אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ד· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן רז

סימן רו

שנת תרל"ד להרב ריצ"ז הלוי בקעלן

מכתבו מיום ה' וישב הגיעני במה שהעיר בחגיגה ד' א' הא ל"ל קרא דאלפני האדון מכדי כל מצוה כו', ובנוב"י תנינא חח"מ סי' י"א והובא בספרי זכ"י בחידושי שם בדה"ס מ"ז ע"ד ליישב קושית המפרשים מתוס' ב"ק פ"ח א' דהגז"ש לא בא אלא להקל עליו, דהתם רק לענין עדות דמ"מ הוה בכלל איש ואף דאינו בעונש דלא יגיד, אבל לענין ראיה דממילא דפטור מכל המצות וכיון דממעט נשים ליכא ג"ש לחייבם, ותמה מעלתו דהא לעיל קאמר דאי לא נאמר קרא למעט הנשים מראיה היו חייבות מג"ש דהקהל, וא"כ גם העבד שחייב בהקהל ממילא ילפינן לחייב בראיה מג"ש דהקהל ואפילו אי נשים פטורות מראיה דממעטינהו קרא ואתה בא להוציא מכח הלימוד דלה לה ולגורען במצות ראיה כאשה דבלא הג"ש דלה לה היו חייבים מג"ש דהקהל, והא לסברת התוס' דב"ק לא אתי הג"ש לגרוע ול"ל דעבד אינו חייב אלא במצות שאשה חייבת, דהא מצד הדין גם אשה היתה חייבת בראיה ורק משום דקרא מיעטה וממילא אם לא נאמר מיעוטא היו חייבות מג"ש דהקהל:

ולפי הבנתו לא הוה פריך ג"כ כלל ל"ל קרא דאל פני האדון והא כל מצוה שאין האשה חייבת כו', והא י"ל כדלעיל דסד"א דיליף ראיה מהקהל והכ"נ לענין עבד דאפילו גר תושב חייב, אבל תמהני על תמיהתו דכיון דצריך למעט נשים מראיה ממילא דמחייבי עבדים והא בהקהל לא מצינו קרא לעבדים לחייבם רק מג"ש רלה לה מאשה, וכיון דסוף סוף דחיוב דהקהל בעבד ילפינן מנשים והכ"נ ילפינן פטורא דראיה דדון מינה ומינה, ולא שייך למילף ג"ש דלה לה דלא מצינו חיובא בעבדים, ואדרבא איכא למילף הקהל מראיה דלא נילף מלה לה לפוטרן, ואינו ענין להא דדבר הלמד בג"ש אם חוזר ומלמד כמובן, ויומתק כאן יותר הלשון מכדי כו' יותר משאר מקומות וע' בספרי זכ"י לפסחים פ"ח:

שוב מצאתי בסו"ס חקר הלכה שהעיר בן המחבר ותמה על הנוב"י חדא דנשים אינן פטורין מצד מ"ע שהז"ג רק מדכתיב זכורך, והוא כקושית מעלתו, ועוד כיון דמצד הסברא לפטור העבד שהוא כנכרי והא בחגיגה מקשינן ונילף לה לה ודעבד יהיה פטור מראיה, וגם מה ס"ד דמקשה אלא עבדים מנ"ל ולמאי איצטריך מאל פני האדון, וע"כ דמסברא כיון שנימול וטבל יתחייב במצות כישראל רק דמג"ש גמרינן דאינו חייב רק במצות שהנשים חייבות, וכן בתוס' זבחים ק"ג א' ד"ה אין לי כתבו סתם דעדות אין למילף דלאו בנאמנות תליא, וע' רש"י יבמות מ"ז ב' ד"ה אבל דכיון שטבל חייב במצות, וסנהדרין נ"ח ב' מותר באמה דיצא מכלל נכרי ולכלל ישראל לא בא עכ"ד, ובמש"ל נסתר ג"כ עיקר דבריו למעיין:

ובעיקר דהנוב"י כבר הובא בשעה"מ הלכות מילה פ"א מהבתי כהונה יעש"ב, ומה שהקשה על התוס' פרק החובל בדבור שלאח"ז ד"ה שכן אין במילה וע"ש שחקר אם עבד מצווה למול את בנו או גמר לה לה מאשה, ולכאורה הרי ביבמות ס"ב הכל מודים בעבד שאין לו חייס, ומנין לו בן שיתיחס עליו ושיהיה חל מצות האב על הבן, ויבמות כ"ב א' וחייב על מכתו כו' חוץ מבן שפחה, ואף דמשכחת אי לא ילפינן לה לה מאשה שמחוייב למול את עבדו כגון שניתן לו על מנת שאין לרבו רשות בו, מ"מ בעי בנו מיוחס אחריו לענין מילה, ואי בעבד שבא על בת ישראל כיבמות מ"ה דהולד כשר ולרש"י קדושין ס"ח ב' ד"ה לימא דלמ"ד הולד כשר צריך גירות, אלמא דשדינן ליה בתר האב קודם גירות, מ"מ אחר הגירות פשיטא דלא חשיב בנו ואפילו בנכרי שם ס"ב א' נתגיירו לית להו חיים, ואפילו קודם כיון דכשר ע"י גירות פשוט דבתר דידה שדינן ליה ובחמדת שלמה חאה"ע סי' ב' ג' דלא בעי גירות כלל גם לפרש"י ואף להחו"ד רק בגוי ולא בעבד, ואי בהיו לו בנים בעודו נכרי דלר"י ביבמות ס"ב א' קיים פ"ו, וע' בט"א חגיגה ב' ד"ה כאן כמ"ר דבכה"ג בנו מיקרי ומיוחס אחריו אף שנעשה עבד אח"כ ורק לענין פו"ר אבל לחיוב מילה אף בנתגייר הוא ובניו דכקטן שנולד לענין עריות וכה"ג לא נתחדש עתה על האב מצוה למול את בנו שנתגייר עמו, וע' ביבמות צ"ז וצ"ח, ומכש"כ בעבד דמותר באמו ובתו כסנהדרין נ"ח ב' ואין לו שייכות עם בנו שנולד בגיותו אף במה שנאסר מקודם וכש"כ שיתחדש לו חיוב מילה, וע' בשו"מ תליתאה ח"ג סי' ל"ד בהתו' חגיגה ב' ע"ב ד"ה לא תהו שהאריכו דעבד מצווה על פו"ר, דודאי כל שמל וטבל לשם מצות עבד מחוייב בפ"ו ורק כשנשתחרר לא קיים פ"ו כיון שאין הבן מתיחס אחריו ולא דמי לנכרי שהבנים מתיחסים אחריו וכיבמות מבלאדן בן בלאדן כו' יעש"ב:

והרמב"ם רפ"ב מחגיגה דח"ע וחב"ח פטור מראיה דגמר מאשה דממעט מזכורך ועוד הרי נאמר בבוא כל ישראל להוציא העבדים, ולמה שביק דרשת הגמ' מאל פני האדון ולמה לן ב' דרשות, וגם הראב"ד כתב הא דלא כהלכתא דהיא כמשנה ראשונה וע"ש בכ"מ ולח"מ ובהגהותי לרמב"ם, ובאמרי צרופה ריש חגיגה בישוב הרמב"ם שהוא נגד שיטת הגמ' דח"ע וחב"ח לא יליף לה לה מאשה, דבכריתות י"א מוקי ר"ע האי קרא או חופשה לא ניתן לה בחציה שפחה וחציה ב"ח הנחרפת לע"ע ור' ישמעאל מוקי בשפחה כנענית המאורסת לע"ע (וע' בתוס' חגיגה ד' א' סוה"ד לא נצרכה), וא"כ י"ל דסוגיא דהכא כרי"ש דמוקי בכריתות בשפחה גמורה אבל בחב"ח מחייבא מצד חירות שבה, ורמב"ם לטעמיה פ"ג מאיס"ב כר"ע ולא צריך למילף מאדון אחד דמדינא פטור כאשה וגם למשנה אחרונה יעש"ב, ובאמת דמשנה דחגיגה כולה דלא כר"ע דלא תני ערל במתני' ולכן לא הביא הש"ס המיעוט בישראל, והכ"נ ח"ע וחב"ח כישראל הוא ורק דהוה ממעטינן מקרא דמי שאין לו אלא אדון אחד, וע"כ למשנה אחרונה דהפקיעו זכות האדון חייב בראיה מדינא, ולכן לא הזכירה הגמ' מיעוטא דישראל ולא עבדים דהרי מ"מ חייב מצד ישראל שבו, אבל לר"ע דמוקי שם בח"ש וחב"ח ומ"מ לא בעי לה לחיובי כישראלית דבל"ז הו"א דדינה כשפחה גמורה, וה"ה נמי בח"ע וחצי ב"ח דינו כעבד וכל שלא נגמר שחרורו לא נכנס בכלל חיוב ישראל מצד החירות שבו כח"ש וחב"ח וממעט מכל ישראל דפטור, ועפ"ז יתיישב גם קושית הלח"מ על הרמב"ם רפ"ג מחגיגה דחיוב הקהל רק בנשים וטף וערל ולא הזכיר עבדים, ומש"ש דאימעט מישראל דחוק דהיה לו להזכירו כמש"ל בפ"ב בפטור ראיה לעבדים, והארכתי עוד בחידושי לחגיגה, וי"ל בישוב דהרמב"ם עפ"ד המל"מ דבדבר שהיו גם ב"נ חייבים ומשניתנה התורה אימעט נשים ומ"מ עבדים נשארו בכלל החיוב, ובדבר שנתחייבו אחר מת"ת רק ישראל בעי חיוב עבדים רבויא או לה לה מאשה, ובמל"ת דנשים חייבות ממילא חייבין ג"כ עבדים ואף במל"ת דאימעט נשים מ"מ חזינן דבעי מיעוט ובל"ז מחייבי והיו עבדים ג"כ בכלל אם לא נמעטו ג"כ, ועפ"ז מיושב קושית הלח"מ במה שלא הזכיר הרמב"ם חיוב הקהל בעבדים, דלהמל"מ דהוקש עבד לאשה במה שנתחייבו נשים בכלל ישראל אע"ג דעבדים לא נכללו בזה איתקיש לה לה כיון דגם נשים בכלל, אבל במקום שהתורה פרטה חיוב לנשים וחזינן דלא היו בכלל אזהרה רק ישראל גרידא ואמר אח"כ נשים פשיטא דאין עבדים בכלל, וכמו בשבת שנאמר בנך ובתך ומ"מ הוצרך לומר עבדך ואמתך, ולכן בפרשת הקהל אלו נאמר הקהל את העם יהיו עבדים ונשים ג"כ בכלל, אבל כיון שפרט נשים וטף וע"כ עבדים נשארו בפטור דהקהל, ומכש"כ מראיה דנשים איפטרו וא"ש ברווחא קושית הגמ' מכדי כל כו', וממילא מסולק גם קושית כ"ת הנ"ל:

והיה מקום להעיר ג"כ בישוב התוס' ב"ק פ"ח ד"ה ויהא עבד מקושית המפרשים מסוגיא דחגיגה, לפ"ד המל"מ הנ"ל דדינים היו גם ב"נ מצווין קודם מ"ת וגם נאמנים לעדות כסנהדרין נ"ז ב' בעד א' וכו' ולאחר מת"ת נתחדש לפסול עו"ג ונשים וממילא י"ל דעבדים נשארו בהכשרן, אבל ראיה מצוה חדשה בישראל ומנ"ל בעבדים, ורק דגבי הל"ת לא יראו פני ריקם לא שייך זה והיה צריך מיעוטא דישראל לעבדים, אך זה ליתא כט"א ריש חגיגה ד"ה לאתויי חגר כו' דהא ע"כ חיובא דידיה תליא בראיית פנים כדכתיב לא יראו פני ריקם, ומאן דליתיה בראיית פנים ליתיה בעולת ראיה התלוי בה וכו' (וע' בספרי זכ"י חגיגה ב' ע"ב תו' ד"ה לישא ולעיל ס"ד וסי' ס"ט אות ו'), וגם דפשטות דרש"י במקומו בסנהדרין נ"ז ב' מפי איש ע"י דיין איש או עד איש, ור"פ שה"ע יליף דפסל"ע מועמדו שני האנשים וכמובא ג"כ בפרש"י דב"ק, וע' בתוס' זבחים ק"ג א', וע"כ דקרא דמיד איש ומיד אשה י"ל דקאי רק לענין דין דהרי לעיל מייתי ג"כ תרי קראי לדין א' ולעד א' ומנ"ל להכריח תרוייהו באשה וכסוגיא דלעיל דמפיק לדיין אחד ואח"כ לעד אחד וכוונת רש"י אינו דקרא מפיק לתרוייהו רק דחדא נקיט דקרא אצטריך לדיין או לעד אבל לקושטא דמלתא דאיכא רק חד קרא מסתמא איירי רק לדיין וממילא דבלא קרא נשאר בהכשרו, ונהי דגם מצד הסברא י"ל כן בנשים שדעתן קלות וכשבת ל"ג ב' וכן בעו"ג להר' יקיר ע' במרדכי והובא בהג"א גיטין פ"ק והכ"נ י"ל לגבי עבדים דחשודים על גזל ועריות כפסחים קי"ב וע' באבות פ"ב משנה ז' וע"ש בתויו"ט אבות פ"א מ"י וע' בש"ך יו"ד סי' א' ס"ק ב' (ועמש"ל סי' ע'), מ"מ אי לא מייתי לא מפיק מסברא לחוד כתוס' שבועות כ"ב סע"ב ואינו ענין להא דפריך בכ"מ ל"ל קרא סברא היא, דכאן הסברא מועיל לגלות הטעם ולא להכריח הדין מעצמנו אי לאו הקרא וע"כ מוכח דנקיט ליה לדרשא גמורה דמסברא לחוד ליכא לחייבינהו בדידעינן שהוא כשר כטבי, ובפרט שכן דרכם בדרשות הכתובים כב"ק ק"ט א' איש ולא אשה אי אורחיה דקרא הכי וע' בשבות יעקב ח"א סמ"א והארכתי בד' הרמב"ם פ"י מעדות ה"ב וגם בקושית התוס' נילף בג"ש דלה לה מזבחים נ' בהלמד בהיקש אי חוזר ומלמד כו', וע' בספרי זכ"י לשבת קי"ח משש"ב. ועכ"פ לפמ"ש בישוב הרמב"ם א"כ גם בהקהל עבדים פטורים ומכש"כ מראיה דנשים ג"כ איפטרו וא"ש קושית הגמ' ברווחא ואין התחלה לקושיתו, וע' במאורי אור ח"א בחידושיו לחגיגה ב' ע"ב ד"ה לא דהתם כתבו לס"ד אבל למסקנא דיליף ק"ו מאשה כו' יעש"ב:

(ועל יתר הקושיות מהרב הנ"ל על תשובת רש"ל סי' ע' ובתוס' תמורה ל' סע"א מבואר באריכות בחיו"ד כי שם מקומם ולא העתקתי אותם כאן לאריכות הענינים):

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה