זכר יהוסף חלק ד· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן ריז
ר"ח ח' כ"ו ניסן תרמ"ד.
להר"ר שלמה אברהם רזעכטא באזערקאוו
בדבר קושיתו בגיטין נ"ד ב' כה"ג כיו"כ יוכיח, למ"ד אין למדין אפשר משאי אפשר, וחזינא לדעתיה דזה חשיב לא אפשר אם דלא מתקיים מצות פיגול ביו' וכסברת התוס' דמנ"ל דמהימן דפשיטא דבכל הקרבנות שייך פיגול וע' ריט"א יבמות פ"ח דמנדה לא מצי למילף דעד א' נאמן באתחזק איסורא מדכתיב וספרה לה לעצמה, דהתם אי אפשר בענין אחר, וע' בשו"ת חמדת שלמה חלק אה"ע סי' כ"ג ד"ה ובמה שכתבתי. ואולם הפ"י הרגיש ג"כ בזה דהא לא מצינו בפירוש דמהימן לומר שנתפגל בפנים, ולא זכר מד' התו', וע"ש שהעלה דכיון דכל העבודות אינם כשרים אלא בו בכל ד' עבודות וא"כ הוה כאלו כתבה התורה בפירוש שיהיה שייך פיגול בכל יום מדכתבה התורה בסתמא ולגבי דנפשיה שוי' חד"א להקריב קרבנות שכבר נתפגלו וכל העבודות נפסלו א"כ כה"ג מהימן יעש"ב ובס' בית עיני בהשמטה לגיטין נ"ד ב' אחר חידושי הלכות נדה בדה"ס ס"ו כ' משש"ב על דבריו:
ובהא דפריך דאע"ג דשמעיניה נמי לא מהימן דדלמא לבתר הכי קאמר, ואף דכיון דהיה ספק באמירתו א"כ הוה ספיקא דאורייתא אי חבע"ז לר' יוחנן חאבע"ז דאורייתא וכדמשמע בקידושין נ"ז ב' ובתו' ב"ק ע"ב א' וכרא"ש פרק גה"נ סי' י"ז וע' בנזיר כ"ט א', מ"מ הכא קאי לר' יוחנן בשם ר' יוסי דספיקא דאורייתא מה"ת לחומרא לטעמיה בכריתות כ"ג דלא בעינן באשם תלוי חתיכה מב' חתיכות, ומאן דסובר דלא בעינן איקבע איסורא ס"ל דספד"א לחומרא כמהרי"ט חיו"ד סי' א' דמחלקותם באשם תלוי אי בעינן חתיכה מב' חתיכות תליא אי ספד"א לחומרא מה"ת וכמו שהאריך בשב שמעתא א' פרק ה' יע"ש, והנר תמיד לכריתות בדה"ס מ' ע"ב ד"ה ולפ"ז גם ראייתם מר' יוסי לשיטתו יעש"ב, ואף שכבר דחו האחרונים דבריו מר"ע ור"ש דס"ל כר' יוסי דזה מביא אשם תלוי וזה מביא אשם תלוי דע"כ דסובר ספד"א מה"ת לקולא, והכ"נ לר' יוסי דהיכא דלא היה מתחלה ב' חתיכות מודה דפטור כיון דלא איקבע איסורא ספק מה"ת לקולא ופטור מאשם, אבל כשהיה מתחלה ב' חתיכות ואכל אחד את הראשונה וב' את השניה ס"ל לר' יוסי שזה מביא אשם תלוי וזה מביא כיון דמתחלה היה ב' חתיכות ואיקבע איסורא יעש"ב ובשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' י"א אות ב' ד', ויש לפלפל להכ"מ פרק ט' מהט"מ דבספק כרת מודה הרמב"ם דמה"ת לחומרא והארכתי בד' מהרי"ט והאחרונים שהשיגו עליו, ויבמות קי"ט א' פריך רבא מכדי הא והא דאורייתא מה לי איסור כרת, ולא מחלק רישא דאיסור כרת חששו על ספיקו, וע"כ כיון שספק לאו מותר מה"ת ה"ה בספק כרת וע' בספרי זכ"י בחידושי ליומא בדה"ס נ"ו ע"ב בישוב זה, ורק דכל זה ליתא דאי לא מהימן ממילא אוקמינן אחזקת כשרות שלא היה פיגול כלל ושהיה אמירתו אח"כ, דאף שבאותה שעה אמר שמפגל מ"מ אם הוא לאחר ההקרבה אינו עושה איסור בזה, והארכתי במה"ב לספרי וע' בשו"ת יוסף דעת מהשו"מ סי' מ"ת משש"ב:
ובעיקר קושיתו נראה לכאורה בפשטות דאף אי נימא דחשיב לא אכשר מצד זה, הא משכחת פיגול ביו"כ דלא מצינו בדאורייתא לחלק לענין נאמנות בדלא אפשר רק לענין חיוב העשייה כיון דחזינן דהתורה האמינתו אין חילוק בין היכי דלא אפשר דלא חששה תורה לעכב על פעולה זו, וע' במגילה כ"ו ומ"א סי' קנ"ג ס"ק ב' ובמ"א סי' י"ב ס"ק ז' היכא דלא אפשר היינו שיתבטל ממצות ציצית, וע' ר"נ פרק אלו עוברין מ"ו בסוגיא דהואיל בדה"ס קמ"ו ע"ב וכתב האלפסי כו' ורב עמרם סבר להצריכו טבילה מה"ת דאין דנין אפשר משאי אפשר, וע' בשיורי טהרה תשובה ב' סי' קפ"ז בדה"ס כ"ג ע"ב ד"ה אך נראה ליישב משש"ב, ובתו' חולין קל"ז א' ד"ה אתיא ובאו"ה כלל ל"ד וב"ש אה"ע סו"ס ו' דבתליא בסברא ילפינן איסור מטומאה, אך בחידושי רמב"ן ריש גיטין לגבי עד א' נאמן באיסורין דאי אפשר שתביא עדים לפסיקת זיבתה וליכא למידן לשאר עדות דאין דנין אפשר משאי אפשר וע"כ דנקט שיגרא דלישנא דהיינו רק משום דאי אפשר בלאו הכי להתירה לבעלה וכדמשני בחולין י"ב א היכי דאפשר וכו' וכן בפסחים פ' ע"א ונדה ס"ז ב' ובפרש"י ד"ה שכן דהא אינה יכולה לחוף בשבת ודנין אפשר משאי אפשר, וע"כ דלא תליא בהך פלוגתא דהוא רק תקנת חכמים בדאפשר, וע' בתוס' בכורות ר"ד כ"א וע' בפרק המביא ל' ע"א ואם אי אפשר לשנות מותר וכהני נשי דמליין חצבי מיא ביו"ט ולא קא משנינן משום דלא אפשר, וע"ש ל"ב א' א' ואם אי אפשר לאפות אא"כ גרפו מותר וכה"ג בכ"מ, וע' בב"י או"ח סי' ש"ו בהגהת מרדכי ה"מ היכי דאפשר בלא הזכרת סכום המקח וע"ש באותות למועדים משש"ב ובשו"ת מ"ב סי' מ"ד מהה"מ, וע' בחידושי אנשי השם סי' קל"א דף ק"ח סע"ב ד"ה הנה דבריו כו' מש"ש בשיגרא דלישנא קיי"ל אין דנין אפשר משאי אפשר, וע' בנוב"י קמא חאה"ע סי' נ' ד"ה והנה מ"ש מעלתו. והא דיבמות ס"א ב' דילפי מברייתו של עולם ר"ל שכן מציאות קיום העולם דאי אפשר בלעדו וע"כ התירה התורה ואף דבכ"מ אין למדין אפשר משאי אפשר, וכ"כ רש"א שם ד"ה וב"ש כו' אף דרבי עקיבא סבר דאין דנין דקיי"ל בעלמא הלכה כר' עקיבא מחבירו והכא קיי"ל כב"ה, דהכא אפילו ר"ע מודה דמסתברא כיון דמצות פ"ו הוא לקיום עולם צריך נקבה וזכר כמו תחלת ברייתו, (ובלא"ה להירו' והובא בתוס' מ"ק כ' ע"א ד"ה מה חג דאין למדין מקודם מת"ת וע"ש בהגהותי ואכמ"ל), וע' בקהלת יעקב לאלגזי בהא דאין עושין מצות חבילות ובלא אפשר מותר ואף אי נימא דהוה דאורייתא וע' בס' מציב לו יד משש"ב ובשו"ת רמ"ץ חיו"ד סי' א' אות ב' ד', ובח"ס חיו"ד סי' קע"ז ד"ה וכ"כ הרשב"א וכו' וכי"ב בחידושי הר"נ כיון דאי אפשר למיבדק טהורה כו' דא"כ תאסר לעולם וכו', ונדרים ל"ו א' אלא מעתה יביא חטאת חלב על חבירו אלמה א"ר אלעזר כו' לא עשה ולא כלום, וע"ש בר"נ דאין דנין אפשר משאי אפשר, ובגיטין כ"ח ב' דאי אשמועינן גט משום דלא אפשר, ונדה ס"ח א' הא דאפשר וכו', וע' בחומת ירושלים סי' כ"ט מיהו צ"ל דאין דנין אפשר משאי אפשר דאיטר אי אפשר מבלי שמאל עולם וכו'. שוב ראיתי בעטרת חכמים לחולין י"א ודלמא היכא דאפשר דתליא בפלוגתא, אי דנין אפשר משאי אפשר, ומדר"ה בריה דר"י קידושין כ"ג מי איכא מידי דאנן לא עבדינן ואינהו מצו עבדי נראה שסובר דנין אפשר משאי אפשר יעש"ב, ותמוה דאטו נימא דתליא לר"מ בפלוגתא דדנין אפשר משאי אפשר דהיינו רק היכי שיתבטל לגמרי פסח וקדשים, וע' באורח מישור לנזיר ס"ו על התויו"ט פ"ב דזבין משנה ג':
ותו קאמינא דהרי ר' יוחנן לשיטתו בירו' רפ"ק דתרומות וזה אע"פ שאפשר אין דנין אפשר משאי אפשר, ואף דהכא בשם ר' יוסי דסובר ביבמות מ"ו ב' דפוסל לגבי גר בטבל וכו' וס"ל דאין דנין מאמהות משום דלא אפשר וכדלעיל [ולסתירה זו על דברי העירני בני הנעלה המנוח כמ' חיים נתן דוד זצ"ל בעת שהשבתי תשובה זאת], אין זה סתירה וכסוף יומא פ"ח א' חדא ר' יוסי בר"י אמרה, והתו' יומא ח' א' ד"ה וסבר ר' יוסי הקשו הא דלא משני ההיא דלעיל ר' יוסי בר"י אמרה ותירצו כיון דפליג בהדיא ר"מ ש"מ ר' יוסי בר חלפתא הוא שהיה בר פלוגתיה והכ"נ אשכחן בסוכה נ' ע"ב דבעי למימר לר' יוסי בר"י דמכשיר בכלי שרת של עץ דסובר דנין אפשר משאי אפשר ויליף מאבוב של משה, והא דריש מגילה ב' ע"ב ומשום דקשיא ליה דר"י אדר"י מוקמינן לה כר' יוסי בר' יהודה ומשני לה, והתם הוא דאיצטריך לשבושי מר' יהודה על ר' יוסי בר' יהודה, אבל ממה דתני ר' יוסי סתמא אין הכרח כ"כ בכל מקום, ואשכחן נמי בסוף סדר תענית קמא ובפרש"י שסתם ר' יוסי דהכא הוא אמורא, וכ"מ בכ"מ ומורגל בירו', ורק שאינו נוגע לכאן שאמר ר' יוחנן בשמו וכירו' שביעית פרק ז' וסוטה פ"ג ואית דאמר שמעתתא משמיה דזעיר מיניה וע' בירו' פ"ב דסנהדרין, ואם שאין זה רק על הרוב שמצינו ג"כ שאמר הרב בשם תלמידו. וכן הרב שואל מתלמידו כהוריות י"א בעא מיניה ר' מר' חייא וברכות נ"ג ב' וכתובות כ"ב סע"א בעא מיניה שמואל מרב, וע' במהרי"ק שורש קס"ט וע' בשבת קי"ג סע"ב וקי"ט א' בעא מיניה ר' מר' ישמעאל בר' יוסי אף שהיה תלמידו, ובפרק ר' ישמעאל בעא מיניה ר' ינאי מר' יוחנן וכריתות ה' א' וע"ש בנר תמיד משש"ב, ובפרק אלו מציאות ר' אמי כו' אתא לקמיה דרב אסי, ואף דבגיטין נ"ד ב' אמר לפניו ר' אסי רבי אתה אומר כן כו', ופסחים ק"ז א' בעא רב הונא מרב חסדא ואף שהיה תלמיד חבר מר"ה כב"מ ל"ג, ונדחה ראיית התו' בכורות י"ד א' ורא"ש פרק הזהב דבעא שמואל מרב הונא, וע' רא"ש פרק ב' מבכורות ס"ב ומעיו"ט פ"ה דברכות ס"א ויוחסין סוף מאמר ב' מ"ש על הליכות עולם, וירו' פרק בתרא דכלאים הלכה א' אמר ר' יוחנן משום ר' זעירא וע' בירו' פרק נערה שנתפתתה ופרק אע"פ ובבכורות מ"א סע"א ר' יונה ור' זעירא תלמיד ר' יוחנן וכן בכ"מ, ושבת ל"א ב' ר' יוחנן משום ר' אלעזר, אך נראה דהיינו ר"א בן שמוע ולא ר"א האמורא תלמידו דר' יוחנן וכן בתשובת הגאונים הנדפס ע"י ר' יעקב מוספיא סי' ב' משום ר"א בן שמוע, ובילקוט פרשת עקב ר"א בר' שמעון, וכנראה בא החילוף מצד הר"ת ב"ש, וע' בהקדמת סה"ד אות ב' מכ"מ דאין ראיה ממה שאמר הרב בשם תלמידו וע"ש באות ג', וע' בויק"ר פרשה כ"ב ר"ח שאל את ר"א ואפשר כן רבה שאיל לתלמידא אלא למיבדקיה, וע' במא"ע אמרי בינה פ"א וכפ"ק דתענית ופרק הגולין ומתלמידי יותר מכולם, ובשאג"א למכות בההיא דאר"י השונא נהרג ע"כ דלאו היינו ר' יוסי סתמא כמו שהקשו התוס' דהא ר' יוסי גופיה בזבחים מ"ד אית ליה בדבר הנעשה בפנים דיליף משלמים ומה שנדחקו דפסול מיהו הוה ואכתי תיקשי קושית התו' זבחים י"ד א' ד"ה ומה שלא לשמן כו' יעש"ב, ובאמת שגם בזבחים הגירסא ר' יוסי הגלילי וע' בהגהות הרי"ב וע"ש בתו' שהקשו מהקומץ דהוה בר פלוגתיה דר"ה:
וכבר נתעוררתי כעין קושיתו ביומא ז' ב' דקאמר כה"ג ביו"כ יוכיח, דלא דחי וכי דנין אפשר משאי אפשר, ובמנחות י"ט א' משמע דבעי למימר לר"ש לשיטתיה דאין דנין (וע"ל סרט"ז):
גם י"ל קושיא הנ"ל דר"ש פריך לדבריו דר"י יבמות מ"ו ב' דגר סגי בטבילה וע"כ דיליף מאמהות ודנין אפשר משאי אפשר ור"י אהדר ליה ג"כ בשיטת עצמו משום דהיתרה בצבור, וזה דחוק בלשון הגמ' ויש לפלפל בדהרמב"ם שתמהו עליו שפוסק כר' יהודה דאין עודהו על מצחו ומרצה ופוסק הותרה בצבור, די"ל דסובר אין דנין אפשר משאי אפשר וממילא ליכא הוכחת ר"ש דמקשה לר"י ונשאר הכלל דר"ש ור"י פסקינן כר"י כיון דליכא קושיא על ר"י רק לשיטתו דר"ש:
ושוב בא לידי שו"ת מהר"מ מינץ מהגר"מ מינץ מאובן ישן בסי' י"ג אות ב' בדף ל"ב ע"ד שהעיר ג"כ בהא דגיטין נ"ד ב' יעש"ב מה שהעיר לפי דרכו):