אור ברסלב
זכר יהוסף א › סוכה

זכר יהוסף· רבי יוסף זכריה שטערן

א · סוכה

יומא

סוכה ט

א

דבעינן טוי׳ כו׳ יעש״ה כל הסוגיא וזאת אשר השבתי בזה להרב המא"הג המובהק מוהר"ר לפידות חלוונא הרב דקראסנעפליא. הגיע אלי היום מכתבו בד"ת שהעיר בדברי המאור סוכה ט׳ א׳ שהסכים לפי׳ התו׳ דלרבא דס"ל הזמנה לאו מ״ה בעי עיבוד לשמה וכתב דה"ה ברצועות של תפלין אם בא לשנותם אחר העבוד קודם שיתפרם בקציצה הרשות בידו ואח״כ כתב דלא פליגי רק בעור הטלאי ולא בקלף דהוא גוף הקדושה דלכ״ע בעינן עבוד לשמה וא״כ לפר״ת ור״ח דלמ״ד הזמנה מ"ה לא בעי עיבוד לשמה וא״כ למה בעי עיבוד לשמה בגוף הקדושה כיון דבהא הוי לכ״ע הזמנה מלתא עכת״ד קושיתו. יעיין מעל׳ בס׳ ארצות החיים סי׳ י"א שהרגיש ג״כ בזה והעלה דכתב כן לדעת רש״י ולא לטעמי׳ יעש״ה בדבריו וע׳ בחומות ירושלים סי׳ קל״ט ול״נ הדברים פשוטים דודאי למ״ד הזלמ״ה ומותר לשנותו לדבר חול גם בעיבוד אף דהוי מעשה טובא כיון דאכתי אינו אלא תשמישי קדושה עד שיחברם לקציצה ולכן מ"מ בעינן שיעשה העיבוד לשמה שיהי׳ הכנה לקדושה וכמ״ש המאור להדיא ולמ״ד דהזמ״ה גם בתשמישי קדושה וא"כ בלא״ה אין לחוש שיבא להשתמש תשמיש של חול ולכן לא בעי שיכוון לעבדן לשמן ולקדשן ע״י מעשה גמור כיון דאינו עוסק עדיין בעשיית גוף המצוה משא״כ בגוף הקדושה דאף דמהני בהזמנה לחוד שלא לשנותן לדבר חול מ״מ בעי שיעשה העיבוד לשמן כיון שהוא עוסק בעשיית המצוה דבעינן שיכוון בעשייתן לשמן ובזה ניחא ג״כ קו' התו׳ בגיטין מ״ה ב׳ בהא דרשב״ג דמתיר לקנות ספרים מן ע״ג ופריך ורשב"ג עיבוד לשמה בעי כתיבה לשמה לא בעי והקשו התו׳ דלמה לא פריך מעבוד אעבוד והא להי״מ בתו׳ מנחות מ"ב ב׳ דעור הבתים לא הוי גוף הקדושה ולכן בעינן עיבוד לשמה אבל הכא בקניית ספרים דקלף הוי גוף הקדושה וסגי בהזמנה לחוד ולפ"ז ליתא דאף אי בגוף הקדושה הזמ״ה מ״מ בעינן עיבוד לשמה וכדאמרן ובלא״ה התו' לשיטתייהו בסנהדרין מ״ח ב׳ דגם בגוף הקדושה הזמנה למ"ה ומה שהקשו התוס׳ דגיטין דלמא כתיבה לשמה לא בעי דסתמא לשמה אבל סתם עבוד עורות לאו לתפלין קיימי ע׳ תוס' מנחות מ״ב א׳ בסה״ד ואל דלתי' קמא סתם כתיבה לאו לשמה וע' שו״ת בית אברהם סוף סי׳ ב׳ שהאריך לחדש דכיון דקיי״ל מצוות צריכות כוונה לא מהני סתמא בכתיבה דהא הישן בח׳ בסוכה בלא כוונה קאי וקסבר דעובר בבל תוסיף ואולם בט״א בסוף ר"ה כתב דאף אי אמרינן מצוות צריכות כוונה מ״מ היכי דהדבר עומד רק למצוותו לא בעי כוונה ועי שו״ת חמדת שלמה חאו״ח סי׳ כ״ד מש״ש באורך ועפ״ז מיושב ג״כ דעת רש"י שסובר לחלק בין עור ורצועות של תפלין לקלף דהוא גוף הקדושה וכמ״ש המג״א סי׳ ל״ב ס״ק נ״א דלא הוי רק תשמשי קדושה ולא תיקשי לשיטת רש"י במגילה כ״ו דגם רצועות הוי גוף הקדושה רק מה שמחוץ לקשר לא הוי קדושה דהיינו לאחר שחיברם לקציצה דהוי השם שלם אבל קודם שמחברם לא הוי רק תשמשי קדושה ולא תיקשי לשיטת רש"י מש"כ התו׳ דיש בו שין דל״ד לקלף שיש בו קדושה מבלי שום חיבור. והנה המנחת אהרן לסנה׳ כתב לדחות דברי המ״גא שרש״י סובר לחלק בין עור הבתים לקלף שכותבין עליו די״ל דרבא לשיטתו דעריפתה אוסרתה וא״כ גם בגוף הקדושה הזמנה למ״ה אבל הרמב״ם פ״י מרוצח ה״י וכן בפרש"י בהא דאביי גמיר שם שם פסקו כמ״ד ירידתה אוסרתה ולכן גם בגוף הקדושה ילפינן מע״ע וקיי״ל שפיר כרשב"ג דבעי עיבוד לשמה והא דקיי״ל כרבא היינו באותו בגד דהוי משמשין ולכן עור הבתים בעי עיבוד לשמה עכ״תד ואולם לפמ״ש האחרונים להקשות במה שפי׳ דהכ״ק מ״ט ל״ג מע״ע לטעמי׳ דא״כ מאי דחי הגמ׳ א"ל משמשין כו' דאכתי אמאי לא נליף מע״ע בק״ו ותירצו דכונת התו׳ לרבא ס"ל דבגוף הקדושה הזמנה מלתא היא וא"כ לענין גוף הדבר דאסור בהזמנה ניליף מע"ג וע' שו"ת רע״א סי׳ ג׳ יעו״ש מה שנדחק בזה לאביי וע' בס׳ אה״ח סי׳ י״א וא"כ לשיטת התו׳ דגם לרבא ילפינן מע״ע ונסתרו דברי המ״נא הנ״ל. ואולם המג״א כתב בסי׳ מ״ב והתו׳ כתבו דגם בע״ע קיי״ל כרי"ח דלא מיתסר עד שתערף וק״ו בתפלין וע"כ דרבא לא יליף לענין גוף הקדושה מע״ג ואף דעיבוד הוי מעשה חשוב שלא לשנות היינו רק אי נימא דבגוף הקדושה הזמנה מלתא היא משא״כ אי נימא דלא מהני בגוף הקדושה דאין לחלק בהא ואמנם באמת התו׳ לשיטתייהו בסנהדרין מ״ח ב' דרבא סובר עריפתה אוסרתה לדידי׳ הזלמ״ה אף בגוף הקדושה כיון דליכא למילף מעג״ע ונסתרו דברי האחרונים בכונת התו׳: ואחרי בינותי בספרים ראיתי בשו"ת בית אברהם חאו״ח סי׳ ז׳ באות י״א שהשיג שם על הפ״מא ח"ג סי׳ י"א דהא דבגוף הקדושה הזמנה מלתא היא היינו ע״י מעשה העיבוד וסתר דבריו דלמ״ד הזלמ״ה דס״ל עריפתה אוסרתה וא״כ גם עיבוד לא מהני ומכח זה תמה על המאור דלמה מצריך עיבוד ויעו"ש בסי׳ ז׳ אות ה׳ שכיוון ג״כ בישוב דברי רש״י להמנחת אהרן הנ"ל וכתב בפשטות דקושית התו׳ משמשין ממשמשין גמרינן והיינו דלא יליף מעג"ע דלא דמיא לי׳ ואף דאיכא למילף בק"ו ויליף טפי ממה דדמי לי׳ והכ״נ לאביי דקאמר מידי דאורחי' יעש״ב וכן מוכח כדבריו למעיין בתו׳ ע"ג כ"ט ב׳ ד״ה אתיא וא״כ לדידי׳ אין לחלק בין משמשין לגוף הקדושה. ותמהני ג״כ בזה על מעלתו שתמה על הפ״מג בסי׳ מ״ב ס״ק ו׳ מה שהביא בשם התו׳ דרבא כרשב"ג דהזמנה אפי׳ בגוף הקדושה לאו מלתא היא והלכך כל מה דמצי למיעבד יותר הזמנה עדיף טפי אע״ג דלא מהני שהוא היפך דברי התו' וכתב על הפמ"ג ששגג בזה ובמחכ״ת שי׳ לדעתי נהפוך הוא דהא לדידהו דס״ל דעור קציצת התפלין הוי גוף הקדושה דש׳ של תפלין הלל"מ וא״כ מאי מהני עיבוד למ"ד הזמנה לאו מלתא היא גם בגוף הקדושה וכמ״שכ המאור להדיא לסברתו משום דלא הוי גוף הקדושה דרשאי לשנותו אחר העיבוד ומ״מ הוי הכנה לקדושה והכ"נ לסברת התו׳ דגם בגוף הקדושה הזל״מה ומ״מ בעי עיבוד ואף דלא מהני לענין שלא לשנותו וע׳ בבאור הגר״או לאו״ח במש״כ בהגה׳ דהזמנה כה״ג כו' היינו כפי׳ התו׳ ודלא כמ"א ובאמת מלבד שהמ״גא כתב כן על סוף דברי הנ"מי שכתב אבל ברצועות לא בעי עיבוד דסובר דלמ״ד הזמנה למ״ה לא בעי עיבוד וזהו היפך שיטת התו׳ אך לפמ״שכ לעיל גם דעת א"ז רמ״א דהזמנה כה״ג מהני היינו רק בקלף דהוא גוף הקדושה אבל לא בעור ורצועות של תפלין דהוי משמשין ולהתו׳ דגם במשמשין דהזלמ״ה א"כ מ״מ מצריך עבוד אבל לא הוזכר בדבריהם דעיבוד הוי הזמנה בגוף הקדושה שלא לשנותו וע״ע בשו"ת מוהרי״מ סי׳ ב׳ מש"כ לחדש בדברי המאור

דסוכה ואין עת האסף פה:

ומה שהעיר בסנהדרין מז״ב דלמאי דיליף בג״ש דשם שם הוי ב' כתובים הבכ״א דקיי״ל כמ״ד דאין מלמדין דאל״כ נליף גם הא במה מצינו וע' נוב״י מ״ת חאו״ח סקכ"ה ובאמת להסוברים דהוי כמו מיעוטא וע׳ נוב״י מ״ק חא"הע סי׳ פ׳ וע׳ ש״ך חו״מ סשמ"ח וע׳ תו׳ קדושין לה"א ד״ה אלא ולא"ז רש״א וא״כ ממילא הוי ידעינן ג״כ ההיפך וע' תו׳ ערוכין טו"א ד״ה הו״ל ודוק וע' תו' יבמות נ״ט א׳ ד"ה דומיא. וע' בזבחים מח״א דכ״ע היקש עדיף מג"ש ובגיטין מ״א א' דכ״ע ג"ש עדיפא וע"ש בתו׳ וע׳ בתו׳ ברכות נ׳ ע״א דמשמע דהיקש וג״ש כי הדדי נינהו ואף דאין משיבין על ההיקש מ״מ גם בג"ש המופנה מב׳ צדדים למדים ואין משיבין לכ״ע וע׳ תו"יוכ ביום תרועה ר״ה ל"ג סע״ב ד"ה האי תנא מעיקרא כו' וע"ע בנר תמיד לכריתות דכ"ב שהאריך וע׳ בשו״ת מנחה בלולה דמ״ח ע"ג דמע״ע לא יליף דהז״מה דהוי ע״ע וציצית דכתיב לך לשם חובך ב׳ כתובים וע״ש עוד בדמ״א באורך ודחה דמה לע״ע שאסור בהנאה ומה לציצית שכן קדושה ולהכי הוי הזמנה מלתא יעש״ב ובאמת להתו' ביומא מ"ב סע"א נסתרו דבריו וגם י״ל דבל״ה לא הוי ידעינן רק בקדשים ולא בשאר מילי דהוי הז"מ וע' פרש״י זבחים נז״א דלאביי לא ילפינן בשני כתובים גם בג"ש יע״ש בתו׳ ובפסחים סד״א וע׳ תו׳ קדושין נח״א ד״ה ושני דמ״מ לכתוב שביעית וניתי ע״א מינה ואולם באמת תמהני על מעל׳ דהיכן מצינו קרא מיותר בע״גע ובע״א דהא דע״גע מיתסר בהזמנה גמרינן מכפר ממכפר דשעיר וכרש״י כריתות כה״א וע״ש בתו׳ ובקדושין נז״א או כדאמר התם בקדושין משום דכפרה כתיב בה כקדשים ולאו מיתורא דקרא וכן בע״א משום דאין הקדש לע״א ובל״ה הא בע״ז כ״ט ב׳ ילפינן דמת אסור בהנאה מע״ע כתיב הכא ותמת שם וגו׳ וא״כ אצטריך ג"ש לענין איסור הנאה במת דבלא ג"ש לא הוי ילפינן מע"גע וא״כ ליכא יתור כלל וע׳ מל״מ פי״ד מה׳ אבל דנ"א שדעת הרמב״ם דמת אסור בהנאה מדרבנן וג״ש דשם אסמכת בעלמא וע׳ שעה״מ פ״ה מאישות וע״ע במ"ק כח"א וב״ב יז״א וע' כריתות ו"א וחולין קי"ז סע״א וע׳ תו׳ קדושין נז״א ודוק וע׳ ירו׳ מגילה ספ״ק ר׳ אבהו בשם רי״ח שם שם מה שם שנאמר בפסח הבמות אסורות אף מעש״ש אסור בבמה קטנה וע׳ באדר״נ ס״פ ל"ו מה שם האמור להלן בעג״ע שתמות ולא תזוז ממקומה כו׳ וא"כ משמע דרי״הג לא דריש שם להכי וע׳ הוריות יב״א אתיא שם שם יעש״ה וע' רש"י יבמות סו"ב ד״ה קניא מיתנא דגמיר מע״ע ואף דרבא לשיטתי׳ התם דיליף מע"ז. ובאמת הכא גם רבא מודה דהוי מעשה חשוב וכמש״ש בתו׳ מ״ח סע״א מ״מ לענין איסור הנאה ע״כ דלרבא דריש ג״ש דשם שם וכמפורש בע״ז דגמיר שם לענין מה גופא לאסור בהנאה. ובאמת יש להבין מאי פריך לרבא מ״ט לא גמיר כאביי וע״כ דלדידי׳ איכא עוד ג״ש דשם שם דהא לענין מת ע״כ דילפינן מע״ע. ובל״ה י״ל כיון דלא נמסר להם רק מנין התיבות א״כ עכ״פ לא שייך כאן ב׳ כתובים דהא מפקינן ג״כ מג"ש דשם שם אחריתא דשם שם בשלמים ואם כן י״ל דאצטריך ג״ש להך דמפיק התם ואביי ניחא לי׳ לאוקמי לכ״ע. וע׳ בזבחים נ״ז א׳ די״ל דאביי לא פסיקא לי' בהא מדפריך הניחא כו׳ וי"ל דרבא ס"ל ג״כ הכי דס״ל נשים חייבות בקה"י ד"ת כברכות כ׳ ע״ב והוי לדידי׳ ג׳ כתובים הבכ״א וע׳ קדושין לה״א ובתו׳ ובחי׳ לברכות ואכמ״ל וגם דלמ״ש בשו״ת ברית אברהם בכונת התו׳ דרבא מ״ט לא גמיר לטעמי׳ וכן אביי וליכא למילף בק״ו דניחא למילף בג״ש ממה דדמי לי׳ משא״כ אי הוי ילפינן במה מצינו דהוי יליף טפי ממה דחמור מיני׳ ולא הוי ילפינן ממה דדמי:

ומיהו הא ק״ל לכאורה דלמאי דילפינן בב"א מכפר ממכפר דע"ע אסורה מחיים וא״כ היכי ילפינן מיני׳ בג״ש דשם שם דהזמנה מלתא למאי דמבעי״ל בדבר הלמד בב״א אי חוזר ומלמד בג"ש בקדשים וכזבחים נ״א א׳ והכא הוי המלמד קודש לרבנן דפליגי אר"ש דקדשי מזבח הוא וע׳ רש״י בע"ז כג"ב דהא לר״ש מחיים נאסרת וע״ש בתו׳ וע״כ דהך פלוגתא דהז״מ תליא ג"כ באיבעא אי בתר למד או בתר מלמד כזבחים מ״ה ולקמן ס׳ וע' ברש"י זבחים מ״ה וס׳ ע״ב ומכות יט"ב ואף למ״ד ביומא מב״א לגבי פרה דקדשי בה״ב היא ואף דלא נמצא זה דלמד מן הלמד אלא בקדשי מזבח דמשם יליף לה בזבחים מט״ב מ״מ ילפינן מהדדי כדאשכחן בתמורה יג״א ולמה יצאו להקיש אליהן מה שלמים קדשי מזבח כו׳ ומהכא מייתי התם דפיגול נותר וטמא ליכא בקדשי בה"ב וע׳ בערוכין כ"ה סע״ב דפליגי בהדיא בהכי ר״מ ור״ש אי ידעינן קדשי בה״ב מקדשי מזבח משום דהתם פליגי במה דמסתבר טפי למילף מיני' וכה״ג בכ״מ וע׳ בקדושין נז״א דאמר להדיא כפרה כתיב בה כקדשים ומשמע דפליג אהך דיליף בב״א דאי מדיוקא דלישנא או מג״ש דכפרה דריש וא״כ לא הוצרך למילף משעיר. ובס' נר תמיד לכריתות כתב דה"ד כפרה כתיב בה כקדשים היינו נמי דלהכי ילפינן ב"א מכפר ממכפר כיון דכתיב בי׳ כפרה יע״ש בדבריו וצ״ל דאף למ"ד קדשי מזבח מ״מ לא הוי ידעינן ממילא בלא שום לימוד כמו בשאר קדשים כיון דהוא חלוק מהם דעריפת עגלה זו היא שחיטתה. ובאמת בפרש"י דקדושין מפורש דמהיקש ילפינן לי׳ וא״כ למאי דיליף צפורי מצורע מעגלה וע״כ מוכח דדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בב״א למ"ד בתר מלמד אזלינן וע׳ בתו׳ זבחים נ׳ ע״א ד״ה אמר בדבר הלמד בג״ש מהו שילמד בב״א דהאיבעא למ״ד בתר מלמד אזלינן ולמה לא יליף בק״ו מהמלמד בהיקש דאינו חוזר ומלמד בהיקש וע״ש בתו׳ ד"ה פשיט ולמ״ש התו׳ בפסחים ה״א וע׳ תו' שבועות ה״א דבכ״מ פריך מרי״ש אתדברי"ש וע׳ תו' יבמות ו״ב ד״ה או אינו ועי בחי׳ למגילה כ"ג ב׳ מש״ש ולרי"ש כל הימנו וד״א לא ילפינן ואולי יש לחלק ג"כ דהא דמקשינן לקדשים דנאסר מחיים היינו אי הוי קדשי מזבח משא״כ למ״ד דהוי קדשי בה״ב וכמש״כ בתו"יוט ג"כ כה״ג בתמורה פ"ז מ"ג ד״ה אחד קדשי מזבח דמדבריו מוכח ג״כ דהא דלמדין זה מזה היינו רק בג״ש ולכן הוצרך לב״א וא״כ הסוגיא דכריתות ע״כ אזלא למ״ד דע״ע הוי קדשי בה"ב ובכה״ג י״ל דלא אתמר הני כללי דהא משחיטת קדשים ילפינן לי' בסוגיא דזבחים אבל למ״ד קדשי מזבח א״כ ממילא מסתבר להקיש לקדשים. ואולם התו׳ בקדושין שהקשו מחולין יא״א מטריפה וע״כ דס"ל דמיתורא או דמפשטי׳ דקרא ילפינן לי׳ דאי מהקישא דשאר קדשים ילפינן א״כ אין היקש למחצה וי״ל דאזלי בשיטתייהו דלכ״ע הוי פרה קדשי בה״ב וא״כ לא שייך כאן להקיש לקדשי מזבח וניחא ג״כ קו׳ התו׳ בקדושין נו״ב מהמקדש בערלה והא שרי ליהנות ממנו שלכד״הנ וקשה להרש״ל בשבועות כ״ג ב׳ דלר״ש דכ״ש למלקות היו לוקין גם שלכ״דא ודלמא אתיא מתני׳ כר״ש ז״א דע״כ דמתני' דלא כר״ש כדמוכח גבי שחטה שלא באיזוב דמייתי ר״י וע״כ דלר״ש אינה אסורה מחיים וע׳ ש״ות ג״ש סכ״ב ובכמ״פ שהאריכו ומתני׳ ע״כ דס״ל דצפורי מצורע נאסרין מחיים דהא כיון דאסורין בהנאה וע״כ דיליף מכפר ממכפר וגם מדחשיב בב״ח ע"כ דאתיא דלא כרשב״י דמותר בהנאה וכדלקמן וכדמייתי בחולין ר״ש בן יהודא משמי' דרשב"יוח וא״כ מסתבר להתו' ג״כ לאוקמי מתני' לדידן דלא היו לוקין בשלכד״א וע׳ תו׳ יומא נט״ב ד"ה אין כו' ויש לפלפל ג״כ עפ"ד הנ״ל בכונת הגמ' משמשין ממשמשין ועפ״ד תשו׳ ר״עא הנ״ל. וגם יש לפלפל להתו׳ בסנהדרין מח״ב ד״ה אע"פ שלא עיבדן לשמן והא הכא אזלא לר״ע דע״ג ש״ג אסורה מיד ע׳ ש״ות רע״א סי׳ ג׳ וא״כ מאי קאמר בסוכה ט״א ההוא מבע״ל למעוטי גזולה למאי דבעי טוי׳ לשמה והא לר״ע דמכשיר סוכה העשוי׳ בראש העגלה וכדלעיל ז״ב וא״כ לל״ק למעוטי גזולה וכרש״י סוכה ל״א א׳ ד״ה אבל כו׳ לדידן דקיי״ל דקרקע אינה נגזלת וא"ל דלמאי דדריש לכם למעוטי אתרוג ולולב של אשירה לפי שאין בו דין ממון וע׳ בחי׳ הרשב״א סוכה רפ"ג דלא שייך גבי אתרוג למעוטי של אשירה יעש״ב. ויש אריכות דברים בכ״ז וע׳ פ״י קדושין נ"ו בפרש״י מה קדשים ול״ל מה לקדשים שכן תופס דמיו ולא בקדשי בה״ב ובזה הוי א״ש קוא״ז רש״א דבכ״ש ליתא להאי גי' ברש"י דהא גופא יכול לילף מקדשים דתופס דמיו וע׳ ברש״י סוטה מח״ב ד"ה אע״פ שאין איתן כשר דלכ״ב עכובא ולא נאמר רק למצוה וע״ש בהג' רצ״הח שתמה דהא כפרה כתיב בה כקדשים היינו רק בעגלה עצמה שלא תהא טריפה ובע"מ ולענין איסור הנאה אבל במכשירה לענין מקומה בודאי כשאר מצוות שבתורה וממילא לא בעי לעיכובא יעש״ה. ושוב ראיתי בנוב"י מ״ת חיו"ד קכ״ד שהרגיש בדרש״י דכיון דכפרה כתיב בה כקדשים בעי לעכב יע״ש שכתב בע״א. וע׳ ירוי סוטה פ"ט ה״ה מכיון דאת אמר כפרה כתיב בה כקדשים כמו שיש מהן למזבח טריפה וטריפה ומחו״א פוסל בה יע"ש וע' במל"מ בה׳ אבל דכפרה דכ"ר היינו לאיסורא ולא למלקות וע' ש״ות פרי תבואה סכ״ה דהר״מ ס״ל דהג״ש אסמכת מדרבנן יעש״ב. ועי ירו׳ יומא ספ״ז עג״ע מכפרת על חטא ידוע כו׳ ופר יו״כ על חטא שאינו ידוע וע׳ רש״י חולין י״א א׳ כפרה כתיב בה מה קדשים אסורין בהנאה דאף דגם בשעיר כפרה כתיב כיומא סו״ב מ״מ הא קאמר התם דלא אמרה תורה שלח לתקלה ולכן הוצרך לומר בשעיר משום דאין הגורל קובע וע׳ רש״י סוטה מז"א ד״ה כיפרה וע' תו׳ נדה נה״א ד"ה שמא. ובענין מה שהעיר מעל׳ עדה״תו בסנהדרין דטפי הומ"ל מכריתות כד"א דקאמר רבא גופי׳ דעריפתה אוסרתה ע׳ ש״ות רע״א סי׳ ג׳ ובמשנת ר״ע לכריתות ובשו״ת רשמי שאלה חחו״מ סמ״ה וש״ות בית אפרים חאהע״ז סי׳ קכ״א ובשעה״מ עהרמב״ם וע' ש״ות זכרון יוסף דף קי"ז א׳ שעמדו ג"כ בזה וע' בס׳ בנין שלמה לסנהדרין ובחי׳ ליבמות משש״ב וכן העיר במח״הש סי׳ מ״ב ס״ק ו׳ וע' בס׳ מנחת אהרן לסנהדרין מש״כ לדחות קושיא זו וע׳ בס' נר תמיד לכריתות דף מח״א וע׳ ש״ות חתם סופר סי' קל"א שהאריך יעוין עליהם וכעת אין רצוני להאריך בדבר שדשו בו רבים. ובעיקר קו׳ התו׳ דהכא אינו מוכרת די״ל כתו׳ במגילה כט״ב דהיכי דפליגי אמוראי אחרינא לא אתמר הני כללי וע' במע״מ עהרא״ש ברכות פ״ק סי' ה׳ לגבי אביי ורבא וע׳ בחי' לשבת דף ע׳.

ומה שתמה מעכ״ת על המשכנות יעקב בסי׳ מ״ג שה״ר דמהני בעיבוד בעע"ג מהא דשלמה שהיו לו ע׳ אלף נושא סבל ותמוה דהא בדה״י מפורש שהי' גרים ומלבד דאכתי מאי פריך ביבמות ע״ט א' ודלמא דמגזר בעלמא דא״כ לא מהני עע״ג. אך א״צ לזה דהא בימי דוד ושלמה לא קיבלו גרים כלל אלא שנעשים גרים גרורין מעצמן וכדקאמר בריש ע״ג להדיא וכ״כ התו׳ ביבמות ע׳׳ט ע״ב ובגוף הדין דבעי עע״ג ראיתי בש״ות רע״א סי׳ ד׳ שהביא בדעת המחבר דבתלאן לציצית בלא כוונה דאינו מברך דהא כל עיקר ראיית הרמב״מ והתו׳ דלא בעי כוונה בתלי׳ משום דאצטריך קרא ב"י ועשו אבל להסוברים דמהני בעע״ג וה״ה לענין טויית ציצית וא״כ אין הכרח מזה וע׳ ש"ות בר״א חאו״ח סי׳ ה׳ באורך וע' ש"ות שיבת ציין סי׳ א׳ וסי' ד׳ ונוב״י מ״ת חיו״ד סי׳ קע״ה. ובאמת לדעת הט״א ברה"ש דבמצוות דלא בעי לשמה לא בעי נמי כוונה אך בש"ות רע״א הקשה עוד דהא מ״מ אצטריך בתלאן ונתגייר אח״כ ואמר דתלאן בכוונה והניח בקושיא וע״ע בש״ות רע"א סי׳ ס״ט בקושית התו׳ מנחות מ״ב דנ״מ בכתב בעודו ע"ג ונתגייר ויודע בעצמו שכתב לשמה שהי' מותר לו להניחן ומטעם לאו בר קשירה פסולין גם לדידי' יעש״ב. ובאמת לא ידעתי קושיתו דהא לא הוי בר כוונה כלל ואף דידעינן שהוא מכוון וע' בחולין י״ג א' בהא דקטן אין לו מחשבה במחשבתו ניכרת כו' אך תמהני מה שלא העיר בזה מהא דספ״ב דכתובות לענין נאמנות להעיד מה שראה בשעה שלא הי׳ בר עדות וצ״ל דהא דאינו נאמן משום דלא דייק כיון דלא הי׳ אז בידו לאסהודי אבל לענין עצמו שאומר שהי״ל כונה מהכ״ת לא יהא נאמן כשאר ע״א דנאמן באיסורין דלא בעינן שיכוון אז לעלות וכן בהא דחשיב עד כאן היינו מהלכין בשבת וקאמר כיון דתחומין דרבנן דהתם הוי ג"כ על אחרים במה שהיו מהלכין. (ויש להעיר מזה ע״ד התוי״ש בכריתות אי בעינן שיכוון בשעה שראה העדות וע׳ ירו' ערובין פ"ט ה״ד בגר שהי״ל כו׳ בזמן שנעשו ע״ג עצמן טהורין לו כו׳ אר״ע אם טהורין לו יהיו טהורים לאחרים אם טמאים לאחרים טמאים לו וכה״ג בע"ג שנתמנה להיות חבר יע"ש וע׳ בשבועות ל״ג א׳ שקרובין בנשותיהן דלפמ"ש מוהרא״ש והובא בש״כ סי׳ ל"ה סק"ז אף שבאו לכלל כשרות דלא הוי תחלתו וסופו והש״ך משיג ולפ"ז משכחת בכה"ג שלא הי׳ ראוי בשעת מעשה דל״ד לע"ג דלא דייקי כלל וכמ״ש הש"ך אך בל"ה הא משכחת כשהי' קטן ושהעיד בגדולתו לאח״כ שזה של רבי וכה"ג לקיום וכמבואר שם בסעיף ד׳ יעו"ש). אך תמהני מהא דמגילה ך׳ ע״א קטן הייתי וקראתי׳ למעלה מר״ט כו׳ א"ל אין מביאין ראי׳ מהקטן הרי דלא מהני אף דנאמן לגבי עצמו שיודע שקרא והכ״נ כשאומר שתלאן אז בכוונה ומיהו יש לחלק ג״כ דהא כאן צריך להעיד על אחרים ששמעו ממנו דאפשר שלא סמכו ע״י קריאה זו ולא כיוונו לצאת בקריאתו אבל בכוונה להעיד על עצמו שפיר י״ל דיוכל לידע אם כיוון ואף דבמלתא דרבנן נאמן להעיד מה שהי' בקטנותו בלא אחר עמו וע׳ בס׳ המצוות לרמב״ן ומה שנחלקו בענין דברי קבלה אי כד"ת דיינינן לי׳ וצ"ל דאלמוהו למגילה כיון דמצאו לו סמך מ״הת וע׳ בט״ז או״ח סי׳ תרפ״ט סס״ק ב׳ ע״ד הר״נ שמגילה דברי קבלה וע׳ בעמ״ה ד׳ ח׳ שהביא דהב״י בסי׳ תקנ״ד בשם ר״ת לענין צ״ג שקיי״ל דברי קבלה כד"ת או כיון דהוי משום זכור דהוי נמי מה״ת וע׳ בש"ות תפארת צבי חיו״ד סי' נ"ז בד״ה ובקושיא ואכמ"ל וע״ע בסנהדרין נ״ב ב׳ זכורני כשהייתי תנוק כו'. וגם י"ל דל"ד לע"ג דאלו ידעינן דמדייק הוי נאמן כיון דהוי בידו ולכן הוי תחלתו וסופו בכשרות וכש״ך סי׳ ל״ה סק״ו ויש לעיין בהא דקדושין ס״ב צריך ג' מי יימר דמזקקי לי׳ והוי כמחוסר מעשה. וא״ל דמשכחת כששמעו אחרים מפיו בעודו גוי במס״לת שהוא מכוון בעיבודו לציצית דבכה"ג לא הוי מס"לת כשיודע שא״וה תלוי בו וכמ״ש הפוסקים:

ומה שהעיר על המש״יע סי׳ מ״ב שהביא דרש״י מנחות מ"ב ב׳ תפלין נקחין שלא מן המומחה דא"צ עיבוד לשמה ובפרש״י דהתם גריס להדיא דתפלין אין נקחין אלא מן המומחה ש״מ דבעי עיבוד לשמה בתפלין האמת שנמשך אחר מש״כ הרמב״ן בסוכה פ"ק וע' בחהר״נ לסנהדרין והביא גי׳ הגאונים תפלין נקחין מכל אדם ובספרים אין נקחין אלא מן המומחה והעתיק ע"ז פרש״י במנחות וגרם שלא הי׳ לפניו אז הגמ׳ דמנחות וחשב שכוונת הרמב״ן שגי' רש״י דתפלין נקחין אפי׳ שלא מן המומחה ולא דקדק רק להביא פרש״י כמו דלגי' רש״י דתפלין נקחין שלא מהמומחה דבעי לשמה משא״כ בספרים ה״ה דלהגאונים להיפך ואחרי בינותי בספרים ראיתי בס׳ עמ״ה חאו״ח ס״סי ט״ז שגם הוא העיר כדברי מעל׳ וע׳ במע״מ ה׳ מזוזה סי׳ ו׳ וע' בסמ"ג מ"ע כ״ב כ״ג:

ומה שדקדק מעל׳ להמ״א סי׳ מ"ב ס"ק ז׳ אם מותר להשתמש בחוטי ציצית לתשמיש של חול מהא דמנחות מ"ב ב׳ וקלינן לאודרי׳ דהיינו שמא ימצאם אדם וישתמש בהם תשמיש של חול. לא ידעתי כוונתו דהתם קאמר ש״מ דבעינן צביעה לשם ציצית וכמו שפרש״י מדקלינן לאודרי׳ וע״כ דמיירי במוכין של צמר דבמין אחר אינו יכול להבחין שמא קולט הצבע טפי מצמר וחיישינן שמא יטוה מהן ציצית וע' בשבת מח"א אודרא לבי סדיא יע״ש ובכ״מ כה״ג ובלא״ה לא ניתן להאמר דלמה יהי' אסור להשתמש בהם תשמיש של חול כיון שאינו רק לנסיון בעלמא ולא לשם ציצית ולא הוי תשמישי מצוה כלל וגם דהו״לל ג״כ וש״מ דאסור גם לתשמיש של חול. ומש״כ לדחות דברי הצ״צ דהא דתשמישי מצוה נזרקין היינו לזרוק ולא לעשות בהם תשמיש של חול והוא סותר דברי עצמו מה שדקדק למעלה לאסור תשמיש של חול מדקלינן לאודרי׳ וע"כ שמא ימצאם אדם וישתמש בהם תשמיש של חול ולמה בתשמישי מצוה נזרקין ולא חיישינן שישתמש בהם אדם תשמיש של חול ובאמת א״ב ממש דנקיט לרבותא דמותר אפי׳ לזורקן ואף שהוא בזיון טפי ומכש״כ לתשמיש של חול דלא הוי בזיון כ״כ כיון שאין ראוין עוד למצותן גם מה שהעיר ע"ד הצ״צ דתנאי הוא שמתנה שיהי' רשות בידו לעשות זה וזה כעין לעשות מתש״ר לשל יד וכעין ב״כ שבבבל על תנאי עשויות ולא מהני תנאי כ״א שלא תחול קדושה עליו והוי שלא לשמה והאריך בזה יעיין בעמ"ה חאו״ח סי׳ ט"ז שהעיר מזה ג״כ באורך ודבריו אינן מבוררין למעיין דלא גרע מהקדיש על תנאי וכשנתקיים התנאי חלה עליו הקדושה וכיון שהוא דרך תנאי הוי לשמה כמו בגט ויעויין בש״ות ברית אברהם חאו״ח סי׳ ח׳ אות ב' שהעיר ג״כ כזה באורך קצת וע׳ שו"ת מנחה בלולה דמ״ח ע"ד אם יש לדמותו לאיזה שארצה אגרש כיון שאם לא יזדמן קונה יהי׳ לחולין ולהתו׳ שכ׳ בגיטין כ״ד ב׳ דהתם משום דכתיב וכתב לה דבעי כתיבה מבוררת וע' בנח״י סי׳ א׳ ד״ד ב׳ ד״ה את"ל ואין להאריך וע׳ ר"ן בשם רמב״ן בפ' כל הגט דמתנה בין ב׳ דברים הוי ברירה ומתנה ע״ד א' הוי תנאי וע' בחומת ירושלים סי׳ ק״צ דאע״ג דשקיל וטרי עלה התם דיש מתנה ע"ד א׳ וקרינן לי׳ ברירה היינו דבהני איקרי ג״כ ברירה מ״מ לענין דינא גם הנך דחשיב פסקינן בהו דיש ברירה יעש"ב. ובגוף דברי הפמ"א שתמה על העה״ג בסי׳ ס״ה דהזמנה לגוף הקדושה מלתא היא גם להורידו מקדושה חמו׳ לק״ק שכ' דהא דבגוף הקדושה הזמנה מלתא היא היינו ע״י מעשה העיבוד אבל מש״י ל״שר דהוי מקציצה לקציצה ולכן פריך למ״ד הזלמ״ה כו׳. הנה הא״ר לאו"ח סי' ל״ב ס״ק ט״ז תמה על העה״ג מהא דת״שר דאם רצה להחזירן לש״י דמותר אם לא לבשן אדם מעולם וכמבואר בסי׳ מ"ב ולא הזכיר תנאי וכ״כ בפשטות באותות השמים שהוכיח מזה דלענין מורידין מק"ח לק״ק הזמנה למ״ה בכל ענין וכבר הרגיש בזה במ״א סי׳ ל״ב ס״ק י׳ ובאמת לא הוזכר בהג״ה בקלף המעובד לשם ס"ת אם אסור לכתוב עליו תפלין דמשמע דבכה״ג שהוא בענין להורידו מק״ח לק״ק לא אמרינן בגוף הקדושה הזמ״ה ומש"כ עוד בס' אותות השמים הנ״ל למש״כ המ״א בס"ק ו' דאם התחיל לכתוב על הקלף אסור לכתוב עליו דברי חול והא בתש״ר כיון דעשה דשל יד הוי כאלו התחיל לכתוב וע״כ דלענין הורדה לק״ק למ״ה גם בגוף הקדושה. ואין זה מוכרח להמאור שמחלק בין רצועות של תפלין דהוי משמשין וע׳ שו״ת שאג״א סי׳ מ"ז דהא דלא בעי תנאי מש"ר לשל יד דמ״מ לענין עיבוד חדא מלתא היא יע״ש באורך ומה שפלפל שם בס״ס מ"ח לענין קדושת ס״ת ותפלין ע׳ תו׳ סנהדרין מ"ח ב׳ ד״ה אע״פ ובש״ות נו״בי מ״ת חיו״ד סי׳ קע״ד וע׳ בס' באר יעקב לאו"ח סי׳ ל״ב ד"ו ע"ד וע׳ ברכות כ"ד לענין לתלות ס״ת אפי' בכיס ותיק דשרי בתפלין וכה״ג:

ובנידון השאלה במי שנפסל לו בתים של תפלין דר״ת אם רשאי להניח הפרשיות בבתים של רש״י ויעויין בש״ות מנחת עני סי׳ א' שהעיר לפמ״ש הפמ״ג באו״ח סי׳ מ״ב הא דלא דחי עשה דתפלין לאו דאין מורידין דכיון דהמצוה נעשה בפסול דבפנים איכא ד׳ בתים לא אמרינן לגבי׳ דחי׳ והרי כאן ליכא פסול אך נסתפק אי בספק עשה דוחה דל"ת דהוא ג״כ מספק ואף דכיון דס"דלת הוי כאיסור ברור מ״מ הא גם במ"ע אמרינן הכי והקשה עוד דלא הוי בעידנא דהלאו עובר מיד בשעת הנחה בבתים עכת״ד וע' יד אלי׳ סי׳ ה'. ואולם יעויין בפ"מג במשבצות סי׳ שד״מ בהולך במדבר דאמאי פריך לימות והא אף אי יכול להתענות ליתי עשה דעונג שבת מספק ולידחי לאו דעשיית מלאכה מספק ואף דלא הוי בעידנא מ״מ אפשר דבספק לאו לא בעינן בעידנא וע׳ בחי' ליבמות צ״ג א׳ מש״ש ועכ״פ מבואר בפשטות דספק עשה דוחה ג״כ לספק ל"ת ולא בעי לגבי׳ בעידנא וע' בש״ות עמק הלכה חאו״ח סי׳ ס״ו מהא דנזיר נ״ז ב׳ ודלמא לאו כו׳ ובחי׳ ליבמות פ׳ מש״ש וע׳ באה״ח סי׳ י"ז בהמאיר לארץ ס״ק כ״א שהעיר מתו׳ ב״ב פ״א והא קמעייל חבע״ז והא להרמב״ם חבעד״ר ומשמע דספק עשה אינו דוחה אפי׳ לספק אסד״ר אמנם הרמב"ן בחדושיו הוכיח מזה דחשבע״דא וע׳ בס׳ בית יצחק שער הספיקות סי׳ ל"ב שהעיר ג״כ מסוגיא זו והאריך וע׳ ש״ות הק"ט ר"ב סי׳ כ״ב שכתב בפשטות דאתיא עשה דספק שמחת יו״ט ודחי לאו דעשיית מלאכה מספק וע׳ ש״ות אבני קודש סי׳ ו׳ מש״כ מדברי המוהרי״ט ופר״ח אי ספק עשה הוי כודאי ואלימא לדחות הל״ת יעו״ש משבת קלה״א לימהול ממ״נ כו׳ וע' בס' החיים שהעיר ג"כ מזה וע׳ בחי׳ לפסחים פ"ח א' והארכתי במק״אח היכי שיש ספק בעשיית המצוה כיון דמחוייב מה״ת לעשות המצוה מספק דמברך ג״כ מספק אף דליכא משום לא תשא וע׳ לחו״ז בלבוש וע' ש"ות בנין עולם חאו״ח סי׳ י"ב מר״ה לד"ב ל"צ דהא ודאי והא ספק והרי דאפי' ספק עשה דאורייתא דחי לודאי מצוה דרבנן. ולכאו׳ עלה בדעתי ליישב בזה הקושיא המפורסמת בשם הגאון מוהר"ר יונתן זצ״ל מפראג בתו' קדושין ל״ח א׳ ד״ה אקריב עומר מה״ד בתמורה ט״ז דג' אלפים הלכות נשתכחו בימי אבלו של משה וחד מיני׳ שיעורין וביומא פ׳ שעורין ב״ד של יעבץ תיקנו ופרש״י עתנאל וא״כ איך היו יכולין לאכול מצה מהחדש דיותר משיעור כזית ליכא מ״ע דמצה ואיסור חדש איכא ולפ"ז ניחא דמ״מ ספק עשה דוחה ג״כ לספק ל״ת ואף דלא דמי לכל מקום דספק מצוה דוחה לספק ל״ת דהתם הספק אם הוא עובר על העשה או על הל״ת אבל הכא הל"ת הוא ברור דהעשה דוחה ועל יותר מכשעור הל״ת ודאי והעשה ספק מ"מ להסוברים דספק מצוה הוי כודאי ואלימא לדחות הל״ת בבירור וא״ש בפשטות ובל״ה דכיון דכשאוכל יותר מכשיעור מספק ואף דיוכל להיות שעובר על הל״ת ואינו מקיים העשה מ״מ כיון דאם הוא מקיים המצוה בשעור זה א״כ אינו עובר הל״ת והוי ספק איסורא ולקולא ולגבי העשה אמרינן בהיפך דמחוייב לעשות מספק וכמ״ש בחו״ד בבית הספק בסי׳ ק"י מש״כ בישוב דהרמב״ם דסד"א מה״ת לקולא ממה שהקשו עליו האחרונים די״ל דכל לישנא דקרא משמע על הודאי ולא על הספק ובמקום דמזהיר קרא בקום ועשה אמרינן דמחוייב שיהי׳ בודאי כמו דדריש טהורין ודאי ולא ספק וכסוטה כ״ט וא״כ ממילא דמחוייב לקיים העשה מספק ועל הל״ת כיון שאינו ברור שעושה איסור מספק א״כ י״ל דספק עשה המוטל עליו דוחה לעבור על ודאי דהל"ת כיון שהאיסור אינו ברור דאזלינן מה"ת לקולא והעשה מחוייב לקיים מספק דמחוייב שיהי׳ בודאי ולא בספק וכנ״ל וע"ע בש"ות בשמים ראש סי׳ קנ״ד במפתחות מהא דכתיב כי כל עץ מאכל כו' ע׳ ב״ק צ"א ולפ״ז א״ש הכל בפשטות וע' נזיר ח״א רש״י ד״ה ריח"א כו' חולין לעזרה וצ"ל דר' יוחנן לטעמי' בקדושין נ"ו א' וכמ״ש התו׳ ב״ק עב"א דחובעד״א אבל למ״ד חובעלד״א א"כ ידחה ספק עשה דנזירות לל"ת דחובע״ז דהוי מדרבנן וכנזיר כ״ט א׳ וע"ע בשו"ת קהלת יעקב חאהע״ז ס"ס ג׳:

ולכאורה יש להעיר מר״ה ה׳ ב׳ דפריך והא לאו בת הקרבה היא דהא אפי׳ למאן דפליג דאין מביאין קדשים לבית הפסול ונהי דגם למ"ד חולין שנב״ע לאו דאו' מ״מ חכמים עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה מ״מ ליתי ספק עשה ולידחי ספק ל"ת וע"כ מוכרחים אנו לומר כמ״ש התו׳ בעירובין ק׳ ע״א ד״ה מתן אחת שנתערב דע״י פשיעה לא אמרינן דאתיא עשה ודוחה ל"ת כיון שהי׳ יכול להתקיים בלא דחיית הלאו וא"כ ה״ה הכא דמיירי שנתערב לא אמרינן דאתיא ספק עשה ודחיא לספק ל״ת כמו התם במתנות שנתערבו לגבי בל תגרע ובל תוסיף. ויש לפלפל מזה לפמש"כ התו׳ בפסחים פח״א דוכי משום דמבטל מסמוכה יבא לידי חיוב כרת וכתב לחלק בין רבים שעשו איסור שחששו וע׳ לח"מ רפ״ד מהק״פ ובזה נדחה ג״כ דהט״ז ביו״ד סי׳ שצ"ג מתו׳ פסחים צ"א א׳ דאף דלא חשבינן לי׳ לודאי מ״מ כיון דכל הטומאות כשעת מציאתן אינו אלא מדרבנן ולחומרא מ"מ יוכל להביא ולהתנות וע' ש"ות יריעות האוהל ובאו״ח וע״ש בחדושי לפסחים ואכמ״ל. ובמש״כ לעיל ניחא דהא יכול להביא בלחמה כמו תודה ויתנה שאם היא תמורה שיהיו החלות חולין ועכ״פ יוכל להקריב בלא לחם כמו תמורה ולהתנות וכתו׳ קדושין נ״ה ב' ד״ה דמייתי וצ״ל כמש״ש דא״כ הוי חולין בעזרה וביותר לשיטת רש״י בפסחים כב"א דקאי רק לענין איסור הנאתן ואף דבלא״ה י״ל דהנ"מ לענין הלבשת ב״כ מ״מ לר״ת במנחות מ״א א׳ דשריא אף שלא בעידן עבודה. ומיהו תיקשי לכאו׳ דהא מ״מ מצי לאתויי קרבן אחר ויתנה אם לתודה או לשלמים וכמו שמקשה הגמ' דקדושין ואף דבכה״ג לא שייך משום בל תאחר ולחייב א״ע בקרבן מספק וע׳ ש״ות עמ״י סי' ט"ז מש״ש כי״בז באורך ועפ״ז לא אצטריך קרא למעוטי להכי מ״מ היכי קאמר דאין לה תקנה דהא משכחת בכה״ג דיתנה על שניהם וכנ״ל וצ"ל דלא ניחא לי' לאוקמי בהכי דא"כ ממעט באכילת קדשים וכפסחים פ"ט א׳ וצ״ב ב׳ ובמנחות פ׳ ע״ב דהרי תודה נאכלת ליום ולילה ושלמים נאכלין לשני ימים. ואולם להמל״מ בפ״ה מיס״ת בהא דקיי״ל דכל איסורין שבתורה אלו״ע שלכד״א אי נימא ג"כ במ״ע דרחמנא אמר תאכל אם יוצא י״ח וע׳ בשע״המ פ"ח ממ״א שה״ר דנחשב אכילה למ״ע וא״כ הדק״ל דהא יוכל להתנות וא״ל דימעט באכילתן דהא יכול לאכלו אח״כ שלכד״א ולהתו׳ בקדושין נו״ב ופסחים כו״א דאפי׳ אסד״ר ליכא בשלכד״א וגם לתו׳ בשבועות כ״ג סע״ב ובע״ג י״ב ב׳ דמ״מ אסד״ר איכא בשלכד״א וע' בתו׳ פסחים ה' סע״א ובד״וח מרע״א בסה״ד מ״מ י״ל דבזה לא גזרו להחמיר ושלא לבטל מ״ע דקדשים וכה"ג כתבו התו׳ ביצה ח"א ד"ה ואינו צריך דאף דפטור אבל אסור מ״מ משום שמחת יו״ט מותר לכתחלה וא"ל דהא מ״מ יבא לידי נותר ז״א דיבא עשה דאכילת קדשים וידחה הל״ת דנותר להפסקי תו׳ בזבחים צ״ז דבכה״ג מיקרי בעידנא כיון שא״א בענין אחר ואף דלא מסתבר לדחות הל״ת דנותר משום שיוכל לאכול אח״כ שלכד"א מ״מ הכא כיון דהל״ת הוא ג"כ ספק אם יש כאן נותר הא יוכל לקיים שניהם לאכול שלכד״א וא"ל דהא הוי שני הפכים בנושא א׳ דכיון דבאכילה שלכד״א הוא עושה איסור רק דלא חשיב אכילה ואיך נימא דמיחשב ג"כ אכילה בשלכד״א לענין מ״ע באותו פעולה וע' בכו״פ סי׳ ס"ה ס״ק ב׳ כעין סברא זו. ז״א לפמש"כ בנוב״י מ״ת בהשמטות לאו״ח ס״סי קט״ו דהא דאינו חייב בשלכד״א הואיל ואינו נהנה וכמו גבי נבילה הראוי לג"ק נבילה אבל במ״ע דלא נאמר בפירוש שצריך ליהנות מאכילה דאדרבא יש סברא לומר דמל״להנ ניתנו יע״ש באורך וא״כ לא הוי שני הפכים בנושא אחד דהא הטעם משום דמ״ע לא תליא בהנאה משא״כ בל"ת וכנ״ל. וה״ד התם דממעט באכילת קדשים י״ל דאזלא לר״ש דכ״ש למלקות דלוקין שלכד״א וכמ״ש הרש״ל בשבועות כ"ג וכדפריך בפסחים פט״א ואלו פסח לא בעי סמיכה וע״כ דהוי כמ"ד סמיכה בכל כחו וכמש״ש בתו׳ והא לר״ש ור׳ יוסי דס״ל נשים סומכות רשות ע״כ דמיירי באקפויי ידייהו ומשום דבעי סמיכה בכל כחו וכמ״ש התו׳ בחולין פ״ד א׳ ד״ה נס"ר יעו״ש ובחי׳ לשבת משש״ב משא״כ הכא בר״ה דמתוקמי שפיר אליבא דהלכתא וא"כ לא ממעט כלל באכילת קדשים בכה״ג וא"ל דהא העשה בא ע״י פשיעה דלא אמרינן דע"דלת ז״א לפמ״שכ בד״וח מרע״א בכתובות מ׳ ע״א וליתי עשה כו' דאע״ג דהמעשה בא ע״י פשיעה מ״מ כיון שא״א להתקיים העשה זולת הפשיעה בכה"ג דחי העשה להל״ת וכ"כ בס׳ שתי הלחם וע׳ בחי׳ לערובין ק׳ ע״א וע״ש שכתבתי שסברת התו׳ דבעי שיוכל להתקיים רק בלא דחיית הלאו ע"פ התו׳ שבת ד"ד א׳ ד"ה וכי ואף דהפשיעה אך במה דלא אסיק אדעתי׳. ובלא״ה י"ל בישוב קושיתו הנ"ל מרה"ש דכיון דחיישינן משום שממעט באכילתן וע"כ דאתיא כר"ש דאין מביאין קדשים לבית הפסול וע׳ זבחים מ״ה ב׳ ובפ״מא וע' בפ"י לפסחים יג"ב ולדידי׳ לו׳ שלכד״א וכנ"ל ומה שהקשה א״ז רש״א על הרש"ל שכ' דלר״ש דכשל"מ לוקין גם שלכ״דא דלא גרע מכל שהוא והא לרי״ח דח״ש אסור מה"ת ומ"מ בשלכד״א ליכא איסור אלא מדרבנן וי״ל דבאמת לא מתוקמי רק לר"ל דבח״ש מ״מ איכא איסורא מדרבנן וכדאי' בר״פ יו״כ וס״ל דגם בשלכ״דא איכא איסורא מדרבנן וכדעת התו׳ הנ״ל (וע' בסוף תשובתי השני׳ ביומא ס"ג ב׳) והא דפריך בר"ה לר"מ דאמר דעובר ברגל אחד מאי איכא למימר והא לר"מ דדריש בע״ג ס״ו א׳ מל״ת כ"ת לאיסורין שמצטרפין וא״כ אינו מוכח דכש״למ מ״מ פריך שפיר קרא ל"ל דע״כ לא אצטריך קרא בכה״ג למעוטי כיון שאותו קרבן גופא אין לו תקנה ולר״מ לא משכחת ג״כ שיתנו על אותו קרבן לר״מ לשיטתו בקדושין נ״ז ב׳ דס״ל דחבעל״א וא"כ לא צריך קרא למעוטי וכנ"ל אך לפ"ז יש לפלפל ג"כ בהא דחולין י״א א׳ מה שהקשה האו״ח לפסחים בה״ד לר״מ דחייש למעוטי היכי אכיל בישרא דהא משכחת להמל״מ דהמ"ע מקיים גם בשלכד״א וע״כ דר"ש ס״ל דלו׳ בשלכד"א ג״כ אך לפמש"לע נסתר זה דהא כיון דס״ל לר״מ דלא אמרינן כשל״מ וא״כ ע״כ דאין לו׳ גם בשלכד״א ותיקשי טפי קו׳ המפרשים דהו״ל להקשות לר״ע דחייש למעוטא דהא בשבועות כ״א דר״ע כר״ש ס״ל דכשל״מ וא״כ לא משכחת בשלכד"א ותליא בסתירת ד״התו הנ״ל אי איכא אסד"ר בשלכד״א וי"ל ג״כ בישוב קושית רש״ל דבאמת לר׳ יוחנן דקאמר דכל איסורין שבתורה אין ל׳ שלכדה״נ כפסחים כ״ד ב׳ ומשמע דאיכא נמי איסור תורה ומשום דאזיל לשיטתי׳ דח"ש אסור מה״ת משא״כ לר״ל דמותר מה״ת וא"כ י״ל דליכא בשלכד"א ג״כ איסור מה״ת ובלא״ה דודאי לענין איסור יש לחלק דבח"ש אסור משום אצטרופי משא"כ לענין מל׳ הוי חדא מלתא שלכד״א וח״ש לר״ש וע״ע במקנה קדושין ע״ז דהא דס״ל לר״ש דכשל"מ היכי דכתיב אכילה אבל ביו״כ ביתובי דעתי׳ תליא וא"כ להיפך דלר״ש בכל איסורין חייב בכ״ש בשלכדה״נ וע׳ בנר תמיד לכריתות די״ד בד״ה ליקדש יו״כ בא״ד וא״ל מ״מ כו' יעש"ה ועפ״ז מבואר מדברינו דספק עשה דוחה אפי׳ לודאי ל״ת וא״כ פשוט הדבר ג״כ דספק עשה לתפלין דוחה לאו דאין מורידין מספק:

ובגוף הקושיא שהקשה המ״נע דלא הוי בעידנא לא ידעתי למה לא העיר מדברי הנמ״י בב״מ דף ל׳ שכתב באריכות דכיון שעוסק בהכנת המצוה הוי בעידנא והארכתי במק״אח בסתירת ד״התו בגיטין מ״א דבכה״ג לא הוי בעידנא כיון דלא מהני ההתחלה אם יניח מלגמור משא״כ במל ולא פרע וע' ש״ות עמ״י סי׳ ח׳ ובהמאיר לארץ בס׳ אה״ח סי׳ ח׳ סק״פ ובש״ות תפארת צבי חיו״ד סי׳ מ״ז שכתב ג״כ לחלק בסברא זו וה״ה הכא דאם לא יגמור לא יקיים כלל וע׳ פסקי תו' זבחים צ״ז שמחלק להיכי שא״א בענין אחר וע׳ במל״מ פ"י מק"פ שכתב ותימא גדולה כו׳ וע׳ בתו׳ פסחים פ״ה א׳ ד״ה כשהוא אומר כו' דהא לא הוי בעידנא ולהנ"ל מתורץ קושיתם רק דהא אפשר ע״י גומרתא והקשו שפיר קושיתם השני׳ (וע׳ בשע״המ בסוף הל׳ איס״ב להרמב״ם דקריבות הוי איסור דאורייתא וא״כ ל״ל קרא דעלי׳ כיון דלא הוי בעידנא וכ׳ להעיר בדברי הנמ"י הנ"ל והוכיח דהרמב״ם לא ס״ל כוותי' אך י״ל בפשטות דהתם האיסור רק מי שהיא ערוה וע' באדר״נ בפ"ב נאמר כאן לא תקרבו ונאמר להלן לא תקרב לדבר המביא לידי ערוה וע׳ בירו' שבת פ"ג חד פילוספוס כו׳ וכן בפ״ב דביצה ה"ה וא"כ אף דעדיין היא ערוה עליו וכ"ז שלא קיים המצוה להקים שם היא עומדת לחלוץ כמו לייבם מ״מ הרי כאן הערוה הותרה ג״כ ואין איסור משום קריבות. שוב מצאתי בחמ״ש חאו״ח סי׳ י"ח שנתעורר ג״כ מענין זה ובזה נדחה ג"כ קו׳ המפרשים דל"ל קרא דהעראה קונה ביבמה מדאצטריך עלי׳ דאל״כ לא הוי בעידנא להסוברים דחלק מהמצוה אינו דוחה וכן להט״ז דהתחלת העראה אסור היכי יליף דע' דלת מעלי׳ ואין זה ענין לחקירת הנ״י כיון דאם לא יגמור לא עשה כלום וכמ"ש לעיל) וע׳ בעמ״י סי׳ ד׳ דלשמואל דמתירין מבגד לבגד וס"ל חובת טלית ולא הוי בעידנא להריב"א דבעשה נמי בעי בעידנא יע״ש באורך ולהנ"ל ניחא. ובזה נסתר קושית המקנה בקדושין ל"ח א׳ ד״ה דאקריב עומר דהומ"ל דלא דחי משום דאסור לקצור לפני העומר יעש״ב. אך נ"ל דבכה״ג בעי בעידנא כיון שלא הגיע החיוב כלל וכסברת התו׳ בפסחים מח"ב יע"ש וע' ר"נ קדושין דף ריט"ב דאף דעיקר ביבמה להקים זרע הרי אין אשה מתעברת מב"ר ולא הוי בעידנא ומתרץ דעכ"פ אפשר במיעכה וע' תו׳ יבמות כ' סע״א וע' תו׳ יבמות ו"א ד״ה יכול והרי בנין בה״מק דוחה כו׳ וע״ע בחי׳ ליבמות צ׳ ע״ב וריש חגיגה משש"ב וע׳ בקהלת יעקב בהיו״ט סי׳ תצ"ח סי״ד להוכיח מדהט"ז בס"ק י״ב דלדחות באסד״ר לא בעי בעידנא וא״כ להסוברים דלאו דאין מורידין מדרבנן וא״כ בכה״ג לא בעי כלל בעידנא. אך באמת כבר הארכתי במק"א דכיון דכשעובר על הל״ת א״כ לא עשה מצוה כלל ואם עושה מצוה לא עבר על הל״ת וכיון דלא משכחת תרויהו בהדדי לא בעי בעידנא דאף דהלאו דאין מורידין משכחת גם בתפלין כשמזמין לחול מ״מ בפעולה זו לא משכחת תרויהו בהדדי ולכן לא הקשו התו׳ בערובין ק' ע״א לגבי מתנות דלא הוי בעידנא וכדאמרן וע' בחי' לערובין ק׳ בישוב קושיתי הנ"ל ומ״שכ עוד במפתחות בשו״ת מנ״ע הנ"ל לענין עיבוד לשמה כ"ז מבואר באריכות בשו״ת ברית אברהם חאו"ח סי׳ ז׳ ובש״ות רמ״ע סי׳ ז׳ שהאריך לפלפל דלא בעי רק שיכוין בעיבודו בסתם לשם קדושת תפלין דהוי כמו תנאי דמהני אפי׳ לדבר חול ומש״כ היכי דהשינוי מספק דלא הוי הורדה כלל וע׳ בב״א חיו״ד סי׳ כ"ו אות ב׳ ובח״מ סי׳ ט׳ אות כ׳ ומש״כ עוד במנ״ע הנ״ל להמציא דין מחודש לדעת התו׳ בעירובין דהיכי דפשע לא אמרינן דעדל״ת מ״מ אם נזדמן סופר לקנות תפלין והי' אפשר להתקיים בלא דחיית הלאו מ״מ היינו דוקא היכי שעובר על הל"ת בודאי רק שהעשה דוחה אותה אבל הכא אם נתפוס שיטת ר״ת לעיקר אין כאן הורדה מקדושה כלל ולא הבנתי דהא כמו כן להיפך דעובר הל״ת ואינו מקיים העשה אם של ר״ת אין בו קדושה כלל ולמה יוכל לדחות מספק ע״י פשיעה. וע׳ בשו"ת מנ"ע חאו״ח סי׳ ט׳ מש"כ לפלפל בענין פשיעה ובאמת לפמש"לע לחלק בזה אינו ענין להא דמתן א׳ שנתערבו במתן ד׳ דהתם בשביל עדיפות המצוה לא ניתן לדחות הלאו כיון שזה הי׳ יכול לקיים בלא דחיית הלאו משא"כ כמשמבטל המצוה כשאין לו תפלין אחרים ודאי דעשה דול"ת ע"י פשיעה ולא מסתבר היכי שהי׳ בתורת דחי׳ אם הי׳ יכול לקיים בהיתר שלא ידחה העשה כלל ובלא"ה י״ל דאינו דוחה רק היכי שנתערבו שהוא בעצמו דוחה העשה בידים ולא היכי שהי׳ הפשיעה בקום ועשה מה שלא קנה תפלין אחרים מקודם:

ומה שהעיר לענין שאלת הגשמים למה לא נחשוב הני ס׳ ימים מיום התקופה דרב אדא שהוא התקופה האמתי לפי החשבון ולכן הוי לעולם תקופת ניסן קודם הפסח ועבדינן כהני תנאי בסנהדרין י״ג. ובאמת חזינן ג״כ לדידן בהתקצרות הימים שביום תקופת טיבת הוא יום הקצר וע״כ דחשבינן בתר תקופה דר״א. ואולם מעל׳ ה״ר מה״ד בע״ג ח״א לפי שראה אדה"ר כו׳ ולתקופת שמואל מתחיל היום להתארך קודם התקופה. ודבריו שלא בדקדוק דהא השתנות הימים בא מפאת השנוי של שעות ורגעים שבין התקופות וא״כ בשעת בריאת העולם באמת ל"הי הבדל ביניהם כ״א שעה א׳ תפ״ה חלקים וע׳ ש״ות התשב״ץ ס״קח שתקופת ר״א צריך דקדוק רגעים ועשה שנת החמה שס"ה יום ורביעית ע״צ הקירוב יעש״ב. ואמנם למ״ש במ״ב סק״א הא דעבדינן לענין הברכה כשמואל ולחשבון התקופות כר״י דבניסן יעש״ב וע' ביע״ד ח״א דרוש א׳ ולפ״ז י״ל דלענין קביעת המועדות דתלוי בב״ד חשבינן לתקופת ר״א אבל בברכת הגשמים שהוא על כל יחיד מחשבינן לדשמואל ובל״ה י״ל דבחשבון השנים סמכינן על חשבון האמתי דר"א שלא יבא טעות בקלקול החשבונות בעשיית מלאכה ביו״ט וחמץ בפסח אבל לענין הברכות לא חששו לקבוע בדקדוק ולא הוי ברכה לבטלה כיון שתיקנו כן חיוב הברכות ואף דאכתי לא הוי זמן שאילת גשמים. ובאמת ד' המ״ב אינו מובן שרצה להקשות דהי״ל לברך בתקופת ניסן בראש המחזור של י״ט שנים שהרי באותו רגע חוזרין החמה ולבנה כ״א על מקומה וע״ש דלשמואל איכא תרתי שתבא על מקומה וגם על נקודה שלה בזמן שהי׳ בעת הבריאה תחלת ליל ד' כשנתלו המאורות. אבל עיקר קושיתו ל"י דהא בכל כ"ז ימים ח׳ שעות בקירוב חוזרת הלבנה על נקודה שלה ובכל שנה חוזרת החמה על הנקודה ומ״ל שנה אחת או י״ט שנים. שוב מצאתי שכבר האריכו לדחות דברי המ"ב וכ' לעיין בפחד יצחק ערך חמה בתקופתה:

ובענין מ"ש מעל׳ להפוסקים דבמזכיר מאורע של שאר ימים בתפלה דהוי הפסקה מתפלת המוספין בחוהמ״ס בפרי החג דהוי קרבן יום אחר ואין כדאי להשיב דכמו דלא הוי הפסקה בכל התפלות כשהוא מזכיר בא׳ הימים של יו״ט משום ספיקא דיומא וה"ה הכא דתיקנו להזכיר של ב׳ ימים מספק ולא שייך לתקן שיתפלל ב׳ פעמים משום ספק בא׳ יאמר ביום השני וב' ביום הג׳ דאין מתפללין מוסף נדבה ועט״ז תר"צג ס"ק ג׳ בעל הנסים בש״פ דא״צ לחזור. וגם משום דלא ליתי לזלזולי תיקנו רבנן גם ביום ב׳ וע׳ עקרי דינים חאו״ח סל״ד סי״א בשם פחד יצחק ערך פסוקי מוסף להנוהגין לומר פסוקי מוסף בחו״מס יקרא פסוקי קרבנות שאינו של אותו יום מ״מ לא גרע מלא אמרן כלל דהא ביום ב' של סוכות אמרינן קרבנו של יום א׳ מתקנתא דרבנן ואי הוי משום תפלת שקר לא תקינו הכי האידנא דל״ב ספק ודחה דהתם אלים טפי דמברכין על י"ט ב׳ אף שהוא ספק וכה״ג בפ"ג ממגילה ובכה״ג לט״ז בס׳ ק״ח דבהזכיר מאורע שאר הימים הוי הפסקה. ומש״ע בענין סה״ע דמונין ב׳ ימים ג׳ ימים למה לא נימא היום יום ב' כמו בברייתו ש״ע הנה קושיתו תפול גם עה״ת דכתיב וספרתם לכם מ״ט יום וכן דרך התורה בכ״מ לענין פסח וסוכות וכה"ג להקדים המספר לפני הימים משא״כ בברייתו ש"ע דקאי על הזמן שהי׳ בוקר של יום ראשון וכן כולם דאין להקדים הזמן וע׳ ירו׳ ריש רה"ש או אינו אלא ב׳ בשבת דכתיב ויהי ערב כו' אין למדין מברייתו ש״ע וע' תו׳ ר״ה ג״א ד״ה שני בשבת יע״ש בק״ע שמפרש דש"ה שלא הי׳ עדיין שנים או חדשים ולכן הוכרח למנות לימי השבת. ועכ"פ לא שייך דלכתוב הזמן קודם שמשמיענו הזמן של ערב ובוקר וי"ל דמש״ה גם לענין זה אין ללמוד מברייתו ש"ע וע' רש"י נזיר ז״א דלא מפסקי מהדדי וי"ל חלוק זמנים כמ"ש המפ׳ שהעולם ככדור וא״כ הערב ובוקר ביום א׳ בעולם וע' ברכות ב״א ובשבת ע"ז כברייתו ש״ע ברישא כו׳ ובענין הנוסח לומר לעומר עב"ח סקכ״ו סק״ג והובא ט״ז בשם סדר הגט כותבין כו״כ בשבת ולא לשבת כי אז אפשר למיטעי דעם השבת נאמר ובאמת בנוסח הגט תמוה בשבעה ימים לירח ולא ולא כתבינן בשביעי לירח כעומד באמצע היום וכמו בשנים ושבועות בשני בשבת שנת ה׳ אלפים ולא כתבינן ה״א שנים. ב׳ ז״ך למב"י דברי יהוסף זכריה לפ״ק:

תוכן העניינים

זכר יהוסף

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה