אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן קצא

סימן קצ

תרנ"ג להר"ר זלמן ליפישיץ בבריסק

מה שהביא קושית השאג"א סע"ז ד"ה ובאמת ק"ל על פרש"י פסחים י"ב ע"ב דשלא בשעת ביעורו בשריפה בכל שש דמדאורייתא שרי מלעיל ה' א' דאר"ע מצינו להבערה שהיא אב מלאכה והא יו"ט הוה לאחר זמן איסורו והשבתתו בכל דבר. והעיר מדרש"י ד' ע"ב ד"ה שבעת כו' דרש"י לשיטתו לקמן י"ב ע"ב ד"ה שלא בשעת ביעורו. וכבר מבואר זה ברש"א במקומו בתו' ד"ה וכתיב והא לא צוה הכתוב לשורפו אלא לאחר זמן איסורו. ובלא"ה לרש"י לעיל ד"ה בביטול בעלמא דהשבתה בלב הוה השבתה. וא"כ הוא קודם זמן איסורו וכמש"ש ד"ה מדאורייתא:

ומיהו גם לתו' דתשביתו הבערה היא ולאחר שש. מ"מ לרש"י ניחא בפשטות שמדייק מרומיא דקראי לא ימצא בבתיכם אפילו שעה אחת בתוך השבעה ימים. וע"כ דהחיוב בהשבתה קודם השבעה ימים וכתיב ביום הראשין תשביתו וא"כ הוא נמצא בביתו לאחר הביעור ורק התו' ס"ל דשייך נמי הלשון לא ימצא גם על שעת העסק בביעורו מדאצטריך לקמן לדרשה דאך חלק וע"כ דלאו ממשמעותו יליף. ואף דלרש"י לקמן ה' סע"א דאי לאו אך הו"א יום הראשון בהש"מ כו' דמ"מ לא פקע איסור חמץ עד שנשרף לגמרי. ואף לרש"א דאי אית ליה דביום ממעט לילה א"כ ממעט נמי בהש"מ דיום ראשון. מ"מ ע"כ שהתחיל הביעור קודם בהש"מ בעודנו יום קצת שיהיה מושבת כבר משחשיכה דעל זה לא מצי קאי הלשון ביום הראשון שהוא בע"י. ואולם בירו' ריש ברכות דלר' חזקי' כל הרף עין שבחצי מיל דר' נחמיה ספק הוא לר' יוסי באיזה רגע של בהש"מ הוה אותו הרף עין וע' בספרי זכ"י לעירובין ל"ה ב' משש"ב. וע' בזבים ספ"ה בר"ש וזה תליא אי ספד"א מה"ת לקולא ולגירסת הכ"מ ברמב"ם פ"ט מהט"מ דמודה הרמב"ם דבזדונו כרת ספק אסור מה"ת שהרי העושה מספק חייב אשם תלוי ועשו"ת יד אלי' סמ"ט שהאריך להחזיק בדעה זו וע' בחו"ד סי' ק"י בבית הספק ובספרי זכ"י ליומא ס"ג בדה"ס נ"ו ע"ב.

ובזה נדחה קושית הרשב"א בתו' פסחים ס"ד ה' דלמאי דאיתקיש לשאור של ז' ימים דבכרת ואמאי לא יליף כרת להשבתה דשאור מדאיתקיש לאכילת חמץ ועשו"ת חסד לאברהם חא"ח סל"ג שהאריך. ולפ"ז י"ל דע"כ מוכח דאי חייב כרת על השבתה א"כ בביהש"מ יהי' אסור להשבית מה"ת מספק וא"כ ע"כ דמשכחת להשבית קודם בהש"מ וממילא דמקצתו מותר ולא אצטריך יתורא דאך (וע' בבאר יעקב א"ח סתמ"ה בדה"ס ל' ע"ב ד"ה ובזה י"ל מ"ד ש"מ אין ביעור חמץ אלא שריפה והא ר"ע מיירי אף בתוך זמן איסור ולפרש"י בשעת ביעורו בשעה שביעית יעש"ב) ומיהו לרשב"א לשיטתו גם בלא חיוב כרת סובר דספד"א לחומרא מה"ת וע"כ דלא ס"ל כסברת רש"י דאי לאו אך הוא בהש"מ ואכמ"ל. ומ"ש מעלתו דתו' ס"ל דמצוה אחר האיסור ולכך הוה ניתק לעשה ומשהה ע"מ לבערו אינו עובר. הנה ברש"י לקמן צ"ה סע"א ד"ה לא יראה כו' נראה שגורס ג"כ בגמ' דבל יראה ניתק לעשה. ורק שאינו נוגע לזה דמ"מ גם להתו' במשהה ע"מ לבערו דאינו עובר רק לבסוף ומ"מ קאי באיסור השבתה אפילו שעה אחת כל זמן שלא ביערו. ובישוב סתירת דרש"י פסחים ס"ג במתני' ד"ה חייב כו' בהדי לאו דב"י כבר העירו המפרשים והארכתי במקא"ח. ובעיקר דברי מעלתו בישוב קושית הש"א הנ"ל דרש"י לא כתב דאי לאו אך חלק איכא למימר בה"ש אלא לר"י אבל ר"ע מפרש אף אי לא איתקיש כו' והוה ביו"ט זמן היתר ושעת ביעורו. וזה לא ניתן להאמר דר"ע לא ס"ל כלל האי היקישא וגם אינו מכוון בלשון מימרא דר' יוסי כיון דאינו מחדש על ר"ע רק הדרש דאך חלק דהתיר לשהותו מקצת יום ביעורו מדלא אמר ואיתקיש נמי כו' ואי ביו"ט מי שרי:

ולפי דרכו דר"ע לא סבר היקישא דהשבתה כו'. הי' מקום לומר יותר בפשטות דר"ע דמייתי קרא דאך סובר נמי דלחלק אתיא ולהפר"ח א"ח סתל"א ס"ק א' דלרש"י ע"ב דתרתי שמעינן דמדלא כתיב תבערו שמעינן דביטול נמי מהני. ומלישנא דבתוכם שמעינן דאי בעי לבדוק ולבער החמץ ולא ליבטלי' ש"ד. ולזה אר"ע דע"כ קאי הך דלחלק על י"ד לשרוף קודם זמן איסורו כיון דביו"ט הבערה אסור. נדחה הר"י ערש"י מהא דר"ע ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה דע"כ השבתה היא הבערה דלרש"י לשיטתו דשלא בשעת ביעורו בשריפה כיון דמפיק מחד קרא דתשביתו דביטול מהני דע"כ היינו קודם זמן איסורו. וכן דהר"נ דפי' דתשביתו ואם לא ביטל ישרפנו. וע' בדרכי יוסף ח"ב בראש הס' בחי' לפסחים ד' ע"ב בתו' ד"ה ואימא לרבות:

אמנם עיקר הסברא דחוק מאד דקודם שש דוקא בשריפה אף שלא חל עליו איסה"נ רק משום תשביתו ומ"מ לא מהני פירור וזורה לרוח אף דבביטול לחוד מהני. וע"כ דהא דמהני השבתה בלב היינו לרבנן דלא ילפי מנותר וסגי ג"כ השבתה בכל דבר ולא בעי שריפה. אבל להתו' דשלא בשעת ביעורי אחר שש אבל מקודם השבתתו בכל דבר ולכן גם לר"י מהני מדאורייתא ביטול בעלמא קודם זמן איסורו כיון דגם לר"י הוה אז השבתתו בכל דבר וכנ"ל. ובעיקר קושית הש"א לשיטת רש"י לקמן י"ב דשלא בשעת ביעורו בשריפה היינו דוקא מתחלת שש. ע' בפ"י לפסחים ה' ב' ד"ה ש"מ מדר"ע שהרגיש ג"כ ונדחק. ואולם הומ"ל בפשיטות לפמ"ש בעצמו לקמן ע"ב ד"ה המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה עליו כלי שהקשה לשיטת רש"י לאחר איסורו לכ"ע השבתתו בכל דבר דלרש"י לקמן מ"ו במשנה וביצה כ"ז דכל היכא דעיקר מצותו בשריפה ה"ה דאסור לבערו מן העולם. והכ"נ בחמץ למאי דקיי"ל דילפינן מנותר וא"כ הא דאחשבי' רחמנא לביעורו ואע"ג דלאחר איסורו השבתתו בכל דבר היינו דוקא לבערו ביו"ט וכו'. וכ"כ לעיל ה' ב' ברש"י ד"ה ש"מ בישוב סתירת דרש"י דודאי במידי דעיקר מצותו בשריפה דוקא בעינן שיהיה מושבת לגמרי מן העולם ותו ל"ל דיאכילוהו לכלבים היכי דאי אפשר בשריפה כו'. משא"כ אי ס"ל לר"ע דחמץ אינו בשריפה ולא יליף מנותר ועיקר העשה אלא שלא יעבור בב"י לחוד דהוה כמו שאר איסה"נ דמותר להשליך לים יעש"ב. וא"כ כיון דס"ל לר"י דקודם זמן איסורו הוא בשריפה ממילא אסור ביו"ט גם בשאר ביעורים כיון דבעינן שיהיה מושבת לגמרי מן העולם וכנ"ל. וע' בלשון הזהב למשניות פסחים פ"ב מ"א בדף ד' ע"ג מש"ש. וגם להפ"י לקמן י"ב ע"ב תו' ד"ה אימתי בישוב הירו' לשיטת רש"י דדוקא בתחלת הדין דריצה ללמוד בק"ו מנותר א"כ ודאי עיקר הק"ו היינו לאחר זמן איסורו משבע ואילך. א"כ יפה השיבו לו לא מצא עצים לשרפו יהיה יושב ובטל. משא"כ למה שחזר ודנו דין אחר דיליף חמץ מנותר בבנין אב כיון ששניהם בבל תותירו דל"ש אלא קודם זמן איסורו שלא יבא לידי נותר כמו כן בחמץ שלא יבא לב"י כו' ומסתמא הא דהזהיר להשבית חמץ היינו קודם שיבא ללאו דב"י ואז ודאי עיקר מצותו בשריפה קודם זמן איסורו כדי שיהיה מושבת בזמן איסור וא"כ לא היה סופו להקל שימתין עד תחלת שבע ויבערנו בכל דבר מה"ט דהתורה אמרה תשביתו בכ"ד שאתה יכול להשביתו. והשתא קאמר ר"ע שפיר ומצינו להבערה שהיא אב מלאכה דהא לההו"א דתשביתו הוה ביו"ט ע"כ לא עבר ביו"ט בתחלת הלילה בב"י ושפיר הוה בשריפה קודם שעבר בב"י. וע' בפ"י לקמן כ"ז ב' ד"ה א"ל לא מצא עצים שרמז ג"כ לדבריו לעיל. וע' בשם משמואל לפסחים ד' א' ד"ה והשתא שהאריך לפלפל עפ"ד הפ"י ובלחמי תודה בדה"ס קפ"ג ע"ב לפסחים ה' ד"ה אמר רבא בפלפולו בישוב קוהפ"י ובשו"ת ברית אברהם חא"ח סכ"ט אות ג' ד' ה' שהאריך ג"כ בדרך פלפול בישוב קושיא הנ"ל. ובקו"א מש"א בשם הגר"א אבלי דחמץ לאו שקדמו עשה דמשש עד הלילה אינו עובר בב"י אבל לס"ד דר"ע דתשביתו בראשון ממש והוה לאו הנל"ע וכשמשהה לבערו אינו עובר ולכך מחויב לחזר אחר עצים לשרפו. ומלבד דמרש"י פסחים ד' א' ד"ה בין לר"מ וכן העיר בח"י סתמ"ג מרש"י ב"ק כ"ט ב' ד"ה משש שעות ולמעלה עובר בב"י. ומה שדייק התויו"ט בפת"נ מפרש"י שם ס"ג ד"ה ובמועד מדלא פירש כן ברישא דמתני'. ואינו מוכרח דהא מייתי עלה פלוגתא דר"ש דלדידיה איוי עיבר בלפני זמנו וניחא ליה למינקט נמי פלוגתא דת"ק בהאי בבא בחד גוונא וע"ש במפרשים שפלפלו בישוב דרש"א וערש"א י' ע"ב ד"ה לאחר המועד. אך מפרש"י מנחות ס"ו סע"ב דיבדוק בפסח עצמו ע"כ דס"ל כהתו' דבמשהה ע"מ לבערו אינו עובר וכמ"א סתמ"ו ס"ק ב'. וע' בסוף שו"ת מהר"ם זיסקנד בישוב סתירת דרש"י במנחות למסקנא דשמעתין דר"י לא גזר דלמא אתיא למיכל וע"ש ובמפרשים והגהותי לפסחים י'. ובלא"ה סברת הר"י במשהה ע"מ לבערו רק למ"ד בול"ב דהלאו מיתלי עד שיבטל העשה והתו' לשיט' במכות ט"ו ב' ד"ה מידי דר"מ סובר בול"ב אך לרמב"ם פח"י מסנהדרין ה"ד כמ"ד קיימו ול"ק וע"ש בכ"מ וכש"א סי' פ' וע' בעולת שמואל סו"ס נ"ח משש"ב. ובלא"ה אין מקום לדהר"א אבלי דלס"ד דר"ע הוה לאו הנל"ע כשמשהה ע"מ לבערו דהא לר"ע יומא ל"ו ב' ע"כ דתשביתו מעיקרא משמע ולא הוה לאו הנל"ע וע' בספרי זכ"י בתשובה ליומא פ"ג בדה"ס נ"ז ע"ד ד"ה ומה שחידש בישוב קוהש"א מפסחים ה' ש"מ מדר"ע דל"א מתוך דבפסחים כ"ט קאי לריה"ג דתעזוב השתא משמע וע' בחולין ק"א ע"ב. ובל"ה כתבו בישוב קוהש"א משאר לאו הנל"ע בלאו דגזל ואונס שגירש ע"מ להחזיר וכה"ג שהעשה תיקון הלאו ממלקות וע' לח"מ הל' גזילה פי"ד ה"ו אבל בעשה דתשביתו דחלה מחצות י"ד שעדיין לא עבר הלאו ולכן מותר להשהות החמץ ע"מ לבערו וכתו' ר"ה ד' במלקט לכתחלה לצורך עניים. ולכן מוכיח רבא דל"א מתוך למסקנא דתשביתו חל מחצות וכיון שהיא מצוה עצמית מותר להשהות כדי לבערו. אבל בס"ד לדר"ע הא כיון דהמצוה לא חל אלא מבערב הוה כשאר לאו הנל"ע דאסור לעבור על הלאו כדי לקיים העשה וא"כ איכא צורך שלא יעבור עב"י ועשו"ת עונג יו"ט חא"ח סי' ל' ואכמ"ל:

ומ"ש בדהגר"א דאכילת מצה הוה מצוה כל ז' ימי הפסח דדריש טעמא דקרא דבאכילת מצות ממילא ניכר שמידת הל"ת. ויש ליתן תבלין לדבריו שהתורה אמרה ל"ת חמץ שבעת ימים תאכל מצות דאף שהוא רשות מ"מ כשרוצה לאכול פת אינו רשאי לאכול רק מצות וכיון שבא אכילתו מצד מניעתו מאכילת חמץ ממילא הוה כיושב ולא עבר עבירה כאלו עשה מצוה כמתני' מכות כ"ג ב' שמצד הפעולה באכילת מצה מורה על פעולת הל"ת וכקידושין ל"ט כגון שבא צ"ע לידו וניצל הימנה ול"ד לאכילת עופות וחיות טהורות וסימני טהרה דלא נעשה שינוי בהנאכלין רק מה שהוא בטבע גידולן אבל בכזית של מצה בליל פסח דאכילתו חובה לא חשיב קיום העשה רק כדי שיהא ניכר משמירת הלאו לחוד כיון שמחוייב באכילתו אף שאינו רוצה לאכול פת. גם י"ל דלגבי מצה דשבעת הימים אף שהוא רשות מ"מ כיון דאיתקיש נמי לאכילת חמץ ויש בזה ג"כ חומר הל"ת כיון דאכילת מצה בשבעת הימים בא מצד הל"ת וכירו' פסחים פ"ח ה"א חזרת מצה ופסח לילה הראשון חובה ושאר כל הימים רשות מסייע לר' הילא דמצותן לד"ה חובה את שהוא בב"ת חמץ כו' והא תנינן כל מ"ע שהז"ג חומר היא מ"ע שבאה מכח ל"ת ובק"ע כגון מצה שבאה מהיקש דל"ת חמור ודינו כל"ת ונ"ח בה וע"ש בשיורי קרבן. וע' בזוהר הרקיע מתשב"ץ באזהרות פ"ב בדה"ס ל"ג ב' בענין למנות לאו הבא מכלל עשה מהלאוין ומ"ש דמ"מ א"צ לברך על אכילתו כמו בברכת שחיטה דהוה תיקון הלאו לריצב"א. ואין זה מכוון דתיקון הלאו במצה בשעת עשיית ואפיית המצה וכן בשחיטה דלא חשיב התיקון ע"י האכילה והרי לא נאמר ועשיית המצות רק תאכלו מצות ול"ד לשחיטה דלתו' ביצה כ"ה וחולין ל"ז דוזבחת הוא עשה וכרמב"ם ריש הל' שחיטה ובמנין מ"ע קמ"ו. והיינו מדל"כ ואכלת מזביחת בקרך וצאנך דמשמע דאינו מצווה על זביחתו רק שצריך להכשירו שיהא רשאי לאכול וע"ש בראב"ד וכ"מ. וע' בש"ך יו"ד סכ"ח ס"ק ו' ותשב"ץ ח"א ענין ק"מ במה שלא מנה בעל הלכות השחיטה בכלל המצות מילמדנו פ' שלח שלא מנה בבהמה אלא מתנות ועשו"ת אורין תליתאי סע"ג וע' בתשובה מאהבה ריש ח"ג שדחה בזה קוהס"ז בפתיחה ליו"ד והעיר מרא"ש פ"ק דכתובות בברכת אירוסין ונשואין וע' ביד אברהם בהגהותיו ליו"ד. והיינו מדל"כ ואכלת מזבחיך וכנ"ל ובמצות אינו רק רשות דלא חשיב בהך ציווי שלא בא רק להורות היתר אכילת פת כשיהי' בלא חמץ ובירו' פסחים פ"ק ה"ד וסנהדרין פ"ה ה"ג וע' בירי' קידושין פ"ק ה"ז ר' יהודה אית לי' עשה ול"ת על אכילתו שבעת ימים תאכל מצות ולא חמץ כל ל"ת שמכח עשה ל"ת על אכילתו לא תאכל עליו חמץ עשה על ביעורו דתשביתו שאור ל"ת על ביעורו שבעת הימים שאור לא ימצא בבתיכם. ופשוט דהך ל"ת מכח עשה קאי נמי על שבעת הימים שהם רשות מ"מ חשיב ל"ת הבא נמי מכללא דשבעת ימים תאכל מצות שהיא נמי בעשה ואף דלא חשיב ממש לעשה שאין האכילה בדרך ציווי רק להורות היתר אכילת פת בפסח וכחולין ס"ו ב' ממשמע שנאמר אכול את שיש לו סנפיר וקשקשת שומע אני אל תאכל את שאין לו. וע' מ"מ ולח"מ רפ"א דמא"ס. וירו' בכורים פ"ב ליתן עשה ול"ת על הטמאים דאלו לא כתוב עשה הוא הא כל ל"ת שבא מכח עשה עשה הוא. וע"ש פ"ק ולד בוגרת כשר שהוא בל"ת שבא מכח אשה בבתוליה יקח ודכוותה כ"א בתולה מעמיו יקח אשה ולא מן גיורת כל ל"ת שבא מכח עשה עשה הוא. וע' רש"י ביצה כ"א ע"א ד"ה ואדם יוצא כו':

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה