זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קצ
תרל"ד להרב מסערהייא ר' אלכסנדר זיסקנד מיימן
א ע"ד מכתבו מיום ד' תצא שהעיר בחקירת הצל"ח לפסחים [מ"ד א' תו' ד"ה לענין חמץ] באכילת ח"ש בסוף יום ז' של פסח דלא מיתסר משום ח"ש. ובנוב"י מ"ת חא"ח סנ"ג מחלק בין חמץ לנזיר דאף ביום ל' חזי לאצטרופי אם יאמר תיכף הריני עוד נזיר. ומפקפק על זה שאם היה אופן שלא יהיה חזי לאצטרופי הו"ל לומר כי פליגי היכי דחזי לאצטרופי. והרי אמרו כיון דחזי לאצטרופי היינו שאם היה בולע ברגע זה עצמו ח"ש. ולדבריו היה לו להקשות יותר להירו' רפ"ו דתרומות מודה רשב"ל באיסור הנאה ובעתיד להשלים וביו"כ. ואף דלענין יו"כ לא קיי"ל כהירו' מ"מ באיסה"נ ועתיד להשלים מוכח ג"כ מכ"מ בש"ס ופוסקים דקיי"ל הכי. וגם הצל"ח עצמו מתלק ברפ"ב דפסחים כה"ג באיסורי בהנאה (וע"ל סי' קפ"ב משש"ב). ומ"מ לא נקיט בש"ס דילן דבאיסה"נ ובעתיד להשלים לא פליג. ויותר תיקשי על הירושלמי דלא חשיב ג"כ דמודה ר"ל בדלא חזי לאצטרופי שמוכח להדיא דלא ס"ל לחלק בהכי. וע' במנחת חינוך מצוה שע"ב בסופו שהניח דהצל"ח בצ"ע דאף דכלה כל זמן הנזירות חזי לאצטרופי דהיתה תלוי בעת שנזרק אחד מן הדמים. כיון דאינו תלוי בזמן כו'. ובאבני מלואים ח"ב בשו"ת סי' י"ד ד"ה עוד אפ"ל דכיון דח"ש אינו אסור אלא משום דחזי לאצטרופי א"כ זה שנשבע שלא יאכל ככר זה ולא נשאר ממנו רק חצי זית תו ל"ל צירוף לאותו ח"ש. אלא דלבי מהסס בזה דא"כ ביוה"כ סוף היום היכא דליכא שהות אלא לפחות מכשיעור יהיה מותר מה"ת דתו לא חזי לאצטרופי עכ"ל. ולא ראה דהנוב"י שרוצה לחדש כן לדינא (שוב נדפס ס' חסדי יהונתן וראיתי בח"א לפסחים מ"ג ב' שכוון ג"כ לחקירה זו ובישוב דהרמב"ם]. וכבר העליתי בישוב דהרמב"ם בפשיטות דנקט לאסור ח"ש חמץ בפסח מקרא דלא יאכל. דממילא יש לאסור לכ"ע גם לר"ל להירו' רפ"ו דתרומות דמודה ר"ל באיסה"נ דח"ש אסור מה"ת והארכתי בתשובה (ע"ל סי' קפ"ב). וע' בעטרת צבי מהרצה"ח במאמר דברי משה ח"ב דף ט"ו ע"א בהגה משש"ב דגם ר"ל מודה דח"ש אסור מה"ת היכא דיכול להצטרף בתוך שיעור כזית בכדי אכ"פ אולם אם אכל בסוף יו"כ פסח היכי דלא חזי להצטרף שוב מותר לר"ל דא"א להשלים ולר"י גם בכה"ג אסור שיכול להצטרף אז בשעת אכילת ח"ש ע' פמ"ג יו"ד סי' ס"ב באריכות וכו'. ובבנין עולם חיו"ד סי' ס"ג שהאוכל יוה"כ סמוך לחשיכה והשלים אחר שחשיכה שהאיסור חל למפרע ודלא כנוב"י שגם אם לא השלים לשחשיכה עבר עב"י דלעולם חזי לאצטרופי. ולא זכר מהירו' רפ"ו דתרומות מודה רשב"ל בעתיד להשלים. וע"ש עוד בסי' נ"ד דף קכ"א ע"ד בהג"ה שדחה ג"כ דהנוב"י הנ"ל. ובעטרת צבי מהרצ"ה חיות מאמר דרכי משה בח"ב דף ט"ו ע"א בהערה דאי נימא הפירוש דחזי לאצטרופי עדיין בשיעור אכילת פרס א"כ באיסור התלוי בזמן היכי שלא נשאר שיעור מן היום לצרף שוב אינו אסור מה"ת. משא"כ אם הפירוש חזי לאצטרופי בשעה שאכל ח"ש ראוי לאכול שיעור שלם ולצרף עוד א"כ אף בכה"ג ח"ש אסור מה"ת וע' בפמ"ג יו"ד סי' ס"ב. אך להירו' מודה ר"ל בעתיד להשלים וא"כ יכול להצטרף בתוך שיעור כזית בכדי אכ"פ אולם באכל בסוף היכי דלא חזי להצטרף מותר לר"ל דאי אפשר להשלים ולר"י גם בכה"ג אסור שהיה יכול להצטרף בשעת אכילת ח"ש אבל באיסור שאינו תלוי בזמן גם לר"ל ח"ש אסור מה"ת. ובפי' הגדת מעשה נסים בשם גדול א' דהיכי דאי אפשר לאכול כזית שלם מברך על ח"ש ונתוכח עמו בזה. ועשו"ת חסד לאברהם חא"ח סמ"ט שהאריך דבדבר דל"ש חזי לאצטרופי מ"מ גם בח"ש הוה מקצת אכילה. ובשו"מ תליתאה ח"ג סי' קכ"ט דלהניי"י יהיה ח"ש דבל יראה חמור מאכילה דברואה יוכל לראות ברגע אחת מבעו"י. ומיושב בזה קושית השואל משבועות כ"ג תו' ד"ה בהיתירא משתבע דהא ח"ש אסור מה"ת והרי משכחת כשאכל בסוף ימי נזירותו ולפ"ז י"ל להח"צ ספ"ב דח"ש אסור מטעם ב"י כיון דאסור לשורפו ביו"ט וגם משהה חמץ כדי לבער ול"ש ביום אחרון כמ"א סתמ"ו ולפ"ז באכילה לא עבר בח"ש אבל בנזיר שייך אחשביה אף בסוף ימי נזירות. ובדחיית דהנוב"י דמשכחת חזי לאצטרופי כשמקבל עליו עוד נזירות. ותמוה משבועות כ"ד ב' אם אמר הריני נזיר שתים מביא קרבן על כל נזירות וכן פוסק הרמב"ם פ"ב מנזירות ה"ו. והשיגו ג"כ בתנא תוספאה לקדשים בראש הס' בהשמטה למעילה בהג"ה ובהגהות מרדכי בהשמטות לאות נ' דף כ"ח סע"ב. ועשו"ת כתב סופר חא"ח סו"ס קי"ד דהא דחזי לאצטרופי רק בח"ש שיש בו איסור מלקות אבל בתוספת דלעולם לא יבא לידי חיוב אין נפ"מ בין ח"ש לשיעור שלם. ובקהלת יעקב סוף פסחים בחידושי הרמב"ם האריך דכיון דמשמעות לא יאכל אף להנאה ולא שייך צירוף בזה ש"מ אף לפחות מכשיעור וכדהרמב"ם. ובשלמי נדבה לפסחים מ"ו ד"ה וי"ל קוהת"ו וד"ה לחה"פ נאכל לי"א בישוב קוהת"ו הא י"א יוה"כ הוא עפ"ד הצל"ח דיוכלו לאכול כ"א בסוף היום כזית דרק מדרבנן ואין שבות במקדש (וע"ל סי' קכ"ד) וע' בכתב סופר חא"ח סי' קט"ו משש"ב:
ולענין עיקר קושית מעלתו דאיך אפשר לצייר שלא יהיה חזי לאצטרופי לידע בבירור כשבולע הח"ש הראשון שהוא הרגע האחרון מהיום ושהרגע הבא אחריו הוא בודאי מהלילה ולצמצם באכילת ח"ש בסוף היום והא כל משך האכילה שהוא הבליעה אינו רק כהרף עין. הנה זה רק מספק דלא ידעינן אי ראוי לאצטרופי דהוה התראת ספק ותליא במה שפלפל בנוב"י מה"ת חאה"ע סע"ד ד"ה ומה שתמהתם אי פלוגתא דה"ס הוה רק לענין מלקות ופוסק הרמב"ם דשמה התראה אבל לא למיתה ועשו"ת רע"א סו"ס ק"ז ד"ה יפה השיב והארכתי במקא"ח בתשובה וע' בירושלמי ריש ברכות דלר' חזקי' כל ה"ע שבחצי מיל דר"נ ספק הוא לר' יוסי וע' בספרי זכ"י לעירובין ל"ה ב' משש"ב. וע' בנוב"י תנינא חא"ח סו"ס נ"ג דמבע"ל טובא אם בירר כחצי גרוגרת בשבת זה במזיד ושוב בירר בשבת הבא אם לא מצטרפי לסקילה אם קיבל התראה בכל פעם למ"ד ה"ס שמיה התראה וכו'. ואפי' אי לש"ה מ"מ חיוב סקילה יש וכן חיוב כרת במזיד בלא התראה. וע' תו' שבועות כ"א ע"ב ד"ה כר"ש ס"ל ותוי"ש יומא ע"ד א' דקרא דכל חלב לא מיירי אלא באיסור בעלמא וע' ר"נ נדרים ס"ח א' ד"ה ואי אמרת ובנודע בשערים תנינא חיו"ד סי' י"ז בדה"ס י"ז סע"ב ד"ה ולע"ע נחזור כו' בישוב קוהת"ו. ובמ"ש הרמב"ם בסוף דבריו שחיוב כרת או קרבן על שיעור אכילה בכזית. וע"ז שייך שפיר הלימוד מקרא דלא יאכל חמץ והרי במו"ש וביו"ט אחרון הוה אתחזק איסורא וכמו שהעלו בדהרמב"ם דהיכי דאתחזק חיובא גם לרמב"ם ספק מה"ת לחומרא וע' בפמ"ג באש"א ר"ס תקס"ב דכיון דאפוקי יומא הוה בחזקת חיוב לכן מספיקא לא פקעה קדושה והארכתי בתשובה:
וגם מה שהקשה על התו' דיומא דלא קאמר מטעמא דכל חלב והרי י"ל דהא גופא אשמעינן טעמא דקרא דלא נימא דגם בלא חזי לאצטרופי אסור אלא דאי מקרא הו"א דגזה"כ לאסור אף ביום ז' של פסח בדליכא חזי לאצטרופי ולהכי אשמעינן ר"י טעמא דקרא. וליתא דקרא סתמא קאמר דח"ש אסור והא לא קיי"ל כר"ש דדריש טעמא דקרא היכא דאיכא נפ"מ לדינא ואיך נימא דאשמעינן ר"י דהיכא דלא חזי לאצטרופי מותר. ובשו"ת מנחת עני סי' ו' הרגיש ג"כ בדהת"ו דממילא בז' ש"פ בהש"מ דליכא שהות לאצטרופי ממילא אמרינן דלא מהאי סברא אתינן עלה רק מגזה"כ והאריך לפלפל בדהרמב"ם שתמה הכ"מ דת"ל משום רבויא דכל חלב ואדרבא כל אכילה שבתורה הוא בכזית ופלפל דמשום חזי לאצטרופי לא מסתבר להעניש וכל אצטריך לאזהרה יעש"ב. ובשו"ת חסד לאברהם חיו"ד סי' פ"ה דודאי בחמץ בפסח משכחת בדליכא חזי לאצטרופי כגון באוכל ח"ש סוף יום א' ש"פ אלא דמ"מ תיקשי לרמב"ם דל"ל קרא דלא יאכל הא אף בלא חזי לאצטרופי יש ללמוד מכל חלב לאסור דלא דרשינן טעמא דקרא להקל ולזה יתכן תירוץ רלב"ח משום דחמץ יש היתר לאיסורו אלא דבאנו לאסור משום טעמא דקרא דחזי לאצטרופי וא"כ בלא חזי לאצטרופי אין לחייבו לא מקרא ולא מטעמו ולכן בעי קרא בחמץ לאסור ח"ש אבל בכל איסורין דאין דומין לחלב כל ששייך בהו טעמא דחזי לאצטרופי שפיר אסור ח"ש מטעמא דקרא כו' וכן למ"ד דדריש טעמא דקרא אף לקולא יש להתיר ח"ש אף באיסור הדומה לחלב כל דל"ש טעמא דחזי לאצטרופי. ובמכתב לחזקי' יומא ע"ד א' בתו' ד"ה כיין נשאל ג"כ מזה עהנוב"י וכתב דלק"מ דאכתי מנ"ל לר"י טעמא דחזי לאצטרופי כי היכי דניזול לקולא דשרי היכא דליכא חזי לאצטרופי ואימא דגזה"כ הוא מדקתני בברייתא טעמא מדכתיב כל. (וע' בבנין שלמה על חא"ח סמ"א מ"ש על סברת הנוב"י ומ"ש מח"ש בגזל ע"ל סי' קפ"ב מהאחרונים) ומ"מ אם באנו להמציא מציאות בדרך רחוקה בישוב דהרמב"ם דח"ש אסור בחמץ משום דכתיב לא יאכל י"ל ג"כ דהנפ"מ היכי דלא משכחת חזי לאצטרופי בנשבע קוה"פ שלא יאכל חמץ וכשיגיע פסח אין איסור חמץ חל על השבועה וכמ"ש בעמק הברכה על ברכות בדה"ס ט"ז ע"ב בסוגיא דחביצה בד"ה ובזה אמרתי כו'. דאף דמשכחת בח"ש דנשבע בפירוש על שיעור שלם ובחמץ ח"ש אסור מה"ת מ"מ בכה"ג לא שייך חזי לאצטרופי דאם יצטרף שוב אין איסור חע"א. רק דלהרמב"ם איסור הנאה הוה איסור מוסיף יעש"ב בסתירה זו. ומיישב ג"כ קוהת"ו בפסחים כ"ג א' דפריך לחזקי' הרי חמץ בפסח דכתיב לא יאכל ומ"מ מותר בהנאה לריה"ג ש"ה דכתיב לך ותמהו דלא לכתוב לא יאכל ולא בעי לך. ולפ"ז י"ל דהא לריה"ג דחמץ בפסח מותר בהנאה שוב לא הוה איסור מוסיף ולכן אצטריך לא יאכל ואכמ"ל. וע' בישועות יעקב א"ח סתמ"ב סוס"ק ח' ובשו"מ תליתאה ח"ג סי' י"ג בדה"ס ח' ע"ג מ"ש בישוב דהרמב"ם ובשו"ת יהודה יעלה ח"ב סי' פ"ה וברכת ראש לנזיר ר"ד ל"ז ע"א וע"ש בסוה"ד כגון דנפישי חולין יעש"ב:
ב ומה שפלפל מעלתו בדהנוב"י מ"ת חאה"ע סי' ס"ז שנשאל עהמל"מ פ"ד מאישות סוף הי"ט במקדש באתרוג ששוה פרוטה בשביל מצותו. דמהרמב"ם פ"ד מממרים מוכח דהשיווי מחמת המצוה אינו מחשיבו לש"פ דאל"כ מצינו גם בלולב שיבא לידי זדונו כרת. ודחאו דהרמב"ם מיירי באופן דלית בו נפקותא לקידושי אשה כגון שיש בו ש"פ גם הוא נאכל למצוה. וכתב מעלתו דמה מועיל כיון דמ"מ אפשר שיש שום אופן במקום או בזמן אחר שלא יהיה בו ש"פ אם הוא פסול דמ"מ יבא לידי דבר שזדונו כרת עכ"ד:
הנה זה תליא בהא דשמואל בקידושין י"ב בקידשה בתמרה דמקודשת מספק שמא ש"פ במדי. ואף דאם נבעלה לאחר איכא חיוב מיתה מ"מ הא בעינן שיורה להתיר בדבר שזדונו בכרת לכתחלה. ורק דהרמב"ם לשיטתו דאין חוששין שמא ש"פ רק בדבר המתקיים ודלא כרא"ש. וגם להמל"מ פ"ז מאישות דבשליח לא מהני קידושי ספק. וע"ע בשו"מ תנינא ח"א ספ"ז ד"ה ומדי דברי שטרח ג"כ לדחות דהנוב"י. (והארכתי בהגהותי לרמב"ם פ"ד מאישות הי"ט ולסנהדרין פ"ז א' משש"ב בקושית התו'). וע' באה"ח הלכות ציצית סי' י"ג בא"י סוס"ק א' שהעיר ג"כ בנפ"מ זו שיסבור ע"י גלגול חיוב כרת לענין קידושין. וכבר קדמהו בזה הנוב"י הנ"ל וברוב דבריו כבר קדמוהו האחרונים ואכמ"ל. וע' בישועות יעקב עא"ח סת"ס ס"ק ג' מ"ש בחקירה זו ובשו"ת בשמים ראש החדש סמ"ג. ומ"ש מעלתו על הסברא שהשיווי כסף של המצוה לא יהיה נחשב לכלום לגבי קידושי אשה. והא מ"מ הקונה שיווי מצוה נותן כסף הרבה בעבורו ואם אינו שוה למצוה המעות גזל ביד המוכר ואם קידש בהן אשה אינה מקודשת. וכן לענין לצאת י"ח אם אמרה האשה תן לולב לפלוני במתנה עד שיצא י"ח ואתקדש אני לך ואם נחלקו אם היתה המתנה כדין ולא יצא י"ח אינה מקודשת וכה"ג:
יעיין בנוב"י מה"ת חאה"ע סו"ס קכ"א במ"ש ביד המלך פ"א מאישות שהעמיס בכונת הרמב"ם דבהנאת המצוה גופא בכל ענין אינה מקודשת ומשום מנוות ללהנ"נ ורק מצד שאם יהיה המצוה כשירה אזי יתן אדם אחר פרוטה עבור קיום המצוה שאין נוגע מחלוקת הקידושין למחלוקת של גוף עצם המצוה. וגם דהוה כמו שנחלקו על שומת חפץ אם ש"פ אף דיכול לצאת ג"כ מחלוקת לענין קידושין יעש"ב ובסי' קכ"ב ובאבני מלואים בשו"ת סכ"א בתו' ע"ג ס"ב א'. ומה שהאריך לתמוה עהרמב"ם דהא בחטאת יחיד וחטאת הקהל אין החיוב אלא בדבר שזדונו כרת בעצמו כהוריות ד' א' וא"כ בהוראת זקן דלר"מ יליף בג"ש דבר דבר כסנהדרין פ"ז א' איך יהיה הלמד חמור מן המלמד בלא ראיה מהכתוב שיתחייב גם על דבר שמביא לידי מה שזדונו כרת:
הנה מפשטות הסוגיא שם פ"ח א' תרגמא ליה להא מתני' אליבא דר"י דיליף לענין עיבור שנה משמע דכיון שהמרה בדבר שבא לידי חיוב כרת מתחייב בתחלתו אף שלא בא עדיין לידי חיוב כרת. וכן משמע מלשון המתני' לקמן דסתם ומשמרין אותו עד הרגל. ומשמע דמשכחת חיוב מיתה מיד בכל הוראותיו אף קודם שהגיע הרגל וכנ"ל. ואין לדקדק מלשון הש"ס שם פ"ח ב' התינח היכי דאורי בחלב ודם דמעיקרא לאו בר קטלא כו'. די"ל דנקט לרווחא דמלתא דאף בהני דחייבי כריתות דמשכחת חיובן מיד מ"מ לא הוה בר קטלא. ומכש"כ בהני שהחיוב משום שיבא אח"כ לידי חיוב דלא שייך בכה"ג לגביה בר קטלא. ואין מהצורך לבוא בפלפולים למותר מה שכל האחרונים הבינו כן בפשטות הסוגיא: