אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן קפז

סימן קפו

ג' ראה בברכ"ת לפ"ק להר"ר שמואל משה שפירא וכעת הרב דקורשאן

הנני להשיבו על סדר מכתבו אשר העברתי עיני על דבריו להפיק בקשתו והפצרת אחיו הרב דטרי' ואם כי נגד רצוני להשיב בפלפולא בעלמא הבלתי נוגע למעשה:

א מה שעמד בצ"ע על התו' זבחים ט"ז ב' ד"ה שם טומאה וא"ת מה להנך שכן פסולין בפרה בע"מ וזר וטמא. מהספרי (שהובא בס' זכ"י לפסחים ס"ו ב') דל"צ קרא דפסח דוחה טומאה והא ילפינן בק"ו מפ"א שאינה דוחה שבת וטומאה כו' פ"ש יוכיח:

ולא הוצרך בזה להתו' שהרי מקרא מלא ולקח איש טהור וביומא מ"ג א' להכשיר האשה ופרש"י דאי למעוטי טמא פשיטא דחטאת קריא רחמנא. והוא מלא בכל הש"ס דטבו"י כשר בפרה. ובזרע אברהם בספרי בהעלותך סי' ס"ה דכוונתו דאמר הכא שדוחה טומאה ולא אשכחן אלא במה שהותר טבו"י כרפ"ק דיומא שהיו מטמאין הכהן השורף את הפרה להוציא מלבן של צדוקים. ומזה ראיה לרמב"ם פ"א מפרה הי"ד שמה שהיו מטמאין היינו בטומאות שמטמאין טומאת ערב דהוה טומאה דאורייתא ומטבילין מיד ומ"מ כשר בפרה ושפיר דבעי בספרי למילף מינה לפסח בק"ו. וע' במשנת דר"ע סנהדרין י"ב תו' ד"ה מכדי שהאריך לפלפל:

ומ"ש בקושית השאג"א סי' ס"ה על התו' פסחים ס"ט א' ד"ה שוחטין לרשב"א ואכתי תיקשי על אותם הטמאים לנפש אדם מאי שאלו למשה וא"ל עמדו ואשמעה והא למ"ד שו"ז ע"פ שלהן היה דבז' היו יכולים לעשות פסח גם ביום ההוא ע"י שלוחם והם לא ידעו כלל מדין פ"ש דהאי פרשה נאמרה אח"כ על שאלתם והיל"ל אל תעשו פסח ותו לא. ויעיין בדורש לציון סוף דרוש ה' ד"ה ולפ"ז מתורץ קושית הלח"מ ובמנחת עני על מסכתות הש"ס אות ט"ו שהאריכו ליישב בדרך פלפול. ובספרי זכ"י לפסחים צ"ג א' ד"ה ובראש שהבאתי בשם חותני שמקודם שידע מ"ר מפ"ש עלה על דעתו דאפשר שידחה עשה דפסח דואכלו דמעכב לל"ת דטומאה כיון דעדיין לא ידע דאיש נדחה לפ"ש. והאריך לבאר בזה הסוגיא פ"ב דזבחים דט"מ משלח קרבנותיו לזקני דרום:

ומלבד דלרשב"א שבת פ"ב לגבי מדליקין בשמן שריפה דהא אפשר להמתין למחר וכן בכיסוי הדם ובבנין בהמ"ק ושריפת בת כהן והוכיח דכל שאינו יכול לקיים המצוה לא מיקרי אפשר לקיים שניהם והובא גם בשמ"ק ביצה ח' ב' וע"ש בפ"י ח' ב' ד"ה ודאי כי קא עביד כתישה שלא זכר מהרשב"א. וע' בשעה"מ פ"ט מטו"מ ד"ה ולענ"ד וע"ש בדה"ס נ"ג ע"ג בדפוס ברין ובשו"מ תנינא ח"ד סכ"ד דף ט' ע"א ובספרי זכ"י יבמות ה' ב' ד"ה וכ"ת ובעונג יו"ט חאה"ע סי' קע"ג דף רנ"ז ע"ד ד"ה והא ובפר"י פסחים נ"ט א' בדה"ס ר"ד מ"ד ממ"ש הבאר אברהם בתו' שבת קל"ג ובראש המזבח לזבחים ל"ג ב'. ובלאו הכי תירוצו תמוה דהא עדיין לא היה הלימוד דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית דכתיב במשנה תורה ומצד הסברא אי לאו קרא לא דחי לל"ת דחמיר כיבמות ז' א' וע"ש בתו' ד"ה טעמא. ורק דלתו' יבמות ה' ב' סוה"ד כולה. דלמ"ד נו"נ קרבין ביו"ט יש למילף מנותר דעשה דוחה ל"ת. וא"כ בפסח הוה ידעינן מפרשה בא שכבר נאמר והנותר כו' דעשה דוחה ל"ת. ורק יש לפקפק קצת דסברת התו' למ"ד דשוחטין וזורקין על טמא ולר"א דזורקין ס"ל בנזיר מ"ב א' דעשה דוחה ל"ת מכלאים בציצית. ולר"ע לקמן צ"ג א' דאין שו"ז על טמא שרץ ס"ל בשבת קי"ד א' דנו"נ אין קרבין ביו"ט. ובתו' פסחים ה' סע"א כיון דמתחלת הבערה אינו יכול ליהנות כו' וע"כ דר"ע לשיטתו דאין קרבין ביו"ט ור' ישמעאל שם לשיטתו דקרבין ביו"ט. וע' בנצח ישראל לזבחים צ"ז ברקיק שנגע ברקיק דליתי עשה ולידחי ל"ת דלתו' עירובין ק' ע"א דע"י פשיעה אין עשה דול"ת. (וע' בשעה"מ הלכות נדרים ונוב"י תנינא חאה"ע סי' קמ"א וחמדת שלמה חא"ח סט"ו ודברי שאול בדרוש לשה"ג תרי"ז דף ט"ו ע"ד ד"ה והנה ובשאר כמה מפרשים שהאריכו לפלפל בישובו). והא בפסחים מ"ה מוקמינן הא דרקיק לר"ע דלדידי' אין נו"נ קרבין דיו"ט שפיר ילפינן מנותר שבא ע"י פשיעה. וכה"ג העיר במעין גנים לפסחים צ"ג בדה"ס נ"ד ע"ב. וע' למהרי"ט אלגזי בהלכות חלה אות ג' ובשי למורא בכורות י"ב ע"ב ד"ה לאכלה ולא לשריפה וע' בדו"ח מרע"א לכתובות מ' ע"א ובנפש חיה בקונטרס הסוגיות דיני עשה דוחה ל"ת סי' ט' י' כ'. (שוב בא לידי שו"מ תנינא וראיתי בח"ד סי' קמ"ט במ"ש דבפסח מצרים לא היה כלל המדה דעשה דוחה ל"ת וכשקבלו תורה נאמרה להם. ומה שרמז מהיבין שמועה ע"ש כלל רכ"ב וע' בספרי זכ"י ליבמות ז' א' וע"ל סי' ס"ו אות ב' משש"ב. ותמהני שלא העיר השו"מ משום דהלימוד דעשה דול"ת מכלאים בציצית נאמר לאח"כ וא"כ לתו' יבמות ה' ב' למ"ד דיליף מנותר והרי כבר כתוב בפרשה בא והוה ידעינן דעשה דוחה ל"ת גם בפסח מצרים]:

ובלא"ה לתו' פסחים פ"ה א' וזבחים צ"ז ב' אמאי אצטריך ועצם לא תשברו בעצמות שיש בהם מות דלא לידחי עשה דפסח והא לא הוה בעידנא וע' במל"מ רפ"י מק"פ שתמה על תירוץ הפסקי תו' דזבחים וע"ש באו"ח וסו"ס ים התלמוד בתשובת הר"מ בנעט שבשו"ת מפה"י ד"ה עוד ראיתי. וע"כ כיון דעשה דפסח בכרת לא בעי בעידנא ע' בתו' פסחים נ"ט א' ד"ה אתי עשה. והרי בפ"ש כתיב כרת אם לא עשה. וניחא ג"כ קוהמ"פ בתו' ו' ב' ד"ה ומזהיר עפ"ש והא נפ"מ אף בפ"ר לענין שבירת עצם שיש בהם מוח ולפ"ז ניחא וע"ש באמ"צ משש"ב. וי"ל עוד דבפסחים ע"ו א' מועדו אפילו בשבת ובטומאה. והרי התו' תירצו עוד דאצטריך איש נדחה כו' וזה למאן דלא דריש משמעות במועדו ע"ש ס"ו ב' וברש"י. וא"כ תירוץ קמא למאן דדריש מועדו דמרבה שבת וטומאה וכפרש"י שם ותו' ר"פ א"ד. וא"כ מזה מוכח דעשה דוחה ל"ת. רק דביבמות ה' ב' דחי מה לפסח שכן כרת אבל לענין הפסח בעצמו כבר ידעינן דפסח עשה דוחה ל"ת. אולם עדיין יקשה לסברתו בישוב קושית הש"א דלטעם עשה דוחה ל"ת ידחה בפ"ש ובפסחים צ"ה ב' דפ"ש אינו דוחה טומאה ואכמ"ל:

ב ומ"ש מעלתו ליישב קושית השאג"א ע"פ הספרי למילף ק"ו דצבור עבדי מפרה שאינו דוחה שבת פסח שדוחה שבת אינו דין שידחה הטומאה והשיב דפ"ש יוכיח שדוחה שבת ואינו דוחה טומאה. וא"כ י"ל דידעו למילף מפ"א כיון דלא ידעו מפ"ש. ודחה בעצמו דזה היה ספיקו של מ"ר לבלתי הקריב. וכבר העלו המפרשים דמשה היה מסופק אם יש חילוק בין רבים ליחיד והם לא ידעו לחלק וכיון שלא שמעו עדיין דין פ"ש וא"כ ברבים יש ללמוד בק"ו מפרה וא"ל השי"ת דין פ"ש וממילא אין כאן שום ק"ו. ומיושב קושית ריטב"א לסוכה כ"ה וכי לא ידעו דטמא אסור בקדשים וע' ביבין שמועה עה"ת פרשה בהעלותך מחודש של"ו. וע' בזרע אהרן על הספרי פרשה בהעלותך סי' ס"ח דאי ממשמעות דמועדו אפילו יחיד דוחה הטומאה ואי מג"ש דוקא גבי קרבן צבור דומיא דתמיד וזה ששאלו למה נגרע לבלתי הקריב במועדו בתוך בני ישראל דהיינו בצבור דדוחה טומאה. גם מה שתירץ דמק"ו לא ידעינן רק שבת או טומאה לחוד ולזה מייתי מאיש דאין צבור נדחין גם מפני טומאה ושבת בהדדי כיון דאותו ע"פ חל בשבת ואפ"ה רק איש נדחה:

ואמנם למאי דמסיק רבא בזבחים ל"ב א' טומאה דחויה היא מה לי תרי דחיות. וע' בנזיר מ"ח ב' כיון דשרי רחמנא חד לאו כו' והארכתי שם בהגהותי וע"ש לעיל מ"א ב' סוד"ה ואי. וע' רש"י פסחים ס"ט במתני' ד"ה ובזמן שבא בשבת במרובה ובטומאה ובתויו"ט ובספרי זכ"י וע' בזכרון יעקב פרשה בהעלותך על קושית התו' ריש פרקין ובאו"ח ד,ה ומה שחיטה כו' ועי"ל כו' דאצטריך דקרא דבמועדו דאפילו שבת וטומאה תרוייהו לא דחי יעש"ב ובד"ה ובזמן שבא בשבת כו' ואכמ"ל:

ג ומה שהעיר מעלתו ע"ד הצ"ק בתו' מנחות נ' סע"ב דכוונתם דמחד קרא לא ילפינן רק טומאה דהותרה בצבור אבל שבת דחויה היא לא ילפינן. והא ביומא מ"ו ב' אפילו מאן דסובר טומאה דחויה מ"מ שבת הותרה והולל"מ להיפך דמחד קרא הוה מרבינן שבת לחוד:

יעיין בכ"מ רפ"ב דשבת וב"י סשכ"ח מהרשב"א דהא דשבת דחויה תליא בפלוגתא דטומאה וכבר דשו רבים מהא דיומא מ"ו וע' תשב"ץ ח"ג סו"ס ל"ו שהוכיח ג"כ מזה דשבת הותרה. וביבמות ה' ב' דבעי לאתויי מפסח תמיד ומילה דעשה דוחה ל"ת וע"ש בספרי זכ"י ד"ה והנה ביומא משש"ב ובכמה אחרונים שהאריכו בישוב זה וע"ש בהגהותי ליומא ואכמ"ל. וע' באו"ח לפסחים ס"ו שהקשה ג"כ עהצ"ק מלקמן ע"ז דליכא תנא דס"ל טומאה הותרה בצבור כ"א ר"י והא איכא נמי ר' דדריש ממשמעות דבמועדו א"כ נמי הכי ס"ל דאל"כ איש למה לי כו' וכן בשארי קרבנות צבור דלא כתיב בהו רק חד במועדו נימא דקאי על טומאה לחוד. ושם ע"ב תו' ד"ה אלא וע"ז ב' ד"ה סברוהו מתו' יומא ו' ב' דאף למ"ד טומאה הותרה בפסח דחויה שאינו קרבן צבור וא"כ י"ל דמש"ה אצטריך בפסח קרא בפ"ע על דחיית טומאה. וע"ע בבה"ז בביאור דהת"ו ומה שפלפל בדבריו באהל יוסף לפסחים ס"ז יעש"ב. וע"ע באו"ח לפסחים ס"ו ד"ה אלא אר"ל כו' דלר"ש דדחויה בצבור ביומא ז' ב' וי"ל דדריש ממשמעות דבמועדו שבת וטומאה וכסברת התו' דמנחות דהי מיני' מפקית כיון דשניהם שוים. ובזה יש לדחות גם דהת"ו דמנחות ר"ד נ"א ד"ה הרי כו'. דהא לאביי דטומאה דחויה ע"כ דנפיק ממשמעות דמועדו ולא מג"ש:

ואולם למעיין בצ"ק שכתב כיון דטומאה הותרה בצבור ואי הוה כתיב בפסח חד קרא הוה מוקמינן אמסתבר אטומאה. ונראה כוונתו דאף דגם בשבת הותרה מ"מ מסתבר טפי לדחות טומאה ולא שבת דבסקילה אבל לאו דטומאת הגוף רק בכרת וכן בביאת מקדש כשנכנס לעזרה או טמא ששימש במיתה בי"ש אבל לאו דשבת דחמיר טפי מסתבר דניתן לדחות טומאה וכפסחים ר"ד ס"ו במתני' מה הזאה שהיא שבות אינה דוחה את השבת שחיטה שהיא אב מלאכה וכו'. וע' שו"ת רע"א סי' י"ג ד"ה באמת ובהשמטות. וע' בלחמי תודה בדרוש לשה"ג תק"ע בדה"ס ס"ה ע"ג משש"ב בישוב קושית התו' פסחים ס"ו ב' ד"ה אלא אר"ל יע"ש ובצ"ק ואמרי צרופה לזבחים ל"ב ד"ה ור"י. וא"ל דהא בלא"ה עשה דוחה ל"ת דאצטריך קרא דאיש דאין הצבור נדחים לפ"ש וממילא הוה בפסח עשה שאין בה כרת והא דיבמות ה' ב' מה לפסח שכן כרת היינו צד כרת ע"ש בחי' והרשב"א שבת קל"ב ד"ה מ"ט וזבחים י' ע"ב. ובזה יובן סברת התו' במנחות נ' סע"ב דממילא במנחת תמידין ושאר קרבנות לא אצטריך קרא על טומאה כיון דעשה דוחה ל"ת ומוכרח דקאי על שבת וכנ"ל:

ובס' מספר צבאם הביא בשם הגר"ש אבד"ק אמשטרדם על התו' פסחים ס"ו א' ד"ה במועדו תירא דלקמן יליף ממשמעות דבמועדו וע"כ תנאי היא. ואמר דפלוגתייהו אי טומאה הותרה לכתחלה וא"כ במשמעותא בעלמא ילפינן אבל למ"ד דחויה והיכי דאפשר למיהדר מהדרינן צריך ילפותא גמורה. ובזה העלה דלר"י דמוקי קראי דוישלחו לכדר"א ליכא לאקשויי פסח הבא בטומאה מנ"ל כיון דלר"ל ליכא למילף מאיש איש די"ל דיליף פסח הבא בטומאה מבמועדו כיון דאית ליה טומאה הותרה בצבור משא"כ לר"ש דדחויה וליכא למילף מבמועדו וקרא דוישלחו לחילוק מחנות וא"כ קשה פסח הבא בטומאה מנ"ל ומיושב קושית רש"א ד"ה אלא אר"ל דלר"י נמי לא ניחא ולפ"ז א"ש דלר"י מבמועדו יליף. ובזה נכלל כל דברי מעלתו במכתבו ובמורוות יותר ונסתר כל מ"ש בדהת"ו דמנחות ובהיפך מסגנון דבריו:

ד ומה שהעיר בב"ק ק"י ע"א בתו' ד"ה תנינא אמאי לא פריך נמי לרב ששת תנינא טמא מותר בק"צ. והא למסקנא לר"ש דנותנה לבע"מ טהורין וי"ל דהא אתיא לאשמעינן דהא בעיא היא בגמ'. ולק"מ דהא בזבחים ק"ב סע"א מייתי ברייתא כל זכר לרבות בע"מ דלחלוקה רבייה דאי לאכילה הא בהדיא כתוב מן הקדשים יאכל ורב ששת ורב אשי מפרשי לה וא"כ מאי הוצרך לאשמעינן הכא ע"ש צ"ט א' ורש"י ד"ה כל זכר. ומה שהקשה על התו' יומא י"ג ב' ד"ה היה עומד ומקריב כו'. נעלם ממנו המל"מ פ"ב מביאת מקדש הלכה י' יעש"ב. ובים התלמוד לב"ק ק"י אימא לבע"מ טהורים כו' ובמפה"י אות מ"ט במ"ש בפרש"י שליח היכא מצי משוי והארכתי בישוב זה בכמה פנים וע' בשם אריה חאה"ע סי' ב' שהאריך בדהמל"מ דהיכי דלא מצי עביד רק מדרבנן משוי שליח וע' בספרי זכ"י לחגיגה ד' משש"ב:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה