זכר יהוסף חלק ד· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן רלג
להרב ר' שלמה אברהם רזעכטא מיאזערקאוו
על דבר עיקר פלפולו בדין פסול המורכבים אין לבוא במו"מ באתרא דמרי ביתא תלי זייני א"ז רמ"א ולבוש וסייעתם ועל ידיהם הסכימו גדולי אחרונים, והיטיב אשר דבר בתשובת מהריא"ז ענזיל סי' י"ז על תשובת הרבנים בזה בענינים שאין צורך לתשובתם ומי ביקש הכרעתם או הסכמתם:
ומה שפלפלו במ"ש בתשובת מהר"ם אלשיך סי' ק"י דיחור אתרוג בטל באילן לימוניס בדין ילדה שסבכה בזקנה, ואף דאינו ענין למה שדימו לבגד שאבד בו כלאים דלענין ערלה וכן בהכשר מצוה באתרוג אין האיסור תלוי בתערובות הרכבה אלא דהאחד איסור והשני היתר. ורק דמ"מ לא שייך שבטל האתרוג שהרי הוא קיים לפנינו והאיסור ניכר והא דילדה שסיבכה בזקנה מיירי בהרכבת היתר מב"מ דבטל ברוב שאין האיסור ניכר כלל, ומ"מ הטעם שכתב הוא נכון לפסלו מדאורייתא מצד חסר שעכ"פ יש בו חלקי לימונים, וע"ש עוד בסי' י"ח שהוא פסול גמור לדעתו גם בשאר הימים כיון שחלקי לימונים מפסיקין בין חלקי האתרוג ואין בו שיעור שלם ביחד וכתשובת רשב"ץ ח"ב סי' ד' דכל הרכבה מזגית אין חלק אחד נפרד ממין אחר, ופ"ב דעוקצין משנה ג' ונימוק באמצע אין מצטרף:
ובמש"כ השבות יעקב ח"א סי' ל"ו דיש לדחות ראית האלשיך דהתם גזה"כ הוא פרט למבריך ומרכיב וליכא למילף מינה דהוה שני כתובים הבכ"א דגבי חוזרי מעורכי המלחמה תני ולא חיללו פרט למבריך ומרכיב, וע"פ הנחה זו האריך מעלתו לפלפל בהא דשני כתובים אין מלמדין, ויעיין בנוב"י תנינא חא"ח סי' קכ"ה בשם הרי"ב שרצה להמציא דהיא פלוגתא דר"מ ור"י דר"מ סובר אין מלמדין וקיי"ל כר"י לגבי ר"מ [וכעירובין מ"ו ב'], וע"ש שדחה דבריו דאדרבא לר"מ אין הכרח בזה והא דפריך בכ"מ דשני כתובים אין מלמדין הוא מסוגיא דעלמא, וע' בספרי זכ"י בתשובתי בסוכה ט' בד"ה ומה שהעיר וכו':
אמנם בעיקר הקושיא כבר האריכו האחרונים להקשות בסוגיא דל"ל מיעוטא דולא חיללו וא"כ ממילא מנטע שמעינן דלא קאי אמרכיב וגם כיון דלאו בר חילול הוא כיון דלא יליף בערלה לראב"י דסבר נטע כמשמעו נוטע אין מבריך ומרכיב לא ואפי' בהרכבת היתר לא הדר וכמו בערלה דכתיב ונטעתם כל עץ דהספרא ממעט לה למו"מ מונטעתם לחוד, וע' בקו"א לטו"א רה"ש ט' ע"ב ד"ה אחד המבריך כו' דע"כ הא דנקיט נטע כמשמעו היינו לבתר דגלי קרא דלא חיללו א"כ י"ל כסברת רמב"ן והא דכתיב ונטעתם דגבי ערלה פרט למבריך ומרכיב היינו לבתר דגלי קרא דולא חיללו למעט מו"מ וע"כ דנטע דגבי עורכי המלחמה דוקא הוא וש"מ דלא נהיג ערלה במבריך ומרכיב יעש"ב, וע' בשו"ת שאג"א החדשות שאלה י"ד בקונטרס חובת קרקע סי' א' משש"ב:
ואולם דהש"י אינו ענין כלל לכאן ומאי שיאטיה דשני כתובים להא דמייתי מערלה שסיבכה בזקנה לפרש"י דלא ממעט כלל ברבעי בקרא דלא חיללו דאינו חוזר רק משום הרכבת איסור מין בשא"מ וכפרש"י ד"ה כאן כו', ומיעטיה קרא כדמיעט ולא נכו גבי פרט לגזלן וע"ש ברש"י ד"ה ר"נ אמר, ובכ"מ פ"ז מהלכות מלכים דלרמב"ם דמתני' דהרכבה דשייך בה איסור, והלח"מ תמה דבגמ' לא משמע הכי יעש"ב ובש"א החדשות שהאריך ובבאר שבע הקשה הא דלא ממעט ולא חיללו לגזלן כמו בבית ושמא כו' מלבד דאית לן למעוטי גוזל כרם אית לן למעוטי נמי מבריך ומרכיב עכ"ל, וע' רש"א קידושין נ"ח למ"ד שני כתובין אין מלמדין תרי מיעוטי למה לי דידע תלמודא לדרשא אחרינא, וע' בספרי זכ"י לשבת קל"א משש"ב, וע' רש"י יומא פ' ע"ב ד"ה אלא אסמכתא בעלמא ועיקר קרא דרשינן וכו', ואף שבכ"מ מפרש להיפך דלגזלן לא איצטריך דכבר שמעינן לה מבית, ולפ"ד הרא"ש י"ל דשפיר מוכח מפשטיה דקרא ולא חללו למעוטי גזול כמו דממעט ולא חנכו דמשמע שהיה שלו ולא היכא דבאיסורא אתיא לידו בתורת גזילה, וממילא הכ"נ ידעינן מהאי טעמא להרכבת איסור גם לרבנן דריה"ג, וע' בטו"א מגילה י"ג ד"ה ועל הכלאים שהביא ראיה מזה דלרבנן דפליגי אדר"ע ל"ל כלל איסור של תורה במקיים כלאים לגמ' דידן ודלא כהירו' דאי לכ"ע מקיים איסור מה"ת ולא פליגי אלא אי לוקין וא"כ אמאי לא דייק הכ"מ גבי לא חיללו לימא דלא כריה"ג דא"כ גבי הרכבת איסור ל"ל דעביד תשובה יעש"ב, ולפי דבריו נסתר ג"כ תירוץ א"ז רש"א בסוגיין שנדחק דאיירי שהאריס עשה כן שלא מדעתו, והא מ"מ איכא משום מקיים. ובתוספת הרא"ש לסוטה הרגיש ג"כ בקושיתו וכתב דגבי גזלן פריך שפיר דס"ד דלא עשה תשובה לפי שתלוי במעשה, אבל הכא אין התשובה אלא לפי שא"צ לעקור האילן, והא דתנן בשקלים יוצאין על הכלאים ואף דליכא מעשה לא בתחלה ולא בסוף מ"מ חששו משום מראית עין שיאמרו מותר לזרוע כלאים וכו', וע' בגידולי טהרה בשו"ת סי' ל"ה בדה"ס נ"ג רע"ב משש"ב לדחות דאיירי דאותה נטיעה של הרכבת איסור מעורבת בשאר נטיעות של היתר ואינה ניכרת ומה"ת בטילה ברוב דהא הוה קבוע שאינו ניכר וע"ש עוד ליישב לפי דרכו, והארכתי במק"א בישוב דהרמב"ם ריש הלכות כלאים מקושית המל"מ והעליתי כמה מילי מעליותא וקשה עלי טורח הכתיבה להאריך כאן ביותר מענין לענין, וע"ע בבית אפרים חא"ח סי' נ"ז מש"ש על קושית רש"א ובמה שהאריך בשי' הרמב"ם שלא העתיק הא דעביד תשובה ובישוב הקושיא הא דדחיק היכי משכחת ילדה בטילה ולא מוקי בפשיטות דהראשונה גזולה ויהיב דמי כיין דבגזילה אתיא לידיה לא מיהדר וכדמוקי לעיל ומ"מ חוזר עליו מחמת ההרכבה יעש"ב, ובשו"מ תליתאה ח"ב סי' ט"ו שהאריך בישוב זה לפי דרכו, וע' בבגדי ישע חא"ח סי' ט"ז אות י"ח בישוב קושית האלשיך דלא תירץ בסוטה מ"ג אמבריך וגם קושית רש"א ובסי' י"ז אות ט"ז:
ובשאג"א החדשות שאלה י"ד האריך ג"כ בזה בהאי דממעט ולא חיללו להרכבת איסור דכיון דקיי"ל כר"ע אפילו במקיים שלא ע"י מעשה איסורא דאורייתא איכא ובהא קיי"ל כריה"ג ור"י דהמתירא מעבירות שבידו, וע"כ דולא חיללו פרט לגזלן כדדרשינן גבי ולא חנכו, ולכן השמיט הרמב"ם הא דהרכבת איסור והכניס במקומה לגוזל כרם שאינו חוזר עליו, וסיים אבל מה אעשה שהרמב"ם פ"ז ממלכים פוסק הירא ורך הלבב כמשמעו ודלא כריה"ג ור' יוסי, ובאמת הא גופא קשיא דאין הלכה כר"ע מחביריו ובכ"מ דפוסק כר"ע ואמרינן נמי בגמ' דמודה ריה"ג לר"ע בהא משום דכתיב ולא ימס את לבב אחיו כלבבו אלא דה"ל דאיש הירא מן העבירות שבידו, ולא אמר כלום דאפ"ה ראוי לפסוק כריה"ג ור"י דמפרשי האי קרא הירא מעבירות שבידו, דאלו ירא כמשמעו מקרא אחר נפק"ל מקרא ולא ימס ודהרמב"ם צ"ע עכ"ל:
ולא הקשה כלום דהוא הבין דהא דאמר משום ולא ימס היא אזהרה אחרת דקאי על הירא לעמוד בקשרי המלחמה דמודה בהא לר"ע דחוזר מהאי טעמא, אבל אין לכוון כן בשום אופן בפשט הפסוק ולמיפסקיה בסכינא חריפא דהירא קאי על עבירות שבידו וקרא דלא ימס קאי לאזהרה בלחוד, ולדבריו קאי לאזהרה מיוחדת למי שירא לעמוד בקשרי המלחמה, וע' בשו"ת מהר"י הכהן תנינא בשער הענינים סי' ל"ה מה שנשאל על הרמב"ם בס' המצות מל"ת נ"ת דכל שנסוג אחור ויברח כבר עבר על ל"ת שלא לערוץ ולפחוד במלחמה, וא"כ מאי קאמר בסוטה מ"ג נימא ר"ע היא ולא ריה"ג יעש"ב, ועכ"פ האמת כפשוטו שגם לדידהו מפרשי כפשטיה דקרא הירא ורך הלבב שאין בו כת לעמוד במלחמה מפני חרב כדי שלא ימס לבב אחיו כלבבו, שזה ע"כ דלא קאי לנתינת טעם רק על מי שאין בו כח לעמוד מצד שהוא רך הלבב ולא על מי שירא מעבירות שבידו שמ"מ אינו מפחד בשעת מלחמה, וכהוראת הלשון בכ"מ כה"ג שהוי"ו במקום למען כסוטה מ"ד א' לא יקח משום ולא יחלל, וע' בספרי זכ"י בשבת נ"ז א' מה טעם כו' וכה"ג בכ"מ לרוב בתנ"ך ובש"ס, וע' בשל"ה בתורה שבע"פ דף ו' ע"א ד"ה מצינו, ובב"מ קט"ו א' וסנהדרין כ"א ע"א לא ירבה לו נשים שלא יסור, ובגליון הש"ס מרע"א ביומא ע"ב א' מי כתיב שלא יקרע כו' מי כתיב שלא יזת כו' שהביא להקשות מסוגיא זו דלא מקשה מי כתיב שלא יסור, והקדימו רמב"ן בשרש ה' מסהמ"צ להקשות על הרמב"ם במ"ש שאין ראוי למנות טעם המצוה מצוה בפ"ע, ואף שמתחלת הסוגיא לא יקרע אין קושיא כלל דשם כתיב בלא וי"ו, ועכ"פ ממילא אימעט נמי מי שהוא ירא מעבירות שבידו ואף שאינו רך הלבב לעמוד בקשרי המלחמה דלא שייך האי טעמא דלא ימס, מ"מ הוה נמי בכלל השבים מהמלחמה מה"ט שלא יהיה נענש בשעת הסכנה ולא יהיה לו זכות להתגבר על האויב, וכה"ג כתב רמב"ן בהשגות לסהמ"צ שורש שני ומאמרם אין מקרא יוצא מידי פשוטו לא אמרו אלא כפשוטו אבל יש לנו מדרשו עם פשוטו ויסבלו שניהם, וכ"כ בתשבי שורש פשט, וע' רמב"ן סו"פ בחקותי ובהקדמת באורי לשה"ש בדה"ס ה' ע"א, וע' בתו' יומא ס"ב ע"ב ד"ה מוספין ויבמות דף ג' ד"ה בתו וסנהדרין נ"ג סע"ב ורש"י חולין צ"א ב' ד"ה ויפגע וח"א ברכות כ"ו ב' ד"ה ואין שיחה ופסקתא דר' טוביה בראשית סי' כ"ט ב' וסי' ל"ה ח' וסי' מ"א ב' וסי' מ"ט ד' ושמות סי' ב' ה', וע' ברא"מ שמות סי' י"ד ב' בפ' בא שאע"פ שמלת החדש הזה דרז"ל ע"פ קבלתם לחדושה של לבנה גם הפשט עומד במקומו לומר שיהיה ראש לכל החדשים וכו', וע' בראב"ד פ"ט מגניבה הלכה ט' והה"מ משש"ב ומו"נ ח"ג פרק מ"א ובשם טוב אות ג' ושו"ת פמ"א ח"א סי' כ"ז:
גם בעיקר קושיתו ממה דקיי"ל כר"ע מחבירו אינו דבר מוסכם, והט"ז בא"ת סי' תצ"ח ס"ק ה' כתב דקיי"ל כר"ע אפילו מחביריו וע"ש בא"ר ובאר יעקב ושאר מפרשים שהשיגו מעירובין מ"ו ב', ובתגא"י חא"ח סי' קמ"ג תמה מפסחים קט"ז ב' ברשב"ם וכן יגיענו כו', ולא הזכיר ההיא דעירובין דסתמא דגמ' די"ל מחבירו ולא מרבו וככתובות פ"ד ב', ובתשובת הרשב"א סי' שכ"ה דהלכה כר"ע נגד ר"ט ובאהל דוד ליבמות קי"ח ד"ה בפלוגתא דר"ע ור"ט, וע' בפאד"מ ברא"ש ורש"א ל"ג ד"ה ואם איתא, וע' בט"ז א"ח סי' קס"ז ס"ק ד' ושו"ת שמן רוקח ח"א סי' ד' בישוב הט"ז סי' תצ"ח ומתו' יומא ד' ב' וע"ש באמרי צרופה שהקדימו בראיה זו וגם מרמב"ם פ"ח מתמידין הלכה ט"ו ובספרי זכ"י לשבת י"ט שהארכתי, ובפר"ת יו"ד סי' פ"ז ס"ג שכתב בפשיטות דהלכה כר"ע מחביריו ובפ"י ברכות ל"ז ב' תו' ד"ה והלכתא שהזכיר כמה פעמים דהלכה כר"ע מחביריו וכן לעיל ע"א בגמ' סוה"ד מאי דעתך כר"ע כו', ואף ששם לא הוכרח לזה דהוה רק לגבי ר"א אף דהיה רבו כיון דשמותי הוא, ומש"ש דלא שייך האי כללא דכל המקיל בא"י אלא היכא דלא איפסק הלכתא כו', ע' בש"א החדשות סי' י"ד שהאריך בזה, וע' בק"ע בירו' פ"ג דפסחים במש"ש דהלכה כר"ע מחביריו ובכר"י לסנהדרין ט"ו ב' ד"ה איכא, ובלא"ה י"ל למ"ש בנר תמיד פ"ו דכריתות בדה"ס נ"ב ע"א דבמסתבר טעמיה דר"ע קיי"ל כוותיה אפילו נגד רבים וכ"כ רש"ל ב"ב קכ"ד ב' תו' ד"ה מספקא כר' מחבירו, וכ"מ בכ"מ בש"ס דהיכי דמסתבר טעמיה לפעמים פסקינן כיחיד נגד רבים, ובפרט דפשטיה דקרא מסייעא לר"ע וע' ביומא ל"ו ב', ובמה"פ פ"ת דסוכה הלכה ט' תמה ג"כ על הרמב"ם פ"ז ממלכים הלכה ט"ו אע"ג דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו ולא מחביריו ושמא הואיל ור' יוסי תלמידו הוא הו"ל מחבירו לגבי ריה"ג, וע"ש עוד מהתוספתא פ"ז שמתירא מן העבירות שבידו כו', ר"ע אומר מי הירא ודאי מה ת"ל שוב ורך הלבב שאפילו גבור שבגבורים יהיה רחמן חוזר שנאמר ולא ימס וכו':
ובעיקר הוכחת השבו"י לדמות לשני כתובים היכי דמייתר קרא וכמו שהקשו האחרונים בזה דלמה איצטריך מיעוטא ולא חיללו, והרי אדרבא אורחיה דקרא הכי הוא לפרש דקאי אמאי דסליק מיניה, וכמו בדברים סי' כ"ת ל' שנאמר בקללות כרם תטע ולא תחללנו דלא שייך הכא דכתב מיעוטא, והכ"נ דאי הוה משני קרא לכתוב ולא תחלל אז הוה ריבוי גם למרכיב והוה מפיק ממשמעות הקרא דנטע דמיירי ביה, ומדכתיב ולא יחללנו ע"כ דקאי אדלעיל מיניה דכתיב ונטעת שיהיה החילול ג"כ מהנטיעה דמיירי ביה ולא שמעינן לרבות ג"כ מה שאינו בכלל נטיעה, ואדרבא אי לאו דנטע ממעט למבריך ומרכיב לא הוה משמע גם מדכתיב ולא יחללו רק מה שהוא בלשון נטע ואפי' מבריך ומרכיב נמי, ודומיא דלעיל מ"ג סע"א לראב"י דאי כתיב ולא חנך הוה משמע ריבוי ולומר דלא קאי רק על ביתו בלחוד ולהכי איצטריך ולא חנכו דמשמעותו דקאי רק על ביתו ולא לגזלן ובפסקתא דר' טוביה בפרשת שופטים בפסוק מי האיש אשר נטע כרם וגו' ולא חללו פרט למרכיב שאינו טעון חיללו שנאמר ויקרא י"ט ונטעתם כל עץ מאכל פרט למבריך ומרכיב. והיינו נמי דנקיט ממשמעותיה דקרא בסוף הענין דקאי בהכי משום דלא קאי רק אנטע דמיירי ביה כמו בערלה דלא כתיב ביה מיעוטא אחרינא, והא דפריך לעיל לימא דלא כריה"ג מעבירות שבידו, היינו דלמה איצטריך לדידיה למינקט דמפיק מגזלן משום דלא הוה ביתו יהא אף אי כתיב לא חנך ליכא לרבויי גזלן דמאי גריעותיה דגזל יותר משאר עבירות דחוזר דבעי שלא יהיה מעבירות שבידו, אי לאו דאתיא חידוש למילף שקנאו אח"כ כיון דמ"מ באיסורא אתיא לידיה אינו חוזר, משא"כ לר"ע אף דהבית ברשות בעלים קאי מ"מ הו"א דחנוך בית מרבה דגם בכה"ג חוזר, ובלח"מ נדחק ג"כ דלא איצטריך לאוקמי הכי הא דעביד תשובה אלא לריה"ג דלר"ע אי יהיב דמי הוה כלוקח ושלכן לא הביא הרמב"ם הא דעביד תשובה, ואכתי הרי הרמב"ם נקט למעוטי בגזל כרם והא קרקע אינה נגזלת, ולקמן מאשר ארש אשה ולא לקחה דדריש ולקח ולקחה למעוטי לקיחת איסור, היינו נמי דאי כתיב ולקח הוה משמע ריבוי גם על לקיחת איסור ולכן כתיב ולקחה דמשמע רק אהא דסליק מיניה:
ואף דבאמת אשכחן כה"ג בכ"מ דפליגי תנאי בהאי דרשא דה' ואף דבהכרח לכתבו לשמוש הלשון לכנוי כמו בקידושין מ"ג א' ואידך הוא ההוא לא דריש, ושם ט"ו א' ואידך עבד העבד לא דרש, ובהוריות ת' א' ור"מ קהל אקהל לא דריש, ורפ"ב דברכות דפליגי ר' ורבנן בדרש דהדברים ורבנן דברים הדברים לא דרשי, וע' בטו"א מגילה רפ"ב ד"ה ורבנן שהאריך עפ"ד התוס' סוטה כ"ג דדרשה שאינה פשוטה כ"כ ולא מסתבר למידרשה ממשמעות הקרא דרשינן ליה ואמרינן יותר דברה תורה כלשון ב"א, והכ"נ נימא גבי יתורא דקראי דר"מ ור' יהודה לא דרשי דברים הדברים משום דרשה דשמע, ומ"מ ר' לא חייש להו דדריש ה' אפילו היכא דמיעקר פשטיה דקראי יעש"ב, וכה"ג בשבת צ"ז ב' דדריש נמי ר' דרשה דאלה הדברים על ל"ט מלאכות, וע' בתוס' יבמות ח' ע"ב סוד"ה ויבמה דדרשינן הני תלתא דרשות מיבם ויבם ויבמה, וע"ש י"ד ב' חוצה החוצה וכה"ג בכ"מ לאין מספר דרשי הא אף היכי דהוה אורחיה דקרא, ומלבד מ"ש התו' בכמה מקומות שאין לדמות דרשות הש"ס אלא במקומות שהש"ס מדמה, והכי נמי אשכחן שהש"ס מרבה מכנוי המתיחס לפעולה הקודמת ואף שאינו מיותר לפי סגנון הלשון, כמו בסוטה מ"ה א' בשדה בשדך לא משמע ליה, וכן בשבועות י' ע"ב וגיטין פ"ג ב' כרת כריתות לא דרשי וע"ש בתו' ד"ה ואידך, ובריש מגילה א"כ לכתוב בזמנם, ואף דכינוי הרבים בזמניהם קאי על הקודם, והתם נמי קאמר דרשב"נ זמן זמנם זמניהם לא משמע ליה וע"כ דלא דריש כלל מצד הריבוי, ויש לחלק להיכי שמדבר מפעולה מתחלפת מהחילול שבזה מוכרח לדבר בכינוי להורות דקאי רק על הפעולה הראשונה, משא"כ היכי שקאי רק על הפעולה שיהיה בזמנם שאין לו מובן אחר גם בזולת כינוי הרבים מהזמנים שלא יהא שום פעולה מתחלפת בזמן אחר, ובירו' פ"ק דמגילה סוף הלכה א' ולא עזרא תיקן שיהיו קורין בב' וה' וכי מרדכי ואסתר מתקינים על מה שעזרא עתיד להתקין ומשני מי שסידר המשנה סמכה אקרא דמשפחה ומשפחה, ולהמאירי בחידושי ריש מגילה הבין בכונת הירו' שהוא רק אסמכתא בעלמא, מ"מ לש"ס דילן דחשיב ליה לדבר שבמנין שאין לבטלו ע"כ דחשיב האי דקאמר הכא במגילה היכי רמיזא לדרש גמור שהיה כן דעת מתקני המגילה ורמזו על עוד ג' ימים שיהיה ביד הבאים אחריהם להקדים כשיראו איזה צורך לזה ושלא יהיה בכלל אין ב"ד יכול לבטל כו' וכשימצאו איזה רמז לא יהיה בכלל ביטול התקנה (וכהא דריש מכות ב' ע"ב רמז לעד"ז שלוקין מה"ת וכמו שנסתייע מזה במגלת אסתר לסהמ"צ שורש ראשון דלשון רמז משמע אף בהיות המצוה דאורייתא, וע' רדב"ז סי' תש"פ ואע"ג דאמר ר"י רמז לקבורה מנין שנאמר כו', וע' בחו"י סי' קל"ט ומאורי אור בחלק קן טהור דף קמ"ד ע"א ובהגהות הרא"י במצוה רל"א שלא הזכיר מהנ"ל ואכמ"ל], ולא חש להאי קושיא דהירו', דקאי לשיטתו בפ"ד דמגילה דפשטות הלשון דהקריאה לגמרי מתקנת עזרא, אבל להבבלי ב"ק פ"ב שמימות משה תיקנו שיהיו קורין בב' וה' וע"ש בשיורי קרבן והארכתי בחידושי בירו':