זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קפה
ועש"ק ב' ניסן תרנ"א להנ"ל
ע"ד קושיתו בהמ"א סתע"ג ס"ק י"ד אם מותר לישראל בעצמו לעקור המרור מקרקע של א"י כיון דאיתקיש למצה וגזול פסול ובסתרמ"ט מחלק לירק שאינו מתקיים בקרקע. ותמה מירו' פ"ב דפיאה ה"ו כיון שפיאה ניתנה במחובר ואין קרקע נגזלת ואף דמיירי בעומד להקצר והא תבואה ג"כ אינו מתקיים בקרקע:
ותמהני דהמ"א מסיק דאפשר המרור נתבשל כל צרכו ועומד להתלש וס"ל כתלוש דמי. והי"ל להקשות מהירו' על עיקר הדין בעומד לתלוש או לגוז וע' במ"א סו"ס תרל"ז. וע' בח"מ וב"ש ופר"ח אה"ע סי' קכ"ד. ובבית מאיר דנקיט לעיקר כב"ש דבכה"ג אמרינן כל העומד דדמי לענבים דכל דקיימי מיכחשי. וע' בתו' סנהדרין ט"ו א' ד"ה שערו דבתרומה לא אמרינן כל העומד לקצור כקצור ובקידושין ס"ב א' תרומה על פירות אלו כשיתלשו דבמחובר ל"ש תרומה. ואינו ענין להא דחולין פ"ט דחשיב מחוסר מעשה וכתו' זבחים קי"ב א' סוה"ד והכ"ק דאינו עומד להעקר. ובעיקר קושיתו לא ידענא מאי קשיא ליה אף דבעומד לקצור חשיב התבואה כמטלטלין דלא צריך לשדה וכב"ק נ"ט ב' וע' בתו' שבועות מ"ג א' ואינו ענין בפיאה שנשתנית במחובר לקרקע וכירו' רפ"ד דפיאה דבעינן ובקוצרכם את קציר ארצכם לא תכלה פאת שדך. והרי מ"מ בשעת הקצירה לא חשיב ארצכם כיון שאין השדה שלו שקרקע אינה נגזלת ומה מהני שהתרומה כמטלטלין דבעינן שיהיה חל עליו חובת פיאה מהקרקע שלו:
ובנוב"י תנינא חא"ח סי' קל"ד ד"ה ומתחלה נתרץ לרש"י סוכה ל' ע"ב סוד"ה וקרקע א"נ ואי נמי קני מהבב"ע הוה אם אתם חותכים מן המחובר יעש"ב. ולדינא אין נפ"מ לדידן לט"ז סו"ס תרס"ד דמ"ש מהרי"ל שלא יקוץ הישראל לסכך הסוכה אין זה אלא מדת חסידות. וגם דביש לו יערות ושדות מדד"מ אין בזה חשש איסור לר"ה דלא איירי אלא בבבל שהיו גוזלין שדות מישראל לא מצד דין המלכות יעש"ב ובישועות יעקב. ובמאורי אור חלק בן נון מהד"ב לאו"ח סתרס"ד בדה"ס קס"ז ד"ה יש מי שאומר שלא יקוץ ערבה מסתברא במדינתנו כל האילנות אינם מישראל ונכרי שנטע דידיה הוה גם בקרקע גזולה וכמה מאות שנה שלא היה לישראל נחלת שדה וכרם ואולי מה"ט נקט מי שאומר דגרע מי"א. וע' בשו"ת מהר"ם מרוטונבורג סמ"ד ושו"ת מהר"ח או"ז סי' קל"ח. ובעיקר דבריו לא זכר דהט"ז במקומו גם בשו"ת רדב"ז סי' תקי"ד מתיר לישראל לקצוץ כיון שבעל הקרקע יש לו שטר העשוי בעש"ג ודד"מ והעיר עליו ג"כ בברכ"י ושע"ת וגם מסמ"ג הלכות מעשרות לחלק לזמנינו דלא שכיח שדות ישראל. וגם מהפמ"ג במש"ז דאותם שלוקחים מאריס שלא בידיעת בעל הגן י"ל דידע ומחיל. ובשו"ת ב"ח החדשות וגאונים בתראי מב"ח הובא ג"כ מס' התרומה בהלכות א"י וסמ"ג הלכות תרומה דף קצ"ד דבזמן התלמוד היו ישראל מרובים והי' להם קרקע והיו מאנסין מהם וגם היו יותר אונסין ממה שהן עכשיו ומפ"ז אין לחוש אפי' אם יקצוץ ישראל בציווי הנכרי דודאי כבר נתבטלה שהרי קנאם וכו' יעש"ב. ובח"ס חא"ח סי' קכ"ח בהקוצרים בידם חטים שמורים לפסח שיש חשש אוונכרי. ולא זכר מהט"ז הנ"ל דהחשש רק ממדת חסידות וגם הטעם שעושים בעצמם אינו כמו שחשב ע"פ נסתר רק משום חיבוב מצוה כמכילתא בפ' וישאו צרורות על שכמם וכי לא היה להם חמורים וגמלים כו'. גם חקירת השואל אי מברך עליהם ואי קני בשינוי הרי למ"א סתרמ"ט ס"ק ה' דבדיעבד כשר ומברך דמספק ל"ח לגזילה. ונסתר ג"כ לכאורה מה שהניח בצ"ע המ"א סוס"ק כ' מאי פריך באוונכרי דהא לא יהיה רשאי לברך דמאי ק"ל מודאי גזל דלא מהני לברך גם בשינוי רשות. ועשו"ת ס' יהושע בפסקים וכתבים סי' קל"א שהעיר ג"כ בזה (וע"ל סרכ"ז) ובח"י סחק"ד ס"ק ג' שהרגיש ג"כ לחלק דבאוונכרי רק משום חומרא דמצוה בעלמא וע"ש מ"א סתרמ"ט ס"ק א' דאי קנאו קודם המצוה לא הוה מהבב"ע וע"ש במחה"ש. וע' מהרי"ט ח"א סמ"ג מהירו' דלפי' דריב"ל סובר כר"ה דסתם גזלי ארעתא ולמה שהשיב לו אלי' דאחזוקי איסורא לא מחזקינן וחזקה מה שביד אדם הוא שלו ושקנה בדמים. ואף למל"מ דבספיקא דדינא לא בשמים היא מ"מ כשאמרן מחכמתו לא גרע משאר חכמים וכעירובין מ"ג א' ובספרי זכ"י יבמות מ"ה וע' שו"ת אור לי סו"ס קל"א ד"ה ועל הספק השני שהעיר ג"כ מהט"ז ושאין לחוש בזה"ז שיהיו גוזלי קרקע וע' רדב"ז סי' תקי"ד שכל המחזיק בקרקע יש לו שטר קנין כו' ומכש"כ לקונה מהם דהוה יאוש ושינוי רשות: