אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ד· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן קצח

סימן קצז

בדבר השאלה מלעשן ביו"ט שכנה"ג מחמיר והביאו המ"א סי' תקי"ד ס"ק ד':

בפ"י שבת ל"ט ב' ד"ה מתירין דמהתו' דמחלקין בין רחיצה לזיעה שהוא לבריאות הגוף, וא"כ עישון הטאבאק נמי לעכל המזון ולתאות המאכל וכו', והובא גם בפמ"ג באש"א סי' תקי"א ס"ק ט' ושהוא רגיל לשתות טיטון ביו"ט כמנהג העולם לרפואה, ובפרט האידנא שהוא שוה ממש לכל נפש, ולקרוע הנייר צריך מעיו"ט וכו', ובשו"ת בגדי כהונה חא"ח סי' ז' בדה"ס י"א ע"ב מביא דהפ"י וכתב דלדבר שעומד הטאבאק הוה שוה לכל נפש ואף שכמה ב"א אינם יכולים לסבלו מ"מ הוה בריאות להם, ומחלק לפמ"ש הפמ"ג סי' תקי"ד ס"ק ד' באש"א להקיז דם לחולה שאבס"כ דכ"ע בחזקת בריאים ולא הוה שוה לכל נפש יעש"ב, ובבינה לעתים פ"ד מהיו"ט הלכה ו' דאף המערערים על שחיית טאבאק ביו"ט ואומרים דדמי למוגמר וכמ"א סי' תקי"א דלא ס"ל החילוק של התו' פ' כירה דמה דהוא לבריאות אינו נקר' שוה לכ"נ מ"מ יש לסמוך על הרמב"ם דאוסר מוגמר משום כיבוי וא"כ בשתיית טאבאק ליכא רק הבערה ואף להחולקים הא ס"ל בנר של בטלה לא תאסור ולא תשרי וכתוס' וראב"ד בהשגות פ"א וא"כ אין למחות ביד הנוהגין היתר ופוק חזי מאי עמא דבר עכ"ל הג"ר יונתן אייבשיץ ז"ל. ואם שבמקום בינה בהערותיו שם מפקפק על הפ"י שבביצה ל"ב דחה ד' התו' וע"ש עוד שאין דבריו מוכרחים:

ובעמ"א סכ"ט אחר שהאריך לפלפולא להוכיח סברת התוס' דהני דממעט בהדיא דאינו שוה לכל נפש אהדרינהו לאיסורא ולוקין על זה, ועיקר פלפולו בהשוחט עולת נדבה ביו"ט הואיל ואי בעי מיתשיל, והא דתני לוקה לב"ש בנזיר ט' דאין שאלה בהקדש, וכבר העיר במרווח יותר בזכרון יצחק סוף ח"א בחידושי פסחים ה' מאחיו ליישב בדרך פלפול קושית התוס' ביצה י"ב א' דהומ"ל ר"ע היא, ויש לפלפל ג"כ ע"פ דרכו בהא דתני קמיה דר' יוחנן למ"ש בתבואות שמש פ"א מהיו"ט הלכה כ' דלר"י נדרים ע"ו ע"כ דאין שאלה בהקדש כב"ב ק"כ, ועי' ביבמות י"ד א' דרי"א עשו וכר' יהושע ובעירובין ו' וחולין מ"ב א' תו' ד"ה לעולם. והנה אחר שטרח בעמ"א בפלפולים רחוקים דבאינו שוה לכל נפש היה לאו של תורה והחליט דהעישון לא הוה שוה לכל נפש מצד שבעצמו לא הורגל לעשן ומאיים למנוע על העישון גם בחול מצד אזהרת ספרי רפואה שלא להרגיל עצמו בזה יותר מדאי, ונמשך אחר הק"נ פ"ב דביצה אות ס"ג שדחה דברי הדרכי נועם שהאריך למצוא היתר, לפי שבימיו לדעתו לא היה עדיין בכלל שוה לכל נפש כמוגמר אף שהיו רגילין בכל סעודה. ואף דמפורש דלא חזי א למפונקין ע' בכתובות ז' ע"א וע"ש בחו' ד"ה אלא מעתה, ולא שייך בזמנינו שרגילין כמעט כולם, וכתב בעמ"א דלדחות מלאכת יו"ט צריך כפי תנאי הרפואה והראוי להסיר הסכנה, ולפי דרכו גם בגזירת הזיעה משום רחיצה לא יהיה ההיתר רק כפי הצורך להסכנה, ותוכ"ד כתב ולא דמי לזיעה שכל אדם מרגיש בו הנאה ורפואה, ולפ"ז המניעה בעישון מצד שאין כל אחד מרגיש הרפואה, ובסו"ס נתיבות השלום האריך בדחיית עיקר פלפולו ומסיק דלתוס' אף מוגמר רק מדרבנן ושכל האחרונים שהחמירו בכמה דורות שלפנינו שלא הורגלו כ"א מיעוטא דמיעוטא לא כן בזמן הזה שכולם רגילים בו והביא שהעידו בווילנא שגם הג"ר שאול משם נהג היתר בעצמו ועכ"פ מי שמורגל בזה ובהעדרו יש מניעת שמחת יו"ט המקיל לא הפסיד עכ"ל. וע"ש דף ה' ע"ב שיצא לפשר שכל בעל נפש יזהר בזה דלכמה פוסקים יש איסור תורה, וזה חוקה בלא טעם כיון שהודה בעצמו שבזמנינו כמעט כולם רגילים בו ושוה לכל נפש ואיזה חשש לאו של תורה לצדד להחמיר, ובשע"ת בשם מור וקציעה בשם אביו הח"צ שהיה שותהו ביו"ט ואף שבימי חרפו מנע מזה אמר לו חסיד גדול ורב מובהק שלא יפה עושה כיון שרגיל בו מצטער ומונע משמחת יו"ט וחזר לנהוג בו היתר עכ"ל. וגם להבלתי רגיל כ"כ יש לחוש משום יוהרא מאחר שהחכ"צ והפמ"ג ורבים כאלה שעשו מעשה בעצמם ולא חילקו כלל בין יוט"ר:

וברמזי או"ח בהלכות יו"ט דגם למ"א נ"ל דשרי ביו"ט של גליות דהא גם יו"ט שני אינו שוה לכל נפש, כבני א"י עכ"ל. ובנחלת יעקב מהגר"י מליסא בראש הס' בצוואתו באות יו"ד שאין לסמוך בשתיית טיטון על קולות שהקילו האחרונים. ואף שמעיקר הדין אין לחוש ומזכיר ג"כ להזהר ביו"ט ראשון, ולא זכר מהפ"י ובינה לעתים על הלכות יו"ט שהקילו גם ביוט"ר מסברת התוס' דשבת, ובשו"מ קמא ח"ב סי' קנ"ח בשם הפלאה שהתיר לעשן רק ביו"ט שני, שאין חילוק בין יו"ט ראשון לשני רק לענין רפואה כסי' תצ"ו, ומ"מ נהגו להקל לעשן ביו"ט ראשון ואין למחות כיון שהפ"י מתיר, אבל לכרוך הטיטון בנייר שקורין ציגאר פאפיר ולדבק הנייר בליחות הפה אפשר דחשיב מתקן מנא וכו', ושוב ראה הפמ"ג דקריעת הנייר אסור, וע"כ ביוט"ר יש לאסור התיקון אבל ביו"ט שני צ"ע, ובשאילת שלום תניינא סי' י"ח למד זכות על עשיית ציגארין ביו"ט שקשה לעשותם מעיו"ט כי כאשר יתייבש הרוק יתקלקלו ויתפרדו, והאריך לפלפל להתיר דלא דמי לגידול פתילה דאין הגוף נהנה מהפתילה יע"ש עוד סו"ס ס"ט, וראוי להזהיר לההמון על הדלקת עצי גפרית כביצה ל"ג א' משום מוליד, וע' בשע"ת סי' ר"י ס"ק ד' וזכור לאברהם ח"א אות י' במה"ב, וע' בשו"ת כנף רננה חא"ח סי' נ"ד מא' שהיה נוהג חומרא ביו"ט ואף שראה בעבוה"ק שמתיר. ועתה שמע שחסידים ואנשי מעשה מעלים עשן ביו"ט א' ומסופק אי הוה כנדר בטעות וא"צ היתר חכם, ומסיק אף שעכשיו כל העולם מקילין דבאמת עכשיו שוה לכל נפש ושמדבריו נראה שעיקר חומרתו היה מטעם דאינו שוה לכל נפש והוה כטועה בדבר משנה דא"צ שאלת חכם וכו' ומה שחושש הק"נ לגזור משום ע"ה שיבאו לכבות, וחלק עליו בברכי יוסף שאין לגזור מדעתנו אך להזהירם שלא יכבו, ובכתב סופר חא"ח סי' ס"ו להזהר כשמכסה הכלי ולפעמים אינו מנוקב וכשכל נקבי הכיסוי סתומים פס"ר הוא, ושלפעמים מוסיפין טאבאק כשכבר נשרף רובו וכבה התחתון, גם שלא לשפוך חוצה מה שנשרף ועודנו בוער ולפעמים דורסים על מה שזרק חוץ להכלי, ובאלו הציגארין רגילין להסיר הנשרף באצבע או לדוחפו בקיר ונותנים ממנו נצוצות ויש בו משום כיבוי, גם שלא ליקח גחלת מן מדורת האש שמיד כשנוטל הוא מכבה כרא"ש ביצה כ"ב וש"ע סי' תקי"ד וכו', ויש שנוהג איסור ביוט"ר ואין זלזול ביו"ט שני יותר מזה וכחול משוים בדבר הנראה עכ"ל. ובעקרי דינים חא"ח סי' כ"ב אות ל"ג בשם מצודת יששכר שהתיר לשתות הטיטון ביו"ט בתנאי שלא ידליק בגחלת רק ע"י שלהבת, וכן אסור לחתך ביו"ט לחתיכות קטנות ושלא יהיה הכלי ששותה בו חדש אם הוא של חרס:

גם בענין העישון בט"ב שהחמיר השיורי כה"ג ואיזה אחרונים, ובשו"ת דרכי נועם סי' י"ט מתיר בלי פקפוק בתענית, ורק בט"ב מצדד משום היסח הדעת וקצת חה"ש שהא"י אוסרים השאיפה בתעניתם, ודחה זה בשו"ת הר הכרמל חא"ח סי' י"ט והתיר עישון הטאבאק גם בט"ב שגם בד"ת לא אסרו רק משום דמשמח הלב, ומפני חה"ש ניחוש נמי במלאכה שאי אפשר לעשותה מעיו"ט, ובזמננו שאין נוהגין בתעניתם ומותר גם להדרכי נועם וגם אפשר שעושין כן מפני איזה חק וכו' ואדרבא, ואפילו לגבי זילוף לתוס' ע"ג ס"ו דלא מיחשב כשתיה ודמי לבת תיוהא לרבא וכמ"ש התוס' יעש"ב להקל בט"ב וגם ביו"ט, וע' בשו"ת בגדי ישע חא"ח סי' כ' ועי' בתו' ברכות י"ד א' ד"ה טועם ומ"א סי' ר"י ס"ק ט' לענין ברכה על שאיפת הטיטון:

ובעקרי דינים חא"ח סי' כ"ב אות ל"ג בשם המו"ק שמתירו בת"צ חוץ מט"ב, וכפי שראיתי בשם הר"י עמדן שמקיל לעשן בט"ב בצנעא, ועכ"פ אין להחמיר במה שאין בו חשש פקפוק מדינא וכמרדכי ר"פ כל הבשר בשם מהר"מ ועי' בכנה"ג ספ"ט הי"ז שתמה עליו, וכבר יישב בשו"ת דברי יוסף סי' מ"ה דאף דרשאי להחמיר משום סייג ופרישות אבל היכי שסובר שהוא מעיקר הדין אסור להחמיר וכשו"ת מהר"ם אלשקר סו"ס מ"ט שמצוה להוציא מלבם שאין זה אסור מעיקרו יעש"ב ועל המדפיסים מוטל להסיר כזאת ממ"ש בקצורים בבאה"ט וחי"א, ולכה"פ להזכיר דברי התשובות בזה ושאין להחמיר בזה יותר ממו"מ דמקילין מדינא אחר חצות, ובמאורי אור בחלק עוד למועד סי' תע"ח דף ל"א ע"א ועישון הטאבאק יש מי שאוסר ביו"ט ואין בו ממש. וכן אוסר בת"צ והן דברים בדויים. ובקיצור של"ה נדפס ממה נפשך אם אינו אוכל נפש נאסור ביו"ט, ולשחוק יחשב מלבד בט"ב בשעת בהכ"נ צריך להחמיר לגמרי מפני היסח אבילות, ושאר היום המוכרח לבריאות הגוף יעשן בצנעא, וכן שמעתי בשם הג"ר משה ראפפ מפפד"מ שהורה כך, אבל דברי השיורי שמנדין אותו, מי נתן רצועה ומקל בידו על דבר שאינו כלום, ואולי במדינתו שישבו בבהכ"נ כל היום כמ"ש בשו"ע לכך החמיר ואיים במקומו בשעת אמירת הקינות, גם במדינתנו החמירו מלפנים בשאיפת הטאבאק ביו"כ ונתבטל זה יותר מארבעים שנה, ומי בקש זאת ממנו והבו דלא להוסיף כי הטפל משכח העיקר מן ההמון שעומדים בט"ב אחר יציאת בהכ"נ כל היום בנעילת הסנדל שאיסור גמור כו' ומחמירים בקל ומקילים בחמור עכ"ל יעש"ב, ועל כי"ב נאמר ולא תוסיף ולא תגרע, כי ריבוי חומרות נוספות שאינם לסייג גורם לגרוע גם במה שמחויב מהדין, ואולי שהחמיר השיורי במקומו בפרהסיא לזלזל באזהרותיו עד"ש מנדין על כבוד הרב, ובפרט כנודע שהשיורי נכשל אז לבטל לגמרי התענית בט"ב שהאמין לשמועת שקר שהגיע הזמן שיהפך לשמחה, וכנודע שמינהו אז ש"ץ שר"י לרב באיזמיר והעביר את הרב ר' אהרן לאפפא שהתנגד אליו וכמובא גם בציצת נובל צבי ועי' בשארית ישראל פרק כ"ד, ולזה החמיר השיורי לשנה הבאה גם בשאר עינויין שאין מחוייבין מהדין להוציא מלבן של צדוקים הנתעים באותו העת. וכן ראה מטעם זה להחמיר לעשן ביום טוב כידוע שהתועב ביטל ג"כ את כל ימי החגים, ולהראות שהיו"ט וגם התענית לא נתבטלו מצא מקום להחמיר גם על עישון הטאבאק שנתחדש מקודם בימים מועטים ולא היו מורגלין כ"כ וכדי שלא לזלזל בקדושת יו"ט ושיתרחקו מהחשד שאין נזהרין מביטול יו"ט, וכן המציא שלא לומר ברכת כהנים בט"ב בשחרית שכתב הכנה"ג משום דכתיב ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם:

ויפה כתב בשו"ת עולת שמואל סי' ע"ט דא"כ אין להתפלל ג"כ דהא כתיב בתריה גם כי תרבו תפלה אינני שומע, וכן תמה על הדגמ"ר משום דט"ב אסור בשאילת שלום ובמנחה בודאי אומרים אותו, וכתב שגם בא"ר שאין מנהגנו כן ואנו אומרים נ"כ וכן נראה להלכה ולמעשה, והיא משנה ערוכה פ"ד דתענית בג' פרקים בשנה הכהנים נושאים כפיהם ד' פעמים ביום ומסקנא דבתענית שיש בו נעילה אין נושאין כפיהם במנחה, ובתענית שאב"נ איכא ג"כ במנחה כו', ותענית שאין בו נעילה הוא ט"ב, וכ"כ הרמב"ם פרק י"ד מתפלה ת"ב וי"ז בתמוז שאין בו נעילה נו"כ במנחה וכ"כ הר"נ, והאיך יהיה מנהג נגד משנה מפורשת, אבל בזמנו ובמקומו במרירות נפשו הנהיג כן, שאינו בדין שהכהנים יברכו את העם קודם אמירת הקינות, ושיקבלו תשובה באותו יום ושיהיו צמים בט"ב שנכשלו אשתקד שלא לענות נפשם בו, ולכן במנחה שכבר נחשב עכ"פ לתענית שעות לא ראה להחמיר יותר ולבטל הברכה ובפרט לאחר שמניחין תפילין ג"כ:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ד

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה