זכר יהוסף חלק ד· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קצט
ג' קרח תרח"ס. להרב דקראסובאואר ר' חיים חזקיהו מדיני
על דבר מה שנשאל מהשו"ב ר"מ חפץ במה שהתיר הרב מקהלתו לשחוט ביו"ט של שבועות שהיה בלתי אפשר להכין בשר על ג' ימים, ולקצב הבשר לכל אחד רק המשקל יהיה ע"י א"י, והכריזו שההיתר באופן שלא יקבלו מעות בעד הבשר רק ליתן באמנה או ע"י משכון. וסוף דבר שעשו כמו שעושין בכל יום, ועתה ידרוש מעלתו בעצתי ולשמוע דעתי ואיך התנהגותי בפה:
א הנה לא ידעתי את הרב ומה טיבו ומ"מ אלו בדידי הוה עובדא שהייתי נשאל מהשו"ב, אני מסופק אם הייתי משיב לשו"ב במקום שיש רב, ובפרט כפי שהובא בסוף מכתבו שיש להשו"ב תרעומות על הרב בענין הנוגע אליו, וכמדומה שהייתי כותב להרב בעצמו בדרך עצה על להבא שאין כדאי בדור הזה ובמקומות הללו דמסרכי להמציא קולות כאלו בדליכא חשש מניעת שמחת יו"ט כיון שאפשר לקנות בעיו"ט, והדבר קרוב מאד שהרבה נכשלים לקנות גם במעות, והנוב"י שהעמיד על הדין בהיות ההיתר פעם אחד בשעה"ד מצד מניעת שמחת יו"ט לגמרי שלא היה אפשר לקנות מעיו"ט שלא רצה למכור ביום חגם ולא מצד שיהיה ג' ימים יו"ט:
ומה שנזכר במכתב השו"ב מש"ע הרב מלאדי סי' תקי"ז ס"ק ו' שאוסר לקבל מעות, ובלתי אפשרי לחלק שלשים פוד בשר לחלקים קטנים בלא מעות. הנה ע"י הכרזה שלא ליתן רק במשכון נתקן זה, ובש"ע שלפני דפוס יוזעפאף משנת תרט"ו חסר לגמרי ס"ק ו' ז' (וכנראה שהוא ממיעוט השגחה מהמגיה על מסדרי האותיות), כי הדין שהביא פשוט הוא וא"צ להסתייע מש"ע הרב. ובמקומי המנהג פשוט שלא לשחוט כלל בהמות ביו"ט גם מטבחי ישראל, ורק פעם אחד שהיה לא' בהמה מסוכנת והתרתי לשחוט, אשר בלא זה אין ההיתר ברור:
ובמקור הדין אם מותר לשחוט אצל קצב נכרי כדי שישראל יקח ממנו בשר, דבשב יעקב חא"ח סי' כ"א אוסר רק באופן לקנות מהקצב אבר אחד ונותנים המעות שקונים בדיני דידהו, ובנוב"י קמא חא"ח סי' כ"ט דחה דבריו, ואחר כל האריכות המה דברים נסתרים מעצמן וכביצה כ"א ע"ב ברש"א ד"ה ופליגא דריב"ל כו' מזמנין את הנכרי מדהמ"מ שהובא גם בב"י דהטור והרא"ש ס"ל לאסור בקמחא דבני חילא דס"ל כגירסת ספרים דילן ופליגא דריב"ל. ולרמב"ם דמותר בקמחא דבני חילא דלא גריס ופליגא דס"ל דקמחא עדיף משום דהישראל לא יוכל ליקח אף קמח לפת אחד לתינוק אם לא שיאפה הכל לנכרי, וא"כ אין ראיה משיטת התוס' ד"ה חזינן דס"ל כהרמב"ס דלא גרסי ופליגא אדריב"ל לדרי"ף ורא"ש וטור דמודים בשחיטה וכנ"ל:
גם בשו"ת גור אריה יהודה חא"ח סי' נ"ג האריך להחזיק דברי השב יעקב, ועי' רש"א שם כ"א ע"א רש"י ד"ה וטעמא מאי סוגיא דתלמודא היא דר"ה לא הוה צריך לטעמא דאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה דהא בעיסה דאפשר למיפלגא ואפ"ה מחמיר בעובדא דבני באגא כשיטת רש"י דפליג אדר"ח, ובשו"ת דברי מנחם סי' ס"ה דראיות הש"י אינם מכריחות, ולא ראה דברי האחרונים שקדמוהו, ובשו"ת חסד לאברהם חא"ח סי' נ"ב דליתר שאת יש להתנות עם הא"י שיתן בעד שכר שחיטה משקל בשר דישראל קונה בשעת שחיטה בשכר פעולה מבשר הבהמה, ובזה גם רש"י מודה כמו חציה של נכרי וחציה של ישראל משום דאי אפשר לכזית בלא שחיטה:
ובשו"ת שאג"א סי' ס"ד מצדד להחמיר לגמרי לשחוט ביו"ט מצד שהיה במקומו רוב טריפות שמצויין מסירכות הריאה כו'. ומ"מ העלה לדון כיון דהוא רק מחמת חומרות אחרונים ולא מחזקינן ריעותא בדרבנן, ומכש"כ בחומרא בעלמא, וכיון שאין הבדיקה אלא מדרבנן ואין בו איסור אכילה מה"ת מיקרי אוכל נפש, ובשו"ת רע"א סי' ה' העלה דמה שאסור מדרבנן לאכילה ג"כ אסור לחלל יו"ט מה"ת, ובחידושי רע"א יו"ד סי' כ"ח סעיף כ' ד"ה עוד כתב הפמ"ג דאפילו טריפות דרבנן פטור מכיסוי דמ"מ אינו בכלל אשר יאכל, ועי' בשו"ת נפש חיה בדיני עשה דוחה ל"ת סו"ס ד' על גוף הספק אי באיסד"ר אמרינן הואיל היה לחלק כיון שהחומרא מספק. וע"ש בענין נו"נ אין קריבין ביו"ט סו"ס ד' וסי' ז', ובשו"ת בנין עולם חיו"ד סי' ח' האריך ג"כ בדהפמ"ג במה שאינו אסור באכילה אלא מדרבנן אי הוה בגדר אשר יאכל הכתוב בתורה, ובעמ"י סי' י"ד מהירושלמי פ"ק דביצה הלכה ג' המבשל נבלה ביו"ט ר"ל אמר לוקה שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד, והא לר"ל דח"ש מותר מה"ת ומ"מ כיון דלא חזי מדרבנן לקי עליה, ובעמ"א סי' כ"ט אות ה' דחאו, וכבר האריכו בזה האחרונים וע"ע בבנין שלמה חלק או"ח בהוספות סי' ט'. גם בסו"ס נתיבות השלום מחאה"ע סי' י"ז בהשמטה העיר ג"כ עליו מקצת מקומות אי אמרינן הואיל בדבר שאסור מדרבנן, ובבאי"צ חא"ח סי' י"ח הביא ג"כ מהטו"א באבני מלואים לר"ה כ"ט בהא דלכם ולא לכלבים דלר"ל חזי לאורחים לאכול פחות מכשיעור, ודחה ג"כ דלא מקרי אכילה וכו', והאריך ג"כ להתיר לשחוט ביו"ט אף במקום שמצוי טריפות. ויסוד דבריו דהא חזי ע"י ביטול ברוב מה"ת וכתוס' פסחים מ"ו ד"ה עד וע"ש בר"נ. ואם שבר"נ מביא להיפך מדרמב"ן דכי אמרינן דמבטלה ברוב היינו להוסיף היתר אבל לבטל בעירוב לכתחלה לא (וע"ל סי' קל"ג אות ג'):
ובעיקר דבריו הקדימו בשמחת יו"ט לביצה כ"ה במשנה בהמה המסוכנת לא ישחוט בא"ד, ולכאורה היה נראה דאפילו טריפה גמורה מותר לשחוט מה"ת אי אמרינן אין מבטלין איסור לכתחלה מדרבנן. ולפ"ז איך משכחת לכם ולא לנכרים וכו', וצ"ל דלא התירה רק לצורך אוכל נפש וכו'. מיהו נ"ל ע"פ פשוטו ועש"ב, ובמ"א סי' שכ"ג ס"ק י"ד דאסור לבטל לכתחלה ביו"ט דמחזי כמתקן וע"ש במחצית השקל ובאור חדש לפסחים מ"ו ד"ה עד שתאפה ושו"ת רלב"ח סי' ט"ז דחשש דנראה כמתקן לא שייך ביו"ט, וע' בשו"מ קמא ח"ג סו"ס צ"ח ותליתאה ח"א סי' תל"ד בישוב סוגיא דביצה ל"ו ובתוספת יו"כ ליומא פ"ב ע"ב מ"ש בדברי רלב"ח:
ובכתב סופר חלק או"ח סי' ע"ב האריך וסיים ואנו אין לנו אלא כטוש"ע ואין להקל כלל אפילו בשעת הדחק לצורך שמחת יו"ט, וגם במחצה טריפות אין להתיר בנקל כו' יעש"ב. ובבית שלמה קמא חיו"ד ח"א סי' ק"נ דף ס' ע"ד בעובדא דידיה לצרף לענין ס"ס מש"כ האחרונים דרוב טריפות מחמת ספק וגם מהמנהג אין להכריע כיון שלא נודע שנתקן כן מב"ד ובזמנינו לא שכיח סירכות מהטריפות וע"ש בחלק ב' סי' ק"ג. וע' ביו"ד סי' רי"ד סעיף א' במנהג בטעות שסוברים שהדין כן, לא שייך דברים המותרים כו' (וע"ל סי' קצ"ה).
וע' בשו"ת רש"ל סי' ע"ח אף שבכל יו"ט אינני נוהג לשחוט ולא ראיתי נוהג אלא מן האיסטניסים ואין כח בידי למחות אף שהיה לחוש להשחזת הסכין וכו' וגם אין הכל בקיאין בדיני מוקצה ויבא לכסות בעפר שאינו מוכן וכו' אבל בכה"ג שמכין מיו"ט לשבת אסור וע"ת לא מהני אלא למי שהתנה בהדיא כתוס' והג"א וכו', ובמאורי אור בחלק בן נון במה"ב או"ח סי' רמ"ד בדפי הס' קנ"ג ע"ב במש"כ אבל ביו"ט יש להקל בהפסד גדול כא"ר סי' תקי"ד כו' מכש"כ ע"י א"י במכירת בשר כשר דכל לצורך ישראל מדינא כמו בחול וכו' ושימכור קודם יו"ט כל הבשר והנותר מצי ליקח אחר יו"ט דהוה כנזדמן וגם לא יפתח הא"י החלון וכו' וצריך שיהיה פתח ביתו מלבד פתח החנות שלא יצטרך שום ישראל ליכנס לביתו דרך החנות:
ובשו"ת יהודה יעלה חלק או"ח סי' קפ"ד והגבול בנימין בשחיטה ביו"ט של ר"ה ממ"ש המ"א סי' תצ"ח ס"ק י"ו ובש"ע סי' תר"ג כו' וכדי שלא להזיק שום בריה וכו':
ומה שהעיר על מש"כ הנוב"י חא"ח סי' צ"ה על דברי השואל שהא"י מוכר באיטליז והקונים נושאים בפרהסיא טוב שיכסו הבשר ברחוב, ועל זה כתב כי מה יועיל הכיסוי שאח"כ לזלזול שבשעת המכירה:
הנה הנוב"י כתב זה רק לחומרא בעלמא ולרווחא דמלתא כיון שכולם נושאים הבשר ביו"ט, שיש לחוש קצת לזילותא גם היכי שהקונים הרבה ב"א ודמי להא דכל שמותר לשלוח ביו"ט לא ישלחנו בשורה בג' בני אדם נושאים מין אחד משום זלזול יו"ט, ולזה החמיר בכה"ג שכל בני העיר קונים בזמן אחד וכפרק ר"א דמילה גבי איזמל ובשעת הסכנה מכסה ע"פ עדים, ור"פ המביא ל' ע"א נפרוס סודרא כו' ובפרש"י ושינוי בעלמא הוא ולהצנע. וגם אפשר דע"י הכיסוי מינכר שההיתר רק מה שהוא בהכרח לצורך יו"ט ושלא יבאו להקל בשאר יו"ט כשיש להם לקנות מקודם ושיבאו לחקור שההיתר רק באופן שלא יתנו המעות ביו"ט, ואפשר דבשוק איכא חשדא כשמוליכין כולם שנתנו המעות ג"כ ביו"ט וכדיליף מקרא שצריך לחוש לחשדא, ולראנ"ת בשו"ת מים עמוקים סי' ט' דבדאיכא למיתלי לכף זכות תליא בפלוגתא דר"מ וחכמים בע"ג י"ב בזמן שהדרך מיוחדת לאותו מקום דלדידן דקיי"ל כחכמים מותר (וע"ל ר"ם פ"ה מש"ש), ומ"מ בדאפשר לעשות באופן דלא מינכר כ"כ יש להחמיר לחוש שמא יחשדהו אחד שלא כדין, וע' בשו"ת קרית חנה סי' מ"ב במ"ש בש"ס וטא"ח סי' תרע"א בחצר שיש לו פתחים מב' רוחות יע"ש בישוב זה, ואין כדאי להאריך יותר ולדקדק בשיחה זו שכתב להפיס דעת התלמיד השואל אשר מהיות טוב ראו' להחמיר בזה לכסות:
ונידון ההיתר שכשלא ישחטו ביו"ט ימצאו אנשים שלוקחים בשר טריפה צדקו דבריו שמי שלא אכל מכבר לא יאכל גם עתה, ואין אנו אחראין לחוש בשבילם ולהתיר לפרוץ גדר. גם במקומותינו הרעישו בעיר ק' להקל בימים שקודם ט"ב לשחוט מצד זה שלא יאכלו בשר טריפות, וסוף דבר שנעשה היתר לכל אחד מהקצבים שישחוט בהמה אחת בכל יום, ואם כי בפה מחיתי שלא לשחוט רק עופות ושלא לעשות פרצה כזאת שיקילו כולם ואין אומרים לאדם חטא וכו'. וכ"כ בשאילת שלום תנינא סי' צ"ו בנידון כזה שבקשו להתיר מר"ח אב עד התענית איטליז א' מוכרת בשר בהמה בפרהסיא כו' שחלילה להתיר האסור להם ע"פ הדין ודי להם במה שמתירים לעצמם ואין כח למחות בידם יעש"ב (וע' בשד"ח חלק דברי חכמים סי' ק"ל שנדפס קצת מתשובתי):
ב וזולת זה במה שבא במכתבו שנתקבל לשו"ב וש"ץ ונתנו לו כתב בהכנסותיו בעבור מי שברך מברית שיהיה שייך לו, וכעת שקבל הגבאי מבהכ"נ של א"ח חזן ונתן זה להש"ץ ואינו רוצה לאשתעויי דינא והרב אינו מכנים עצמו כלל בזה, ובהיות השו"ב מוהל ואין זולתו בעיר ויש טרחא רבה לילך לבית מטבחיא ומשם על הברית בצירוף ד' וויארסט ויותר. ואם כי קשה עלי להשיב לאחד מהצדדים גם בדרך אם כן וכמבואר בפוסקים ואולי שהיתה ההבטחה רק עד שיקבלו ש"ץ. ואמנם אני כותב אל כ"ת והוא בעצמו מסתמא יחקור בזה, ואפשר שהיה טוב שיכתוב מקודם להרב שיכניס עצמו בזה אם יתברר כדבריו ושלא יסיג הש"ץ גבולו, ובאלו אמרו זריזין מקדימין שלא לעכב הענין ובתחלתו יהיה יותר בנקל לתקן, ואם לא ימהר להשיב אולי יהיה אז מוטל גם על זולתו להכניס עצמו בזה, ונידון שאלתו אם זה שמבקש מה שקצבו לו למי שיתן לו בנדבת לבבו בעבור ברכת מי שבירך ושלא לסלקו וליתן לאחר, ואם יש לדמותו למ"ש בש"ע מיהל שאינו רוצה למול רק בשכר יש לגעור בו ואם אין ידו משגת ליתן שכרו כופין על זה, והביא מהברכי יוסף שאם ידו משגת חייב ליתן ואין כופין למוהל כדין הרופא וכו':
ואינני רואה לדמות כלל לזה שהבטיחו לו בתחלת התמנותו שיזכה בברכת מי שבירך שנוהגין לכבד לאחד לאמרו ושממילא נותנים לו נדבתם כשירצו. ואפשר דזה גופא כהחזיק במצוה שמכבדין אותו לזכות לברך ברבים את כל המסובים, ועכ"פ זה שייך למי שהתחיל במצות מילה כבברכות מ"ג והוא אומר על המוגמר ואע"ג דאיכא דעדיף מיניה וכו' וכמ"ש יו"ד סי' רס"ה ס"ק ו', והכ"נ דהוה יו"ט של המוהל שזולתו לא נתקיים המצוה כלל ובפרט שזה בכלל הכנסותיו לפרנסתו, ורשאי להתנות בתחלה שלא יזכו בזה לאחר להסיג גבולו כיון ששכרוהו לשו"ב ומוהל שזה כמו שכירות הרב והמלמד שנותנים שכר בטלה, ואפשר דגם רמ"א לא מיירי רק בבעה"ב שיש לו פרנסה אחרת: