זכר יהוסף חלק ד· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן רמ
שנת תר"פ. להרב דמיר רא"ד ראבינאוויץ
הגיעני מכתבו מהערותיו על ספרי תשובת זכ"י והנני להשיב על סדר מכתבו:
א במה שכתבתי בסו"ס ל"ח מכמה ענינים הנזכרים בחצי פסוק, שהעיר ממה שמסיימין בפסוקי שופרות במוסף דרה"ש ה' צבאות יגן עליהם שהוא בחצי פסוק (זכריה סימן ט' ט"ו):
ועיין בכל בו דיני רה"ש אות ס"ז ויש מוחין מלומר ה' צבאות יגן עליהם (ושם עליכם ט"ס), לפי שאין להוסיף בפסוקים רק לומר אותם שהם חובת היום עכ"ל. ואולם לא שייך כאן מהא דלא פסקיה משה כיון שמזכיר הסיום דרך תפלה שכמו כן תגן עלינו וכמ"א ר"ס רפ"ב כיון דקרא אותם דרך תחנה ובקשה שרי:
ב סי' ט"ל בראייתי מנחמיה סי' ח', והא שם היה ברחוב דלא שייך כ"כ באמצע כמו בבית, הנה להטעם כדי שישמעו כולם היה להם לעשות גם שם הבימה באמצע, ומ"מ כתבתי לחלק דלקבוע הבימה במקום קבוע מוטב שתהיה באמצע שישמעו כולם, אבל בעזרא היתה הקריאה רק לפרסם הענין שיודיע כל אחד לחבירו, ובתנחומא פרשת תבא אות א' הולך לירושלים ובא ועומד באמצע העזרה ומבקש רחמים וכו', וע' בשו"ת הרשב"א סי' צ"ו ורדב"ז בלשונות הרמב"ם סי' קנ"ז, וע' במשיב דבר סי' ט"ז:
ג סי' מ"ח כתבתי בשם הר"ר יעב"ץ בפי' המשנה באבות עד שתגיע למקומו, שאיך ישר בעיני שהוא רחוק מהפשט, ומהעתקתו במכתבו הג"ר יעבץ שנראה שהבין על הר"י עמדין, שלא העיר כלום בזה בלח"ש בפי' לאבות, אבל הוא פי' לאבות מהרב החסיד ר' יוסף יעבץ ממגורשי ספרד שנדפס בראשונה בשנת ש"י ממחבר אור החיים, והובא כמה פעמים במדרש שמואל למהר"ש אוזידא, וגם במשנה שלאחר זה הביא החסיד ז"ל פירוש וכונתו על פי' הר"ר יוסף יעבץ, ועיקר כונתי היה בהביאי פירושו על משנה זו אם שאינו בדרך הפשט אשר מצא מקום לרמז זה שאל ימנע החסיד מלהתפלל בצבור בשביל שפלוני הרשע יושב בצדו, ואשר גם חסיד מפורסם כמוהו וקדמון דעתו כן לדינא:
ואולם מ"ש מעלתו שכמדומה לו שראה בס' חסידים שלא להתפלל אצל רשע, זכרונו אינו כוזב לו שכ"כ בס"ח אות תש"ע צריך האדם שהוא י"ש כשמתפלל לא יעמוד ולא ישב אצל אדם רשע כו' אוי לרשע ואוי לשכנו יע"ש באורך, וע' בסוף סוכה ובמדבר רבה פרשה י"ח בפסוק ודתן ואבירם, ובפרשה ג' והובא בפרש"י שם פסוק ל"ת, וע' בח"א יומא ל"ח ב' ד"ה צדיק מעצמו רשע מחבירו, וכב"ק צ"ב א' ורש"י ד"ה בהדי הוצא ובנגעים פי"ב משנה ו' ואבות דר"נ ר"פ ט' ורש"י עירובין י"ח סע"ב ד"ה ליורש וברכות נ"ח א' ובמדבר רבה פרשה י"ט ויסעו מקדש ויבאו זש"ה בהתחברך עם אחזיהו על שנתחברו לרשע הזה לעבור בארצו כו':
ומ"מ נ"ל דכשהוא במקומו הקבוע לו אין לחוש כ"כ שהרי הוא לא בא בשכונתו כע"ג מ"ד ב' היא באה בגבולי כו', ומ"ש בסנהדרין צ"ג א' הוו רשעים בהדיה ואיחרוכי מאניה, והיינו שהיה צריך לנס יותר גדול לצנן אצל מקום הצדיק ולהיות חם אצל הרשע, ובפסחים קי"ח ב' ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ נס בתוך נס יעש"ה ובהגהותי, וזה מצד שהיה שר של אש ולשרוף הזורקים אותו לתוך האש וע"ש ברשב"ם אבל כאן היה הנס בתוך הכבשן, ומענין השראת שכינה שאינה שורה במקום הרשע, שהוא על השגחה המצומצמת על עושי רצונו ועובדים עבודתו וכענין שנאמר במקדש והיו עיני ולבי שם כל הימים ועד"ש במו"נ ח"א פרק כ"ה וע' בנוב"י תנינא חא"ח סי' ק"ז ובביאורי להגדה ובמוראים זו גילוי שכינה, ולא יתכן שתתמעט השפעת הקדושה משם כשהרשע בא בגבולם, והארכתי עוד במאמר תהלוכות האגדות פרק ה' ואכמ"ל:
ד במה שכתבתי בסי' כ"א עפ"ד הפר"ח בישוב קושית הב"י בטויו"ד ר"ס ס"ב דאיך שייך בבהמה טמאה ולומר שמדרבנן השחיטה מותרת לענין מאי הוא מותר כיון שאכילתה אסור מן התורה עכ"ל. תמהני הלא כל דברי דלהפר"ח דאם חלל שבת בדבר שאסור מדרבנן מותר לאכול בשר משחיטתו, וא"כ נפ"מ בזמן הזה לענין דינא דמותר לאכול משחיטתו כששחט בהמה אחרת כיון דלא עבר בשחיטה איסור דרבנן דמקלקל פטור אבל אסור:
ואולם בעיקר הדבר שכתבתי בדרך פלפול דנפ"מ בשוחט בהמה טמאה בשבת דהוה מקלקל דאסור מדרבנן, ואי דמתקן לענין בן נח להוציאה מאיסור אמה"ח כפסחים ע"ג א', והא לתו' שבת ק"ו א' ד"ה חוץ לא בא התיקון בשעת הקלקול כיון דב"נ אסור במפרכסת עד שתמות, אבל לא נשלם באור הענין בשנויא דגמרא דפסחים דתיקן להוציא מידי אמה"ח לב"נ, שכבר קדמוני בקושיא זו על הגמ' לשיטת ר"ת, ותירצו דהתם בשבת קאי לר' יהודה אליבא דר' יוחנן ולא כשנויא דלעיל דר"א ור"י אליבא דר"ש פליגי, אבל הכא לר"ש אליבא דר' יוחנן וכמש"ש התו' ד"ה לדברי האומר, וכן העיר בקרן אור פני משה בפרשת נח וכן בשו"ת רע"א סי' קמ"ח שהאריך, וע' בשו"מ חנינא ח"א סי' ל"ה ובחלק לשבעה בדפי הס' ל"ד ע"ד, ואם שבלאו הכי כל היסוד לפלפולא בעלמא ואין זה הנחה מוחלטת שאין הבהמה מתה ע"י שחיטה וכמהרמ"ל בחולין ל"ג א' רש"י ד"ה ש"מ מדרשב"ל דלפעמים הבהמה מתה בגמר שחיטת רוב הושט ולכן לא פסיקא ליה, וע' בעמ"א חיו"ד סי' מ"ג אות ג', וע' בשו"מ תנינא ח"ד סו"ס י"ד ד"ה על קושיתו ובכו"פ סי' ס"ב בחולין מ' ובשו"ת שמן רוקח ח"א סי' ל"ב ושאילת שמואל סי' ס"ה וכרם שלמה שבסו"ס תפארת הצבי בדף א' ע"ג ד"ה אלא דבפליתי כו' וע' בשלמי נדבה לחולין מ' ע"ב וצמח השדה ליו"ד סי' ס"ב ס"א ובאי"צ חא"ח סו"ס י"ט ועדות ביהוסף חיו"ד סו"ס י"ג בישוב קושית הפליתי ואכמ"ל במה שדשו בהם רבים:
ואולם גיסי הרב דפינסק רצ"ה וואלק הקשה על דברי הנ"ל דהא רש"י פירש מידי אמה"ח לב"נ, והיינו דלגבי ישראל בלאו הכי אסורה משום שחוטי חוץ ותקרובות ובשביל דפקע איסור אמה"ח לא חשיב תיקון לגבי שבת, וליתא דרש"י הוכרח לפרש כן דהא בישראל אין איסור אמ"ה נוהג אלא בטהורים, ובטמאים דא"צ לתיקון זה הוה ליה מקלקל ופטור משום שוחט בשבת, אבל אי הוה אמה"ח נוהג בטמאים אף דלא מיקרי תיקון בגוף הדבר דלישראל בלא"ה אסורה באכילה משום בהמה טמאה מ"מ חשיב תיקון לעבור בב' לאוין, ונמשכתי קצת לדבר ביסוד הנחת הדברים שהוא לפלפולא בעלמא:
ובדרך אגב ראיתי להזכיר במה שכתבתי שם בסי' כ"א באותו ענין הנזכר בדף מ' ע"א שהביא מאוריין תליתאי סו"ס מ' שהביא מהתשב"ץ ח"ג סי' מ"ג ומ"ז בשם העטור דמחלל שבת בפרהסיא ליתא אלא בעבודת קרקע:
והמה דברים תמוהים נגד סוגיית הש"ס בעירובין ס"ט וכמה מקומות, ובחי' רע"א ליו"ד סי' ב' ס"ה הביא ג"כ דהתשב"ץ וכתב וצל"ע, ועיינתי בעטור סוף ח"א אות ק' חלק השלישי ענין הקונה ושלותו ומסתברא דבחו"ל לאו וכו' ודין מחלל שבת בפרהסיא ליכא בעבודת קרקע, וצ"ל אלא כמ"ש בתשב"ץ ח"ג סי' מ"ג ומ"ז. ובשער החדש מהרב דסיסלאוויץ בס"ק מ"א נדחק בדברים דחויין מעצמן מחמת שלא היה לפניו גם התשב"ץ כפי שהביא בשמו הגירסא אלא בעבודת קרקע. ואולם תמהני שכולם נטו מפשטות דבריהם דכונתו דלא שכיח בפרהסיא בפני עשרה מישראל בסתם מלאכות שעשוי לעשותן בביתו רק בחורש וקוצר לכה"ג שהוא רק בעבודת קרקע, וע' בתוס' הוריות ד' ע"ב בעי רב יוסף אין חרישה כו' רישא דאבות מלאכות דבפרק כלל גדול נקט אבל חרישה צדוקים מודים בו, ופשוט שצ"ל חרישה דאבות וכו', והיינו כדמפרש התם בא"י קאי דזרעי ברישא והדר כרבי יעש"ה, אבל בסתם חרישה מודים בו, ובבא"ש לאו דוקא חרישה ה"ה כל אב מלאכה אלא לפי שחרישה היא אב מלאכה הראשונה ממנין ל"ט מלאכות הנמנין בפרק כלל גדול:
ה מה שכתבתי בסי' ל' על השאלה מיציקת מים ע"י לוי שעומד לפני התיבה ואין לוי אחר באותו בהכ"נ, מהך דהוריות אי יציקה עדיף ממשיחה אף שאינו נוגע ליציקת מים ע"י לוי שהוא משום תוספת קדושה, שאיך באו הדברים לכאן שאינו ענין כלל לזה ואולי נחסר כאן בדפוס:
הנה במכתבי להשואל היה על מי שהורה דיציקה לא הוה הפסק, ועל זה כתבתי שלמותר להשיב על דבר זה שבטל מעצמו שהרי היא אחת מהעבודות שבמקדש וכלשון הרמב"ם פ"ט מביאת מקדש הלכה ה', ובהוריות איכא למ"ד דיציקה חשיב מעשה טפי ממשיחה כו', ובהעתקה לדפוס העברתי קו על זה כי ראיתי למותר להעיר בדפוס על ביטול דברי השואל, ובלי השגחה בהדפסה השאירו השורה האחרונה, ואין כדאי להוסיף עוד דברים בכאלה על דברי השואל בהיותם מבוטלין מעצמם:
ובמה שכתבתי שם שהוא עוסק במצוה, כתב מעלתו דהלא יכול לעמוד מעט במקומו קודם שיתחיל רצה ויבואו הכהנים אצלו ויטלו ידיהם:
הנה אף דהמתנה לא הוה הפסק ומ"מ כשיפסוק מעשיית המצוה וימתין במכוון בשביל רחיצת הכהנים הרי מכוון לבו לשני דברים בשעת התפלה כשיפסוק בשביל זה, ומ"מ יש לקיים הסברא להמתין מפני מצוה עוברת להס"ח אות תתצ"ז זאת הברכה עדיפא, מפני שהיא מצוה עוברת ולא שייך עוסק במצוה:
והנה חכם א' כתב אלי לתמוה על המ"א סי' ק"ד שסותר דברי עצמו בסי' קס"ו ס"ק ג' שהקשה דממקום למקום חשיב הפסק אפילו הליכה מועטת וכו', ובבאור הגר"א דאפילו פסיעה אחת, וטרח באריכות דבריו ליישב להיכי שהתכיפה בשני מקומות:
ולא היה לפניו כפי מכתבו הס' מכתב לחזקיה בשו"ת סי' ט' שרמזתי עליו דכיון דההפסק אינו מענין תפלה חשיב הפסק, ושם מובא ג"כ עיקר חילוקו מהא"ר ושאר אחרונים שהיה עלי לטורח במה שכבר נאמר על הספר להעתיקו, וע"ש שתמה על הט"ז דתלי ליה במחלוקת דלרא"ש וטור וב"י וריב"ש וט"ז הוה הפסק, וכדבריו תקשי נמי על רמ"א סי' ר' סי"ג דמשמע דמסכים להמחבר דהליכה הוה הפסק. ובלבוש שם להדיא כן ובסי' ק"ד כתב כהר"י דלא הוה הפסק, וע"כ דהיינו רק לקצת צורך כההיא דנחש עוקצתו אף בדליכא סכנה בסי' ק"ד, ובמ"א סי' צ' ס"ק מ' דלא הוה הפסק כל כך וכב"י סי' צ"ו בשם הר"י וכו', ובא"ר סי' ח' ס"ק ט"ו מיישב קושיית המ"א בסי' קס"ו דהתם הוה שינוי מקום אבל תוס' מיירי בהליכה בלא שינוי מקום וכו' וכ"כ במחצית השקל שם וחמד משה ושאר אחרונים דכשההילוך לצורך לא חשיב הפסק אפילו מרשות לרשות ובדליכא שינוי מקום אפילו כ"ב אמה לא הוה הפסק יעש"ב, אלא דלקושטא דמלתא כתבתי דאפילו בלא עקירת רגליו לא חשיב הפסק מ"מ כיון שמכוון לבו לשני דברים בשעת התפלה היה לאסור, ורק למש"ל בשם הס"ח החילוק למצוה עוברת יש לדון גם בזה, וע' בתו' ברכות מ"ו ב' סוד"ה להיכן חוזר כו' לא סעד בינתים לגירסת המ"א סי' קפ"ג ס"ק י"א:
ו במה שכתבתי בסי' נ"ג מננס מובן שהוא רק לדמיון שמ"מ הוא מין אדם והכ"נ בשביל המינות מין הקארינקעס לא חשיב מין אחר, ומכש"כ שכן נמצא בפרי גם באותו מין ענבים שהוא קטן ביותר:
ומה שכתבתי בסי' ס"ז מהירו' סו"פ ב' דברכות והקשה מסוכה כ"ו ב' ואם רצה להחמיר שלא הוזכר שיהיה דוקא פרנס, הנה דעת הירו' כמ"ש בב"מ ס"ז וכ"מ אדם חשוב שאני וגם כאן מייתי מר"ג שהחמיר על עצמו ע"כ דמיירי ג"כ באדם חשוב שרצה להחמיר על עצמו, וע' בברכות ט"ז ב' לא כל הרוצה וכו':
ז במה שכתבתי בסי' ס"ח בהשגתי על השם אריה דלא שייך וצונו על מצות שכליות, מהא דאסור ליהנות בלא ברכה, דקשה הדמיון מברכת המצות לברכת הנאה והרי מצות ללהנ"נ, והרי אדרבא כיון דבברכת הנהנין יש ג"כ הנאה גופנית ממילא מחוייב יותר לברך מצד השכל שצריך להודות למי שבראן כיון דגם בלא הצווי היה מחוייב לברך מסברא, ומ"מ מברך אשר צונו בברכת המצות אף דלאו להנ"נ דאין השכל מחייב כ"כ לברך מסברא כיון דלא מטי הנאה לידו רק מהשכר ושייך יותר לברך אשר צונו שהוא רק מצד הצווי, ואדרבא ברכת המצות המה דאורייתא כירו' ר"פ כיצד מברכין ואתנה לך תורה ומצות מה כורה טעונה ברכה וכו', וא"צ למ"ש תויו"ט פ"ה דמעש"ש משנה ב' במ"ש רש"י מלברך אקב"ו להפריש תרומה ומעשר ונוסח הברכה מדרבנן, דלהירו' הוא דאורייתא מהקישא וכפ"י שלמד מהירו', וע' בשו"ת פני אריה סי' ס"ה וס"ו בענין מצות ללה"נ משש"ב:
ובמה שכתבתי דלא שייך ברכה בעשיית מעקה שגמר המצוה כשמהלכין עליו, ואף דבשחיטה וטבילה דהוה ג"כ מכשירי מצוה ולענין ברכה חשיבי גמר מצוה בהסרת המניעה, והצווי ולא תשים דמים להתרחק גם מספק סכנה דלחומרא כחולין ט' רע"ב וע"ש בהגהות הרצ"ח ודברי יעקב סי' פ' משש"ב, מ"מ אם לא עשה מעקה והלכו ב"א או הוא בעצמו ולא נזוקו כל שלא נזדמן עדיין המכשול אפשר דלא עבר על הלאו כמו במשהה חמץ בפסח ודעתו לבערו לתו' פסחים כ"ט סע"ב דהחיוב רק כשאין בידו לקיים עוד העשה, ואם שאין זה מוכרח דכיון דקיים המצוה מסברא דעובר גם על הל"ת להזהר גם על הספק מנתינת מכשול, וכן בעשיית ערי מקלט שלא ישיגנו גואל הדם להורג בשגגה עד עמדו לפני העדה, ומיהו בלאו הכי אין לתקן ברכה על השלילה וכרא"ש כתובות פ"א סי"ב ובר"נ, וע' בנוב"י תנינא חא"ח סי' ס' וחת"ס חא"ח סו"ס נ"ד ופמ"ג א"ח ר"ס רצ"ב באש"א ועולת שמואל סי' כ"א ועטרת צבי במטבע הברכות סי' ה' משש"ב, ובמרדכי פרק שלשה שאכלו גם במים אמצעים אין מברכים שאינם רק להפריש מאיסור דומיא דניקור חלב וגיד ומליחת בשר, וע' בט"ז יו"ד סי' א' ס"ק י"ז ותשב"ץ ח"א סימן ק"מ בשיטת בעל הלכות שלא מנה השחיטה, ובזוהר הרקיע מתשב"ץ באזהרות פ"ב בדפי הס' ל"ג ע"ב, ובירו' פסחים פ"ח הלכה א' חומר הוא מ"ע שבאה מכח ל"ת וע"ש בק"ע ובשיורי קרבן, וע' בתשובה מאהבה ח"ג סי' א' תשובה ש"ה, ובשאלתות פרשת וישלח סי' כ"ו בהעמק שאלה אות י"א בדהרמב"ם פי"א מברכות הלכה ג' ופרשת ויקהל לפורים בס"ק ג', ובסמיכת חכמים לברכות תו' סוד"ה מאימתי והג"א מכאן שאין לברך בק"ש שעל המטה בשם תומת ישרים סי' קל"ז דלמה אין מברכין על מים אחרונים ואי משום סכנה למה אנו מברכין על עשיית מעקה ותירץ כפ"ב דשבועות להגן שאני וע"ש במכתב לחזקיה, ובברכת משה על דיני שהחיינו ציון כ"ז צד כ"ג לענין זמן שיתכן שמעקה שוה למזוזה כח"מ סי' תכ"ז וע' בש"כ יו"ד ר"ס רפ"ט, ועל הקושיא מערי מקלט י"ל כמגילה ל"א ב' ואין מפסיקין בקללות שאין מברכין על של פורעניות וכתו' חולין ק"ה א' (וע' בתשובותי לעיל סי' ס"ח סוף אות ג'), ולא גרע מהא דברכות מ' ע"ב כל שהוא אין קללה אין מברכין עליו:
ח במה שכתבתי בסי' ע' מב"מ ע"ח ב' שיותר יש להגיה הכי במקום הכא, והפליג לדחות, ועיין במנחות מ"ג א' הכא תרגימו כו' רב יהודה כו', ובתו' כתובות ב' ע"ב דכל אמורא תופס לשונו, והכ"נ י"ל בסתמא דתלמודא שסידר בלשון רבו שסידר השמועה, ויתכן ג"כ שתיבת הכא קאי למעלה כי מה ענין ברק לגבי חמור, דודאי ידע שהיא מלה עברית ומשני תרגמו כו', וע' רפ"ג דיומא במתני' כ"ח א' ורש"י ד"ה ברקאי לשון צוהר ולפמש"ש מגירסת הערוך ר' אבא אמר א"צ עוד לשום דחק:
שם אות ד' כתבתי להגיה בזמירות לערוך ערכו, והשיב שהחרוז אינו מורה כן, ואם כי הברת הוי"ו לבד אינה תנועה, הרי גם להנוסח עירובו בבי"ת רפויה לא יוכשר להשתוות החרוז, אשר בכלל היא המצאה מאוחרת משירי הערבים מהשתוות החרוז מה שלא היה נהוג מקדם בעברית, ועכ"פ מכוון יותר מצד תוכן השיר:
ט מה שכתבתי בסי' ע"א לענין מאמר ר' שיגעתי בעשר אצבעות, ולפירושו היה שולט בשתי ידיו, והעיר מבכורות מ"ה ב' דר' פוסל בשתי ידיו ולבאורו של הח"ס במגילה כ"ד ב' תקשי א"כ עשיתו לרבינו הקדוש בעל מום עכ"ד, ולא ציין מקומו והוא בחלק או"ח סי' י"ב ד"ה ואגב שהביא דרש"י בסוטה י"ב ע"ב ורא"מ נדחק ע"ש בח"א ולכן פירש כיבמות ק"א ב' דסנהדרין צריכין להיות נקי מכל מום וא"כ לר"י איך יכול להיות בתוך הסנהדרין עכ"ד, וכ"כ בחלק אה"ע סי' צ"ב יעוי' עוד בחא"ח סו"ס ל"ג, ואף דמפשטות הסוגיא דר"י לא ס"ל משה על גביהן אין הכרח שהיה בתוך הסנהדרין, ורק לפרש"י אתך בדומין לך מיוחסים ומנוקים ממום, וע' בפסקתא דר' טוביה פרשת יתרו שיהיו כשרים דהיינו דתנן החשוד בדבר כו' וע' בתוס' ע"ג ו' ע"א ד"ה והשתא:
ובלחמי תודה בפתיחה לשה"ג שנת תק"ע בדפי הס' ס"ד ע"ג בישוב קושית הרא"מ על רש"י שפירש כן מצד שלא היה כשר בסנהדרין, והא י"ל דונשאו אתך ר"פ בהעלותך היה לאתר מת"ת למ"ש בשה"ש רבה בפסוק ומום אין בך שכולם נתרפאו בשעת מת"ת עכ"ד וע' במ"ר נשא פרשה ז' ובויק"ר פרשה י"ח ותו' ע"ג ה' א' ורש"י שבת קמ"ה א', הרי דבעשיית העגל חזרו למומן, ודוחק דכיון שלא היה אז במחנה ישראל כשעשו העגל לא חזר למומו, וגם דלהמכילתא בפסוק וכל העם רואים משמע דלא ס"ל דחזרו במעשה עגל, ובזה נסתר דברי השאילת שלום אות קצ"ב בקושיתו מפרשת נגעים, וע' בשו"ת פני אריה סי' ס"ב שנדחק:
וע"ש בלת"ת דלהמכילתא משפטים ר' יהודה אומר במרה נצטוו שנאמר שם שם לו חק ומשפט, ולפ"ז אף שלא היה אז מינוי ע"א סנהדרין וע"כ מוכרח כדאמר בכ"מ משה במקום ע"א דתיקשי נמי לר"י א"כ עשיתו בעל מום וע"ש עוד. ולכאורה גם לפי דרכו אף דאשכחן בסנהדרין י"ג ב' וט"ז ב' דמשה במקום ע"א מ"מ הא עדיין לא נאמרה הפרשה, ורק לרש"י בפסוק נבול תבול גם לרבות חור וע' זקנים רק דיתרו ראה שכולם אינם מספיקים וע' בספרי זכ"י לביצה ה' סוד"ה דבר שבמנין מש"ש, ובלשון הזהב ח"ב פרשת שמות הקשה על רש"י דסוטה מבכורות מ"ד א' והא מומין לא פסלי אלא בכהנים כמתני' חולין כ"ב ב', וכתב דכיון שהיה ראש לסנהדרין וכיון דפסול בכהנים פוסל בסנהדרין, וע' רמב"ם פ"ב מסנהדרין הלכה ו' ובכ"מ, אבל בסוטה דקולו כנער וקול משונה לא פסל בכהנים ככתובות ע"ה והוכרח לפרש שנפסל לשיר יעש"ב, ובבנין אריאל פרשת שמות, וע' בסדר הגט שלישי מיד שליח של בעל בסעיף ג' לא יהיה אחד מהב"ד בעל מום וכ"כ בסדר חליצה ס"ב וע' ברשמי שאלה סי' ס"ג משש"ב:
י מה שהעיר על מה שכתבתי בסי' ע"ו מה שלא הביאו מקרא דמרים, דאין ראיה לפי' רשב"ם דברים סי' כ"ד ט' דקאי על ענין הסגירה שאף שהעם לא נסע עד האסף מרים לא חלקו לה כבוד אלא תסגר שבעת ימים וכש"כ שאר בני אדם, ואם שבזה נדחה גם תמיהת רמב"ן על הבה"ג ומוני המצות שהשמיטו מצוה זו, וכן מסמיכות הענין דבמשנה תורה לכ"ע דרשינן סמוכין, ומ"מ י"ל שנכלל ג"כ העונש מלשה"ר שעל ידי נגע הצרעת יבא לידי זכירה בעונשה על שהשותו לשאר נביאים שעכ"פ היה יותר ראוי להסמיך מקרא זה בפשוטו וכראב"ע הנה ראיה על דרש אל תקרא מצורע אלא מוש"ר:
יא במה שכתבתי אות נ"ב מס"ח חרצן של זב שלדעתו ט"ס יש בהעתקה והוא תלמוד ערוך בזבחים ע"ט ב' חרסן ע"ש ברש"י:
ודאי לא נעלם זה, וכבר נשאלת כזה מאחד והראיתי לו תיכף על גליון הש"ס שלי שציינתי ע' בשו"מ קמא ח"ג סי' ל"ג מ"ש בסוגיא דהתם ואכ"מ להאריך מה שהעירותי על דבריו, ומ"מ בכונת הס"ח קרוב יותר להגיה כמו שכתבתי שצ"ל חיצון תחת חרצן וכמו שדרשו מה ידיו הנראים אף כל גופו הנראה טעון רחיצה פרט לבית הסתרים (ובדפוס נשתבש בטעות הסיסתם) והנחירים, וע' בפסיקתא זוטרתא פרשת מצורע בפסוק וכל אשר יגע בו הזב, או שצ"ל חוצן והיינו הנוגע במשכבו או בכלי שישב עליו נוגע בו ומלשון חוצן על שפת הבגד (ובדפוס נתחלף שצ"ל חוצן במקום חיצון וכו', או שצ"ל חיצון במקום חוצן יע"ש. בסי' נ"ח דף ע"ב סוף ע"ג וכה"ג בירו' וכו' שמשביחו דמתקיים לו, נשמט וע' בתו' פסחים ק"ט ב' ד"ה ארבעה כוסות כו' והלכה כו', סי' ק"ג בדפי הס' כ"ג ע"ב שורה כ' אחר תיבות ובשו"ת זכרון יהודה לר"י בן הרא"ש סי' צ"א נשמט בזה"ל. ועל אותם המצוים כו' דבגיטין ח' ע"ב משמע דוקא משום ישוב א"י וכו' ואפילו צרכי רבים לא מצינו היתר רק דבור ככתובות ה' א' שלצרכו אסור משום ממצוא חפצך ודבר דבר וכו' עכ"ל בקצרה, ומ"מ אם צריך לישבע קודם הגדת עדותו כשבע"ד מכחישו שהנוסח שהמזהיר מודיע לקבל קללות אם אינו אמת וכא"ח סי' ש"ו סי"ב, והא"ר מביא מס"ח סי' ת"ט שמחמיר בזה, ודלא כמ"א בשם ס"ח שלפנינו לא נמצא כמ"ש הא"ר, ואף שאין זה ברור כ"כ אם נכנס תוך איסור ח' ושבועה, וע' להרחי"דא בחבורו על ס"ח שהביא הרשד"ם וחתר לומר דהוה דאורייתא ממ"ש הרמב"ם דאין עונשין כו' ומ"מ מסיק דהוה רק דרבנן, וכמ"ש הא"ר לתמוה על המ"א שכתב בשם הס"ח להיפך, ולא נחית לקישור דהמ"א שהרשד"ם אוסר שהביא ראיה רק למחלל שבת וע"ז כתב שכ"כ ס"ח לאסור ח' ובמחלל שבת מפורש להיתר בעירובין ס"ג א' וע"כ מודה לזה גם הס"ח וע"כ ח' ושבועה כנ"ד דרבנן, וע' בשו"ת רשד"ם חא"ח סי' ח' לענין דהוה לצורך השבת יעש"ב ובעיר הצדק ל"ח כ"ז. ובתשובת הגאונים הקדמונים הישן בדפוס קושטאנדינה ומנטובא סי' י' מח' ומשמ' בשבת וכו', וע' בשו"ת ריב"ש סי' ש"צ וע' בשו"ת דברי ריבות סי' ש"ח שאין לדמות לשאר עונשין שהם לפחות עשיית מעשה וכש"כ שיש ראיה להתיר מפ"ז דשביתת עשור וע"ש בהה"מ וכו' ובנ"ד כולהו איתנייהו שהוא צורך הרבים להעמיד וכו', וע' בשבות יעקב ח"א סי' קי"ד ובאיי הים על תשובת הגאונים בשערי תשובה סי' קפ"ה:
סי' קכ"ו בדף ל"ח ע"ב סוד"ה ומה שכתב עוד וכו' שורה מ"ז נשמט ההמשך בסתירת דברי השואל. הנה בעיקר דבריי שתלה בפלוגתא דריב"ב ורבנן בסנהדרין, הרי שם מבואר מפני שקירב כו' ופלוגתייהו כיון שבלאו הכי היה מת מצד הכאתה, אבל לא כשהחסיר א' מאבריו ובא אחר והכהו ומת ואף דלא דמי להורג את הטריפה כמש"ש בתוס' דאפילו למ"ד טריפה חיה דהתם הוה בגופו וחיותו עומד להתמעט:
ומה שהעיר על המל"מ בהריגת עמשא והא בידו היה למחול לו, מתשובת מהרי"ו סי' קי"ד דאינו רשאי למחול על כבודו ומלבד דלא שייך בכה"ג אין כבודו מחול בהיותו בהכרח לצורך השעה כמו שמחל דוד לשמעי בחייו בהיותו רק ע"פ משפטי המלוכה שהוא בידו וע' בסוטה מ"א ב' ותו' ד"ה מצוה, ובמכות ה' א' ותוס' ד"ה בעידנא, ובלאו הכי יש לדון בגירסת הספרים במכות י"א ב' מצוה ביד גואל הדם ורשות ביד כל אדם ולר"ע רשות ביד גוה"ד וכל אדם אין חייבין עליו:
ומה שהרחיק עוד ע"פ דרכו לדמות להא דב"ק כ"ו סע"ב זרק תינוק כו' דלרבנן דריב"ב לא הוה כל נפש וההורגו מתחלה קירב מיתתו קודם שנגמר דינו, וא"כ יואב נתפס בממ"נ מעמשא שקירב מיתתו וע"כ דדעתו מכרעת כרבנן וא"כ יתחייב באבנר על מקצת נפש והאריך בזה, והוא טעות גמור בדמיונו דהתם עומד למות מעצמו גם אם לא נעשה בו שום מעשה, ועדיף מהורג את הגוסס ואף דרוב גוססין למיתה חייב כשו"ד, ולא גרע מהא דחיישינן לחיי שעה מהא דכתיב והרעב בעיר ומתנו שם ואטו יפטר ההורגו מצד זה, וע' בחידושי ריטב"א שבועות י"ז בקרובי עבודה דבע"ג קרובי בישולא לאו בישול הוא כיון דהוה דרבנן הקילו, וע' בלחמי תודה בדבר הלכה לשבת שובה תקס"ז בדפי הס' י' ע"ד שהאריך, ובפרדס דוד פרשת משפטים בסמיכת הענינים שדן אותו בממ"נ, וגם בפני יצחק זוטא פ"ק דחגיגה דף ג' ע"א בדפי הס' ע"ח ע"ג מה שכתב בדרך דרש:
ויתר דבריו בהמשך הפסוקים לפי דרכו בדרך דרש למותר להשיב שלדבריו צוה לשלמה שיעשה כחכמתו כמצות התורה דדריש אכין ורקין ואף שבעצמו דעתו בהיפך בשלחו הספר ליד יואב שמחוייב לשמוע לו, וע' באהל יוסף למכות משש"ב על הדרש דאכין ורקין:
גם מה שהרחיק באמרו כי כן עשו לי בברחי מפני אבשלום דאף דבסתם אין מגיע תשלום גמול כיון דאתייקורי ביה כמגילה כ"ח מ"מ בשעה שברח היה מתכפר בשעירה כהדיוט:
והמה דברים דחויין מעצמן ולא גרע מאדם חשוב בקידושין ז' ע"א דאפילו נתנה היא ואמר הוא מקודשת דקבלתו כנתינתו, ומה חסר לו בפשוטו מצד ההטבה בהיותו בורח וכי מי שמשים נפשו בהצלתו אף שהראה בזה את גבורתו לא יהיה ראוי לגמול בעבור שנתיקר בזה, השבתי לו על פרטי דבריו אשר אדמה כי יהיו לו לעינים לבלי להיות נחפז בהדפסה (שוב נדפס שו"ת דברי חכמים משד"ח שהזכיר קצת מדברי השואל בכתובים שהביא בסי' מ"ה ודחאו ג"כ):
ואזכיר עוד במה שנשאלתי מכמה שואלים במש"כ בספרי זכ"י לפסחים י"ג על קושית הצל"ח בהא דאין מביאין תודה בע"פ מפני חמץ שבה מהירו' שאוסר באכילת מצה בע"פ לחד תי' משום דתודה הוה מצה עשירה דמשוח בשמן, וכתו' שם ר"פ ע"פ דלא אמר בירו' אלא במצה עשירה הראויה לצאת וכן בתוס' שם ל"ה ב', והא שם ל"ח ב' משני רביעית היא ומתחלקת לכמה חלות ופרש"י דבעשרים חלות גדולות אין כאן עשירות:
ע' בכ"מ פרק י"א מפסוהמ"ק הלכה ט' דמשמע מרמב"ם דכי אמר ר"א בריבה שמנה כשהפריש להשני לוגין דוקא ודלא כרש"י דעריב בה פורתא, ועוד דבפ"ט ממעה"ק הלכה כ"ב פוסק כשמואל במנחות ע"ז דלחמי תודה שאפה ד' חלות יוצא וע"ש בפרק י"ג הלכה י' ממ"ש ריבה בחלות או מיעט כשר, וא"כ כשהיה רביעית לארבעה חלות הוה ג"כ מצה עשירה:
ובחידושי הארכתי לפלפל דסוגיא דאין מביאין תודה בע"פ דע"כ מתוקמי לר"ש כזכרון יצחק סי' נ"ח ובספרי זכ"י לסוכה ט' בדפי הס' ס"ז ע"ד ולא מתוקמי האי שנויא דמתחלקת לכמה חלות (וע"ל סי' קע"ח) ואכמ"ל: