אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ד· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן רנא

סימן רנ

להנ"ל כ' ח"י אדר תר"ג.

ע"ד שאלתו אם יוצא חובת שילוח מנות בפורים מאיסה"נ לחולה שיש בו סכנה:

א הנה להרמב"ם רפ"ב משבת ע"ש בכ"מ וב"י סי' שכ"ח דתליא במחלוקת דטומאה דחויה או הותרה ולדידן דקיי"ל דחויה בצבור שבת דחויה אצל חולה וע"כ דכל האיסורין דחויין וממילא לא ניתן לדחות אלא בדליכא לגביה מה שהחולה צריך להתרפאות רק בשל איסורי הנאה ולא מקיים בזה מצות שילוח מנות דהא בלא"ה מדאורייתא מחוייב להצילו וכה"ג בקידושין ח' סע"ב, ואף דמכל מקום חייב לשלם לו אחר כך אף אי מותר להציל עצמו בממון חבירו כתו' ב"ק ס' ע"ב ד"ה מהו וברא"ש וכ"כ הרא"ש בהא דסנהדרין ע"ג א' דאפילו מטרח ומיגר נמי כו', ורק יש לחלק דלא דמי לאיבעיא דהתם בקידושין דלאו מידי יהיב לה ונשאר בתיקו, כיון די"ל דלא גמרה בדעתה לאקנויי נפשה רק בתשלומין וכיון דמדאורייתא מחוייב להצילה ולא בעינן דעתו בנתינת הדבר והוה כמקדש במלוה, אבל במשלח מנות באיסה"נ במקום סכנה כיון דא"צ אח"כ המקבל לשלם לו ומדאורי' מחוייב ליתן ג"כ בחנם פשיטא דלא קיים כלל בזה המצוה משילוח מנות, ואי כשיש להמקבל ג"כ מאיסה"נ כזה זולתו דאין עליו חיוב בהנתינה דאין לו זכות בזה דלא מישתרשי ליה להמקבל במה ששלח לו מאיסה"נ שלו, וכן במה שנסתפק המל"מ בהלכות אישות פ"ה הלכה א' באיסה"נ במקום סכנה, פשיטא דלא מקיים כלל מצותו, ואף אי אזלינן בתר המקבל מ"מ כיון דיכולה ליקח שלא מדעתו על מנת שלא לשלם ולאו מידי יהיב לה ובהא פשיטא דאינה מקודשת כיון דמדאורייתא מחוייב להצילה ע"מ שלא לשלם ולא אבע"ל, ובשמ"ק ב"ק קי"ד ב' שתנאי ב"ד כו' ומ"ש בהמרובה שהתועה בין הכרמים מפסג ועולה שאני אבידת גופו שמותר להציל עצמו בממון חבירו אף שלא בפניו על דעת תשלומין, אבל על דעת שלא לשלם אסור ובהצלת ממונו אף על דעת תשלומין אסור אא"כ ברשות, וע' בשו"ת רשב"א ח"ד סי' י"ז וח"מ סי' שפ"ח ס"ק כ"ד ושו"מ קמא ח"ג סי' קע"ד וסו"ס קע"ה וקע"ו ותנינא ח"ב סי' ד' וסו"ס ק"י ותליתאה ח"ב סי' קמ"ט וח"ג סי' קס"ד וח"ס חא"ח סו"ס ר"ח ד"ה ומ"ש פר"מ ובנין ציון החדשות סי' קע"ג וזכרון ישעיה סכ"ב ועמ"א סי' ל':

ב ומ"ש דאפשר דגם הריטב"א דסובר בקידושין בתר דידיה נמי אזלינן מודה בשילוח מנות דיצא כיון דרעהו מותר ליהנות ממנו דעיקר הקפידא לשמח לבב רעהו:

ואינני רואה שום חילוק בזה די"ל דמ"מ בעינן גם לגבי המשלח שיהיה חשוב מנות להיות שמו עליו כמו לענין קידושין דיליף מלקיחה דהעיקר במה דמקניא נפשה דממילא תלוי במה שיהיה שווי אצלה וחשיב ממון לגבה, ומ"מ מסופק הריטב"א אי בעינן שתהיה הנתינה שוה נמי לגבי הנותן, וע' בשו"מ קמא כ"ג ר"ס כ"ג מ"ש ע"ד הריטב"א ובעולת שמואל סי' א' וחמדת שלמה חאה"ע סי' נ"ד ושו"מ תנינא ח"ג סי' ג' ובנין עולם חא"ח סי' ל"ג אות י"ד ובשמים ראש החדשות ר"ס ח' וסוף שו"ת יד יוסף בקונטרס קס"י סי' ו' דף י"ד ע"ד ד"ה ויתבאר ובתיבת גומא פרשת תרומה אות א' מש"ש בדהמל"מ הנ"ל:

ג ומה שהעיר מדברי היד אהרן בשלח מנות קודם הפורים והגיע ליד המקבל בפורים דיצא דאזלינן בתר המקבל, ש"ה דכשהגיע בפורים אז נגמר מצות השילוח דלא קפיד רק על גמר השילוח בעת שיומסר להמקבל, אבל לענין שיהיה חשיב מנות י"ל דבעי ג"כ מה שיהיה חשוב נתינה גם מצד הנותן, וכן במה שהקשה היד אהרן מסי' תרצ"ה ס"ד בהג"ה [ובד"מ בשם מהר"י ברוין] באם אינו רוצה לקבלם דיצא וממילא דאזלינן נמי בתר הנותן ששלח קודם הפורים וכן לענין שיווי הדבר, ולא דמי דבשלח קודם הפורים כיון שהיה גמר הנתינה בפורים יוצא בזה, משא"כ באינו רוצה לקבלם דחשיב הנאה ג"כ לגבי המקבל בהשילוח לחוד דעיקר המצוה רק להראות חביבות לרעהו ומשום שמחת הלב של וכמ"ש באשל אברהם ר"ס תרצ"ד בשלח מנות ונאנסו לא יצא, ובשע"ת סי' תרצ"ה ס"ק ד' דאף דבעלמא מהני מתנה ע"מ להחזיר הכא עיקר התקנה שמשמח לרעהו, ובפמ"ג סי' תרצ"ה מסופק גם במתנות לאביונים אי מהני ע"מ להחזיר, והארכתי בתשובה לרב א' מאונגארן בישוב קושיתו על הפמ"ג, ובבנין ציון קמא סי' מ"ד בטעם הרמ"א מדלא כתיב ונתינת מנות כמו ונתן לפנינה מנות ולא הקפיד רק על השילוח ולכן אפילו אין חבירו רוצה לקבל יצא, אבל מתנה לא איקרי רק מה שבא ליד המקבל ולכן אם אין העני רוצה לקבל צריך לקיים נתינת המתנות בעני אחר ואף דלענין נדר יועיל לומר כאלו התקבלתי:

וכבר הארכתי בתשובה לשואל שצידד אי מהני שילוח מנות ע"י קטן כיון דאין שליחות לקטן. ומצאתי כעת בשו"ת יהודה יעלה חא"ח סי' ר"ז שנשאל ג"כ כזה ודחאו דהא מעשים בכל יום שמשלחין גם ע"י בי דואר וכן ע"י קטנים והכתוב נקיט לרבותא דאף דבכ"מ מצוה בו יותר מבשלוחו וכאן הוא דרך כבוד יותר ע"י שלוחו וכו'. ובתשובה דחיתי דברי השואל מכמה ראיות וכן בהא בנחמיה ושלחו מנות לאין נכון לו ומפקינן מיניה ברפ"ב דביצה לענין עירוב תבשילין, דנקיט אורחא דמלתא שהיו בעצמם טרודים בביתם בשמחת הסעודה וכמ"ש וילכו כל העם לאכול ולשתות ולשלוח מנות ולעשות שמחה גדולה, ולכן גם כאן נקט מהאי טעמא משלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים המשכימים בעצמם לפתחם, ובמגילה ז' ב' בהא דמחלפי סעודתייהו בהדדי, מבואר שגם בסועד אצל חבירו קיים ומשלוח מנות וע"ש בפרש"י וב"י וד"מ סי' תרצ"ה ובפמ"ג במש"ז ס"ק ה' (וע"ל סי' ר"נ) וע"ש במ"א ס"ק י"ב, ואף דיש לחלק דלא הוה כ"כ דרך חשיבות כשנותן בעצמו המנות לידו כחגיגה ה' א' מוטב דלא יהבת ליה מהשתא דכספתיה, ובכתובות פ"ז ב' במר עוקבא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא וכו', דא"כ היה להקפיד על זה יותר במתנות לאביונים שלא יתבייש העני אם היה לחלק להיכי שנותן בעצמו או ע"י שלוחו:

ד ומה שהקשה על הפמ"ג ר"ס תרצ"ב באש"א הא דלא מברכינן אשילוח מנות ומתנות לאביונים שמא לא ירצה חבירו והעני לקבלם, ממ"ש בסי' תרצ"ה בהג"ה דאם לא ירצה לקבל המנות מ"מ יצא המשלח:

כבר הובא בהגהות הרצ"ח במגילה ז' א' שנשאל למה אין מברכין על משלוח מנות וא"ל כרשב"א סי' י"ח על צדקה דאם אין העני מקבל לאו כלום עביד, דהא בא"ח סו"ס תרצ"ה בהג"ה דאפילו לא רצה לקבל מ"מ המשלח יצא יעש"ב, ולא העיר מהפמ"ג שקדמהו ליישב כן הקושיא משילוח מנות, ולא העיר מסתירת דבריו לרמ"א דאם אינו רוצה לקבלם דיצא במשלוח מנות ופר"ח תמה דמנין לו זה, ובק"נ הוציא מנדרים ס"ג שיכול להפר נדרו שלא ע"פ חכם לומר הריני כאלו נתקבלתי שזהו כבודו, ולרשב"א אפילו היה מקבל ממנו יכול להחזיר לו ולסברא זו בעי גם בשילוח מנות לומר כאלו נתקבלתי דחשיב כבא לידו דמראה שהוא נהנה במה ששלח לו, אבל בסתמא כשאינו מקבל י"ל דלא מהני גם לרמ"א, ובחת"ס חא"ח סי' קצ"ו השיג עליו מהר"נ בשם הירו' שם כ"ד א', והעלה דתלוי בטעמים של משלוח מנות דלמנות הלוי להראות חיבה ורעות ולפ"ז יוצא בשילוח לבד [והיינו כיון דאיכא שמחת הלב של מי שאינו מקבל במה שזיכהו לשלוח לו דמה"ט נקיט קרא בלשון שילוח שהוא דרך חביבות וכיבוד גם לעשירים], אבל לתה"ד דאולי לא יספיק לו סעודתו והוא מסייעו לא שייך זה, ובכתב סופר חא"ח סי' קל"ט וקמ"א מחזיק בדעת רמ"א, ובחסד לאברהם חא"ח סו"ס ס"ט הביא דהעיקר כרמ"א והעיר ג"כ בהא דאין מברכין על שילוח מנות כיון דאף אם לא ירצה לקבל יצא, והתומים בסי' צ"ז הוכיח מהרא"ש פ"ק דכתובות דאף במצוה שתולה בדעת אחרים תיקנו ברכה ורק בצדקה משום דכתיב בברכה אפס כי לא יהיה בך אביון [וכמגילה ל"א אין מברכין על הקללות שהוא של פורעניות, וכתוס' חולין ק"ה א' וע"ל סי' ר"מ סוף אות ז' משש"ב], וטעם זה לא שייך במשלוח מנות, וע"כ דעיקר המצוה במחשבה שיהא לבו שמח כששולח לחבירו וכל שהוא רוצה ליתן וחבירו לא רצה לקבל יצא וכב"י א"ח סי' תל"ב דאין מברכין על ביטול חמץ דתלוי במחשבה ואין מברכין על דברים שבלב עכ"ד, אבל דבריו נאמרו רק לפלפולא במ"ש שעיקר המצוה שיהיה לבו שמח לשלוח לחבירו, דמלבד דעיקר הטעם להראות חיבה ורעות וכמש"ל וכמו שנשתתפו יחד בסכנה קודם הנם, ואף דממילא איכא שמחת הלב היינו למי שנשלח אליו המנות במה שהראה לו חיבה וריעות ואף כשלא רצה לקבלם ולכן יוצא בזה ידי שילוח מנות, אבל מה שייך בהסילוח מנות משום שמחת הלב לגבי המשלח דאף אם מי שנשלח לו ערכו חשוב דמתיקר בזה וע' ברא"ש פרק הרואה נ"ט ב' ד"ה ור' יוחנן, אבל כשלא קיבלם ליכא כלל משוס שמחת הלב לגבי המשלח, וא"כ לא הועיל כלום בישובו הא דלא תיקנו ברכה על השילוח כיון דלא הוה מצוה התלוי ביד אחר שאף אם לא קבלם קיים המצוה, ואף אי נימא הטעם משום שמחת הלב של מי שנשלח אליו קיים ידי שילוח, מ"מ היה למשלח לברך דע"י השילוח נגמר מצותו משהגיע לידו ואף כשלא קבלם, ועוד דלא דמי לביטול חמץ כיון דאפשר לקיים בביטול בלב בלבד לא תיקנו ברכה, אבל הכא אף לסברתו שעיקר המצוה משילוח מנות שיהיה לבו שמח לשלוח לחבירו מ"מ אינו מקיים המצוה זולת כשעושה מעשה משילוח מנות ולכן היה שייך לתקן ברכה על מצות השילוח:

ובקונטרס קסי"ו סי' ח' ד"ה ואם נניח כו' כשיטת הרמב"ם דבק"ש הרהור לאו כדבור ולהר"ר מנוח שהובא ברא"ש ומ"א סי' נ"ח דהני ברכות דק"ש כברכת המצות ולא כרשב"א שהובא בב"י סי' מ"ו ואי דברכת ק"ש יוצאים בהרהור אינו שייך לתקן על זה ברכה עכ"ד, ואינו ענין לזה לר"נ ריש פסחים דביטול מדין הפקר ואף דבגמ' מבטלו בלבו ולענין הפקר ממונו דברים שבלב אינם דברים כו' אלא דחמץ שאני שאינו ברשותו ומש"ה בגילוי דעתא דלא ניחא ליה דליהוי זכותא בגוה סגי עכ"ל, וא"כ אף דאין מברכין על ביטול חמץ שיוצאים בדברים שבלב לבד ואף דאינם דברים לענין הפקר ורק בחמץ בגילוי דעת לחוד סגי, אבל לענין ברכות ק"ש אי הרהור כדבור וכמוציא בשפתיו מהכ"ת לא מהני גם לענין ברכה, ובט"ז א"ח סי' מ"ז דלכך לא תיקנו לברך על הרהור ד"ת ברכת התורה וכב"י דלאו כדבור וע"כ דלא נחתי לחילוק זה, ובפמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח ח"ג אות י"א במ"ש ב"ח א"ח סי' תל"ד דשליח אינו יכול לבטל חמץ דלא מצינו שליחות במחשבה ונדחק ליישב הא דפ"ק (צ"ל רפ"ב) דקידושין שכן ישנו במחשבה, ובשו"מ תנינא ח"ב סי' פ"ו נדחק לדחות להרא"ש פ"ד דע"ג סי' ט' בהא דחולין ז' ודלמא נתן עיניו בצד זה וע"כ בדמאי דא"צ ברכה, והא כאן דבמחשבה לא צריך ברכה כלל, וע"ש בחסד לאברהם שהאריך אם יוצא י"ח משלוח מנות בפורים בתרומה ומעשר למ"ד טוה"נ ממון כששולח לכהן ולוי ואף לשל"ה שהובא במ"א סי' תרצ"ד דאינו יוצא במתנות לאביונים מ"מ משלוח מנות לא הוה דבר שבחובה הואיל וגם אם המקבל מוחל יוצא לרמ"א, ובשו"מ תנינא ח"ד סי' קכ"א על תשובת הרשב"א דאין מברכין על מתנות כהונה דמשולחן גבוה קא זכו, ולרשב"א חולין קל"א דדוקא חזה ושוק הוה משולחן גבוה ויקשה על שאר מתנות כהונה וע"כ דשמא לא ירצה לקבלם כמו במתנות עניים והלואה, ומוכח דלא כקצה"ח דבמתנות כהונה אפילו נתינה בע"כ הוה נתינה, וע' בשו"מ רביעאה ח"ב סימן רי"ט דף ע"ה סוף ע"ג, וע' במ"א ר"ס תרצ"ב ובפמ"ג דלא תיקנו ברכה על שילוח מנות כו' שמא לא ירצה לקבלם. ומה שהעתיק ביד אלעזר סי' מ"ד ונמצא זה המברך עובר לעשייתן לבטלה וזה הוסיף מדעתו ועיקר הטעם כתשובת הרשב"א סימן י"ח מכתובות ר"ד מ' דאי אמרה לא בעינא ליתא לעשה כלל, ואולם המהרי"ט חיו"ד סי' מ"ז שהועתק גם בגליון היו"ד סימן ל"ט דחה דהרשב"א דמ"מ מוטל עליו לחזור אחר מי שיקבל ולא דמי לאונס דכשאמרה לא בעינא שוב אין עליה חיוב, וכן מסתבר דלא מצינו למילף אלא בשביל תיקון שלה וכשאומרת איני רוצה מצד שלא לעשות איסור ליכא מצוה וכרמב"ם הטעם דגט מעושה כופין עד שיאמר רוצה אני, ובב"ב מ"ח דכל הני דכופין לא הוה אונס דאנן סהדי וע' בישועות יעקב לאה"ע סו"ס קס"ה בתשובת בנו ובס"ק ז' ושו"ת ציוני ח"א סי' ל"ט ד"ה ותו, ופשיטא דאף בדליכא עני שירצה לקבלם מחוייב לעכבם בשביל עניים שיבואו לאח"כ כסי' תרצ"ד ס"ד וכב"ק ל"ז אנן יד עניים אנן, וע' בפאת השדה סי' כ"א שאין מובן לדבריו בזה וע' בס' יהושע חיו"ד סי' דכתיב האיש ממעט נמי אשה כמו האזרח דסוכה להוציא הנשים, אבל בשילוח מנות דליכא קרא יתירה בהדיא אף דכתיב תרי זימני ומשלוח מנות איש לרעהו מ"מ לגופיה נמי איצטריך קרא אחרינא לקיים וכו' וכמבואר שם:

ותמהני דודאי בסתמא היכי דאמר אנשים ממילא אימעוט ג"כ נשים וקטנים דהא לאו מיתורא למעוטי ידעינן אלא ממשמעותיה דלאז בכלל איש נינהו, ובירו' יומא פ"ו הלכה א' ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים וכו', וכן בירו' פרק שבועת העדות וע' בתו' נדה נ' ד"ה כל הכשר ובאו"ת סי' צ' ס"ק פ' ופרי תבואה סי' ס"ו משש"ב ובב"ב קנ"ה ב' דקטן פסול לעדות מועמדו שני אנשים ולא קטנים יע"ש ברשב"ם ובשו"ת יוסף דעת מהשו"מ סו"ס ח' ד"ה ובזה י"ל דבב"ק פ"ח פרש"י משום עדות שאי אתה יכול להזימה דקטנים לאו בר עונשין, וע"ש דלק"מ דקרא אינו מיותר דצריך לכתוב אנשים ולא נשים רק דממילא משמע גדולים ולא קטנים יע"ש וכירו' הנ"ל:

אך לכאורה זה ליתא לתו' סנהדרין פ"ו ופ"ד ב' דאף דכל התורה בלשון זכר נאמרה מ"מ היכא דכתיב מיעוטא בפירוש לאשה, וא"כ ליכא למעט רק אשה או קטן לחוד כיון דלאו מפשטיה דקרא למדו, ומכלתא בא פרשה ט"ו וכל עבד איש אשה וקטן מנין ת"ל מקנת כסף מכל מקום, הרי דאי לאו רבויא הו"א למעט אשה וקטן. ומה שהביא מקרא דאיש טהור דדריש איש ולא קטן טהור להכשיר הזר, ולפי דרכו למה נקיט הך דרשא דהוא לר' יהודה ולמה לא מייתי נמי מתחלת הסוגיא דיומא מ"ג א' ואסף איש טהור איש להכשיר הזר טהור להכשיר האשה דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קריא רחמנא, וע"כ דאיש להכשיר הזר וממילא דטהור להכשיר האשה דלא אימעטא מאיש, ומייתי התם ר' יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה וכדיליף התם וקאמר על זה דלרבנן דקאמרי הקידוש נעשה באותן של אסיפה וא"כ לשתוק קרא מיניה, וע"כ למידרש איש ולא אשה וטהור להכשיר קטן דפסליה בקידוש, ולר"י דאשה פסולה בקידוש וקטן כשר אתיא האי למימרא איפכא וכפרש"י, וא"כ אינו ענין כלל לזה דהתם ע"כ ל כא למעוטי בגוונא אחרינא באסיפת הפרה, ולקטן נמי לא איצטריך ריבוי איש כיון דאצטריך והניח לכל הני שיש בהן דעת להניח כו', וכמדומה שגרם לו שלא עיין בסוגיא רק מהרשום בזכרונו כי לא נרשם ג"כ מקומו כלל, ובב"ק ק"ט ב' אשה מנין כו' וממעט לקטן ואייתר, וע' ביבמות ק"ה ב' איש כתיב בפרשה יע"ש בפרש"י:

ובמה שהשיב בהא דפסחים צ"א דדריש ולא אשה דהתם משום דדריש איש תרי זימני, תמהני שהעלים עיניו מראש הסוגיא דלר"י מחייב לאשה בפסח ראשון מדכתיב במכסת נפשות ואפילו נשים וממעט ליה אשה מהאיש ההוא דפסח שני ור' יוסי דריש מוכל וממעט לאשה בשני מאיש ההוא, ועל זה שואל הגמ' מאי איש דקאמר ר"ש דכתיב בפסח ראשון אי נימא מויקחו להם איש שה לבית אבות ההוא מבע"ל דאין קטן זוכה אלא מאיש לפי אכלו דדריש ליה למעוטי אשה, והיינו כיון דבפסח ראשון כתיב במכסת נפשות אפילו אשה וממילא מוכרח טפי למידרש דויקחו ממעט קטן דאינו זוכה ולא למעוטי אשה, א"כ אדרבא בכולהו סוגיא לא ניחא ליה למעט מחטאו ולא רק לאשה, ורק לר' יוסי דמרבה גם בפסח שני לאשה ולכן מוכרח למעוטי מאיש לקטן ואדרבא התו' תמהו דהיכן מצינו לחייבו במצות ותירצו לקטן שהגדיל בין ב' פסחים והקשו ג"כ מהא דסנהדרין נ"ד אמאי איצטריך איש פרט לקטן, וע"כ דהתם ממשמעותיה ידעינן דממילא אין לחייבו דאינו בכלל איש, וע' במ"ר בפסוק ויחגרו איש את תרבו ובהגהות הרל"ה מברלין על הלח"ש שהשיגו במה שהטיח דברים על התויו"ט ופי' המיוחס לרש"י שהביא הדרש הזה, ובערכין ג' ונדה ל"ב איש לרבות קטן בן יום א' וכו' וע"ש ט' א' ותויו"ט רפ"ב דזבים וכלים פ"ב משנה א' ד"ה וש"ז כו', ונדה מ"ד ב' בפרש"י אדם משמע כל שהוא כו' ותויו"ט רפ"ג דנגעים ומנחות ע"ג א' ובב"ק פ"ח א' ורע"ב בכורים פ"א סוף משנה ה':

ובמאורי אור חלק עוד למועד אחר חידושי מגילה במאורים לא"ח סי' תרצ"ה ס"ק ד' דחה ג"כ דהפר"ח וכתב גם יש לדחות איש אורחיה דקרא כמו בפרשת תצא אם איש עני הוא לא תשכב בעבוטו, והא דב"ק ק"ט מסתפק דאיש אי אורחיה דקרא היינו בגזל דהתם שכיח באשה מבגדיה ותכשיטיה אבל בעבוט דבר הכתוב בהווה איש דרכו בהלואה וכו' והכ"נ מתנות לאביונים לשון זכר וחי אחיך עמך גם אחותך עכ"ל, וכה"ג בסנהדרין ס"ו מכשפה כו' אלא שרוב נשים מצויות בכשפים, וראב"ע שמות סי' ג' כ"ב ושאלה אשה משכנתה וכו', ובמתני' ב"ק נ"ד ב' דבר הכתוב בהווה וע' רמב"ן ויקרא י"א מ' ורמב"ם פ"א מנז"מ הלכה א' ובלח"מ וטח"מ סי' שפ"ט וב"י וע' בלח"מ פי"ד מה"ש הלכה א' ופמ"ג יו"ד סי' כ"ח ס"ק א' ד"ה כתב הר"מ, וכה"ג בעירובין ט"ז ב' ושבת ס"ה א' במתני' ונדרים י"ח א' במתני' וע"ש בר"נ ובתוספתא נדה סו"פ ו' וע' בשבת קמ"ז א' וק"נ פרק הדר אות ס' וחידושי הר"נ שבת ס"ו ב' במתני' ובשו"ת רמ"א סי' ע"ט על פרש"י שבת קנ"ה ב', ובהה"מ פ"ב מהיו"ט הלכה כ"ב במ"ש ביצה כ"ט הנחתום מודד תבלין ובמ"א סי' תק"ד ס"ק י' ותפארת ישראל סוכה פ"ג משנה ד' אות כ' וט"ז ח"מ סימן צ"ז סי"ד ותויו"ט דמאי פ"ג משנה ה' ד"ה אבל ומעש"ש פ"ב סוף משנה ו' ושבת פכ"ג הצד צבי וספ"ח דב"ב משנה ז' וטבו"י פ"ב משנה ג' סוד"ה והשום ופרה פי"ב משנה ד' ומקואות פ"א משנה א' ופ"ח משנה א' ד"ה אפילו נתמלאו בקילון, ורש"י ברכות מ"ג א' ד"ה על ההדס ותו' יבמות ק"ב ע"ב ד"ה אלא באנפליא ותו' סוטה כ"ח ותויו"ט פ"ק דטהרות משנה א' ומה"פ בירו' סוטה פ"ק הלכה ב' ד"ה מפני מה אמרו ספק ובהלכות נדה בקיצור להרא"ש במעיו"ט אות ה' ומ"מ פרק ט' מנחלות הלכה א' וע' בל"ב מדות דריה"ג מדה י"ח מדבר שנאמר במקצת וכו', וע' ראב"ע ויקרא סי' י"ג נ"א וסי' ט"ו ט"ז ושמות י"ב י' וסי' כ"א ט"ו ודברים סי' כ"א י' וי"ט וס' כ"ה א' ד' ופט"ו ובמדבר סי' ג' י"ט ורש"י דברים סי' ט"ו י"ט ורשב"ם שמות סי' כ"ב כ' וכ"א ובעה"ט תצא סי' כ"ה י"ד ורמב"ן וארא סי' ט' ג' ור"פ משפטים סי' כ"א כ"א ויקרא סי' י"ט י"ד וי"ז וכי' כ"ב ח' ובמדבר סימן ל' ודברים סי' י"ט י"ג י"ד ורש"י ורשב"ם, ופסקתא דר' טוביה פרשת תצא בפסיק כי תבנה ובפסוק כי בשדה מצאה ובפסוק מקרה לילה ובנזיר ס"ו א' וע"ש בפרש"י ד"ה אורחיה, ומכלתא וילקוט ופסקתא דר' טוביה פרשת משפטים בפסוק ואנשי קדש תהיון לי וע' בחולין קי"ג ויו"ד סי' פ"ז ס"ב וע"ש בפסקתא סי' כ"ג י"ט ורמב"ם פ"ד ממא"ס הלכה ד', וע' ביבמות קט"ז ב' במתני' ושב יעקב חאה"ע סי' י"א בדף ל"א ע"ד מרשב"א סוף יבמות, ובכורות כ"ה א' וחולין קל"ז א':

ואולם בברכי יוסף חלק או"ח סי' תרצ"ה ס"ק ח' משיג על השבו"י דממקום שבא יש להוכיח היפך דבריו יע"ש באריכות, ובכ"מ פ"ח מטומ"צ הלכה י"ב איש להביא את הקטן ומשמע לרבינו שאין דרשה זו מבוררת כ"כ ולפיכך וכו', וע' בחידושי הר"נ בסנהדרין נ"ד איש פרט לקטן ובבנין שלמה לסנהדרין משש"ב, ובמל"מ פ"ה מק"פ הלכה ו' דלר"ש איצטריך איש למעוטי קטן וא"כ מה הקשו עבד איש ולא עבד אשה, ובערכין ג' א' ותו' ד"ה למעוטי, וע' רש"י דברים סי' י"א כ"ה איש אפילו כעוג וכו' ובהתורה והמצוה פרשת צו סי' פ"ז את עולת איש ופרשת קדושים סי' י"ט ג' וכ"ה יע"ש באורך, וכן בפסוק כי ישאל איש מאת רעהו ובפרשת בהר סי' כ"ה אות כ"ב איש אל אחוזתו ע' בקידושין ט"ו א' ובאות ל"ב ובסי' כ"ה אות צ"א יעש"ב ובפסקתא דר' טוביה ובאחיכם בני ישראל איש להביא את האשה, וע' בתו' ב"ק ס"ג א' ד"ה רעהו ובכורות י"א ע"א ד"ה וגונב, וע' בארץ צבי תת"מ סי' כ"ג בדף צ"ו ע"ג ד"ה ואשר העיר בד' התו' ובעמודי אש דף נ"ד ע"ב ד"ה ובדבר הת"א על תיבת איש וכו' ואכמ"ל בדבריהם:

(הסוף מזה נאבדה ההעתקה אצלי לע"ע ואם אולי אשיגנו מהשואל אם ישלח לי העתקתו מסוף התשובה ויבא איה"ש במקומו).

וע"ש בדמשק אליעזר דכונתו דגם בכל לשון לעז צריך להיות האותיות אשורית וכ"ה בש"ג ובתויו"ט ובפ"י וכו', ואמנם הראי' שהביא מהא דעד שיכתבני אשורית י"ל דדוק' לענין קדושת לה"ק דיש בו להוציא גם למי שאינו מכיר אותו הלשון וכס"ת, אבל לענין לעז דהקריאה רק לפרסום הנם כרמב"ן והובא בר"נ וגם הא דבגופן שלהן אינו מטמא הידים הוא ג"כ כיון דאין מוציא בגופין שלהם רק במכיר אף בלה"ק וכמו בכתיבה בשאר לשונות דאינו כשר רק לאותה האומה כמ"ש בתו':

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה