אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ד· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן רטז

סימן רטו

לתשלום התשובה על שאלת השואל

בסי' קפ"א (ד) ומש"כ בישוב דהרמב"ם פ"א מביאת מקדש הלכה ח' שתמה הכ"מ שפוסק דאינו על מצחו אינו מרצה ופוסק דחויה בצבור ותיקשי ליה קושית ר"ש כה"ג ביו"כ יוכיח, והעלה ע"פ קושית התוס' שם ד"ה מכלל דמאי מייתי ר"ש ראיה מיו"כ דאי אפשר להיות על מצחו, דר"י לשיטתו יבמות מ"ו ב' דדנין אפשר משאי אפשר, והרמב"ם לשיטתו פי"ג מאיס"ב הלכה א' דסובר אין דנין וא"כ לדידיה לא קשה קושית ר"ש מכה"ג ביו"כ עכ"ד:

כבר ראיתי לאיזה מהאחרונים שהעירו כזה, וכן בפרי יהושע לפסחים ע"ד א' שתירץ ממש כתירוצו וע' בכרם יהושע לסנהדרין י"ג ב' ד"ה א"ל ר"ש כה"ג ביו"כ כו', וכבר הארכתי בתשובה בשנת תרמ"ד לחכם א' על קושיתו בגיטין נ"ד ב' שהקשה ג"כ מהא דאין דנין אפשר משאי אפשר והעליתי ליישב בכמה אופנים וגם בישוב הרמב"ם הנ"ל (ע"ל סי' רי"ז):

ולפי דרכו מאי פריך ר"ש דיומא מכה"ג ביו"כ, והא במנחות י"ט א' קאי לר"ש דיליף שחיטה מזריקה וכ"ת אין דנין אפשר משאי אפשר, ומנחות מ"ה ב' בתוס' ד"ה קרבו כבשים בלא לחם הביאו פי הקונטרס שהרי במדבר לא היה להם אלא מן, ולכאורה דר"ע לשיטתו לקמן פ"ב א' לגבי מעשר דאין דנין אפשר משאי אפשר, ורק ר"ש דפליג ע"כ דסובר דנין, וע"כ דהתוס' לא ניחא להו בהכי שהוא נגד משמעות סוגיא דלעיל י"ט א', ולזה הוכרחו לדחוק ביומא ז' ב' בישוב קושיתם דמאי מייתי ר"ש ראיה מיו"כ דאי אפשר להיות על מצחו, דהא לר"ש לשיטתו במנחות דאין למדין, ולפי' הקונטרס צריך לדחות דעדיפא ליה לדחויי גם לשאר מ"ד דס"ל בהא כר"ש לגבי וא"ו מוסיף על ענין ראשון וס"ל ג"כ דאין דנין אפשר משאי אפשר:

ובעיקר דברי מעלתו יעיין בבאר שבע הוריות ו' ע"ב בהא דפריך שם ותמורה ט"ז ב' ור"י דנין אפשר משאי אפשר דהיכא דיליף במ"מ לכ"ע אין דנין אפשר משאי אפשר, וממילא דליכא למיתלי בפלוגתא דר"י ור"ש וכנ"ל, וריטב"א מכות ה' דלאביי אין דנין אפשר משאי אפשר בגז"ש אלא במה מצינו, וזה נגד התוס' דיבמות, וגם חזינן דאף בק"ו אין דנין ואף לשיטתו דגז"ש עדיף דיש לו קבלה מרבותיו משא"כ בק"ו דשמא יש לו פירכא, וע' בשו"ת יהודה יעלה חאה"ע סי' ע"ד ובהג"ה בענין אין דנין אפשר משאא"פ וע"ש בחיו"ד סי קפ"ב, ובלאו הכי אין לו דמיון ליבמות מ"ו דלא יליף מאמהות וכפרש"י ואמהות אי אפשר למול וע' בתוס' ב"ק פ"ח א' ד"ה שכן, וכן בפסח דורות שבא מן החולין דאין דנין וכפרש"י דאכתי מעשר לא הוה, וכן בהא דלא ילפי ב"ש בפו"ר מברייתו של עולם ביבמות ס"ב וכפרש"י אבל בציץ לגבי כה"ג ביו"כ דמעכב מלבוא בבגדי זהב מצד הצווי ומ"מ מרצה וא"כ אדרבא ניליף מיניה מדלא התירה התורה לבוא בפנים בציץ ואף שבא לרצות, אלא דבמנחות י"ט א' בעי לדחויי הק"ו דשחיטה מזריקה וכפרש"י דלא אפשר זריקה בבעלים דכתיב וזרקו בני אהרן:

ואולם בירו' יומא פ"ק סוף הלכה ב' אית תניי תני ואפילו בזאת וע"ש במה"פ בישוב הרמב"ם דבטומאה דחויה פוסק כר' יוסי דלקמן כו' והא דמקשה ר"ש כה"ג ביו"כ יוכיח ע"כ דבלא"ה לאו קושיא דשאני כה"ג ביו"כ שאי אפשר להיות על מצחו וכמו שדקדקו התוס' ד"ה מכלל דר"ש ושאני יו"כ דאי אפשר בענין אחר אלא למאי דאית ליה לר"י דהותרה בצבור הלכך משני ליה הנח כי', ובזה אין הלכה כר"י דר"מ ור' יוסי פליגי וס"ל דחויה, וע' במה"פ ירושלמי חגיגה פ"ב סוף הלכה ד' מש"כ בד' הרמב"ם ובחידושי לחגיגה י"ח א' והארכתי עוד בתשובה לחיו"ד בישוב דהרמב"ם:

ובהשמטות לטו"ט ודעת תנינא סו"ס א' ד"ה והנה העיר דפלוגתא דר"א ור"י במנחות פ"ב אי דנין אפשר משאי אפשר תליא בפלוגתא דר"י ור"ש אי דרשינן טעמא דקרא וא"כ מוכח דר"א ס"ל כר"י דלא דריש טעמא דקרא עכ"ל. ולפ"ז הוה ניחא ג"כ דדריש טעמא דקרא לשיטתו במנחות י"ט א' דסובר ג"כ אין דנין אפשר משאי אפשר, ור' יהודה דלא דריש טעמא דקרא לשיטתו ביבמות מ"ו ב' דדנין:

ואולם בטוטו"ד מסיים אך הראשונים כתבו דאף לר"מ היכא דמסתבר דרשינן טעמא דקרא יעש"ב, ולפי זה קשה מיבמות מ"ו ב' דלר"י אין דנין אפשר משאי אפשר וע"כ דלא תליא פלוגתייהו בהכי, והנה סתם בשם הראשונים. אמנם במרדכי ר"פ הגוזל קמא אות קל"ח מפני מה אמרה תורה מב"מ ישבע תימא והא רבנן דר"ש לא דרשי טעמא דקרא, י"ל דהכא דדבר תמוה הוא אפילו רבנן דרשי כריש סוטה מפני מה האמינה תורה עד אחד בעדות סוטה מהו, ור"פ הנשרפין מפני מה לא נאמר יד בברזל יעש"ב, ובתוס' קידושין ס"ח סע"ב הניחא לר"ש ובמקום שמואל סי' ל"ב ע"פ התוס' סוטה י"ד ד"ה כדי ליגעה דקרא סתמא כתיב וכולל ואין דורשין טעמו וכו', והיינו דלר"ש דריש טעמא דקרא לסתור פשטות המקרא ולהראות שאינו דוקא כו' אבל ר"י דורש טעם שמחזק סתימת המקרא דמשום חשד וכו', וכ"כ בשיבת ציון סי' צ"ח ד"ה ומה שכתב, וע' בבשמים ראש סי' מ"ד וכסד"הר סו"ס ס"ד וחו"י סי' קל"ט ובהשמטות לסי' ק"צ ובהגהות נחלת יעקב ח"ב לשבת ד' וחסד לאברהם חיו"ד סי' פ"ה וסו"ס קכ"ז דף כ"ח ע"א וחאה"ע סי' קכ"ה, וכן העלה בח"ס חיו"ד סי' רנ"ד וע"ש בחא"ח סי' קמ"ד דלא פסקינן כר"ש רק להקל וע"ש בסי' ס"ח ובתפארת יוסף חא"ח סי' י"ב בכליל תפארת בדה"ס י"א ע"א, ולא משמע כן בקידושין ס"ח ב' הניחא לר"ש דדריש אלא להקל, גם בס' איל המלואים סי' ע"ד אות ד' הניחו בצ"ע, ובסתירת הרמב"ם פי"ב מאיס"ב ונדרים פי"ב דפוסק כר"ש וזה היפך ממ"ש בהלכות מלוה ופ"ד מע"ג ופ"ג ממלכים כרבנן, וע"ש במל"מ רפ"ג דמלוה ובלח"מ ותויו"ט יבמות פ"ב מ"ה ובארעא דרבנן אות א' סו"ס ב' ובקשות מיושב לכריתות כ"ז ונוב"י קמא חאה"ע סי' ע"ח ופ"א אות ה' ושו"מ רביעאה ח"ג סי' ע' ותפארת אריה הלכות תפילין סי' כ"ט ר"פ י"ד ועמ"א סי' ע"ד אות ט' וראשית בכורים ח"א דף י"ח ע"א:

וע' בשירי טהרה סי' קפ"ז דף כ"ג ע"ב ד"ה אך נראה כו' לתו' רפ"ק דגיטין דעד א' נאמן באיסורין מוספרה לה לעצמה, וע' רש"א יבמות (ס"א ב') דהכא אפילו ר"ע מודה דדנין דהסבהא כן דצריך לישובו של עולם, וא"כ הכא מאי' ראיה מוספרה לה דאי אפשר לדעת רגע ראייתה וכפ"ק דחולין ודילמא היכא דאפשר יעש"ב בישובו, ובעמודי אש ח"א דף כ"א ע"ג אות קפ"א מנדה ס"ג ב' דהלכתא כמרימר דהיכא דלא אפשר לא אפשר ואף רב יימר מודה בלא אפשר גמור עש"ב:

(ה) ומה שהאריך בישוב קושית הטו"א בחגיגה ו' השיב ר' לדברי ב"ש, והא שמואל יכול לרכוב על כתפו של אביו הוה, וקשה מדר' אמי בפסחים ח' ב' כל שאין לו קרקע אינו עולה לרגל, וממילא בקטן פטור לחנכו מדרבנן כמו בקטן חגר או סומא, וכתב דהא קושית הגמ' וכי מאחר דאפילו בחזרה כו' י"ל דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, וא"כ לא מייתר קרא למי שאין לו קרקע, וקשר חבל בחבל בדרך פלפול דלמ"ד דלא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א יסבור כמ"ד מלתא דאתיא בק"ו וכו' וכחולין קל"ב א' דלר"א צריך קרא לחלק וע"כ כמ"ד דלא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א וממילא ס"ל ג"כ מלתא דאתיא בק"ו וכו' וליכא יתורא למידרש דר' אמי, ובזה יפלפל ג"כ בישוב קושית הנוב"י וצל"ח וט"א במה שהשמיט הרמב"ם הדין דמי שאין לו קרקע פטור לעלות לרגל עכת"ד בקצרה:

וכבר קדמהו בבאר אברהם לחגיגה ו' לדחות קושית הטו"א דהא דאמר וכי מאחר דאפילו בחזרה בהליכה למה לי לא אתיא לר"א בפרק כיצד צולין במלתא דאתיא בק"ו, והכ"נ לב"ש דהא ר"א שמותי הוא, וע"ש מה שפלפל בביצה ב' בטעמא דב"ש לכתוב חמץ ולא בעי שאור יעש"ב ובחידושיו לביצה שם:

ובאור חדש בפתיחה לקידושין אות י"ח העיר על מ"ש הרשב"א מה שמקשים אליבא דר' דיליף ביאה מובעלה נימא עד דמקדש והדר בעיל דר' סובר כר' יונתן דאי לא כתיב יחדו הו"א או הא או הא אמר קרא, א"כ מאי מספק"ל לר"א בחולין ע"ט ב' אי חוששין לזרע האב, והא ר"א שמותי מתלמידי ב"ש, ע' רש"י נדה ו' ע"ב ותוס' ביצה ל"ד ב' ד"ה ואומר, וכיון דב"ש סברי כר"י וממילא דהלכה כחנניא דחוששין לזרע האב וע"ש באות כ"ה, ולא העיר מלקמן קל"ב א' דלר"א גופיה צריך קרא לחלק וכיון דמיותר אותו לחלק לא צריך קרא:

ואמנם בכל אריכות פלפולו לא הוצרך מעלתו לטרוח לפי דרכו דלר"א אמרינן מלתא דאתיא בק"ו כו' ממה דמצריך קרא לחלק וע"כ דס"ל דלא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א ולדידיה אמרינן מלתא דאתיא בק"ו וכו', דהא ר"א אית ליה להדיא בפסחים ע"ז ב' דאמרינן מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא, ובענ"י לשבת קל"א ב' דחה בזה קושית ח"ס חא"ח סי' קכ"ד ובספרו פר"י לפסחים ח' ב' דחה ג"כ בזה קושיתם שהשמיט הרמב"ם הא דר' אמי, דלר"א מלתא דאתיא בק"ו טרח וכל"ק ואפילו בדאיכא למידרש לא מייתר הך קרא לכדר"א:

ומה שהבין מעלתו דסברא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא תליא בפלוגתא דדברה תורה כלשון ב"א, וזה נגד מה שמפורש בכל הש"ס בלי חולק דטרח וכל"ק, ורק ר"י דפליג התם בדאיכא למידרש, ועכ"פ גם לפי דרכו לא היה לו לתלות בהא דדברה תורה כלשון ב"א רק בדאיכא למידרש, ועיקר יסודו מב"מ צ"ד ב' דלמ"ד דברה תורה כלשון ב"א לא ידעינן רק מק"ו ואידך דלא ס"ל דברה תורה כלשון ב"א סובר אף דאתיא בק"ו טוכל"ק, וע"ש בתוס' ד"ה אלא דאף דגם למ"ד דברה תורה כלשון ב"א דרשינן בכל מקום לבר מהכא דלא מסתבר הכ"נ לא מסתבר לרבות אבדה כיון דכתיב בלשון גנבה וכו', וא"כ כיון דלא מסתבר וממילא ניחא טפי לדידיה לומר בהא דברה תורה כלשון ב"א וגנבה ידעינן מק"ו ולא לאוקמי קרא באבידה ולומר דטרח וכל"ק כיון דאינו במשמעות הפסוק, ואינו ענין להא דפסחים וכי מאחר דאפילו בחזרה בהליכה למה לי ומפיק לדר' אמי, והא בזה י"ל גם למ"ד דברה תורה כלשון ב"א דטרח וכל"ק כיון דהוא במשמעות הפסוק, וע' בח"א ברכות מ' ע"א ד"ה אם שמוע בישן דבדאיכא למידרש דרשינן וכתוס' ב"מ (ל"א ב' וצ"ד ב' וכתובות ס"ז ב'), ובח"א תענית ט' א' עשר תעשר, ותוס' סוטה כ"ה ב' דמאן דס"ל דברה תורה כלשון ב"א מודה בדאיכא למידרש ומאן דל"ל דברה תורה כלשון ב"א אין כח להוציא יתור הלשון ממשמעות, וריטב"א יבמות ע"א ב' ד"ה דברה תורה כלב"א פי' דסובר דאע"ג דאיכא למידרש כי הכא לא דרשינן כפל לשון, ור"נ נדרים ג' א' ד"ה הניחא אע"ג דאיכא למידרש כי הכא, וע' רא"מ פרשת לך משש"ב, והרי להתו' דר"א לא פליג רק בהני תרתי הענקה ועבוט דמוכחי קראי דדברה תורה כלב"א, ומ"מ פוסק הרמב"ם פ"ז ממתנות עניים הלכה י"ג ופ"ג מעבדים הלכה י"ד דדריש להני קראי וע' רמב"ם פ"ו מדעות הלכה ז' ומל"מ שהאריך, וסנהדרין פ"ה ב' דלר' יונתן לא דרשינן איש איש דדברה תורה כלב"א, היינו כיון דבלא"ה מרבינן מקרא ממקלל אביו דמשפטים לרבות בת טומטום ואנדרוגינוס א"כ ממילא לא שייך לדרוש קרא דאיש איש, ומסולק קושית המל"מ רפ"ה מממרים דבסוטה כ"ד אף ר' יונתן דריש איש איש אשת חרש ולא אמרינן דברה תורה כלב"א דהתם דלא מפקי ליה מקרא אחר איכא למידרש, וע' בחו"י סי' קל"ט וח"ס חא"ח סי' ס"ח ושם אריה חיו"ד סי' ס"א ובית אפרים חיו"ד סי' כ"ג, וממילא נסתר ג"כ מה שתלה מעלתו דלמאן דס"ל לחלק לא אמרינן דברה תורה כלב"א, דהא גם למ"ד דצריך קרא אחרינא לחלק סובר דברה תורה כלב"א רק דמ"מ לדידיה לא מוכחי קראי כיון דאיכא למידרש וליכא פלוגתא בהא דר' יאשיה ור' יונתן סנהדרין פ"ה ב' לגבי האי דרשה דדברה תורה כלב"א רק אי מייתר קרא לדרשו להכי דלר' יונתן לא מסתבר לרבות דידעינן בלאו הכי:

ובזה נסתר ג"כ מ"ש להוכיח לפי דרכו דרמב"ם סובר כאביי דאי עביד מהני למאי דפוסק כר' יאשיה בלקח מדם הפר והשעיר שיהיו מעורבין וכמובא במל"מ פ"ו מגירושין, וע"כ דסובר דצריך קרא לחלק ולדבריו לא אמרינן דברה תורה כלב"א, דלפמש"ל ע"כ גם לר' יאשיה י"ל דדברה תורה כלשון ב"א היכי דמייתר קרא לדרשו להכי, ובלאו הכי ע' בדו"ח מערכה י"א במסכת סוכה דהוה ספיקא דדינא באי עביד לא מהני למאי דקיי"ל דאו"ב בזכרים וע"כ דמספקינן אי הלכה כר' יאשיה או כר' יונתן והאריך בישוב פסקי הרמב"ם:

ובעיקר הנחתו בישוב הרמב"ם שהשמיט הא דר' אמי במי שאין לו קרקע לב"ש דלא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, ע' בנדה ל"ד ב' דס"ל כדלעיל ל"ב ב' א"כ מה ת"ל איש איש דברה תורה כלשון ב"א, ובמה"ר ח"ב ערך דברה תורה כלב"א ואפילו בדאיכא למידרש, וע"ש בסי' י' וח"א ערך כל מילי דא"ר לא תעביד בסי' ו', והארכתי מכבר בישוב דהרמב"ם (גם בכתבי בני המנוח זצ"ל נמצא תשובה על כמה דפין וקשה עלי להאריך יותר במה שדשו בהם רבים):

ואולם בצל"ח לפסחים ע"ז ב' דגם ר"א מודה דבכולי קרא לא אמרינן טרח וכל"ק בדאיכא למידרש אלא הכא דבלא"ה איצטריך להאי דוהדם ישפך דדם אע"פ שאין בשר כתב ג"כ והבשר תאכל להורות אף שאין ניתר הכשר ואף דאתיא בק"ו, אבל לומר דכולי קרא רק לדבר דאתיא בק"ו גם לר"א לא אמרינן, וממילא נסתר ג"כ תירוץ הבאר אברהם דלר"א לא שמעינן הא דר' אמי, דהא לדבריו לא סבר ר"א דלא אמרינן טרח וכל"ק גם בדאיכא למידרש רק בהאי פלוגתא דר"א ור"י ולא אמרינן דכולי קרא כתיב היכא דאתיא בק"ו, ובלאו הכי י"ל דהש"ס נקט לקושטא דמלתא דהוה ידעינן בק"ו דחזרה אבל באמת י"ל דר' אמי מפיק ליה מפשטיה דקרא דארצך גם אי לא מייתר כלל, וע"ש בפרי יהושע שתמה מזה על הרשב"א שבת קל"ב, ולהצל"ח ניחא ודחה ג"כ מביצה ז' ב' דב"ש ס"ל כר"א במלתא דאתיא בק"ו טרח וכל"ק, ואף דבלא"ה אין כלל מוחלט למירמי מדב"ש אדר"א דהא בפלוגתא דדנין אפשר משאי אפשר יבמית ס"ב דלב"ש לא היו כלל במציאות בברייתו של עולם להיכי דלא שכיח או מצד שלי היה הצווי עדיין, ועכ"פ אין מקום לדחיית הבאר אברהם דכיון דאיכא למידרש לכ"ע לא אמרינן טרח וכל"ק וע"כ דהתורה סמכה על הק"ו שיש פירכא כל דהו וכמ"ש במדות אהרן פ"ב בטעם דאין עמה"ד הואיל ואדם דן ק"ו מעצמו ולכך לא ניתן מידת קי למידן ממנו ד"נ אולי יש איזה פירכא לסתור הק"ו, וע' בנוב" תנינא חח"מ סי' ט' בהג"ה מבן המחבר, ור"א ג"כ לא פלי אדר"י היכא דכולי קרא מיותר וכצל"ח, וגם התם י"ל דלא פלי רק דטפי מסתבר ליה דפשטיה דקרא דדם זבחיך ישפך בכל גוו, ואם יש בשר הבשר תאכל משיזרק הדם, וכן בקידושין ד' ב' למ בר ר"א דאמר ולאו ק"ו הוא וכו' ה"מ היכא דאיכא לשנויי וכ בחולין קי"ח ב', וכה"ג בפסחים כ"ד ב' דהיכי דאיכא למידרב לא מוקמינן בלאוי יתירי וכן בבכורות ו' ע"ב, וע' בתו' חגיגה י' ע"ב ותו' סוטה ג' א' ד"ה לא נשנית, וי"ל ג"כ דר"א דשמותי קאי בשיטת ב"ש דב' כתובים הבכ"א מלמדין ולכן ס"ל דטרח וכל"ק וע' בחו"י חדש באור החוזר מבן המחבר דף ק"ג ע"א דב' כתובים הבכ"א אין מלמדין לכ"ע דכשבא יתור דרשא י"ל דמלתא דאתיא בק"ו טרח וכל"ק, משא"כ בב' כתובים וכרש"ל בסוגיא דמ"ע שהז"ג דגבי ב' כתובים צריך שני יתורים (והכ"נ שמא יש לסתור הלימוד וכדקיי"ל לגבי אין עמה"ד), וע' רש"י סנהדרין מ' דאיך שייך באם אינו ענין טרח וכל"ק כיון שזה ג"כ א' ממדות הנדרשות וע' בספרי זכ"י שבת קל"א בהג"ה משש"ב ומל"מ פ"ד ממלוה הלכה א' בסוף הענין ד"ה גרסינן ובערוך לנר לסנהדרין מ"א ע"א:

(ו) ומה שתמה על באור הגר"א א"ח סי' קצ"ז ס"ב והא גרוגרת פחות מכזית כדמוכח פ"י דשבת, והא משם מוכח דגרוגרת יותר מכזית, וכ"כ התוס' עירובין פ' ע"ב ד"ה אגב וחולין ק"ג ב', כבר קדמהו הרצ"ה חיות בהגהותיו לברכות מ"ח ב' שהניח בצע"ג, אבל בהקדמה לתקלין חדתין שהוא טעות הדפוס דמוכח וצ"ל יותר מכזית, וכונתו להקשות על המרדכי דדייק מדתני וא' אכל ירק משמע דשוה כדגן, והלא מדאיתא בברייתא אפילו אכל גרוגרת א' משמע יותר מכזית ומדאר"ח אפי' עלה של ירק משמע אפילו כל שהוא ועכ"פ אין שיעור כזית ודייק זה מהא דשבת והובא גם בפאת השולחן הלכות שביעית סד"ר ס"ק י"ח וגם בעליית אליהו עליית קיר ציון א', ולדמשק אליעזר סי' קצ"ד שנתהפך הסידור וכצ"ל אחר ד"ה אבל בשיעורן שוין וג"כ אמרו שם גרוגרת אחת והוא יותר מכזית יעש"ב, וע' בשו"ת יד אליהו סי' כ"ו וכ"ז בישוב הסתירות דפעמים משמע דזית גדול מגרוגרת יע"ש באריכות:

ז ומ"ש בבאור הגר"א יו"ד סי' ס"א במצא טריפה דפטור, וע' בחולין קל"ו, ותמה שלא הזכיר ג"כ מנדה נ"א דמפורש דאינו חייב במתנות, וכבר נדפס בכבוד הלבנון שנה ז' גליון ד' מא' מאגוסטאו במאמר טורי אבן שקדמהו בזה, אבל אין כדאי להאריך בדקדוקים כאלו כיון שהביא עיקר מקומו לגבי מתנות ומפורש ג"כ להדיא שמתנות אינו נוהג בטריפות, ומאי אולמיה האי דנדה שהוזכר אגב גררא דליחשב כי ריכלא, ואולם בתו' ר"פ הזרוע ק"ל ע"א ד"ה תיתי דהומ"ל כלאים וטריפה כו שחייב במתנות, ובתוספת רע"א דטריפה בשיגרא דלישנא נקטו וע' בשו"ת בנין ציון החדשות סי' ק' דודאי טריפה פטור ממתנות כדלקמן קל"ו והרמב"ם השמיטו יעש"ב, וכן הקשה בס' לב אריה על חולין גם בתפארת ישראל למשניות ובתשובה מאהבה ח"ג סימן שכ"ז יע"ש בישוב זה:

(ח) ומה שהעיר בחו"מ סי' ק"צ ס"ק ה' דרי"ף השמיט מ"ש וכן לענין ממונא דס"ל דאתי' דאדם חשוב אמרה, והא רבא ס"ל בהדיא בע"ג ס"ג ב' תן מנה לפלוני ויקנו כל נכסי לך קנה מדין ערב, הנה גם לרמב"ם לא קאי וכן לענין ממונא אלא אדין הראשון, ובבאור הגר"א ס"ק ו' דב' בבות האחרונות מדין עבד אין ענין לאשה דאיתקש קנינם אהדדי יע"ש, וכיון דאין לנו הכרע בזה לא העתיקו הרי"ף כלל, דגם הר"ן בסוגיין דלא מסתבר ליה דקאי אתירוץ דאדם חשוב משום דרבא מספקא ליה, מ"מ י"ל בהא דאבע"ל לרבא בהילך מנה ואקדש אני לך ע"כ דמיירי ג"כ באדם חשוב ושייך ג"כ על מה דאתמר נמי משמיה דרבא לענין ממונא, היינו ההיא דרבא ב"מ מ"ז ב' א"ל ר"ה מדסקרתא כו' ואתירוץ דמר זוטרא קאי, ובע"ג מ"ז ב' אביי אמר כו' שלא בטובת ר"ג כטובת אחרים ע' רש"י שהיה חשוב וטובה להם כשהוא נהנה מהם (ועמש"ל סי' רמ"א), ובשאילת יעבץ ח"ב סי' מ"ז דאדם חשוב אסור לקבל מתנה ממי שהלוהו, וע"ש דשיעור אדם חשוב כל שאינו מקבל מתנה מחבירו, וזה נגד משמעות כל הפוסקים וע' בב"ש וח"מ סי' כ"ז, וגם דעדיין ניתן לשיעורין כשמקבל ג"כ לפעמים כשהוא לפי חשיבותו ובדבר מועט הרבה ב"א נמנעים לקבל וישתנה הדין לפי שיוי מעות הקידושין, וע' במ"א סי ש"ז ס"ק כ"ט ואה"ע ר"ס כ"ז ובאבני מלואים ובמ"א סי' רכ"ג ס"ק ח'. וע' בקצה"ח סי' ק"צ ס"ו וע"ש בשער משפט סי' קכ"ט ס"ק ב' שהשיג על רשד"ם וש"כ מקידושין י"ט ואכמ"ל:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה