה להם משתה ושמחה הלא בלאו הכי יש לו הוצאות הרבה אלא לפי שהחתן והכלה עציבים ביום החתונה הוא דואג ואומר מי יודע אם האשה הזאת אשר אני מקדש היום תהיו לי למזל ולברכה אם תהי' עקרת הבית ואוהבת אותי כמ"ש במשלי בקפיטל אשת חיל עד גמירא והכלה גם היא דואגת כן על בעלה ואלו הן השני קולות קול חתן וקול כלה ולעומת זה שני קולות קול ששון וקול שמחה של הקרואים שבאו הם ונשיהם ובניהם ומנחמים אותם בקולות של ששון ושמחה ואומרים גם אנחנו היינו דואגים והנה אנחנו שמחים בגורלנו וכן גם אתם תאמרו הודו את ה' צבאות כי הפיל לכם גורל טוב ותחיו חיים טובים אבל מי שבא אל החתונה בפנים ועפות ואינו משמח חתן וכלה היא עובר על ה' קולות הללו ולא יצא ידי חובתו: ולפי זה יש לומר שמטעם זה נתפשט המנהג בכמה מקומות שבעל החתונה שולח מתנות לעניים איש לביתו מדברים האפוים ומבושלים מן המטעמים המוכנים לסעודת החתונה יום לפני או לאחר החתונה ואינו קורא אותם שיאכלו שם במקום אחד עם שאר הקרואים בסעודה לפי טעם שאמרנו שאם היו העניים אוכלים שם היו נהנין ולא היו משמחין חתן וכלה אדרבא היו מעציבין אותם שהיו פוחדין אולי גם גורלם יהיו כמוהם והי' עצבון בלב החתן והכלה:
עוד נ"ל לתת טוב טעם ודעת על מנהג זה מה שעושין ביום החתונה משתה לכל באי שער עירו דאיתא בגמרא ברכות דף נ"ד ע"ב אמר רב יודא אמר רב ד' צריכין להודות וכו' ואמר אביי וצריך לאודוי קמי עשרה דכתיב וירוממוהו בקהל עה ואין קהל פחות מעשרה מר זוטרא אמר ותרין מנייהו רבנן שנאמר ובמושב זקנים יהללוהו ע"כ הנה מכאן יש ללמוד שחייב אדם להודות בפומבי אם נעשה לו ישועה או נס כמו שאמר דהע"ה אודה ה' בכל לבב בסוד ישרים ועדה וא"כ מאחר שזיווגו של אדם קשה כקריעת ים סוף בוודאי צריך האדם להודות באפי עשרה אם עזרהו ה' להשיא בתו לאדם כשר וירא ה' ובפרט אם הוא גם צורבא מרבנן כמוני היום שזיכני ה' להשיא את בתי הצעירה תחי' עם בן גילה:
אבות פרק ד' משנה ר' יעקב אומר העולם הזה דומה לפרוזדור כפני העוה"ב התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין הוא הי' אומר יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה"ז מכל חיי העה"ב ויפה שעה אחת של קורת רוח בעוה"ב מכל חיי העוה"ז. הנה סוף דבריו של התנא ששעה אחת קורת רוח בעוה"ב יפה מכל חיי העוה"ז המה נאמנו מאד וקלים להבין בהתבוננות מעט בחיי עוה"ז שכמעט כלו חיי צער וגם התענוג והשמחה הוא הבל וריק שבעודו בכפו יבלענו ולא נשאר לו מכל התענוג רק רפש וטיט וגם כל המטעמים שנעתקו לו בימי נעוריו מואס בהם כי יזקין לא כן דברי התורה הקדושה שהם נצחיים מה שחידש האדם בימי ילדותו עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים ומה גם לעוה"ב שנהנה מזיו השכינה בעצמה וודאי שקורת רוח של שעה אחת יפה לו מכל חיי עוה"ז אבל תחלת דבריו שאמר יפה שעה אחת בתשובה ומע"ט בעוה"ז מכל חיי עוה"ב קשה להבין שאיך יוכל להיות שהאמצעי שמביא את האדם אלו התכלית יהי' שוה יותר מן התכלית עצמו והלא הוא אמר במשנה הקודמת העוה"ז דומה לפרוזדור וכו' התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין:
ונ"ל ליישב הנה מצוות התורה הם תרי"ג רמ"ח מצוות עשה ושס"ה לא תעשה והנה ע"י מ"ע אם יעשה אותם האדם וחי בהם חיים נצחיים הוא חיי עוה"ב ליהנות מזיו השכינה ולישב בגן עדן והיא וודאי הנאה שאין למעלה הימנה וע"י מצוות ל"ת אם עבר ועשה אפילו אחת מהנה יורד לבאר שחת ויורש גיהנם אשר אשו לא תכבה לנצח ורק אם יעשה תשובה בכל לבו ונפש אז יוכל להציל עצמו מגיהנם שהקב"ה הבטיח אותנו שבחסדו הגדול יקבל תשובתינו ובלי ספק שהאיש הזה האחרון הוא איש מצליח יותר מן הראשון שבקל יותר יוכל האדם לחיות בלי תענוג מלחיות ולסבול יסורים קשים ומרים עד אין קץ, וכדמיון הזה אנו יכולים לראות גם בעוה"ז למשל אדם אחד שעמל וטרח בכל מאמצי כחו כדי להחיות נפשו ונפש בני ביתו והוגד לו שיצא גורלו מן הקלפי וזכה ב' מאות אלף זהובים כסף והנה בוודאי שזה הצלחה גדולה שאין למעלה הימנה מאחר שמעתה והלאה אין לאיש הזה שום דאגה ועמל אדרבא ישכיל בדעתו לחשוב בכל הדברים הטובים שישנם בעולם כדי שיוכל לעדן את עצמו בהם בכל זאת יש עוד הצלחה גדולה מזו והוא שאם נתחייב אדם אחד להריגה ע"י פשע שעשה ואח"כ נעשה חפשי ע"י מצות המלך שהשתדלו אצלו אנשים יקרים ונכבדים רואי פני המלך הנה בלתי ספק שאיש הזה הצליח יותר מן הראשון והנה יש לדקדק בדברי התנא שאמר יפה שעה אחת של תשובה ומע"ט למה לא אמר של מצוות ומע"ט אלא בוודאי התנא מיירי בענין שאמרנו שאיש שחטא וממילא הוא יורד לגיהנם ובכל זאת אם עשה רק שעה אחת תשובה ומע"ט היא יפה יותר מכל חיי העוה"ב של זה הראשין כמו שאמרנו ואל תאמר שקורת רוח של עוה"ב אינו גדול כ"כ לזה אמר ויפה קורת רוח של שעה אחת בעוה"ב מכל חיי העוה"ז ונכון: אבות פ"ה משנה א' בעשרה מאמרות נברא העולם ומה תלמוד לומר והלא במאמר אחד יכול להבראות אלא להפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות. יש לדקדק לאיזה צורך הקשה ומה תלמוד לומר כי עיקר הקושיא היא והלא במאמר אחד יכול להבראות ובה הי' צריך להתחיל והיותר קשה הוא התירוץ שלכך נברא העולם בעשרה מאמרות כדי להפרע זו תימה גדולה וכי זה הוא דרכו של הקב"ה והלא לא אל חפץ רשע הוא ולא יחפוץ במות המת כי אם בשובו מדרכו וחי' והתנא בעצמו אמר במשנה שאחרי' עשרה דורות וכו' להודיע כמה ארך אפים לפניו ובוודאי לא יברא עולם על אופן שיוכל להנקם מן הרשעים באכזריות חמה, ועוד קשה מה שאמר וליתן שכר טוב וכו' אם האינם מקיימים העולם מקבלים עונש גדול אינם ראוים המקיימים ליטול שכר טוב וכי אם הגנב ישלם שבעתיים אשר לא גנב קבל שכר על זה:
ונראה לפי עניות דעתי לבאר כוונת התנא דהנה המבארים עושים חילוק בין לשון דיבור ואמירה כי דיבור הוא רק כלל בלא פרט תוכן הענין בקיצור בלי טעם ופירוש הדבר והאמירה היא המשלמת הדיבור לפיכך כתיב בכל מצוה ומצוה הנאמרה למשה דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם בתחלה המצוה בכלל ואח"כ בפרט וגם עשרת הדברות נקראים דברות ולא אמירות לפי שנאמרו רק בכלל בלי טעם ופירוש כמו מצות שבת כתיב זכור את יום השבת לקדשו בקיצור ואח"כ נאמרו הלל"מ ל"ט מלאכות וכל דיני שבת וכן בכל המצוות הדיבור הוא תורה שבכתב והאמירה תורה שבע"פ הקב"ה דיבר אל משה וצוה אותו שיאמר לבני ישראל דהיינו שיבאר להם ויפרש להם טעמי ופירוש המצוה:
ובזה יבואר דברי הספרי בתחלת משנה תורה שמפרש אלה הדברים לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום לכך סתם את הדברים והזכירם ברמז וגו' שהוקשה להם לחז"ל מאי אלה הדברים שמשה רע"ה הי' בדעתו לבאר את כל התורה כמ"ש אח"כ ולא שייך לשון דבר ולזה תירוץ לפי שמתחלה הי' רוצה לרמז להם המקומות שהכעיסו את המקום לזה שייך לשון דיבור לפי שדיבר רק בקיצור ורמז ובאמת אח"כ כאשר התחיל לבאר כתיב הואיל משה באר את התורה לאמר בלשון אמירה, והנה ידוע מחז"ל אין הקב"ה פוגע בנפשות תחלה אלא בממונו אולי ישוב ואם לא בחליים רעים עד שיורד עמו לחייו לדמיון אם יש למלך בן יחיד ומתוך אהבתו כי אהבת נפש אהבו בונה לו פלטין גדול לכבוד ותפארת עם גנת ביתן וחמשים איש רצים לפניו וגם עושהו לשר האלף על אנשי מלחמתו וכיוצא בזה בכל מיני נכבדות והבטיחו שהוא יהי' יורש עצר אחריו על כסא ממלכתו רק בתנאי אם יהי' איש אמת וישר וירחיק עצמו מכל מדות רעות וילך בדרך טובים אבל הבן לא עשה רצון אביו ולא קיים התנאי וילך שובב בדרך לבו והנה אביו כאשר ראה מעשיו הרעים אשר עשה בנו רצה ליסרו והורידו מגדולת שר האלף בחשבו אולי ישוב מדרכו הרעה אבל הבן לא פנה לבו לזה ויוסף לחטוא כבראשונה אז נטל אביו ממנו פעם בפעם כל הגדולות שגדלו וכאשר ראה שלא שת לבו לכל זה ועמד על מעמדו הרע אז גרשו ממדינתו והנה גבי בריאת העולם לא הי' יכול להיות בעשרה דברות וכו' דזה לא שייך רק באנשי שכל ומדע והם עושים מן הדיבור אמירה אבל כשהקב"ה יצוה לעצים ואבנים צריך דווקא לומר כל מחשבתו מה שרוצה שיעשה לזה מצינו גבי מעשה בראשית אצל העשרה מאמרות הכל באר היטב מה שרצה שהשי"ת שתוציא הארץ דשא עשב מזריע זרע וכל עץ עושה פרי למינו אשר זרעו בו וכן בכל המאמרות, ולפי"ז אם הי' רק דיבור אחד או אפילו מאמר אחד בכל הבריאה ואח"כ כשחטא אדם הראשון מיד הי' נשחת כל העולם כי אחר שביטל התנאי בטל האמירה, לזה ברא הקב"ה את העולם בעשרה מאמרות כדי שבכל פעם שיחטא יכול להענישם במאמר אחד וכן ראינו כשחטא אה"ר כתיב ארורה האדמה בעבורך קוץ ודרדר וגו' וזה שאמר התנא בעשרה וכו' ומה תלמוד לומר כלומר למה כתיב אמירה ולא דיבור ואף את"ל שצריך להיות אמירה מפני שצריך לפרש דבריו כאמור אבל בכל זאת למה עשרה מאמרות והלא במאמר אחד וכו' לזה אמר שזה הי' לטובת העולם כדי שיוכל להפרע מעט מעט מן הרשעים עד שיאבדו כל היו"ד מאמרות וממילא ליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימים את העולם שנברא בעשרה מאמרות ולא בדברות וכל ההוד והתפארת אשר קיבל העולם ע"י מאמר של הקב"ה הי' להם שכר טוב ודוק:
משנה ב' עשרה דורות מאדם ועד נח להודיע כמה ארך אפיים לפניו וכו' עד שהשיא עליהם את מי המבול עשרה דורות מנח ועד אברהם וכו. עד שכא אברהם וקיבל שכר כולם:
ונראה לבאר וליישב נמי מה שקשה למה נכתבו אצל י' דורות הראשונים ג' זמנים כמו ויחי אדם שלשים ומאת שנה ויולד את שת ואח"כ ויחי אדם אחרי הולידו את שת ח' מאות שנה ויולד בנים ובנות ואח"כ כתב כמה שנים חי עד שמת וכן גבי כל י' דורות הראשונים ובי' דורות דנח לא כתב רק ב' זמנים א' זמן אשר חי עד שילד את הבן אשר נקב בשם ואח"כ כמה שנים חי עד שילד בנים ובנות אבל מספר השנים אשר חי עד שמת לא נכתב בהם, ונ"ל עפ"י משל אם אדם אחד רוצה לעשות לו מסחר בחנות בפרגמטיא ושכר לו בית עם חנות וחושב שצריך רווח כדי צרכו לכל שבוע עשרה זהובים ולהרויח זה צריך למכיר בכל שבוע בעד מאה זהובים סחורה וכן עשה ופתח חנותו ביום א' ולא בא אפילו קינה אחד וכן הי' ביום ב' וג' עד ע"ש סמיך לחשיכה ואז סגר חנותו וכן הי' משך עד שאבד תוחלתו ולא לבד שלא הרויח כלום וגם הזמן אבד בלי תכלית כי אף כספו אכל ועזב את החנות והלך לו ותמהו כל אנשי עירו עליו איך הי' יכול להיות יושב ומצפה השנה כולו אחר שראה שאין שום בצע בעסקו, אבל אם הי' פותח חנות ולא מכר לא ביום א' וכן בכל השבוע בבוקר הוא בא ובערב הוא שב וכאשר בא כן הלך בלי שום מסחר כלל ובערב שבת אחר חצות בא לו קונה אחר אשר קנה ממנו כל הפרקמטיא שהי' לו בחנותו אז ליכא למימר שפתיחת ונעילת הדלתות של החנות הי' בלי תכלית בימים הקודמים כי אם הי' אובד תוחלתו אחר שראה שאין לו קינים והי' סוגר ולא פותח לא הי' יכול הקונה הטוב לילך לחנותו וזהו הטעם של המשניות האלו כי בי' דורות הראשונים עד המבול לא בא אפילו בדור האחרון אדם שיהי' לו זכיות כ"כ שבשבילו יתקיים העולם כולו ולא נראה רק אריכת אפיים שהי' לו להקב"ה לכל אותן הדורות, אבל בי' דורות האחרונים שבדור האחרון נולד אאע"ה שהי' צדיק גדול כ"כ שבזכותו קיים כל העולם כולו לא מתו הדורות שקדמו כי אלו לא האריך הקב"ה להם אפו לא הי' נולד אאע"ה לזה לא נכתבו בדורות האחרונים זמן מיתה שלהם לפי שהי' להם תכלית גדול אבל דורות הראשונים לא הי' להם שום תכלית לכן כתב אצלם המיתה לפי שהם מתו ולא נשאר אחריהם ברכה וק"ל:
יום הכפורים:
רבונו של עולם לולא חטאינו ופשעינו לא היינו בושים ונכלמים ועל מה היינו מתוודים כי אי אפשר לו לאדם לבקש על חטא והוא לא חטא ולא יוודע עוז רחמיך אלא בהעבירך חטאת יריאך וגו' יהי' רצון מלפניך וגו. לכאורה דברים האלו אין להם הבנה כלל מאחר שברבש"ע שקדמו הפליג מאד מאד להתוודות על עוונותיו ופשעיו ואמר מה אני מה חיי הבל וריק רימה ותולעה וכו' אם עמדתי לפרש את חטאי וכלה הזמן והם לא יכלו וכו' אין בי לא תורה ולא חכמה וכו' אבל אני גזלן ולא נאמן חייב ולא זכאי רשע ולא צדיק רע ולא טוב וכל מעשים רעים עשיתי וגם עבירות רעות עשיתי אוי לי וי עלי אהה עלי אוי' על נפשי וכו' עד גמירא ולבסוף בא כנתנצל עצמו שבאמת לא ידע מחטאיו ופשעיו רק מתוך מה שבוש וגם ממה שבא לבקש מחילה מלפניו ידע שחטא ולולא זאת לא הי' יודע משום חטא ועוון וזה דומה לשיכור ששבר בשכרותו כל חלי הבית והחלונות וכאשר הקיץ כחש שלא הי' שכור וגם לא שתה מאומה ולא ידע בשכבו ובקומו ורק כשמראין לו מה שהזיק ושיבר אז ידע ששכור הי':
ונ"ל לבאר כוונת רבינו נסים זצ"ל דהנה החובת הלבבות בשער התשובה פ"ח מבאר הענין איזה בעל תשובה הוא גדול במעלה מן הצדיק גמור והוא מי ששב בכל לבו ונפשו על החטא שחטא ונשבר לבו בקרבו מבושתו מהבורא יתברך כל ימיו ומשתדל כל ימי חייו לעשות מצוות ומעשים טובים ואז העבירה שעשה היתה סיבה שנעשה צדיק כל ימיו מה שאין אנו בטוחים אצל צדיק שלא חטא מימיו לפי שיכול להיות שמתגאה וירום לבבו כמ"ש אחד מן החסידים לתלמידיו אילו לא הי' לכם עוון הייתי מפחד עליכם ממה שהוא גדול מעוון אמרו לו ומה הוא גדול מן העוון אמר להם הגאות והחונף ובשב כזה אמרו חכז"ל במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד וזהו שאנו אומרים אחר הווידוי הגדול רבש"ע אמת כי רע ומר לנו שחטאנו לנגדך אבל יש בו גם צד טוב והוא לולא חטאינו ופשעינו לא היינו בושים ונכלמים תמיד לפניך ולא היינו מבקשים מחילה ואתה הוא מוחלן וסולחן לעמך ישראל וגם לא יוודע עוז רחמיך שהוא אחד מי"ג מדותיך אלא בהעבירך חטאות יריאך א"כ עשינו גם טובה לך במה שחטאנו לפניך ולכן יהי רצין מלפניך ה' אלקינו וא"א שתסלח וכו' ודוק כי נכון הוא:
איתא באו"ח סי' תרי"ט תקינו רבנן לומר כל נדרי לערב קודם ברכו בתפלת מערב ליל יו"כ לפי שאין נשאלין לנדרים שאינן צורך היום בשבת ויו"ט, וצריך להבין למה באמת לא התקינו לאומרו יום או יומים קודם, ועוד הלא באמת רוב עולם כבר עושים התרת נדרים בערב ר"ה או בערב יוה"כ אחר תפלת שחרית ולאיזה צורך אומרים כל נדרי בערב קודם הלילה, ועוד הלא תקנו חז"ל לבקש ניגון ערב ומועיל לעורר לבות בני אדם אל הבכי כמו שהוא באמת ניגון של כל נדרי שהיא מקובל בכל תפוצות ישראל וגם לב האדם ורוחו נשבר בקרבו בעת שהוא הולך אז לביהכנ"ס מפחד יום הדין הבא ונהפוך היא דברי של הכל נדרי הם מוציאין את האדם מפחדתו ורעידתו כי הם רק דברים של מסירת מודעה שאינו רוצה נקיים נדריו ואסריו אשר אסר על נפשו ומבטלם, ונ"ל לתת טעם לזה והוא כי כל בר ישראל אשר יראת ה' נגע בלבו כאשר בא החודש אלול הוא החל לשוב ומפשפש במעשיו ולא בלבד שמקבל עליו לעזוב מעשיו הרעים שעשה עד הנה אלא גם מקבל עליו מעתה לילך בדרך טובים כמנהג הצדיקים וכשירים וכל שממשמש וקרוב לבוא היום הגדול והנורא הוא יותר ויותר ויאמץ לבו בגבורים בקבלת הדברים ההם למען לזכות ביום הדין. אבל באמת לאחר יוה"כ הוא ככלב שב אל קיאו ושכח את כל אשר קבל וגזר על עצמו ובזה הוסיף עליו חטא ופשע ועיון נדרים וקונמות לזה התקינו חכז"ל לומר כל נדרי קודם הלילה לפי שביום הכיפורים בעצמו אין רשאין להתיר, ולמען שלא יפוג מלבו הכוונה העצומה מה שהכין לעצמו אז לשפוך שיחו ויגוני לפני מלך ממהקב"ה לכן אומרים אותו בניגון מעורר יפה ונעים:
מסוד חכמים ונכונים ומלמד דעת מבינים אפתחה פי בשיר ורננים להודות ולהלל פני שוכן מעונים. וכר"ח ויוה"כ לחלות ולחנן פני מלך מלכי המלכים ואד ני האדונים אלה הדברים אשר תקנו חכמינו הקדושים לאומרם קודם אמירת היוצר, וצריך לחקור ולהתבונן מה הי' כוונתם ז"ל בזה ומה ראו על ככה, ונראה לפי דעתי דהנה אנו רואים שמתקני היוצר היו חכמים ונבונים גדולים בתורה הקדושה הן בנגלה הן בנסתר ובכל מדע והיו כותבין בכל יוצר של שלש רגלים גם כל דינים ומנהגים של אותו יו"ט ולא די בזה אלא שהיו עוטפין אותם בהלל ושבח להקב"ה במליצות נאות וחרוזית ועוטרין ומפארין אותן בלשון של המלאכים הקדושים בקדושה של ממהקב"ה ואעפ"י שהמון העם הע"ה לא יודעים מאומה ממה שהם אומרים בכל זאת יש להם תכלית גדול כי באשר אמרו לפני הקב"ה הגמרות והדינים והניסים והנפלאות אשר עשה עמהם בעת ובזמן ההוא ומזמרים לפניו באותו הלשון אשר תקנו להם אותם הקדושים העליונים שמסרו עצמם על קדושת שמו הגדול יתברך יזכור להם הקב"ה זכותם כמו שזוכר לנו זכות אבותינו הקדושים אשר בארץ המה ועי"ז יקבל תפלותינו באהבה וברצון, ובלתי ספק אם האומרים היוצר גם הם תלמידי חכמים ויודעים את התורה ומבינים גודל החכמה והקדושה של מחברו אז בוודאי הקב"ה יקבל דבריהם בשמחה ויושיבם לפניו כאוהבים וריעים נאמנים כי להם כפליים לתושי' זכות הקדושים ז"ל וגם זכות עצמם והדמיון לזה למשל אם יש למלך יום הולדתו (נאהמענסטאג) ויש לו שר צבא שני למלך אשר יושב באחד מעריו רחוק מעיר מלכותו והוא עבד נאמן למלך וגם המלך אוהב אותו מאד כי כמה פעמים מסר נפשו עבור המלך והנה עתה ביום הולדתו רצה השר לכבד את המלך כנהוג ושלח אליו דעפוטאציאן עם איגרת שלומים בידו בו מגדלו ומרוממו על כל המלכים במדותיו הרמות והנשגבות כנהוג והנה אם השלוחים הם ג"כ שרים נכבדים משרי המלוכה אז יקבלם המלך בכבוד גדול וקראם לאכול עמו על שלחנו ומכבדם בכל מיני שמחות ומראה להם את בית נכאתו וכדומה לו. ואם השלוחים הם פחותי ערך אזי ג"כ יקבלם בכבוד כי הם שלוחי אוהבו הנאמן ומראה להם פנים שוחקות וימהר לקרות האיגרת שכתב לו אוהבו כי הוא העיקר וגם אח"כ ידבר עם כל אחד ואחד איזה דיבורים ויצוה לאחד מעבדיו שילך עמהם לפנדקו ויצוה שם שיכלכלום שם במאכל ומשתה כיד המלך כל זמן שיהי' חפצם להיות שם בעיר המלוכה וזה שאנו מקדימים לומר קודם אמירת הפיוט מסוד חכמים ונבונים כלומר אעפ"י שאין אנו עומדים בסוד כוונת הדברים אשר אנו אומרים והם לנו כאיגרת החתום מ"מ אנו אומרים אותם מטעם מחברם הקדוש החכם והנבון אשר יגע כל ימיו בתורת ה' ועי"ז הי' אוהב ה' ואנו מביאין מכתבו לה' והקב"ה מקבלו מאתנו ושמח בו ויזכור לנו חסדו ורחמיו, וכן בימים הנוראים כשאנו צריכים רחמים גדולים למחול עוונותינו ופשעינו הגדולים והמרובים ואין בידינו על מה להשען בתפלתינו ובקשתינו רק על מה שכתבו לנו הצדיקים והקדושים העליונים נוסח תפלתינו בתפלת היוצרות ובזה אנו באים לפני ממהקב"ה והוא יזכור לנו זכותם הגדול שהיו מתאמצים להיות לנו מליצים ישרים לכפר בעדינו וזה שאנו אומרים בסליחות מכניסי רחמים הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים וכו' הזכירו לפניו תורה ומע"ט של שוכני עפר יזכור אהבתם ויחי' זרעם וכו' ודוק בעזה"י:
חידושי ביצה - דיני מוקצה:
במס' ביצה פרק א' מאת אמ"ו הגאון מו"ה מאיר נ"י אב"ד בעיר מולדתי ק"ק בעזי יע"א:
דעת רבינו הריף והרמב"ם ז"ל כר' נחמן דמוקצה אעפ"י שמותר בשבת החמירו בו בי"ט והקשו המחברים הא עיקר הוכחת ר"כ דמוקצה בי"ט אסור משום דסתם לו תנא כר"י דתנן אין מבקעין עצים ביו"ט או מן הקורות וכו' והקשו דלמא לעולם מוקצה גם ביו"ט מותר והא דתנן אין מבקעין וכו' היינו משום דקורה שנשברה נולד היא כמ"ש התוס' בתחלת הסוגי' בד"ה קס"ד ע"ש ודוקא נולד אסור ביו"ט אבל מוקצה מותר:
ולענ"ד נ"ל דלכאורה קשה מאי פריך בגמ' דלמא ב"ש ל"ל מוקצה הא ע"כ ידע מתני' דמגביהין וכו' וא"כ ממנ"פ אי מהופך מתני' דמגביהין א"כ אית לי' לב"ש מוקצה ואי לא מהופך א"כ לית לי מוקצה בודאי ומאי דלמא וכו' וכן הקשה המר"ם שי"ף ז"ל ותי' דלעולם המתני' מהופך וב"ש א"ל מוקצה ודוקא בשבת א"ל מוקצה אבל יו"ט דקיל פריך הש"ס דילמא ב"ט ל"ל מוקצה עכ"ל. לפי"ז יובנו היטב דברי המהרש"א שכתב על הא דאמרי' בגמ' אפי' מאן דשרי במוקצה מ"מ נולד אית לי דאסור והקשא במהרש"א כיון דמוקצה מותר תו לא ה"ל נולד דהא אוכלא דאפרת הוא דאי בעי שחיט לה ואכיל כ"מ שבגווה ותי' דמ"מ לא ה"ל אוכלא דאפרת כיון דאינה מיוחדת לאכילה ע"ש והנה הר"ן כתב הובא במג"א סי' תק"ה אי מוקצה מותר תו לא הו"ל נולד דאי בעי שחיט ע"ש וא"כ קשה קושי' המהרש"א עיין מה"ש שהקשה כן גם תירוץ המהרש"א צ"ע אבל לפי"ז ניחא משום דהמקשן סבר דב"ש אית ליה מוקצה דוקא בשבת אבל ביו"ט דקיל אפשר דל"ל מוקצה וא"כ קשה לב"ה דס"ל בשבת מוקצה מותר א"כ כ"ש ביו"ט ואמאי ס"ל דלא תאכל וע"כ צריך לחלק בין מוקצה לנולד והכא גבי ביצה שאני' דה"ל נולד וז"ש ס"ד אפי' מאן דשרי במוקצה בנולד אסור ואי תיקשי קושי' המהרש"א אי ליכא מוקצה ליכא ג"כ נולד ולחלק בין הדברים כמו שתי' המהרש"א קשה דמנ"ל לחלק אמנם לפי הוצעתינו ניחא דע"כ אנו מוכרחין לחלק בין הדברים דאיל"ה קשה לב"ה הא ס"ל דבשבת מוקצה מותר וא"כ כ"ש ביו"ט ומ"ט לא תאכל אלא ע"כ צ"ל דשאני מוקצה מנולד וביצה נולד הוי ואסור ואף דמוקצה מותר אפ"ה לא הוי אוכלא דאפרת דלא שייד ואי בעי שחיט וכו' כיון דאינה מיוחדת לאכילה וכמ"ש המהרש"א וזה לפי הו"א אבל לפי המסקנא דאמרי' דאף דבשבת ס"ל לב"ה דמוקצה מותר אפ"ה בי"ט ס"ל דאסור שפיר יכולין לומר דאי ליכא מוקצה ליכא נולד כדאמרן והבן:
המחברים הקשו דהך קושיא שבת בעלמא תשתרי' הי' לו להקשות ג"כ לר"נ דבשבת לית לי' מוקצה אי הכי שבת דעלמא תשתריה ונראה לתרץ דכבר נודע מה שהקשה הרז"ה בעל המאור ז"ל דמי איכי' מידי' דבי"ט אסור ובשבת מותר ותי' דבאמת כל מוקצה שמותר בשבת מותר גם כן ביו"ט רק מה דבשבת בלאו"ה מחמת איסור שבת אסור אסרו ג"כ ביו"ט כמו הך דקורה שנשברה דבשבת בלא"ה הבערתי לתשמישו אסור משום איסור מלאכת שבת אסרוהו ג"כ ביו"ט והקשה הוא לנפשי' א"כ ביצה דחזי לגומעה חי בשבת א"כ לשתרי ביו"ט ותי' דגמיעת חי לא שכיח ע"ש ולפי"ז לק"מ אמנם דברי הרז"ה צ"ע דאמרי' בגמרא שבת ויו"ט פליגי רב ור"י ואמרי' בגמ' דאפי' ר"י לא קא שרי אלא לגומעה למחר הרי דעיקר פלוגת' לענין גמיעת חי ועוד קשה הא ר"י אמר עצים שנשרו מן הדקל בשבת אסור להסיקן ביו"ט ואל תשיבינו ביצה מ"ט, ביצה משום דביומא נמי חזי לגומעה אלמא דגמיעת חי שכיח אך אחר העיון כ"ל משום דבגמ' פריך ר"י מ"ט לא אמר כר"י ומשני ביצה אוכל לאפוקי משקין דלאו אוכלא והנה ר"י סבר משקין שזבו וא"כ סבר ביצה הוי ג"כ משקין משום דחזי לגומעה ולפ"ז לא קשה מידי משום דר"י סבר ג"כ משקין שזבו וא"כ שפיר אמרי' דחזי לגומעה אבל אנן לא ס"ל דגזרה משום משקין שזבו שפיר אמרי' דגמיעת חי לא שכיח ולק"מ - ונראה לי דזה כוונת ר"י דלא אמר כר"י דאמר ביצה אוכלא ופירות אוכלא לאפוקי משקין דלאו אוכלא כלומר דגמיעת חי בביצה לא שכיח ולא מקרי אוכלא עי"ז אני הכותב - והנה הבעל מג"א הביא בשם בעל ה"ג דסחיטה מותר ביו"ט כיון שהוא צורך אוכל נפש והך דאין סוחטין פירות להוציא מהן משקין ואם יצאו מעצמן אסורין היינו בשבת ותמה הרב מג"א מהך דאיסור ביצה ביו"ט משום משקין שזבו וכתב דחיישי' שמא יסחוט לצורך חול ותמהו המחברים על דברי המג"א שהם צ"ע דהרי בעה"ג מתיר סחיטה ביו"ט ולא חייש שמא יסחוט לצורך חיול וא"כ נימא דאם יצאו מעצמן אסורים משום חשש שמא יסחוט לצורך חול דלסחוט בידים מותר ואם יצאו מעצמן אסורים תמוה הוא - ותי' לדידן דקיי"ל האופה מיו"ט לחול אינו לוקה מטעם הואיל א"כ א"א לומר דגזרו שמא יסחוט לצורך דהא אף אם יעשה כן לא קעביד איסור תורה לכך לא חיישי' שמא יסחוט לצורך חול דהוי כמו גזירה באיסור דרבנן אבל ר"י דאמר הטעם משום משקין שזבו ס"ל באמת בצ"ח דל"ל הואיל וא"כ בסוחט לצורך חול ה"ל איסור תורת לכן אף ביצאו מעצמו אסורים משום שמא יסחוט לצורך חול ואז קעביד איסור תורה זה דעת מג"א ז"ל והקשו המחברים לדעת מג"א ז"ל מאי פריך הש"ס שבת דעלמא תשתרי דנוכל לומר דרבה סובר טעמא דגזרה משום משקין שזבו אלא דרבה אזיל לטעמא דסובר הואיל והעושה מלאכה לב"ה מיו"ט לחול אינו לוקה ולא עביד איסור תורה ולכך משקין שזבו מעצמן מותרי' ביו"ט וע"כ הצורך לטעמא דהכנה אבל בשבת דאם יצאו מעצמן אסורים משום שמי' והעביד איסור תורה אף ביצה אסורה דהיא נחשבת בכלל משקין שזבו ולענ"ד נראה לפ"מ שהקשה התוס' לרבה דסבר הואיל היכא משכחת הכנה ותי' דמיירי סמוך לשקיעת החמה לפי"ז לק"מ והבן:
שבת ויו"ט רב אמר נולדה בזה אסורה בזה ור' יוחנן אמר נולדה בזה מותרת בזה ואמרי' דפליג' בהכנה דרבה והקשו בתוס' דלמא לכך נולדה בזה אסורה בזה כיון דבה"ש אסור דשמא עדיין שבת הוא וביצה שנולדה אסורה ביומא וממילא אסור ג"כ ביו"ט מכח מיגו דאתקצאי וכו' ולכאורה קשה מאי הקשה התוס' דלמא רב ס"ל דכל דבר האסור משום שבות לא גזרו עליו בה"ש שוב ראיתי שכל המחברים שהקשו כן ולענ"ד נ"ל משום דהא דלא גזרו על שבות בה"ש הוי הטעם משום דספיקא דרבנן לקולא ולפי"ז במוקצה כתב המהרש"א בשם תוס' דאף ספק אסור משום דמוקצה כעין דאורייתא שפיר הקשה תוס' ולק"מ:
אמנם רש"י כתב בפי' ב' בית שהוא מלא פי' ונפחת נטל ולא אמרינן מגו דאתקצאי בה"ש כיון דאינו אסור אלא דרבנן ובאמת זה כוונת דה"ל ספיקא דרבנן ולא גזרי' אבל מ"מ חזינן ברש"י דסובר מוקצה הוי דרבנן וכן אמרינן לקמן דף ג' מוקצה הוי דרבנן וא"כ קשה מאי התי' ונ"ל לתרץ משום דהא דאמרינן כל דבר שהוא משום שבות לא גזרו עליו בה"ש היינו דוקא לצורך מצוה וא"כ שפיר כתב רש"י משום דכיון דהוי שמחת יו"ט וא"כ הוי מצוה אבל ביצה כתבו רש"י ותוס' דלא שייך בה שמחה ואין בה שמחת יו"ט כ"כ וא"כ שפיר הקשה התוס' אמאי לא מיגו וכו' ודוק:
והנה המחברים הקשו לפי"מ שכתב המהרש"א דמוקצה כעין דאוריי' קשה הא אמרינן לקמן דמוקצה הוי דרבנן ונ"ל דכבר נודע מ"ש הרשב"א שכיון שהמוקצה והנולד מדרבנן הולכין בס' להקל ולא אמרו אסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה כגון ס' ניצוד אבל שאר ס' מותרין והקשה הבעל לח"מ לשיטת הה"מ דלא ס"ל חילק זה של הרשב"א א"כ איך הקשו בגמ' אלא לר"י ולר"י דאמרו משום גזירה ס' דרבנן הוא וכל ס' דרבנן לקולא דא"כ לכ"ע תקשי' מתני' דאין צדין דף כ"ד דקתני ס' מוכן אסור דאמאי ספק דרבנן הוא ולקולא בשלמא לרשב"א ניחא דספק מוכן קרוב ליגע לתורה ותי' דלא אמר הה"מ דבריו אלא לפי המסקנא דקאמר ר"א דבר שיל"מ אפי' באלף ל"ב וה"ה בספיקא אסור דהשתא טעמא דספק הוא דאסור משום דשיל"מ אבל המקשה שהקשה לר"י ור"י הוא סובר החולק שתי' הרשב"א עכ"ל. ולכאורה צ"ע אמאי לא מוכח הלח"מ דע"כ דהמקשן סבור האי שחילק הרשב"א דאל"כ אמאי לא פריך הג"מ לר"נ וכמו שהקשה באמת המהרש"א וכ' דמוקצה כעין דאורייתא ואפשר משום דר"כ בלאו הכי מופרך מ"מ מ"ש לפי האמת הוי הטעם דספק מוכן אסור משום דהוי דשיל"מ יפה כתב ולפ"ז שפיר כתב המהרש"א דמוקצה כעין דאוריי' אבל לפי דמסקינן דהוי הטעם משום דשיל"מ אף המהרש"א מודה דמוקצה הוי רק דרבנן וספק מוכן אסור משום דהוי דשלי"מ ולק"מ והבן:
ודע הבעל לח"מ הקשה לשיטת הרשב"א שכתב לא אסרו איסור אלא בדבר שקרוב ליגע בשל תורה מזימן שחורים ומצא לבנים דהוי ספק ואינו קרוב ליגע בשל תורה אפ"ה אסיר ותי' דהתם טעמא היא משום דאזלינן בתר רובא דעלמא בגמ' עכ"ל ודבריו צ"ע משום דעיקר סברת רובא דעלמא היא מטעם כל דפריש מרובא פריש וכבר נודע מ"ש בס' אסיפת זקנים לב"מ אהך דקפיץ א' מהמנוין לתוכו פטור מן המעשר והקשה ונכבשנהו, דניידא ונימא כל דמפריש מרובא פריש ות', בשם הרא"ש דהא דאמרי' כל דפריש מרובא פריש לאו ודאי הוא ומדי ספיקא לא נפקא דאילו לא קפריש מרובא רק התורה התירה זה הספק טבלי לאסור וא"כ דספק הוא לא שייך במעשר מרובא פריש לחייבת במעשר דהא מעשר ודאי אמר רחמנא ולא מעשר ספק עכ"ל. ולפי"ז אי ס' מותר ממילא ליכא רוב והבן ולפ"ז נ"ל לתרץ את רבינו הרמב"ם ז"ל שכתב פרק ב' מהי"ט ה"י וכל ס' מוכן אסור והקשו עליו הא בג"מ אמרי' עלה דמתני' לימא מסיי' לר"ח דאמר רוב וקרוב הולכין אחר הרוב ומשני בדף ורבינו הישמט בדף להיות דקיימ"ל כר"ח דהולכין אחר הרוב אך קשה למה משוה אותו רבינו לספק כיון דקייל"ן דהולכן אחר הרוב הרי כאן ודאי ואין כאן ספק ולפי"ז לק"מ משום דאי ס' מוכן מותר לא הוי רוב משום דרוב לא הוי ודאי אלא ספק וס' מותר וא"כ הא דהוי רוב היינו משים דספק מוכן אסור ולק"מ והבן:
ודע שיש לי צ"ע לדברי הרא"ש שכתב הא דאמרי' מרובא פריש לאו ודאי הוא אלא ספק א"כ איך אמרי' ביו"ד סי ט"ו באותו ואת בנו נכבשינהו דנייד' וכל דפריש מרובא פריש הא אותי ואת בנו הוי דשיל"מ ובדשיל"מ ספק נמי אסור כדאמרי' בביצה וצ"ע כעת ועיי' מ"ש עוד מזה בחידושי על יו"ד: פרק ג', אמרי' בגמ' אר"פ הלכתא נכרי שהביא דורן לישראל ביו"ט אם יש מאותו המין במחובר אסור ולערב נמי אסורין וכו' לפי' רש"י ז"ל הא לאחר כן מותרין אפי' לערב ראשין והקשה הרז"ה דהא בערב אסור בכדי שיעשה וא"כ אמאי לא אמרי אי לבה"ש אתקצאי לכולא יומא ואין זה דומה למה שאמרו דמוקצה תם רק בה"ש אסור מכוח ס' יום שעבר אבל ודאי יום הבא מותר וא"כ לעולם לא אתקצאי רגע מיום הבא מחמת איסור ודאי רק מחמת לא פנה יום שעבר אבל וודאי יום הבא מותר וא"כ לעולם לא אתקצאי שעה א' מיום הבא אתקצאי ושייך שפיר לומר מיגו דאתקצאי וכו' ולענ"ד נ"ל דלכאורה קשה אמאי אסרו בנכרי שהבי דורן לישראל אם יש מאותו המין במחובר משום שמא קודם יו"ט ניתלש מן המחובר וא"כ הוי ספק דרבנן ולקולא ולמה יהי' אסור מספק. אמנם ז"א לפימ"ש המהרש"א דמוקצה כעין דאוריי' ולא אמרי' ספיקא לקולא אבל אי קשה הא קשי' אמאי אסרו בכדי שיעשו הא זה לא הוי אלא חשש דרבנן ולקולא. אמנם לפימ"ש הרדב"י הובא במג"א סי' קפ"ד דהיכא דיש בדבר א' דאורי' כי היכא דמחמרינן במלתא דאוריי' ה"נ מחמרינן בדרבנן דלא תהי' זלזול למלתא דרבנן וא"כ ה"ה הכא כיון דבענין יו"ט מחמרינן ה"ה לענין כדי שיעשה נמי מחמרינן שוב ראיתי במ"מ שכתבו כן לפ"ז לק"מ קושי' הרז"ה אמאי לא אמרי' מיגו דאתקצאי ז"א משום דהא דאמרי' דאסור בכדי שיעשה הוי הטעם משום זלזול וא"כ ממילא לא אמרינן מיגו דאתקצאי משום דהוי ספק דרבנן והבן: ודע שהבעל בינה לעתים כתב לתרץ לפ"מ שכתבו הפוסקים במסוכנת אף ר"י מודה דלא אמרי' מגו דאתקצאי וצ"ל הטעם דהואיל דברי לו בדעתו שתמות אף דמקצה עצמו ממנה בה"ש לא אקצי מדעתו כל היום וכן הדבר בזה כיון דידע דלאח"כ יהי' מותר בליס עכ"ל ולפ"ז ל"ק קשי' המחברים שהקשו דתו', כתבו דמגו מחמת יום שעבר לא אמרי' ולקמן דף ד' הקשו התו' דמ"מ מוכן דיכול להושיט ידו למעי אמו ותי' דמיירי דלא כלו לו חדשיו עד היום וא"כ לא הוי מוכן דבה"ש לא חזי דשמא נפל הוא וחזי דאמרי' מגו מחמת יום שעבר ולפ"ז לק"מ והבן. והנה המחברים הקשו הא דאמרי' ואם אין מאותו המין במחובר תוך התחום מותר חוץ לתחום אסור והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר וכתב רש"י טעם הגזירה שמא ישלח בשבילו והבא בשביל ישראל זה מותר לישראל אחר דליכא למגזר שאינו מכירו ומהרש"ל מחק האי, טעמא משום שלא יהנה ממלאכת יו"ט ומשו"ה לא חלקו בינו לחבירו אבל גבי מח"ל דלא נעשה בגוף הדבר איסור מלאכה לא גזרו אלא משום שמא ישלח בשבילו לכן מותר לאחר דליכא למגזר בו שאינו מכירו עכ"ל וצ"ע דודאי הא לא קשי' למה הוצרך רש"י ליתן טעם הכ' דאיכא חשש צידה שלא יהנה חול ג"כ מטעם ישלח משום דלטעם זה הי' מותר לאחר ובצידה רצה רש"י לאוסרו אפי' למי שלא הובא בשבילו לכן הוצרך לטעם שלא יהנה וכו' אבל הא קשי איך כתב רש"י דמוצאי יו"ט ראשון לאחר שהמתין כש"י מותר ממנ"פ משמע אפילו למי שהובא בשבילו מוהר ואמאי לדידי' עכ"פ יאסר גם בי"ט שני דנהי ביום שני מצד ממנ"פ מותר אזיל טעם שלא יתנה אבל יאסור משום שמא ישלח בשבילו וכמו שכתב ר"ת לטעם זה באמת והוא קושי' גדולה ולפענ"ד נ"ל ל לפ"מ שכתב מרן ב"י באו"ח סי' תצ"ד ס' מוכן מותר ביו"ט שני משום דהוי ס"ס וכתב הש"ך בי"ד סי' ק"י דוקא כשהבתי ספיקות הם בגופו ר"ל דיב ס' הם אם יש איסור כלל דאם לא נולד היום אין איסור כלל וכן כשהיום חול אין כאן איסור כלל אבל בס"ס ע"י תערובות אסור משום דיש כאן ודאי איסור וא"כ לא אמרי' ס"ס בדשיל"מ אבל כששני ספיקות הם בגופו אמרי' ס"ס בדשיל"מ ונוצה וזה דווקא לשיטת רש"י דסבר דהא דדשיל"מ לא בטיל הוי הטעם משום עד שתאכלינה באיסור תאכלינה בהיתר וקשה מאי איסור יש כאן הא בטיל וצ"ל דאף דאיסור נתבטל מ"מ שם איסור לא זז ועדיין טמון כרו"פ ז"ל ולפי"ז שפיר אמרי' בשני ס' מגופו אמרי' ס"ס אף בדשיל"מ אבל לשיטת הר"ן דסבר דהא דדשיל"מ ל"ב הוא מטעם מב"מ אף בשני ס' בגופו לא אמרי' ס"ס בדשיל"מ כמובן ולפ"ז לק"מ קושי' מהמחברים משום ביום ב' מותר מטעם ס"ס ועיי' מ"א ס' תצ"ז:
חידושי גיטין:
חידושי תורה מאת אמ"ו הרב הגאון הגדול צדיק:
יסוד עולם מהו' מאיר נ"י אב"ד דק"ק בעזי עיר מולדתו יצ"ו:
דף ב' ע"ב לפי שאין בקיאין לשמה ע"כ וא"ת דלקמן תניא הוא עצמו שהביא גיטו אינו צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם מאי שנא הוא משליחו אי חיישינן שמא לא נעשה לשמה וטעמא דאמר לקמן מנקט נקיט ליה בידיה ואיהו מערער עליה למה לא יערער אם מתחילה לא ידע דבעינן לשמה והשתא ידע ואומר ר"י דמסקינן בסמוך דרוב בקיאין הן וסתם ספרי דדייני מגמר גמירי' וליכא אלא לעז בעלמא מסתמא שלא כדין יערער והשתא דהבעל עצמו מביא גיטו ליכא למיחש אפי' אלעז זה ע"כ דברי' התוס' והקשה המהרש"א הא אכתי לא ידעינן האי תירוצא דלא הוי אלא לעז ותירץ דהמקשן לא ידע נמי הך ברייתא דהבעל עצמו שהביא גיטו א"צ וכו' והקשה המהר"ם שיף א"כ לימא א"ב אם הבעל עצמו מביא את גיטו דלרבה צריך ולרבא לא צריך למימר:
ונראה לישב דלכאורה קשה מה שהקשו ה פורשים לפי' שיטת הר"ן ז"ל דסבר הא דאמרי' דמוקדם כשר ע"י שליח היינו דווקא אם אי אפשר בענין אחר אבל היכא דאפשר בע"א הוי מוקדם ופסול, א"כ היכא יכול הבעל בעצמו להביא את גיטו הא הוי מוקדם ופסול לפי שאפשר בענין אחר, ולפ"ז לא קשה מידי קושי' המהר"ם שיף ז"ל דפריך לפי תי' המהרש"א לימא איכא בינייהו אם הבעל עצמו מביא את גיטו דאיכא למימר דהמקשן דלא ידע הך ברייתא סבר באמת דהבעל אינו יכול להביא את גיטו דהא מוקדם הוא ואפשר בענין אחר וק"ל:
בד"ה מ"ט רבה אמר לפי שאינן בקיאין לשמה פי' הקונ' אין בני מדינת הים בני תורה ואין יודעין שצריך לכתוב הגט לשמה וקרא כתב וכתב לה ספר כריתות לה דהיינו לשמה הלכך אומר השליח בפ"נ ובפ"נ וממילא שיילינן אם נכתב לשמה והוא אומר אין עכ"ל - והקשה הפ"י היכא שייך הכי לשנא דממילא, ותירץ תירץ דוחק ולי נראה דלא קשה מידי דהנה הקשו המפורשים אמאי בדקינן הריאה לבדו ולא כל י"ח טריפות דהא אמרי' דכל הירא דאיכא לברורי מבררינן ותירצו היכא אמרינן כל היכא דאיכא לברורה מברינן היינו דווקא אם יכולין לברר על ידי דבר קל אבל אם הוא על ידי טרחה לא אמרי' כל הינא דאיכא לברור' וכו' לפיכך כל י"ח טריפות הוי טרחא גדולה אינו צריך לבדוק אבל לבדוק הריאה לבד אינו אלא דבר קל לפי' צריך לבדוק ולפ"ז לא קשה מידי קושי' הפ"י דהנה התוס' הקשה מאי שנא לשמה דאין בקיאין משאר הלכות גיטין כגון מחובר וכו' ותי' הר"ן ז"ל דלפי' פי' רש"י לא קשה קושי' התוס' דפי' ורבנן הוא דאצריך משום שני יוסף בן שמעון ולפ"ז ליכא למיחש למילתא אחרית' אלא משום לשמה לפיכך נקט רבה משום לשמה ולפ"ז שפיר שייך הכי למימר ממילא דבשלמא אי הוי אמרי' דגם מפני מחובר ושינה שמו וכו' צריך לומר ב"נ וכו' לא הוי צריכן למשאל דהא טירחא הוא והיכא דאיכא טרחא לא צריכין לברר אבל השתא דאמרי' שאין צריך למשאל רק משום לשמה כלומר כיון שהשליח לא אמר בפני כ' ונחתם אלא משום שני יוסף בן שמעון ממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה ודוק - הקשה בתוס' אמאי אמרי' דעד אחד נאמן על השחיטה הא הוי אתחזק איסורא וגבי אתחזק איסורא אינו נאמן עד אחד ותירוץ משום דבידו לתקנו נאמן וליכא אתחזק איסורא - והטעם דאמרי' היכא שבידו נאמן אפי' באתחזק איסורא ישנן שני טעמים הראש סבר דטעם דנאמן היכא שבידו משום בעלים ובעל נאמן על שלו והמהרי"ק נתן טעם אחר וסבר דנאמן משום דאם שחט אין כאן עוד חזקה וזה הוי בידו ולפי שיטת המהרי"ק ז"ל לא קשה קושי' מגן אברהם ז"ל שהקשה על הרשב"א שכתב דקטן נאמן על בדיקת חמץ לפי' שאין אתחזק איסורא והקשה המ"א הא חמץ וודאי הוי אתחזק איסורא אבל לפי המהרי"ק ז"ל לא קשה מידי' לפי שיכול לבדוק את החמץ אין כאן עוד אתחזק איסורא וזה הוא דבר פשוט וק"ל אבל הגהות אשרי' תירץ על קושי' תו' הנ"ל תירץ אחר דמשום הכי נאמן בשחיטת אע"ג דאתחזק איסורא משום דרוב מצואין אצל שחיטה מומחין הן והקשה הפרי מגדים דהא היינו טעמא דבידו נאמן משום דרוב מצואין אצל שחיטה מומחין הן ומאי מחדש הגהות אשרי. ונראה לישב דהנה בעל פ"י תירץ על קושי' תוס' הנ"ל דהא דאמרי' דעד אחד נאמן באיסורי' היינו אם בא העד לברר את החזקה כגון הכי גבי שחיטה שבלא עדותו נמי אין כאן חזקת אבר מן החי דהא היא שחיטה לפנינו אלא דבא לברר אם נשחטה כשירה או לא ועל זה נאמן אפילו אתחזק איסורא אבל אם בא להעיד כנגד החזקה כגון אם בא להעיד על אשת איש שמת בעלה שהיא יש לה חזקת א"א והוא רוצה בעידותו להפקיע' מחזקה זו הכי אינו נאמן והטעם דאמרי' דאם בא לברר רק את החזקה דנאמן הוא דלמא לא שחט כהוגן אלא ודאי משום דרוב מצואין אצל השחיטה מומחין הן וזה תירץ הגהות אשרי' דמטעם בידו אינו נאמן לברר משום דלמא לא שחט כהוגן אבל אם אמרי' דרוב מצואין אצל שחיטה מומחין הן נאמן ולא קשה קושי' הפרי מגדים אבל התוס' סבר דבידו לחוד נמי מהני אפילו גבי אתחזק איסורא ודוק:
גמרא רוב בקיאין הן ואפילו לר' מאיר דחייש וכו' סתם ספרי דדייני מגמר גמירא דגט אשה בעי לשמה והקשו האחרונים הא לר' מאיר לא בעי כלל כתיבה לשמה דהא סבר אפילו מצאו באשפה כשר ומאי קאמר הכי אפילו לר' מאיר וכו' ונראה לישב דהא רש"י פי' דמדרבנן הוא דאצרוך היינו משום שני יוסף בן שמעון ופריך התוס' דהיכא דאיכא שני יוסף בן שמעון אפילו נכתב לשמה פסול לגרש בו לר"מ משום דבעי שיהי' מוכח מתוכו ולפ"ז לא קשה מידי דלהכי אצרך למימר אפילו לר' מאיר בפ"נ משום שני יוסף בן שמעון ודוק כי נכון הוא מאוד:
דפ"י הקשה לפי' שיטת הרמב"ם ז"ל דפסק ספיקא דאוריתא לקולא א"כ למה הוצרך התורה לומר דעד אחד נאמן באיסורין הא מותר הוא מטעם ספיקא דאוריתא לקולא ותירץ הבינה לעתים דנפקא מינה כגון גבי חתיכא ס' של חלב ס' של שומן אי אמרי' דמותר הוא מטעם ס' דאוריתא לקולא ובא עד אחד ואמר שחלב הוא נאמן אבל אי אמרי' דמותר היא מטעם עד אחד כגון שאמר עד אחד ששומן הוא ובא עד שני ואמר שחלב הוא אינו נאמן השני דהא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי כאן שנים ואין נראה לי תירץ זה דהנה בעל פ"י כתב דהא דאמרי' דעד אחד נאמן באיסורין היינו דוקא להתיר אבל לאסור אין אחד נאמן ולפ"ז הדרה קושי' לדוכתי' מה הוצרך התורה לומר דעאנ"ב הא בלאו הכי מותר מטעם ספק דאורי' לקולא ואין לומר דמשו"ה הוצרך שלא יהיה נאמן השני הא בלאו הכי אינו נאמן השני משום דאין אחד נאמן לאסור לפי מה שכתב הפ"י ונראה לישב דהנה המצאתי כתוב הביא אם בא עד אחד ואמר נתנסך יינך נאמן לאסור היין על אחרים אבל על הבעלים אינו נאמן לאסור מפני שהיא איסורא דאית ביה ממונא הלכך אינו נאמן להפסיד את יינו אבל על אחרים שאינו מפסיד להם נאמן ואיכא למימר דזה הוי הנפקותא אם אמרי' דמותר הוא מטעם ספק דאורי' לקולא ובא עד אחד ואמר שהוא חלב נאמן על אחרים אבל על הבעלים אינו נאמן לאסור מפני שהוא אדב"מ אבל אם אמרי' דמותר מטעם עד אחד ובא אחר ואמר שהוא חלב אינו נאמן אפילו לאחרים דהא כל מקום שהאמינה תורה עד אחד הרי הוא כשנים ודוק:
דף ג' ע"ב ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים יש עליו עדים ואין בו זמן יש בו זמן ואין עליו אלא עד אחד הרי אלו שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר והנה שיטת הרמב"ם ז"ל דהא דאמרי' יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד פסול היינו אפילו בעידי מסירה והקשה השערי מלך לפי זה מאי פריך הגמרא מאן האי תנא דבעי כתיבה לשמה ובעי חתימה לשמה לימא דהאי תנא הוי תנא קמא דג' גיטין דפסול אפילו בעידי מסירה משמע דבעי כתיבה וחתימה לשמה ונראה לישב דהנה הרי"ף כתב דהא דאמר ר' אליעזר עדי מסירה כרתי היינו או עדי מסירה או עדי חתימה פי' או הא או הא והביא ראי' לדבריו דהא אמר רב בפרק המגרש דכתב ידו שנינו אבל כתב סופר ועד פסול ואמאי הא איכא עידי מסירה אלא ע"כ דמיירא בדליכא עדי מסירה אבל לעולם היכא דאיכא עדי מסירה כשר אלמא באחד בלחוד סגי' ובשם גאון אחד הביא דדוקא בעידי חתימה לחוד סגי אבל בעידי מסירה לחוד לא סגי' כי צריכין נמי עדי חתימה אבל הראיי' שהביא הריף משם אין ראיי' משום הכי פסול כתב סופר ועד אפילו בעדי מסירה משום דהוי מזויף מתוכו וזה הוי סברת הרשב"ם דסבר דפסול אפילו בעידי מסירה משום דהוי מזויף מתוכו ומהיכא ידעינן דמזויף מתוכו פסול הוא היינו כדמסקינן דמתני' ר' אליעזר היא ולהכי פסול משום דהוי מזויף מתוכו אבל לפי הו"א דלא ידעינן מזויף מתוכו דפסול סבר הרשב"ם דאינה פסיל בעידי מסירה ולפ"ז לא קשה מידי קושי' השערי מלך דלמא הוי האי תנא תנא קמא דג' גיטין לפי פי' הרשב"ם לא קשה דסברת הרשב"ם לא הוי אלא משום דהוי מזויף מתוכו ומזה לא ידעינן אלא כדמסקינן דמתני' ר' אליעזר היא אבל קודם לכן דלא ידעינן דמזויף מתוכו פסול הוא סבר הרשב"ם דכשר בעידי מסירה לכתחילה לא קשה קושי' השמל"ך וזה לא קשה דלמא מתני' כתנא קמא דג' גיטין כדמסקינן ר' אליעזר היא דלהכי הוא דמסקינן דמתני' ר' אליעזר היא משום דר' אליעזר מפורש במתני' היא וק"ל:
דף ט' ע"א ת"ר בשלשה דרכים שוי גיטי נשים לשחרורי עבדים שוו למולך ולוביא פי' לומר בפ"נ ובפ"נ והקשה הבעל פ"י כיון דאמרי' לקמן דגט שחרור זכות הוא לעבד והוי משוחרר לאלתר א"כ שליח זה הוי כשליח לקבלה ואמאי צריך לומר בפ"נ ובפ"נ ע"כ:
ונראה לישב דזה לא קשה מידי דהוי חוב לעבד היכא שנשא שפחה, דהא יכול לומר העבד אין רצוני שתהי' שלוחי לקבלה אלא שליח להולכה וא"כ לא הוי חוב לעבד ובזה מתורץ עוד מה שהקשה הפ"י על התוס' שהקשה לקמן על רש"י כיון דזכות הוא לעבד להוי משוחרר לאלתר והא הוי ג"כ חוב לעבד היכא שנשא שפחה ועבד על לאו ולא קשה ג"כ קושי' ראשונה של הפ"י אמאי צריך לומר בפני נכתב ונחתם כיון דזכות הוא לו זה לא קשה מידי לפי שרק מכח זה דאמר בפני נכתב הוי זכות לעבד דאי לא אמר שליח זה בפני וכו' ועבד זה נשא שפחה הוי חוב לעבד דהא עובר בלאו ואית דיאמר העבד לשליח זה אי אפשי וכו' דזה לא יכול לומר העבד דדלמא אתי בעל ומערער ולא יהא משיחרר לעולם אבל אם אמר השליח בפ"נ וכו' והעבד זה יש לו שפחה יכול העבד לומר לשליח אי אפשי ואינו עובר על לאו והכא אין הבעל יכול לערער כיון שאמר בפ"נ וא"כ הוי מכח זה שאמר בפ"נ וכו' זכות לעבד ודוק:
פרק שני (דף ט"ו ע"ב):
בגמרא אלא אמר רב אשי אפילו אומר אני הוא עד שני פסול מאי טעמא או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים והקשה בתוס' ומי איכא מידי דאילו אמר בפני נכתבו כשר ומשום שאמר אני הוא עד שני פסול ונראה לר"י כמו שאמר בירושלמי דכי אמר אני הוא עד שני הוי כנגע בעידותי דנראה לכך בא להעיד על חתימת השני כדי שיתקיים עדות חתימתו עכ"ל התוס' והקשה הרשב"א ז"ל מהא דאמרי' בב"י שנים שחותמין על השטר ומת אחד מהם ובא עד אחד מן השוק ומכיר חתימת המת אמרי' שזה שחי יכתוב חתימתו על חספא וישלח החספא לב"ד וא"כ יבא עד זה שחתם על השטר עם עד זה שבא מן השוק ומצטרפין להעיד על חתימת המת והקשה הרשב"א אמאי אמרי' דנאמן על כך הא הוי כנוגע בעידותו דלמא משום הכי מעיד על חתימת המת כדי שתתקיים חתימתו ונראה לישב דלא דמי זה לזה דבשלמא הכא שהשליח זה בא בעצמו להעיד על חתימת יד שני אמרי' שנוגע בעדותו הוא דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שתתקיים עדותו דבל התם אין העד זה בא להעיד על חתימת המת אלא שאנו נותנין לו לעשות כך וזה לא קוי נוגע בעדותו וק"ל:
פרק כל הגט:
הקשה הבית שמואל על הרמב"ם דפסק טעמי דאמרי' מדאורי' אין ברירה משום דהוי ספק וספיקא דאורי' לחומרא א"כ אמאי נקט הרמב"ם הא דאמר ר' אסי אמר ר' יוחנן האחין שחלקו לקוחות הן ומחזירין זה לזה ביובל והא קיי"ל דספק ממונא לקולא גבי נתבע וא"כ אמאי אמרי' גבי מימון ברירה ונראה לישב דלכאורה הקשה הפרי באוסן אמאי אמרי' דספק ממונא לקולא גבי נתבע הא הוי גם איסורא וספק איסורא לחומרא דהא אם לא יחזור לתובע הוי גזילה גבי נתבע והוי גם איסורא ותירץ משום דאי אפשר בענין אחר דהא אם אמרי' שיחזור לתובע הוי גם כן ספק איסורא לפיכך אמרי' שטוב יותר שישאר ביד הנתבע משום דאוקי ממונא בחזקת מרא והא תינח היכי דאי אפשר בענין אחר שפיר אמרי' דספק ממונא לקולא גבי הנתבע אבל אם אפשר בענין אחר כגון הכא גבי לקוחות דלא הוי שום איסורא דהא ליובל אחר יחזרו זה לזה ולא הוי שום איסורא לגבי האחר ודאי אמרי' ספיקא לחומרא ולפ"ז שפיר כתב הרמב"ם דיש ברירה אפי' גבי ממון וק"ל כי נכון הוא מאוד:
פרק ששי התקבל:
פסק בעל העיטור הא דאמרי' דבעל אינו יכול לעשות שליח לקבלה הייני דוקא היכי שהגט חוב לאשה אבל אם היא גילה בדעתה שמרוצה לכך יכול הבעל לעשות שליח לקבלה והקשו המפורשים לפי פי' הבעל עיטור אמאי אמר בש"ס אם היא אמרה הבאה לי גיטי והשליח אמר אשתך אמרה התקבל לי גיטי והוא אומר זכי או התקבל אינה מגורשת אלא עד שיגיע הגט לידה ואמאי הא הכי גילה בדעתה שמרוצה לכך וכיון שהיא מרוצה לכך להוי מגורשת לאלתר הא באופן זה יכול הבעל לעשות שליח לקבלה והבעל פ"י הקשה אפי' לירושלמי דאמר היכי שהי' גילה בדעתה אינו יכיל הבעל לעשות שליח לקבלה דחיישי' שמא חזרה ביה אבל הכי שהיא עשתה שליח אז ליכא למיחש שמא חזרה בו א"כ אמאי אמרי' בגמרא דאינה מגורשת אלא עד שיגיע הגט לידה. ונ"ל לישב דלכאורה קשה מאי שהקשה הר"ן ז"ל אמאי אמרי' אם היא עשתה שליח להבאה דהוי מגורשת כשגיע הגט לידה ממה נפשיך אי הוי כידה להוי מגורשת לאלתר ואי לא הוי כידה אמאי אמרי' כיון שהגיע הגט לידה הא לא נתן לה כלל לידה והתורה אמרה ונתן בידה ותירץ הר"ן לעולם אמרי' שזה שליח הוי כידה וא"ת א"כ להוי מגורשת לאלתר היינו טעמא משום שגילה בדעתה שהגט לא יחול אלא כשהגיע לידה ולפ"ז לא קשה מידי מאי שהקשו אמאי לא אמרי' בגמ' דלהוי מגורשת לאלתר כיון שגילה בדעתה שמרוצה לכך ויכול הבעל לעשות שליח לקבלה היינו טעמא דאמרי' דאינה מגורשת אלא כשהגיע גט לידה שהיא גילה בדעתה שמרוצה להיות מגורשת בשליח להולכה אבל לא להיות כידה ודאי אי הוי גילה בדעתה שמרוצה לכך להיות כידה ודאי הוי אמרי' דהוי מגורשת לאלתר ודוק:
הקשה הרשב"א לפי פסק הרמב"ם דפסק תן הוי כזכי במתנה וגט הוי כמתנה ואמאי אמרי' לעיל אמר לי' רב לר' אחאי ברדלא קבא דמוריקא אית לי גבך יהביה לפלוני באפיה קאמינא לך דלא הדרנא בי' מכלל דאי בעי הדר ביה מצי הדר ביה ומשום הכי נתן לו במעמד שלשתן ובמעמד שלשתן אינו יכול לחזור הא בלא מעמד שלשתן נמי אין יכול לחזור דהא להרמב"ם הוי תן כזכי והכי הרי אמר תן ונראה לישב דלכאורה אמרי' אפי' להרמב"ם דפסק תן הוי כזכי אבל אם רצה הניתן למחול רשות בידו אבל גבי מעמד שלשתן אם רוצה הנותן למחול אינו יכול למחול לפי זה יכול לומר דמשום הכי קאמר באפיה קאמינה דלהוי מעמד שלשתן ובמעמד שלשתן אינו יכול למחול ולהכי אף על גב דסבר הרמב"ם תן הוי כזכי צריך לומר באפיה וכו' ודוק: נערה המאורסה (דף ס"ג ע"ב):
הקשה אמ"ו לפי' פי' רש"י זיל דכתב חפץ ומחזירו לאחר שעה זוכה בי' לעצמו ובין לאחרים ופי' רש"י מדרבנן א"כ רה תורץ הש"ס לקמן על קושי' דר' חנינא ורדאן שאני שתופי מבואות דרבנן אבל התוס' הרגיש בזה וכתב מכח תורץ הש"ס משמע דר"י ור"מ פליגא אי זוכה לאחרים מדאורייתא, אבל לפי' פרש"י ז"ל קשה, ונראה ליישב דלכאורה אמרי' שני מיני זכיות יש זכיה מדאורייתא יש וזכי' מדרבנן לפי' זה יכול לומר דפי' רש"י ז"ל לעיל ומדרבנן בדבר דאורייתא וזכיה זו אינו אלא מדרבנן, אבל הכי גבי שתופי. מבואות דהוי גוף הדבר עצמה אינו אלא מדרבנן וזכו תהי' גם כן מדרבנן וזה הוי תרי דרבנן ותרי דרבנן לא אמרי' ודוק:
אמר רב חסדא אשתק וורדאן מאי הוי ליה למימר כל דתיקן רבנן כעין דאורייתא תיקן והקשה הבעל פי' דקושי' זו משתופי' מבואות היי על רב חסדא ומשני שאני שתופי' מבואות דרבנן ועל זה אמר ר"ת אישתק וורדאן א"כ הדרא קושי' לדוכתי' על רב חסדא והוי קושי' ר"ח קושי' על עצמו. ונראה ליישב דלכאורה הקשה הר"ן מאי מתרץ הש"ס שאני שתופי' מבואות דרבנן משמע אי הוי דאורייתא לא הוי יכול לזכות בו ואמאי הא קיי"ל דיש זכיה לקטן מדרבנן א"כ גם בדאורייתא להוי יכול לזכות דהפקר ב"ד הפקר, ולפ"ז לא קשה קושי' הפ"י מה שהקשה דר"ח מקשה על עצמו הכא אמר ר"ח לוורדאן לא הוה לך לומר דשתופי' מבואות דרבנן ומשו"ה יכול לזכות בו דהא אפי' אי אמרינן דשתופי' מבואות דאורייתא נמי יכול לזכות בו דהא הפקר ב"ד הפקר אבל ורדאן השיב לו אימר דאמרי' דהפקר ב"ד הפקר היכא דיש הפקר זה עיקר מן התורה ואי הוי שתופי מבואות דאורייתא לא הוי יכול לזכות בו ודוק:
בסוגי' דאומר אמרו (דף ס"ו ע"ב):
הטור פסק דאם אמר הבעל לעדים כתבו אמרי' דוקא כתבו אבל לא חתמו והקשה הבית שמואל דהא הש"ס מקשה אם אמר הבעל לשנים כתבו ותנו אי הוי האי כתבו דקאמר כתיבת הגט או חתימת העדים לפי זה משמוע דזה כתבו דקאמר חתימה קאמר וא"כ אמאי פסק הטור דאם אמר הבעל כתב' אמרי' דוקא כתבו אבל לא חתמו. והקשו המפורשים על הבית שמואל דלכאור' מספקינן בש"ס אי הוי כתבו דקאמר חתמו או כתבו וא"כ דלמא משום ספק דהכא פסק הטור אם אמר כתבו דוקא כתבו קאמר ולא חיתמו משום דהאי לשון כתבו משמע יותר כתב הגט כמו חתימה:
ונראה ליישב קושי' המפורשים ולהחזיק קושי' הבית שמואל דלכאורה קשה להבין הש"ס דהכא, דהא אנו מספקינן אי הוי האי כתבו דקאמר הבעל חתימת העדים או כתיבת הגט וא"כ מה מספקא ליה דלמא האי כתבו דקאמר כתבו וחתמו קאמר אבל לפי' הש"ס לא קשה מידי דהנה לפי הש"ס דהכי צריכין אנו לומר דהוי אמינא דהכא איירי שאמרי' דאומר אמרו כשר דאי לא כן מאי מספקא ליה לשמואל אי כתיבה או חתימה הא אי הוי ברור לנו דהאי כתבו דקאמר כתב הגט הוי שפיר והא א"כ הוי מילי ומילי לא מימסרון לשליח אפי' גבי אומר אמרו אלא ודאי דאמרי' הכי דאומר אמרו כשר וכיון שאמרי' דאומר אמרו כשר א"כ חתם סופר ועד פסול דהא בהא תליא וא"כ לא קשה על הש"ס דהכא שאמרי' ביה כתבו דקאמר כתבו וחתמו קאמר דזה אין יכול להיות דהא עכשיו אמרי' דחתים סיפר ועד פסול והכא אינו אלא שנים הא תינח לפי הגמרא דהכא דאמרי' דאומר אמרו כשר אבל לשיטת הטור דפסק אומר אמרי פסיל וא"כ חתים סופר ועד כשר דהא בהא תלי' וא"כ יכולין לומר דכתבו דקאמר כתבו וחתמו קאמר דהא חתים סופר ועד כשר וא"כ אמאי פסק הטור דדוקא כתבו ולא חתמו דהא חזינן בש"ס דהכי דכתבו אף חתמו קאמר וקל להבן:
חידושי חולין פרק קמא:
רש"י בד"ה הכל שוחטין בגמ' מפרש הכל לאתוי' טמא בחולין ולמר לאתוי כותי או מומר - ויש לדקדק דאמאי לא מייתי רש"י גם אוקימתא דרבינא לאתוי' מוחזקין או מומחין וכבר העיר הרא"ש יוסף כן:
אך לדעתי הדבר פשוט מאד דרש"י מפרש דהכל בכל מקום צריך לאתוי' איזה דבר אשר לא ידעינן לולא השמיענו התנא רבותא זאת והנה לאקימתא דרבה בר עולא ואביי ורבא מרבה התנא במלת הכל כותי או מומר או טמא במוקדשין ומצד סברת חוץ לא הוה ידעינן כנ"ל:
אך לרבינא דסובר דהכל שוחטין הכל מוחזקין או מומחין א"כ לא מרבה התנא במלת הכל אדרבא ממעט שאין מומחין ואין מוחזקין וזה ברור: אך לפ"ז קשה לרבינא מאי מרבה התנא במלה וצ"ל דגם הוא סובר כדאוקימתא דרבה בר עולא או כאביי ורבא דטמא בחולין ומומר מותר לשחוט עפ"י אופנים המבוארים רק לא רצה לאוקמי מתניתן באופן הנ"ל משום דקשי' ליה וכולן וק"ל:
תוס' בד"ה הכל שוחטין כתוב בה"ל א"י דנשים לא ישחטו משום דדעתן קלות והקשו דהלא בזבחים מבואר דאף במוקדשים שוחטות לכתחלה דאל"כ אמאי קאמר הש"ס דמשום טמא במוקדשין תני לשון דיעבד ולא קאמר משום נשים: ונראה לכנ"ד דהנה סברת הלכות א"י הוא כמ"ש בהגהות מיימוני דנשים דרכן להתעלף ועיין ש"ך שכ' דהיינו טעמא דלא חיישינן לעילופי אף לכתחלה כמו דחיישינן לכתחלה דאין מומחין משום דאם הי' מתעלף הי' מגיד לנו וכ"כ בב"י אך כל זה באנשים משא"כ בנשים שדעתן קלות א"כ חיישינן שפיר לעלופי:
והנה בהגהות אשרי הקשה דהא אין עד אחד נאמן באתחזק איסורא והאיך נאמן עד אחד בשחיטה, ותירץ משום דהוא בידו. והנה כל זה אם אין אנו חוששין שמא נתעלף אך בנשים דשכיח עילוף א"כ לא שייך תירוץ הנ"ל דבידו דכיון דרגיל להתעלף לא הוי בידו ושוב אין עד אחד נאמן באתחזק איסורא במקום שאין בידו כן נראה לענ"ד הלכות א"י, ומעתה מתורץ קושיות התוס' דדבר זה דאין עד אחד נאמן באתחזק איסורא הוא אבעיא דלא אפשיטא ביבמות, ובקידושין בפ' האומר פליגי אביי ורבא בזה וא"כ לא רצה הש"ס לאוקמא טעמא דמתניתין משום נשים דהא דנשים אין שוחטות היינו משום דאינן נאמנים נגד חזקת איסור ורצה לאוקמי מתניתין דהתם אליבא דכו"ע כנ"ל:
ע"ב) אמר רבה בר עולא הכל שוחטין אפילו טמא במוקדשין, במה דברים אמורים באומר ברי לי שלא נגעתי וכו' טמא במוקדשין מהכא נפקא מהתם נפקא הכא עיקר התם איידי וכו' וצ"ע מאד אאוקימתא הנ"ל הלא פסול טמא במוקדשין אינו פסול שחיטה ומאי ארי' הכא במס' חולין שלא תנא רק פסול שחוטה, ותו דמאי קאמר הש"ס הכא עיקר והתם איידי דהאיך עלה על הדעת דפסול שאינו מחמת שחיטה רק מחמת טומאה ובמוקדשין יהי' הכא עיקר והתם במס' זבחים איידי ועוד צ"ע דמאי קמ"ל דמהיכי תיתי דבאומר ברי לי שלא נגעתי שלא יהי' נאמן הלא עד אחד נאמן באיסורין במקום שאין חזק נגדו: ונראה לע"ד לתרץ דלכאורה אמאי כשר באומר לא נגעתי ולא נימא כמו. באם עשו הקהל תקנה שלא ישחוט רק השוחט המבורר לשחוט ושחט אחר דאמרינן דהשחיטה אסורה ואמאי לא אמרי' ג"כ כאן דכיון דאסרו חכז"ל לשחוט טמא. במוקדשין א"כ השחיטה אסורה דכי יגרע תקנת חכמים מתקנת קהל, וכבר העירו בזה האחרונים ז"ל. אולם לק"מ לפי מ"ש בחוות דעת דהיינו טעמא דהשחיטה אסורה משום כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני. והנה כבר כתבו האחרונים דעביד לא מהני לא אמרינן רק באם עי"כ נתקן האיסור אבל בשוחט בשבת למשל דלא נתקן האיסור ע"י דאמרינן דלא מהני ממילא מהני והכה לפי"ז לק"מ דגם כאן דכיון דעיקר תקנת חכמים שלא ישחוט הוא מטעם שלא לטמא קדשים, ואם נימא דלא מהני שחיטתו יהיה אסורה אדרבא עשה טומאה חמורה דהיא נבלה והמכניס אב הטומאה למקדש לוקה:
ובזה נכון שפיר דתנא הכא טמא במוקדשים דהוה אמינא דנימא דהשחיטה תהי' אסורה מפאס דלא מהני ולא מצד טומאה וזה שייך שפיר בחולין דכאן תני כל פסולי שחיטה. וג"כ נכונים ומזוקקים דברי ש"ס דקאמר הכא עיקר התם אגב דהתם לא תני רק פסול מחמת קדשים אך כאן תני טמא דפסול מכח פיסול שחיטה דהוה אמינא דנימא אי עביד לא מהני כנ"ל:
(דף ב' ע"ב) ואם אמר ברי לי שלא נגעתי מותר, הרמב"ם לא זכר שצריך לומר ברי לי כששחט טמא במוקדשין ותמה עליו הנוב"י בחלק ראשון (דף ל' ע"ג) ע"ש:
ולכאורה נראה לתרץ עפ"י מה שהקשו בגמ' אי אטמא במוקדשין בברי לי סגי וק' דלמא דוקא בסכין ארוכה סגי בברי לי אבל בסכין קצרה לא סגי בברי לי וצריך להיות דוקא אחרים רואין אותו, אלא וודאי דבסכין ארוכה אין צ"ל ברי לי, רק בסכין קצרה לכן מקשה הגמ' שפיר בברי לי סגי אפי' בסכין קצרה ומוכח דבסכין ארוכה אין צריך לומר ברי לי, אבל עכ"פ תקשה על הרמב"ם דהי' לו להביא דבסכין קצרה צריך לומר ברי לי:
לכן נראה לישבו בין לפי מאי דפסק חבת הקודש דאורייתא מכשר ובין אם סובר ח"ה דרבנן, ואתחיל לבאר באופן שסובר ח"ה דאורייתא, דהנה התוס' ד"ה דליתא קמן וכו' הקשו הא עזרה הוי רה"ר וספק טומאה ברה"ר טהור ותירצו משום דרוב פעמים לא יוכל לזהר מליגע, לפי"ז קשה אי הוי האי רוב ודאי דלא יכול ליזהר מליגע א"כ אמאי מהני מה שהוא אמר ברי לי שלא נגעתי אפי' נגד החזקה אין עד אחד נאמן מכש"כ נגד הרוב דרוב עדיף מחזקה ואי לא הוי האי רוב א"כ קשה קושיית התוס' הא עזרה ר"ה אלא נראה דבתוס' דיה שמא יגע הקשו הא דם קדשים אינו מכשיר ותי' דחבת הקודש מכשירו, ואפשר לומר דהיא רק מדרבנן וכיון שכן הם אמרו דחבת הקודש מכשרת והם אמרו דמהימן בברי לי שלא נגעתי אף שרוב פעמים נוגע ועכ"פ כיון שרוב פעמים נוגע צריך לומר ברי לי כן היא סברת רבה בר עולא אבל הרמב"ם פוסק דחבת הקודש מדאורייתא מכשיר וא"כ אי אפשר לומר דרוב פעמים נוגע דא"כ למה יהא עד אחד נאמן נגד הרוב אלא ע"כ דלא הוי אלא ספק וספק טומאה בר"ה ספקו טהור לכן פסק הרמב"ם דאצ"ל ברי לי. ואי סובר הרמב"ם ח"ה דרבנן אתי נמי שפיר דהא אנן פסקינן יש שומר להכשר דהיינו שאם הוכשר השומר שעל המאכל המאכל עצמו מוכשר וכן יש שומר לטומאה שאם השומר שעל המאכל נטמא נטמא גם המאכל ונראה לאמו"ר דע"כ אמרינן דאם נטמא השומר שגוף המאכל דוקא הוי מוכשר לכן אלימא השומר, לא נמצא כתוב יותר ותן לחכם ויוסף דעת:
ואם אמר ברי לי שלא נגעתי מותר עיין נוב"י שמקשה על הרמב"ם שלא כ' דצריך לומר ברי לי - ונראה בזה דהנה התוס' הקשו דאמאי צ"ל ברי לי הלא עזרה ר"ה וספק טומאה בר"ה ספיקו טהור, ותירצו דרוב פעמים נוגע, והנה לכאורה צ"ע לפמ"ש התוס' לעיל דהלא מפרכס אינה מטמאה ותרצו דלמא נגע אחר פרכוס והנה ודאי בשעת שחיטה נוכל שפיר נוכל לומר דרוב פעמים נגע אך אם נימא דהחשש הוא שמא יגע לאחר פרכוס בזה לא שייך רוב וא"כ קשה קושיית התוס' דהא עזרה ר"ה ולמה לי ברי הא בלאו הכי טהור. אולם למאי שהקשו התוס' דבמאי הוכשר ותרצו דהעבירה במים ועדיין משקה טופח עלי' א"כ ל"ק קושיית התוס' דהא מפרכס היא כחי' דהחשש הוא שמא נגע המים דהיינו במשקה טופח שעלי' בשעת שחיטה ואז שפיר הוה רוב וע"כ צ"ל ברי כנ"ל:
והנה הרמב"ם לא העתיק שהעבירה במים ומשקה טופח עלי', וע"כ צריך לומר דסובר דהוכשר בחובת הקודש וא"כ ק' קושית התוס' דלמה לי ברי הלא עזרה ר"ה וליכא למימר דהוי רוב דהא החשש הוא שמע יגע לאחר הפרכוס ואז ליכא רוב:
ובזה מתורץ ג"כ קושיית הראש יוסף על הרמב"ם שלא העתיק דמיירי בקרומית של קנה או דאטמי בשרץ עפי"מ שהקשו האחרונים דמאי מקשה הש"ס דהסכין מטמא לבשר הלא החשש הוא רק שמא יגע לאחר פרכוס ובסכין לא שייך חשש הנ"ל א"ך לפ"ז דמיירי בהעבירה בנהר א"כ שפיר מקשה הש"ס דהחשש הוא שיגע במים אבל אם אמרינן מכח חיבת הקודש א"כ שוב החשש שמא יגע הסכין לאחר פרכוס הוי ספק טומאה בר"ה וטהור כנ"ל:
דף ג' ע"א) תוס' ד"ה המניח הקשו דמאי מתרץ הש"ס המניח קתני דיעבד הלא לאביי אף בדיעבד אסור בלי חותך כזית בשר, ונראה לתרץ דהנה לכאורה קשה דמאי מקשה רבא מהמניח דיוצא ונכנס לכתחלה דשאני גבי י"ן נסך שהוא רק מדרבנן וגם חזקת היתר יש לו משום הכי יש לסמוך אסברת מירתת דלו יהי' דלא הווי אלא ספק מ"מ ספיקא דרבנן לקולא, עשא"כ בשחיטה אין לסמוך אסברת מירתת וכבר עמד בזה הפ"י וצ"ל דקושיית רבא היא כנ"ל דכיון דהמניח הי' סובר דלכתחלה משמע א"כ אי נימא דסברת מירתת לא הווי וודאי רק ספק א"כ איך מותר להכניס עצמו לכתחלה לידו ספק והלא קי"ל דאף בדרבנן אסור לעשות ספק לכתחלה וע"כ מוכת דסברת מרתת הוא וודאי וא"כ גם בשחיטה יש לסמוך אסברא הנ"ל, מיהו כל זה אם אמרינן דהמניח לכתחלה משמע שפיר קשה מיין נסך אשחיטה וכמו שכתבתי אבל לפי דחיית הש"ס דמי קתני מניח המניח קתני דיעבד שוב ל"ק מיין נסך אשחיטה דגבי יין נסך שפיר סמכינן טפי אסברת מירתת משום ספק דרבנן לקולא וק"ל:
ג' ע"ב) תוס' ד"ה דליתא קמן דלבדקי', הקשו דמשמע כאן דאם איתא לפנינו ולא ידע אסור' ולקמן משמע גבי ראה א' ששחט שחיטתו כשרה וקאמר הש"ס אי דלא ידע פשיטה דראה מותר, ונראה לע"ד עפימ"ש דסברת רבינא הוא משום סמוך מיעוטא לחזקה ע"כ לא סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מומחין, והנה ידועה קושית תוס' על רש"י דסובר בהמה בחזקת איסור אבר קיימא הלא איסור אבר כבר פסק. ותירץ הרשב"א דרש"י סובר דמחזקינן מאיסור לאיסור, והנה שם ביבמות פ' ג' אחין יש בזה פלוגתא בגמרא דרבה סובר דלא מחזקינן מאיסור לאיסור ואבי' ורבא סוברים לכאורה דמחזקינן עיין בש"ך סימן נון ומעתה יש לומר דבאמת פליגי בזה בסוגיין דרבינא סובר מחזקינן מאיסור לאיסור וע"כ שפיר נוכל לומר סמוך מיעוטא לחזקה ואיתרע לה רוב בקיאין אך החולקים על רבינא סוברים דלא מחזקינן ע"כ איסור אבר מן החי כבר פקע ע"כ כקושיית התוס' ואין לומר סמוך מיעוטא לחזקה, ושפיר נוכל לסמוך ארוב בקיאין ועיין ש"ך סי' נון דאין מבורר שאביי ורבא סוברים דמחזקינן מאיסור לאיסור:
ומעתה נראה לומר בסברת רבינא דסובר דאם הוא לפנינו ובדקו אותו ואינו יודע הלכות שחיטה דאסור אף באחרים רואין אותו הוא דבאמת הקשה בהגהות אשר"י האיך עד א' נאמן באיסורין באתחזק איסורי' ושחיטה אתחזק איסורי' הוא, וצ"ל דהוא משים בידו, אך כ"ז בשוחט עצמו אבל באחר שמעיד על השוחט ששחט כהוגן בזה לא שייך לומר בידו דהא אינו בידו וא"כ אין עד אחד נאמן, והנה באמת אם אין השוחט לפנינו רק הרואה מעיד ששחט שפיר נוכל לסמוך עליו דהלא רוב בקיאין הן, רק המיעוט והחזקה מגרע להרוב, וא"כ הוי פלגא ופלגא ושפיר עד א' נאמן דלא אתחזיק איסור דהחזקה נגרע ע"י הרוב משא"כ אם היא לפנינו ואינו יודע הלכות שחיטה דיש כאן חזקת איסור אינו נאמן הרואה להעיד נגד חזקת איסור מיהו כל זה לרבינא דסובר דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה וסובר דמחזקינן מאיסור לאיסור והחזקה בתוקפה, משא"כ לדידן דסמכינן ארוב מצויין ולא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, וע"כ משום דהחזקה נפסקה כבר וא"כ שפיר נאמן עד א' אף באם הוא לפנינו ואינו יודע הלכות שחיטה שאינו מעיד נגד החזקה: ועיין פ"י ביצה פ' אין צדיק שתמה על התוס' שכ' דחזקת אבר כבר פסק, וכ' דהא דקאמר ר"ה בהמה בחי' בחזקת איסור היינו לאפוקי שאין כאן חזקת היתר וא"כ אף אם פסק החזקה מ"מ ספק בשחיטה אסיר כשאר ספיקא דאורייתא דלחומרא לשיטת רש"י מן התורה:
ולפי דברי בעל פ"י הנ"ל דסובר דלשיטת רש"י באמת כבר פסקה החזקה וספק בשחיטה אסיר מטעם ספיקא דאורייתא לחומרא א"כ נוכל לתרץ בפשיטות קושית התוס' הנ"ל, ונוכל לומר דרבינא ויתר אמוראים פליגי בפלוגתת רש"י ותוס' דרבינא סובר וזבחת הוי מצות עשה וא"כ בהמה בחי' בחזקת איסור שאינה זבוחה קיימא, והחזקה הנ"ל נשאר גם לאחר שחיטה, ושפיר לא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה מומחין משום דאמרינן סמוך מיעוטא לחזקה, אך יתר האמוראים סוברים דוזבחת לא הוי רק תיקון הלאו וא"כ אין כאן חזקת איסור אינה זבוח רק חזקת איסור אבר וחזקה הנ"ל כבר פסקה עכ"פ ושפיר נוכל לסמוך ארוב בקיאין ומתורץ קושית תוס' הנ"ל כמ"ש לעיל דבאיתי' לפנינו ואינו יודע אינו נאמן משום דאין עד אחד נאמן באתחזק איסורא ובידו לא הוי, משא"כ באינו לפנינו דהרוב בקיאין הוא נגד החזקה שפיר נאמן משא"כ לרב נחמן לקמן דסבר רוב בקיאין וע"כ דסובר דחזקת איסור אבר והחזקה כבר פסקה ושפיר נאמן עד אחד אף אם ידוע שאינו יודע הלכות שחיטה:
תוס' ד"ה דליתא קמן דלבדק' ותימא דמשמע וכו' והקשו הא לקמן ראה א' ששחט וכו' ובפשיטות לאדמו"ר לישב דלא קשה בשלמא אי ידעינן דלא גמר בוודאי סומכין אאחרים רואין אותו דליכא למיחש לכלום משום דבוודאי ראוהו מתחלה ועד סוף כדקתני התם ולכך מהני אבל בלא ידעינן אי גמיר אי לא חיישינן דלמא סמכי הרואין על סמך שיבדקו אח"כ ולא מדקדקי לראות היטב בשעת שחיטה ולכן אין סומכין וכאופן זה נראה תירוץ של הפ"י, ולאדמו"ר נ"י נראה לישב דזה אינו מספיק דא"כ לוקמי מתניתין בכה"ג דבודקין ואינו יודע היינו דמתחלה ידעינן דאינו יודע ולכן אסור בלא אחרים רואין אותו ובאחרים רואין אותו סגי דבוודאי ידקדקו כיון דלא ידע והדרא קושי' לדוכתי' אלא משמע אפי' בכה"ג לא מהני וק' מלקמן דף י"ב:
אלא נראה באופן אחר ובזה יתורץ נמי אמאי הקשה התוס' מלקמן דף י"ב לקשו| מחש"ו גופי' דקתני במתניתין והיא בוודאי כשר אפי' ידעינן בי' דלא גמיר וממילא קשה אמאי לא כשר בגדול ובר דעת אי ידעינן בי' דלא גמר כיון דהיוי אחרים רואין אותי, ונראה לאדמו"ר לישב דהנה הפרי מגדים ושאר אחרונים הקשו לשיטת הרמב"ם שסובר דאפי' עד א' נמי כשר, ק' דלמה יהא נאמן אחד הא איכא כאן חזקת איסור ואין עד אחד נאמן במקום חזקה והכא ליכא למימר שהוא בידו הא אדרבא זה אינו בידו כיון שהחרש שוחטו ואמאי נאמן:
ונראה דהנה על שמא יקלקלו פירש"י רוב מעשיהן מקולקלין משמע דמיעוט מעשיהן מתוקנין דיוכל להיות ששחטו יפה א"כ אפשר לומר דלכך מהני אצל חש"ו גדול רואה אותו משום דיכול לומר סמוך מיעוטא דיודעין לרוב מציון אצל שחיטה מומחין הן ואיתא בהפוסקים אם בא העד רק לברר דנאמן ומותר בדיעבד וזה דוקא בחש"ו אפשר לומר בכה"ג כיון דהוא רק רוב מעשיהן מקולקלין ומיעוט מעשיהן מתוקנין, ושפיר יכול לסמוך אותו לרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן כיון דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר, אבל אי ידעינן בודאי דלא גמיר אז לא שייך לומר רוב מצוין אצל שחיטת מומחין הן ולא מהני אחרים רואין אותו כקושיות הפרי מגדים לאמת ולכך מקשה התוס' מלקא דהתם משמע אפי' בכה"ג כמי אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן:
ולפ"ז נראה דלא קשה קושיות התוס' דהנה האחרונים אמרו דהא דאמרינן דאין עד אחד נאמן היינו דוקא לאחרים אבל לדידי' שפיר נאמן אפי' אי הוי נגד החזקה ולכך כאן לא מצי לשנוי דאיתא קמן ולא ידע אפי' הכי מהני אחרים רואין אותו משום דשחיטתן כשרה משמע אפי' לאחרים ולאחרים לא מהני אי ידעינן דלא גמיר כקושיית הפרי מגדים לאמת אבל התם בברייתא תנא ראה א' ששחט אם ראה וכו' מותר לאכול משחיטתו יש לפרש שהוא עצמו מותר לאכול כסברת האחרונים דלדי' מהימן נגד החזקה ולכך שפיר פריך הגמרא פשיטא ודו"ק:
רש"י ד"ה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא בעי למבדקי' עיין מהרש"א שהקשה לשיטת הסוברים דלכתחלה צריך בדיקה א"כ אמאי לא מוקי לה מתניתין בהכי הכל שוחטין בקיאין ושחיטתן כשרה בדיעבד אף באין אנו יודעין, והרא"ש הקשה ג"כ לשיטת הגאונים דסוברים דבדיעבד דוקא באינו לפנינו סומכין ארוב בקיאין ולכתחלה מוסרין לו על סמך שיבדקו אותו לאחר כן נוקמי מתני' בהכי הכל הכל שוחטין אף אין בקיאין על סמך שיבדקו אותו ושחיטתן כשרה אם אינו לפנינו:
ועיין פלתי שכ' דשיטת הגאונים הסוברים דבעי בדיקה הוא רק דרבנן ומתני' מיירי מדין תורה דהיינו קידם התקנה ולדעתי נראה ג"כ דתקנה מחודשת היא ולא מטעמי. דהנה סברת הגאונים היא דלכתחלה בעי בדיקה משום דלא סמכינן ארוב היכא דאיכא לברורי מבררינן והנה דברי הנודע ביהודא ידועים דאין אנו צריכים לברר ספק רק אם יכול לברר בירור גמור, אך אם גם אחר הבירור ישאר עוד ספק אין צריכים לברר. והנה כבר כתבו הראשונים דמהאי טעמא לא אמרינן סמוך מיעוטא לחזקה משים דהמיעוט אינן בקיאין ג"כ יוכלו לשחוט שחיטה ראוי', ומעתה לפ"ז צ"ע אמאי צריך בדיקה הלא לידי בירור גמור אי אפשר לבא שאף אה אינו יודע הלכות שחיטה אולי שפיר שחט, מיהו לק"מ דהלא אם יש להם חזקה הוי כודאי וא"כ כיון שהבהמה בחי' בחזקת איסור עומדת א"כ אם יבורר שאינו יודע הלכות שחיטה לא יהי' ספק איסור רק ודאי כנ"ל:
מיהו זה אינו דהלא נגד חזקת איסור של הבהמה יש חזקת טהרה של הבהמה א"כ אינו צריך לברר דלא יוכל לבא לידי בירור גמור דאף אם יבורר שאינו יודע לא יהי' אסור רק מספק דנגד חזקת איסור יש חזקת טהרה: מיהו כל זה בימי רבי וחכמי המשנה דהי' עוד טהרות עיין נדה פ"ק מעשה ועשה רבי כר' אליעזר וכולה חבריא מדכן בגלילא וכו' שפיר אין אנו יכולים לבא לידי בירור וע"כ נוכל לסמוך אף לכתחלה ארוב בקיאין אך עכשיו בעוה"ר שאין עוד טהרות והבהמה עכ"פ טמאה דהא כולם טמאי מתים והסכין נטמא כחרב בחלל ומטמא הבהמה דדם חולין מכשיר א"כ אין כאן חזקת טהרה, ואם יבורר שהשוחט אינו יודע הלכות שחיטה א"כ יהי' איסור גמור דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת וחזקת טהרה אינו כנגדו וע"כ צריך לברר הרוב לכתחלה כנ"ל: