אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ד· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן רמא

סימן רמ

בשנת תרכ"ח. להר' יונתן מבויסק וכעת הרב דווילקאוויסק

הגיעני מכתבו מועש"ק ב' כסלו שיצא לדון אם מותר להשתמש לאור הנר הנוסף דתליא בשיטת התו' שבת כ"א ע"ב ד"ה המהדרין ובדהרמב"ם, וע' בבה"ט סי' תרע"ג ס"ק ב' בשם גן המלך שאפילו שמוסיפין בכל לילה אסור להשתמש לאורה:

ולא ידעתי מקום ספק לחלק בנר הנוסף דלא בעינן לגביה היכירא כלל. ומה שהבין בדהרמב"ם שאף לאותן שמדליקין נר לכל אחד יעשו לכ"א ב' נרות בליל שני וע"כ דלא בעי היכירא בליל הנוסף, ולהבנתו תיקשי לאידך גיסא על התוס' דבסי' תרע"א ס"ב בהג"ה דיזהרו ליתן כל אחד נרותיו במקום מיוחד שיהיה היכר כמה נרות מדליקין, וא"כ מהכ"ת לטעות שיש לו בני בית מרובים כיון שכל אחד צריך ליתן במקום מיוחד, וע"כ דלדידהו שהיו מדליקין מבחוץ וכיון דמצוה להניחו בטפח הסמוך לפתח משמאל לפרסומי, וכשיהיו הרבה בני בית לא יהיה אפשר לכל אחד להניח במקום מיוחד וכהג"ה סעיף ז' דבזמן הזה שכולם מדליקים מבפנים ואין היכר לבני רה"ר כלל כו', ואם רבים בני הבית עדיף יותר להדליק כל אחד במקום מיוחד מלערב הנרות ביחד וממילא אי אפשר לטעות:

ובלאו הכי אין סברתו מוכרחת ממה שהרמב"ם אינו סובר הטעם משום היכר וכמו שהקשו עליו דהא גם עכשיו אין היכר ואיך ידעינן דאחד מדליק והוא מהמהדרין מן המהדרין ודלמא כך בני אדם בבית והוא מהמהדרין, וצריך לדחוק דכל שאינו טפי מימים תלינן הנרות מסתמא במנין ידוע מימים, ומיושב ג"כ מה שדקדק מעלתו שנקטו הטעם משום הנכנסין ולא משום פרי החג, דטפי ניכר מצד הימים, ועוד דמ"מ איכא היכירא מיום ה' כשיהיה ה' נרות דאי שיש לו חמשה בני בית שמדליק לכל אחד בפני עצמו שיצטרך מ' נרות לכל ימי החנוכה להיות מן המהדרין והלא יותר. טוב היה לו להיות מוסיף והולך כמהדר מן המהדרין ולצאת בל"ו נרות, והרמב"ם לא ניחא ליה בהא דמ"מ אפשר שאין בני בית רוצים לצאת בנר שלו רק להדליק לכל אחד בפני עצמו, ואף אי נימא דנר לכל אחד הוה רק מהמהדרין ולהיות מוסיף והולך מהדר מן המהדרין, היינו שהחיוב מקודם להדליק נר לכל אחד עדיף יותר מלהיות מוסיף והולך וא"כ לא שייך להיות מהדר מן המהדרין קודם שהוא מהמהדרין, ולכן סובר הרמב"ם שהחיוב להיות כל אחד בפני עצמו מוסיף ולא כמנהג ספרד שמדליקין נר אחד לכל אנשי הבית ולהיות מוסיף והולך וכהתוס' דמה"מ לא קאי רק אנר איש וביתו:

והכנסת יחזקאל סי' י"ז כתב ג"כ דסברת התוס' דמיד ביום ב' שידליק ב' נרות יהיה מתחזי יותר לומר שהוא מהדר מן המהדרין ולא לתלות שביום ב' בא עוד אחד ובליל ג' עוד אחד, וזה אין סברא כלל דאטו בשביל שהוא מן המהדרין מוכח מזה ג"כ שאינו מהדר מן המהדרין תרווייהו ביחד וכשאינו מן המהדרין יהיה מסתבר יותר לומר שהוא מה"מ, ובמק"ש הלך למרחוק בדברים דחויים מעצמם שאין לכוונם בלשון התו' וגם נתחלף לו דשמואל דקאמר וכי נר קדושה יש בו לשיטתו דאין מדליקין מנר לנר, ונתחלף לו רב בדשמואל, ובפר"ח כתב בכונתם דאם אחד בלבד ידליק ונראה ההוספה בכל יום יהיה היכר שלא יסברו שבכל יום הוסיפו או נתמעטו, אבל כשרואים הרבה מדליקין לא הוה היכר כלל שיחשבו שמא יש עוד אנשים כי בריבוי אין ההוספה ניכרת כמו באחד בלבד:

ומה שדקדק מעלתו במ"ש התו' כנגד הנכנסין והיוצאין ולא מפרי החג, יעיין בכני"ח סי' י"ז שהאריך בישובו, ומ"ש מעלתו על האחרונים שכתבו הטעם שמבטלין בלילה א' מצות מהדרין כדי שיקיים למחר מצות מהמה"ד כמו בקידוש לבנה כיון דיעשה המצוה גופא בהידור למחר משא"כ בשתי מצות נפרדות, ותמה דהרי הכא המצוה שידליק היום גם למחר ולא דמי לקידוש הלבנה שלא יעשה המצוה רק פעם א'. ושוב האריך דגם לטעמא דהנכנסין ויוצאין שייך משום מעלין בקודש דלב"ה דההעלאה ביום המאוחר מצד ריבוי הנרות ולב"ש כנגד הנכנסין ההעלאה מצד שבכל יום המאוחר יחזור להדליק כנגדו ויהיה מפחית להדליק כנגדו יום שלפניו, וא"כ החשיבות יותר ביום המאוחר כיון דמה שהדליק ביום שלפניו הוה ג"כ נגד יום הנכנס שאח"כ, ולזה לא נקטו התו' משום פרי החג, אבל לר' יוחנן שפסק נגד פרי החג וא"כ מוכרח כשיטת הרמב"ם:

וזה סברא רחוקה מאד כיון דמה שחוזר להדליק כנגד היום שהדליקו בו בראשונה, וגם לסברתו דלב"ה הוה ההעלאה מצד ריבוי הנרות שמוסיף והילך שהוא כנגד ימים היוצאים, א"כ אכתי הדק"ל איך יבטלו ביום א' מצות המהדרין בשביל מצות מהמה"ד שיעשו למחר כיון דלב"ה עיקר העילוי מצד הנרות ולא חשיב זה לעילוי מצד מה שמדליקין הנרות נגד יום העבר פעם שנית, ואף שנגד אותו היום שהוא כעת זמן חיובו אין מדליקין רק פעם א' ומה שחוזר להדליק כנגד אותו היום שהדליק בראשונה לא מיחשב עילוי כיון שעבר מצותן:

אך באמת ניחא דברי האחרונים בפשטות להח"צ סי' ק"ו דסברת רדב"ז ע"ד דרז"ל במ"ק ט' דאין לחשב שכרן של מצות איזה היא היותר גדולה אלא הבאה לידך עשה, וההיא דברכת הלבנה בתה"ד שיש לו להמתין דהתם המצוה נעשית באופן המשובח וכן בההיא דתמידין ומוספין דכחדא מצוה חשיבא דתרווייהו עבודת הקרבנות יעש"ב, ובלשון הזהב לזבחים פ"י משנה ה' בדף י"ב סע"ב, וא"כ מאי נפ"מ שהמצוה הזאת מתקיימת למחר אבל היכי שמתקיים המצוה הזאת למחר שנית בהידור יותר בודאי יש לדחות בזה מצות המהדרין כדי לקיים למחר מצות מהדר מן המהדרין, וע' בפסחים ס"ח דחביבה מצוה בשעתה מהקטח"ו ורש"י סוכה כ"ה ב' ד"ה שחל שביעי וא"ח סי' תכ"ו ובח"ס אה"ע ח"ב סימן פ"א ושאילת יעבץ ח"א סי' י"ח ובתו' יומא ל"ד ד"ה רבי אומר ובמכתב לחזקיה ובחידושיו לסוכה כ"ה ובית שלמה מהד"ב ליו"ד ח"ב סו"ס צ"ד וח"ס חא"ח סי ר"ח ד"ה ומ"ש דפורים וחנוכה ושאילת שמואל סי' ל"ד ד"ה מה שהעיר בתו' פסחים ע' ד"ה שלמים ועדות ביוסף חיו"ד סי' ל"ד ענף ג' ובכנה"ג לטאה"ע סי' קס"א ס"ק ח' ובספרי זכ"י פ"ב דשבת מ"ש על החי"ע ויהודה יעלה חאה"ע סי' קמ"א (וע"ל בתשובותי סי' ל"ה אות ד' ד"ה ובמ"א ובסי' ק"כ אות ג' ד"ה ונראה):

ובחידושי ליומא י"ג הארכתי בדהח"צ הנ"ל לרמב"ם רפ"ט מתרומות דפסק כברייתא דהאומר לאשתו הרי זה גיטך שעה אחת קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד, וביוה"כ פסק דלא כר"י בריש יומא ולסברת התו' שם כיון דכפרת כל ישראל תלוי בזה ניחוש אפילו לתרי ותלת, וא"כ לרמב"ם דמן הדין יש לחוש למיתת אחד אפילו לזמן מועט ל"ל להקל כיון דאיכא למיחש גם במיתת ג' וד' מצד הדין ולא שייך לומר אין לדבר סוף. אבל במיתה דלא שכיח רק מצד מעלה תקשי דהא בתירוץ הגמ' דכה"ג זריז הוא מתורץ נמי קושיא הראשונה ורבנן הא חיישי לשמא ותירצו דודאי בג' וד' יש לדבר סוף, וא"כ למה פסק כר"י דהא ודאי ילד"ס בג' וד':

ואולם ברמב"ם האיס"ב פי"ז הלכה י"ג דאין כה"ג נושא ב' נשים לעולם וע' ראב"ד ומ"ע, ולפ"ז למאי דמסיק מקדש לתרווייהו מעיו"כ בתנאי ומוכרח דמותר לישא ב' נשים בימות החול, וצ"ל דסובר כיון דכפרת כל ישראל תלוי בזה מתירין לו ודאי איסור מחמת ספק איסור שמא תמות ביו"כ, אבל מ"מ פריך ורבנן הא חיישי לשמא והא י"ל דס"ל לרבנן דאין מתירין ודאי איסור משום ספק איסור. אך י"ל דסוגיא דהכא אזלא לאביי דמוקי סתם מתני' בגיטין כ"ח כמ"ד דלא חייש למיתה וכן מצינו ביבמות כ"ו, אבל לרבא דמסיק דלכ"ע חיישינן למיתה וכדמוכח בגיטין דמשוה שמא ימות לשמא יבקע הנוד וכר"ש ור' יהודה ור' יוסי, וע' בגיטין פ"ה א', וא"כ אצ"ל דחכמים ס"ל דלא כהלכתא דלא חיישינן למיתה אלא דמתקינן לו כהן הדיוט שיהיו לו ב' נשים כי אין מתירין לו ודאי איסור משום ספק איסור, ובתוי"ש ריש יומא דמה שכה"ג צריך שיהיה לו אשה ביוה"כ אינו מעכב בדיעבד ולכן אין לתקן כהן אחר שמא תמות אשתו דאין להעביר הכה"ג בשביל שאין לו אשה, וא"כ קשה מאי פריך ורבנן הא חיישי לשמא והא י"ל דטומאה המעכבת כפרה בדיעבד להכי מתקינן כהן אחר אבל אשה דאינה מעכבת לא, ורק לרמב"ם דלא חייש למיתה וכנ"ל ניחא הכל:

ובתו' עירובין ל"ח ד"ה אי אתה מודה כו' דלהני דמפרשי טעמא משום דאין ברירה או משום ראשית כו' כיון דקתני סיפא אי אתה מודה שמא יבקע הנוד, מנ"ל דלא הוה טעמא משום הכי, ולסברת התו' הנ"ל י"ל דבגיטין כ"ח שם משוה הגמ' שמא יבקע הנוד לשמא ימות, וכמו דגבי מיתה דמחלקינן בין זמן מרובה לזמן מועט גם גבי חששא דשמא יבקע הנוד ג"כ שייך לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט, וא"כ נהי דפלוגתת ר"מ ור"י הוא בין זמן מרובה לזמן מועט כי זמן מרובה מיקרי לגבי מיתה משלשים יום כרא"ש פ"ה דנדרים, לכן ניחא דר"י וחביריו קאמרי ליה אי אתה חושש שמא יבקע הנוד אף על זמן מרובה, אבל טעמיהו אינו שמא יבקע הנוד דהם סוברים אף על זמן מועט אסור לעשות כן, הוה דוחק למימר דסברי שלא כהלכתא וסתם מתני' דיבמות לא יהיה אתיא כוותיהו לכן דחיק הגמ' למימר לא מטעם שמא יבקע הנוד. אמנם קשה דהרמב"ם פסק פ"ו ממעשרות הלכה כר"י וחביריו דמה"ת בשל תורה אין אומרים ברירה, א"כ קשה הו"ל לאתויי טעמא דשמא יבקע הנוד כי הוא דומה לשמא ימות, ובשמא ימות פסק דחיישינן וכנ"ל כי זה דמשני שמא יבקע הנוד והוא אינו רק חששא דרבנן כסוכה כ"ד. אמנם נראה להוכיח מכש"כ דבמידי דרבנן לא חיישינן לשמא ימות כי הוא כתב דוקא לטבל מה"ת:

ובבנין עולם חא"ח סי' א' הקשה על הטעם דאין מעבירין מזבחים נ"א תו' ד"ה אשר פתח דלא שייך כ"א כשיש ב' מצות לפניו וכיון שיש לו רשות ליום אחד דמיא לקביעת מקום וליתא דהתם בזריקת הדם דרשאי לשחוט ולזרוק אח"כ אין לחוש לאין מעבירין כיון שלא התחיל בעשיית המצוה לזרוק הדם, משא"כ כשיש לו רשות לעשות המצוה לאיזה יום שירצה וא"כ גם עכשיו מצי עביד ולמה ימתין עד למחר ולבטל מעליו המצוה שמוטל עליו היום. וגדולה מזה במגילה ו' ע"ב סבר דאין מעבירין עדיף וע' רש"י ד"ה אין מעבירין, ואף דמדרשא דקרא דהשנית לא מוכח אי סמוך לשבט או לניסן ואין סברא דעדיף ממיסמך גאולה לגאולה, היינו משום דהיא מצוה אחת עדיף לעשות שימתין כשיהיה יותר בשלימות, ובזה פליג אידך וסבר דאין מעבירין עדיף טפי ואף דמדרשא דקרא דהשנית לא מוכח, אבל כשהחיוב מוטל עליו לעשות לכ"ע דאין מעבירין, וביומא ל"ג תוס' ד"ה דאמר רבא ש"מ מדר"ל כו' ומשמע דר"ל אית ליה ג"כ הא דאין מעבירין, ואף דלרבא ביבמות ל"ו ב' כר' יוחנן לבר מתלת, וע"כ דר' יוחנן סובר ג"כ הא דאין מעבירין אלא דהכא איכא ג"כ עדיפות המצוה לטעם מיסמך גאולה לגאולה עדיף ולכן לא סבר הא דאין מעבירין והארכתי בחידושי לריש מגילה ב' א':

שוב ראיתי בישועות יעקב שהקשה להתו' שידליק נר איש וביתו ויבטל מעשי המהדרין כדי שיעשה למחר כמהדר מהמה"ד, דלח"צ דמי שיש בידו עתה לעשות מצוה לא ימתין עד שיעשה מן המובחר שמא יאנס, וע' בדברי ירמיה ר"פ ד' מחנוכה שהאריך בישוב זה:

ומה שהאריך מעלתו להוכיח ע"פ יסוד זה דלמ"ד נגד פרי החג מותר להשתמש בנר הנוסף דלא בעי היכר ותירץ שיטת הרי"ף דבנר שמוסיפין מותר להשתמש לאורה מדאמר שמדליקין בשבת ש"מ דאסור להשתמש לאורה וש"מ דכבתה אינו זקוק לה, דקשה למה מדייק כבתה אינו זקוק משבת ולא מחול וכפרש"י דבנר הנוסף אינו זקוק לכ"ע, ולזה הקדימו דאסור להשתמש לאורה וע"כ בחדא נר דעיקר המצוה דאל"כ היה מותר להשתמש לאורה, ולכן משמיה דר' ירמיה לא קבלה דמיירי בנרות שמוסיפין ואי משום דאסור להשתמש לאורה רק משום היכירא, ולכן לר' יוחנן לטעמיה משום פרי החג ולא בעי היכר וע"כ דאסור להשתמש בעיקר המצוה:

אמנם י"ל עוד בשיטת הרי"ף למ"ד בא"ח סי' תרע"ג ס"ב בהג"ה דאפילו כבר כבתה מע"ש קודם קבלת שבת שעדיין הוא מבעו"י אין זקוק לה, והט"ז בס"ק ט' סובר דזקוק לה, וסובר הרי"ף דלרב אפילו כבתה קודם קבלת שבת אין זקוק ולא חיישינן שמא יפשע, ולהט"ז דמשכבתה קודם קבלת שבת ודאי דזקוק לה ואמאי אינו אסור לרב שמא יכבה קודם קבלת שבת וע"כ דלא חייש לשמא יפשע וא"כ אין ראיה ג"כ מהא דשרי להדליק בחול. ועפ"ז י"ל בדרך פלפול בהא דמשמיה דר' יוחנן קבלה וע' בספרי זכ"י רפ"ב דשבת בדפי הס' כ' ע"א לר' יוחנן לשיטתו בנותר שלא בזמנו כו' יעש"ב, והארכתי עוד בכמה פנים במהד"ת לספרי זכ"י בחידושי לסוגיא דהכא:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה