אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ד· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן ריד

סימן ריג

להרב ר' שמחה זיסיל ברודא מקעלם

בדבר שאלתו במכתבו בגדר תוכחה המפורש בתורה וכא"ח סי' תר"ח, ומ"מ מבואר בח"מ ר"ס י"ב בהגה"ה דנוהגין עכשיו שלא למחות בעוברי עבירה אם יש לחוש שיוזק בגופו או בממונו, ונסתפק בעובדא דידיה המבואר במכתבו מה שנעשה בקהלתו בפרסום ברבים שיש חה"ש בדבר כשכובשין פניהם בקרקע כאלו הותרה רצועה לגמרי:

בתשובת מהרי"ו סי' קנ"ז (ובהג"ה בחו"מ סי' י"ב נרשם בטעות קכ"ו) והביאו גם ביו"ד ר"ם קנ"ז וסו"ס של"ד וראייתו מקידושין ע"א ובדקו עד שהגיעו לסכנה ופירשו, ונראה דאינו מחוייב להוציא ממונו בעשה דתוכחה מדמצריך קרא יתירה דלא תעמוד על דם רעך אפילו להציל נפש חבירו בפרק בן סורר דמקרא והשבות לו לא ידעינן למיטרח ואגורי, ועוד מדאיצטריך בכל מאודך שמחוייב למסור כל ממונו בשביל קה"ש כיון שיהיה חייב להוציא ממון ואפילו להציל חבירו מן העבירה עכ"ד, וע' בתוס' סוטה מ"א סע"ב וע' במנוה"מ ח"א פ"ב כלל ג':

ואף דמחוייב לבזבז כל ממונו שלא יעבור על ל"ת, אבל אין לחייבו מצד קיום המצוה דתוכח כדי שלא יעבור אחר על הלאו, ומהא דשמעון בן שטח בסנהדרין י"ט א' שלא חש לסכנה כשכבשו פניהם בקרקע, ואף שרק הוא בעצמו היה המוחה, אין מזה ראיה מצד שהיה ברבים, דמלבד דלש"כ יו"ד סי' קנ"ז דאדם חשוב רשאי להחמיר על עצמו בכה"ג, וע' בכ"מ ומל"מ פ"ד מיס"ת הלכה ד', וכברכות ל"ב בחסיד אחד דאין זה מעשה לסתור, וע' במ"א ר"ס ק"ד וט"ז סי' ס"ו ס"ק א' ותיבת גומא פרשת וישב אות ב' ובס"ח סי' ת"צ ודברי שאול בדרוש לשה"ג תרכ"ה וע' בשבות יעקב ח"ב סי' ק"ו, ובמהרי"ק שורש קל"ז דבאיסור דרבנן בצנעא במתכוין להנאת עצמו ליכא אפילו מדת חסידות כו' וע' בארעא דרבנן מערכת ק' אות תקמ"ה קידוש ה' וב"ח טא"ח סרנ"ו וזכ"י לברכות ל"ג, אך א"צ לזה כמ"ש בבכור שור ליו"ד סי' של"ז דמהרי"ו רק בברי הזיקא דאל"כ בטלת לא תגורו וכנדה ס"א דאין אומרים אל תירא אלא במקום שיש לירא וכב"י ר"ס י"ב מתשובת הרשב"א וראיה מסנהדרין י"ט ומגיטין י"ד להם סוסים ופרדים כו' יעש"ב, ועכ"פ בעובדא הנעשה בעירו אין לו דמיון כלל להא דמהרי"ו דמיירי רק בפריצי עמנו המלעיבים בתורה ולומדיה וגם רמ"א מיירי רק בעוברי עבירה דע"כ בעוברין על האיסורין בפרהסיא וכחולין ד' סע"א חמצן של עוברי עבירה וכה"ג, משא"כ כאן שהמה בני תורה ובחזקת יראי ה' ושומרי מצותיו ודאי שמחוייב להוכיח כשיעור דין תוכחה, ואין לדמותם לעוברי עבירה כיון דסברי דמצוה קא עבדי וצריך להודיע ולהתוכח ועכ"פ ימנעו מכאלה להבא, ועכ"פ צריך למימרינהו בניחותא, וע' בתיבת גומא מהפמ"ג בסוה"ס בחקירה ה' (ונדפס בקונטרס בפ"ע בשם מתן שכרן של מצית) בד"ה ע' לבוש יו"ד סי' קנ"ד ס"א מי שיש בידו למחות א"צ להוציא ממונו על זה, והשמיט הגהת רבו במקום שיש סכנה כו' וכטעמא דעבד ואמה שיקניטנו ונמצא מחייבו מאה מנה בכל יום, אבל ודאי בנחת ובטוב יראה להתאמץ ולהחזיר חבירו למוטב, וע"ש בחקירה ד' ד"ה ואפילו רשע גמור מצוה להוכיח כמ"ש אם אין חבירך עמיתך הוא יעש"ב, ובילקוט סי' תרי"ג שעמך בתורה ובמצות אתה מוכיח ואי אתה מוכיח לרשע שנאמר יוסר לץ כו', וע"כ דהיינו במתלוצץ ובמבעט בתוכחה וכח"א בערכין מי שמקבל תוכחה נקרא עמית בתורה וכו', ועכ"פ גם למהרי"ו לא קאמר רק שנהגו שלא למחות כדבעי ומ"מ צריך למימרינהו בניחותא ובמענה רך להודיע מחומר האיסור אם ישמעו ואם יחדלו, וממילא ליכא חששא דחה"ש כיון שאינו נושא פנים ולמוכיחים יונעם וכו', ובנמ"י סו"פ הבע"י דביחיד חייב להוכיחו עד הכאה וקללה (והובא בא"ח סי' תר"ח ס"ב בהג"ה בשם הר"נ וכמורגל בשיטפא דלישנא על הנמ"י), והא דבי ריש גלותא שלא היה מוכיחם כלל שהיה מכיר בהם שלא ישמעו ושמ"מ היה מחויב להוכיחם לפחות פעם א', ובפי' רש"ל לסמ"ג דמה שאמר עד מאה פעמים היינו באינו כובש יצרו וחוזר לסורו אבל במבעט אין להוכיחו רק בפעם הראשון עד שיעור תוכחה לכל מר כדאית ליה וכיבמות ס"ה וע' ברמב"ם פ"ו מדעות הלכה ז', ולזה השיב בשבת נ"ה דמ"מ לוכחינהו מר דלא שייך מבעט עד שיוכיחם בפעם הראשון ויודיעם וכמו ברשעי יחזקאל בסי' ח' שהיו עושים כל אחד בחדרי משכיתו אף שעברו על כל התורה מ"מ היה מחוייב להוכיחם כשיעור תוכחה, וכן ברבו איכה בפסוק ולא זכר הדום רגליו הלואי יהיו מהנאנחים והנאנקים שהיו מוחזקים שאינם מקבלים תוכחה כשאר עבירות, ולז"כ התוס' דבידוע שלא יקבלו היינו דלאחר שכבר הוכיחם פעם ראשונה לא היה מחוייב יותר, והא דר"פ המביא דמוטב שיהיו שוגגין כיון שעשו תמיד בפרהסיא הוה כידוע שלא יחזרו מהרגלם כעבר ושנה וכו', ולכן נקטו התוס' ומיהו אם ידוע דמקבלין חייב להוכיחם, וכן במהרי"ו דמשמע דבסתמא מחזקינן להו שלא ישמעו מ"מ אף דנעשה בפרסום כשבא רק מהעדר ידיעתו צריך להוכיחו, אבל במה שהורגלו כולם דלא משמע לאינשי איסורא מחזקינן להו לידוע שלא יקבלו וכרא"ש בפסקיו ובתשובה כלל ו' סי' ג' דאם מסופק אפילו על השוגג ולא ידעינן אם ישמעו מחוייב להציל נפשו, אלא שד' הרא"ש בפרק המביא בשם העיטור דלא אמרינן מוטב שיהיו שוגגין רק באתיא מדרשה כתוספת עינוי ביו"כ אבל במאי דכתיב באורייתא מחינן עד דפרשי, וע' בא"ח סי' שס"ה בא"ר אות ט' שמפקפק ג"כ בזה, ובשמ"ק פרק המביא החמיר במזיד אף באינו מפורש בתורה וידוע שלא יקבלו וכריטב"א דמ"מ נתפשו בעבורם שכ"י ערבים זה לזה, וע' בשו"ת מעיל צדקה סי' י"ט ובבל"ע דרוש מ"ט והוא כהרא"מ בס' יראים דבמזידין צריך להוכיח אף בבירור שלא יקבלו, ומ"מ נענשו משום ביטול מ"ע דתוכחה וכמנחות מ"א דבעידנא דריתחא מענשינן אעשה, אך בסמ"ג עשין י"א השיג שמ"ש שלא יהיו מזידין הוא רק עצה טובה שאינו מחוייב להוכיח אבל גם במזיד צריך לשתוק במבעט ואינו מקבל חוכחה:

ובעיקר הוכחת מהרי"י מהא דקידושין כיון שהגיעו לסכנה פירשו, אין ראיה כ"כ כיון דאיטמעו איטמעו ע' בב"ש אה"ע סי' ב' ס"ק י"ט וכמ"ש הר"נ, וכיון שאין אליהו עתיד לגלותן אף היודעים בהם עכשיו אין מגלין אותם, ועכ"פ י"ל שגם אז לא היה מועיל אם יכניס עצמו להכנה וכן בהא דגיטין י"ד, וע' בתו' שבת נ"ה ד"ה אע"ג דלא מקבלי ובע"ג ד' א' וב"ב ס' ע"א ד"ה מוטב דהיינו בספק כדאמר לפניהם מי גלוי, והיינו דבי ר"ג שהיה נעשה להם כהיתר ברגילות והוה כודאי שלא יקבלו, או משום דהנהו דבי ר"ג לא הוו מעלי שלא צייתו לחכמים בכל מילי כדאמר בכ"מ, וביבמות ס"ה מקרא דאל תוכח לץ דפשוטו גם במזיד ומתלונץ ממוכיחו דגם במזיד צריך לשתוק בידוע שלא יקבלו, ובחו"י סו"ס קס"ד דבמועד לכל עבירות שלא לקבל שום תוכחה עליו אחז"ל מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע מקרא דאל תוכח לץ, ובמאורי אור חלק בן נון לב"מ ל"א הוכח אפילו מאה פעמים כונתו כשלא הגיע להכאה או נזיפה כפ"ג דערכין, וגם צ"ל שיש תקוה אבל בידוע שאינו מקבל משמע (מיבמות ס"ה) כשם שמצוה לומר דבר הנשמע וכו' וכדאמר ר"ט תמהני אם יש מי שמקבל תוכחה ומשמע אף בלא נזיפה סגי ביודע שמתלוצץ בתוכחתו עכ"ד וע' בהקדמת השל"ה דף ג' ע"א ד"ה תוכחה משש"ב ובעיר הצדק מ"ע י"א, ובס"ח סי' תי"ג דשיעור הכאה נזיפה וקללה במי שלבו גם בו ואוהבו רק דברים קשים אינו יכול לסבול, אבל אם היה איש אחר שאם יוכיחנו ישנאנו ואם התכוון להכעיסו יעשה רע וגם ינקום שיבא לידי רע יותר אין להוכיחו, וע' במ"א סתר"ח ס"ק ג' והוא כמהרי"ו הנ"ל באיכא למיחש לסכנה, וע' בשו"ת מוהרמ"ל סי' י"ג:

ומ"ש מעלתו דבדבר הנעשה ברבים אפשר דאין לחוש שמסתמא ימצא מסייעים כסמ"ע סוס"ק ה', ולהבנתו דכיון שהשני ג"כ חזק ליכא הא דנהגו שלא למחות כו', והרי למסקנא הרמ"א כמו שהבין הסמ"ע דעכשיו נהגו שלא למחות אפילו בשניהם חזקים וכמ"ש בע"ש דבזמן הזה שגברו המסירות יכול הדיין להשמט אפילו שניהם חזקים ואפילו הממונה לרבים, ובפרט למש"כ דמסידור לשון הד"מ נראה שהמה דינים מחולקים שמתחלה כתב שנהגו שלא למחות בעוברי עבירה ומ"מ אם שניהם חזקים מחוייב להזקק שהשני מסייעו ולא שייך הא דנהגו שלא למחות, אבל בעוברי עבירה אין חילוק כלל דלא שייך שהשני מסייעו רק כשיתחייב בדין שיסייעו להוציא ההוצאה ולהצילו מהיזק, אבל למחות בעוברי עבירה לא שייך שהאחרים יסייעוהו כיון שאין מוטל על האחרים למחות ולהפסיד ממון, ובפרט לבכור שור הנ"ל דברי היזיקא, ואפ"ל ג"כ דכשימחה למי שאינם עוברי עבירה איכא ממון לחוד רק במה שמחייב לחבירו ע"פ דין דאפשר שיתבע ממנו הממון שהוציאו מידו ויחייבוהו לשלם, והב"ח הבין מדברי הרב דלהג"א אם שניהם חזקים אף בדאיכא סכ"נ חייב להזקק, וליתא דבמקום סכנה אינו מחוייב ואפילו שניהם חזקים, ובדבריו אין הכרת רק שהבין דלהג"א ליכא חשש בשניהם חזקים משום סכ"נ להי"א דבזמן הזה איכא ג"כ חשש סכ"נ, ובלא"ה ע' בב"ח דהחילוק דבשניהם חזקים השני יסייעו זהו לפרש"י שר"ל להפך הדין אבל להתוס' שפירשו רודף אחר הדיין אפילו שניהם חזקים לא יזקק להם, וכן פי' הסמ"ע דברי הרב דאפילו בשניהם חזקים לא ימלט מסכנה, ובתומים סוס"ק א' דלרש"י שירדוף להפך הדין ושהוא בעל מריבה ולכך כשיודע היכן הדין נוטה ליכא חשש זה ובשניהם חזקים אין חשש גם קודם שיודע איך הדין נוטה, אבל באיש זרוע שיעליל עליו אינו מועיל מה דהשני חזק לסלק היזיקו ולכן בזמנינו שגברו המוסרים יכול לסלק עצמו אפילו שניהם אלמים עכ"ד, וע' בשו"מ תנינא ת"ג סי' ק"י ד"ה והנה בשנת תרכ"ד במש"ש עוד ע"ד הב"ח, ובשבות יעקב ח"א סי' קמ"ג השיג על הב"ח דפרש"י עיקר דבדאיכא סכ"נ והיזק ממון לא איירי קרא דלא תגורו ומותר להסתלק אף שיודע להיכן הדין נוטה, והארכתי בתשובה לאח"מ יע"ש לתמוה דלמעיין במהרי"ו שנא למחות בעוברי עבירה דוקא במ"ע דתוכחה ולא במל"ת דלא תגורו, וע"ש עוד בב"ח דלא כתב מהרי"ו שלא נהגו למחות אלא דוקא במה שבין אדם למקום, ולכאורה היינו דוקא לגבי עצמו דאין יו"כ מכפר עד שירצה חבירו אבל לא לסכן עצמו בעבור חבירו ואדרבא חייו קודמין, ומיהו לגבי דיין לאחר שידע היכן הדין נוטה אינו יכול לומר איני נזקק לכם, ומ"ש א"נ אפילו בדין אדם לחבירו אין יכול למחות דאיכא חושש סכנה ע"י מסירות, ואפשר דמיירי שאינו מחוייב רק להגיד הדין ולא להכניס עצמו לסכנה על ענין הכפייה לקיים הפס"ד, ובחת"ס אה"ע ח"ב סי' קמ"ה עמ"ש הט"ז יו"ד סשל"ד דלא קאמר אלא במה שכבר עבר שלא להענישו אבל בעבירה הנמשכת והוא עובר בכל יום להיות עם סוטה וכו' יעש"ב בסי' קנ"א, ועכ"פ בעובדא דידיה דלא ברי היזיקא ובפרט במה שבין אדם לחבירו וכמש"ל מהב"ח דאין לחוש ומחוייב להוכיחו:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה