זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קפד
ב' ויקרא תרמ"ט להנ"ל
מ"ש להשיג עמ"ש דבפו"ר אמרינן אגמל"מ דמעיקרא קיים המצוה והרי הרמב"ם רפ"א מיבום פוסק כר"ל דחליצת מעוברת ל"ש חליצה וכן באה"ע סי' קס"ד ס"ב וע' ביש"ש פרק הערל סל"א וע' בשעה"מ הלכות גירושין פ"ז ה"ב דלא אמרינן אגמל"מ לאחר שנשאת לפלוני דהגט בטל למפרע וחייל הגט דאגמל"מ לא אמרינן. ובפרט לתו' יבמות ל"ה ב' ד"ה תגלי דהתם אין זה ספק ראוי להתברר עכשיו כו'. ואף שנמצא סתירות בזה מ"מ אין זה דבר פשוט דנימא אגמל"מ עכ"ל. וכבר רמזתי במכתב הראשון ע"ד התו' וע' בספרי זכ"י ליבמות פ' משש"ב אבל באמת לא הוצרכנו כלל לדון בזה משום אגמל"מ ורק כיון דהולד בן קיימא ממילא מתקיים המצוה ולא נחלקו רק בחליצת מעוברת דבעינן שיפטרוה לעלמא בחליצה זו. ואף אי נימא דאין זה נוגע למצוות צריכות כוונה בחליצה כמו שפלפל הח"צ בסי' א'. מ"מ ס"ל דלא מועיל להפקיע ממנו במה שעשה בזמן שאין ידוע אם הולד בר קיימא ואם היא זקוקה אליו אבל בפ"ו דהמצוה באה ממילא ואף שאינו יודע כלל שהולידה ולד וממילא כשיתברר שהוא בר קיימא אז קיים המצוה למפרע:
והנה מעלתו הביא בעצמו מהמנחת חינוך במקום אחר שהרגיש בעצמו מתו' ריש חגיגה דבגמ"ב ג"כ לא מקיים העשה ומאי חילוק בין העראה לגמ"ב דעדיין לא קיים המצוה ולא הוה רק הכשר מצוה. ומעלתו כתב דבגמ"ב דיוכל להתהוות וולד בר קיימא מתחיל התכלית של קיום המצוה. וע' ריטב"א קידושין ל"ו דבכה"ג הוה רק הכשר מצוה ועשו"ת שם ארי' חיו"ד סו"ס נ"ג. ועכ"פ גם לפי דחייתו לא עדיף הגמר דלא הוה רק חלק מהמצוה. וממילא אין סברא לחלק גם לענין מצוה הבב"ע כיון דעכ"פ התחלת המצוה הוה בעבירה. ורק שמדחיק מסברתו לחלק בין מצוה שנמשך זמן רב אף דתחלתו היתה באיסור וכמו שמקיים העשה דתשביתו באכילתו להתשובה מאהבה ואף דבשעת אכילה הוה עבירה כיון שכל המשך הזמן מחצות עד אחר הפסח העשה דיהיה החמץ מושבת וכמו העשה דשבתון שכל הזמן בכלל העשה וכן בעשור תענו. ואף שאין לזה דמיון דהתם העשה בכל הזמן וכששובת מקצת הוה כח"ש וכתר"י לענין תוספת שבת דאורייתא מ"מ במקבל שבת מבעו"י הוה כמו בתרומה דחטה אחת פוטרת ובתרם הרבה הכל תרומה (וע"ל סי' ק"כ אות ד' לענין ח"ש דמצוה וסי' קל"ט מהדלקת שמן של חנוכה לענין לשיעורה יעש"ב. אבל מה סברא לחלק במצוה הבב"ע מצד שהרוב מהמצוה לא נעשה בעבירה שהמה בפ"ע דלא שייך בזה שהמיעוט יתבטל שיועיל מה שנעשה בעבירה מצד הרוב מהזמן ועד"ש הראשונים דבימים לא שייך ביטול. אבל באמת כל זה אין לו ענין כלל לכאן וכמש"ל דהפעולה לא נתהוה בהימים שלאח"כ רק מה שנתגלה מהזמן שהיה בן קיימא כשנולד ומה לקרות בשם מצוה מה דלא עביד איהו מעשה כלל ואין כדאי לאריכות יותר בדברים פשוטים:
ומ"ש עהק"ע בירו' רפ"ב דיבמות דלא מהני הא דיכולין ליטהר לענין פו"ר. שכן הקשה גם המנחת חינוך אלא שהביא מ"ש בדף א' ע"ד דבמקום דהם בניו אף דאינם מתיחסים אחריו זה קיים פו"ר וראיה מיבמות דלת"ק דריב"ב אשה אינה מצווה עפ"ו ונפק"ל מקרא ות"ל דהבנים מתיחסים אחר האיש ע' פרק האומר א"ו כיון דהם בנים לנחלה ולעריות הם בנים ממש. אבל בנתגיירו דהבנים אין להם שום קורבות מה"ת דכקטן שנולד ויכול לישא אמו ומותר בכל העריות מה"ת שהוא מחמת שאר וכו' עכ"ל. א"כ בממזר שבא על שפחה אף דבתר דידה שדינן מ"מ הם בניו וע' סנהדרין נ"ח עבד מותר באמו ופרש"י ורמב"ם הלכות מלכים וחר"נ בסנהדרין עכ"ד ואין זה מוכרח דהתם מצד דהאשה אזלא ג"כ אחר האיש דמיחשב קנינו משקידשה וכתו' ריש כתובות וע"ז שהאשה שדה של הבעל ואין הבעל שדה שלה. אבל בנולדים מהשפחה דמתיחסין אחריה ולא אחריו איך יחשב לגביה קיום מצות פו"ר וכמל"מ פ"ב מק"פ וע' בבאר יצחק חא"ח סכ"ט בכונת התו' דישא ב"ח דהא ישראל הבא על השפחה הולד מתיחס אחריה. ומ"ש עמש"כ ועשו"ת חמ"ש חא"ח די"ל בכונת הירו' בשבת כיון שאין הפסול בגופו וכתב דבנ"ד ג"כ חפץ של מצוה היא שמקיים בה המצוה של פ"ו ואסורה לו כמו חלב ודם וכריטב"א דכל האיסורין הם איסור חפצא וגברא רק שבועה היא איסור גברא לחוד. והחמ"ש כתב רק בגזל קרקע דאינה נגזלת והוה כשאלה וכן בקורע על מתו בשבת דבירו' דשבת שיצא ידי קריעה וכמו להתו' היכא דקנוי לו קודם המצוה. עיניו הרואות שכתבתי רק לשיטת החמ"ש שמתרץ קוהת"ו פרק לולב הגזול במצה של טבל דהאיסור על החפץ ואף דכל האיסורין הוה גם איסור חפצא ושלזה רמזתי על הנוב"ש תנינא וכמובא עתה במכתבו שהשיב לבעל נפש חיה שחידש לענין מהבב"ע בין שבועה לפ"מ שמחלק הירו' בין מצה גזולה דהתם היא גופא עבירה. וכיון דלא דחה הנדר מטעם דהוא עשה ול"ת גם הל"ת נשאר דאינו יוצא ידי המצוה כלל דהוה מהבב"ע משא"כ שבועה דהוה איסור גופא ול"ש מהבב"ע כמו בקורע על מתו וכמו מוציא מצה מרה"ר לרה"י ואכלה (וע"ש בנפש חיה בדיני עשה דול"ת סי' א') ושמצא אח"כ חילוק זה בתמ"ש הנ"ל:
ועכ"פ כבר רמזתי בזה עהנוב"ש שדחה דבריו מטעם זה והשיג על סברא זו דנראה דהתו' ס"ל פי' הירו' הנ"ל כיון דאין גוף העבירה בשביל המצוה רק דיומא קגרים הוה כמו איסור אחר והוה כאלו כבר נעשה האיסור דאינו מחריב בקיום המצוה כיון דאין זה מסוג קיום המצוה ואין הקריעה גופא עבירה רק דשבת קגרים וכה"ג כתבו הפוסקים לענין מלתא דא"ר לא תעביד אעל"מ. וא"כ בנ"ד ל"ד לדברי הירו'. ומ"ש עוד מהיד המלך דלכך קרוי גזל מהבב"ע דלא שייך עדל"ת לגזול מחבירו לקיים המצוה. ומבואר שם דבשאר איסורין כיון דבאין לו אלא של איסור אז עדל"ת א"כ אפילו באפשר לו לקיים בהיתר אם עבר ועשה באיסור מ"מ נתקיים העשה כיון דהלאו ניתן לדחות ומיישב בזה קושית התו' ר"פ לולב הגזול דת"ל משום מהבב"ע:
כבר כתבתי לו דלא משמע כן בברכות מ"ז ב' ובכ"מ דשייך מהבב"ע גם בשאר מצוות. גם מה שהקשה מירו' פרק האורג תמן גופא עבירה כבר קדמהו בדחי' זו גם בשו"ת זכר ישעי' וכמש"ל וע' בראשי בשמים חא"ח סו"ס כ'. ומעלתו דחה לי' דגם בשבת ל"ש דידחה העשה דקריעה בשבת הוה עול"ת כשבת קל"ב ושוב שייך בי' מהבב"ע כמו בגזילה וע' בספרי זכ"י בשבת ק"ג. ומה שהשיג עוד מתמורה כ' ע"ב דאין אדם מתכפר בדהבב"ע. הרי דגם בתמורה שייך ממבב"ע וע"כ דאין לחלק בקרבן יותר משאר מילי כסוכה ל' דלולב הגזול פסול משום מהבב"ע. ואף דלריטב"א סוכה ט' וא"ת ל"ל לך למעוטי גזולה ת"ל משום מהבב"ע ובתו' תירצו דל"ל מהבב"ע אלא בדבר הבא לרצות כקרבן ולולב כדמוכח בירו' פסחים במצה גזולה וע"ש בשם הירו' ורה"פ דל"ד בלולב ובפרט בדעת הירו' דבנו ממזר קיים פ"ו וע"כ דס"ל דל"ד כקרבן ולולב. וכן בירו' פ"ג דשבת ופ"א דחלה אלה המצות אם עשאן כמצותן מצוה וע' בספרי זכ"י שבת ק"ח משש"ב בדהירו':
ומ"ש עמש"כ ליישב קוהת"ו סוכה ל' עפ"ד המוהרי"ט וכתב שגם הנובש"ע נחית לזה לדמות ענין מהבב"ע למלתא דא"ר לא תעביד ורק קהה בדבר. ולדעתי קשה לתרץ כן קוהת"ו דלא ס"ל כמהרי"ט כמו שהוכיחו האחרונים שהקשו מצורם אוזן של בכור נימא אעל"מ. והתם אי אפשר לתקן העבירה וכן הוכיח הגרע"א מתו' דיאמר הנפ"מ בין אביי לרבא בנשבע שלא לגרש ג"כ מוכח דל"ל האי כללא דהא בנשבע העבירה עבירה. יעיין בספרי זכ"י בתשובתי ליומא ס"ג בדה"ס נ"ז ע"ד מה שהערותי על זה והארכתי בתשובה בחאה"ע לפלפל בזה ועשו"ת ס' יהושע חיו"ד סל"ה ותפארת יוסף חיו"ד סי' י' ובהפלאה לנדרים על נדרים ד' א' עש"ב ומ"ש עהק"ע דהוה איבעא דלא איפשטא דלא הוצרך לזה דבלא"ה תליא במחלוקת הראשונים בספק פלוגתא וציין מיו"ד סי' ס"ו ס"ג וס"ז דפסק רמ"א לחומרא לחוש לכל הדעות אף דהוה רק איסד"ר והביא ג"כ מהפר"ח ובקו"א דאיבעא דלא איפשטא אפי' באיסר"ר להחמיר. ובבינת אדם הביא ג"כ מעירובין צ"ג והלכתא בעיין לקולא. והא בל"ז הויא בעיא דלא איפשטא בדרבנן. אמנם דהרא"ש פ"ב דיבמות דאזלינן להקל זולת אם הש"ס שקיל וטרי למיפשט להיתירא ודחי לה אלמא דעת בני הישיבה להחמיר וע' בספרי זכ"י בתשובה הראשונה ליומא בסופו בדה"ס נ"ו ע"ד ד"ה ובעיקר כו' משש"ב:
ומ"ש עהק"ע דלא הוה מקולי ב"ש כיון דהוה חומרא לענין מכירת ס"ת. שזה רחוק כיון דלאו להכי איתשיל. והעיר מריטב"א קידושין ע"ט א' היכא דבעיקר פלוגתא איכא איסורא וממונא כמו בקדשה אביה בדרך הוה כאלו איתשיל אתרויהו. הכ"נ כיון דבנו הוא לכל דבר וקיים פ"ו איתשיל גם אזה ששוב אין רשאי למכור ס"ת לפ"ו. וע' מהרי"ט אלגזי בכורות פ"ח אות ע"ה. ואינני רואה שום חילוק בזה כיון דהנפ"מ לענין פעולה אחרת וריטב"א לא כתב רק דבהא דאצטריך תלמודא למיפסק כוותיה דרב לגבי שמואל באיסורא כו' ותו דהכא נמי איכא ממונא שאין האב זוכה בכסף קדושיה וכנ"ל עכ"ל. הרי שלא כתב זה רק בדרך אגב אחר שני התי' הראשונים ולא נחית הכא להא דבתר עיקר פלוגתי' אזלינן וכתב לרווחא דמלתא דהכ"נ איכא ממונא. ומ"ש על הבית ארי' שדחה קושית רדב"ז דאיירי דבא על הערוה בשוגג מהח"ס פרק לולב הגזול מסהי"ש לר"ת דבשוגג ליכא משום הבב"ע וא"כ לק"מ קוהת"ו ממצה של טבל. אך בירו' סו"פ האורג מבואר גם בשוגג והביא חטאתו בשבת כיפר וצריך להביא חטאת אחרת דפריך אמאי כיפר והא הוה מהבב"ע וע"ז מביא קרא דאלה המצות אם עשאן כמצותו מצוה. וא"כ נסתר תי' על הירו' לשיטתו ויפה העיר:
ומ"ש עמ"ש בכונת הכל בו עפ"ד המאור לפ"ד התשמ"א שכתבתי דלאחר אכילתו שוב ל"ש משום בל יראה אף אם לא הוה מתקיים המ"ע דתשביתו באכילתו. והשיב דכונתו להמאור דהוה לאו הנל"ע דס"ל לר"ש מותר באכילה עד הלילה ובאכילתו מנתק הלאו דב"י וא"כ לענין איסור אכילתו לענין ב"י פשיטא דלא גרע מנשרף מאליו כתו' תמורה ה' דל"ש אעל"מ בדבר שנעשה ממילא רק דאשמעינן דלא מהני על מה שעבר לנתק וצריכים למעשיו שיהיה מיקרי קיום העשה כפ"ד המאור לזה אשמעינן דאינו פוטר דלא כהמאור. וע' בשו"מ תליתאה ח"ג סי' י"ג דף ח' סע"ב מש"ש. ובכל אריכות דבריו לא ראיתי שום מקום לפוטרו קודם שעבר מב"י להמאור אף אי מקיים העשה דתשביתו גם בעבירה כשאכלו כמו דמקיים ג"כ העשה דפ"ו בבן ממזר וכי מועיל לנתק איסור הלאו שעשה ואף אי נימא כמנחת חינוך דשם לא הוה מהבב"ע כיון דהעשה מתקיים אח"כ ומשום זה לא חשיב קודם העשה בעבירה אבל מ"מ הלאו דלמפרע עבר לכ"ע והחקירה רק לענין קיום העשה אי מקיים כשעשה איסור. והכל בו כתב לענין לפטור מבל יראה דאינו מועיל וא"כ מה הועיל לסלק קושיתו עליו שכונתו על לאו דב"י למפרע קודם אכילתו. ורק שלפי דרכו היה אפ"ל בקצרה בפשטות דכונת הכל בו ג"כ כמ"ש המאור לפ"ד התשמ"א וכפי הבנתו דאינו מועיל רק לענין העשה דתשביתו אבל מ"מ אינו מנתק הלאו לגמרי אף שמקיים מצות ביעור באכילה דלא גרע מנשרף. ובזה ממילא ליכא חידוש כיון דאינו מנתק למפרע הלאו לגמרי רק שממילא לא שייך משום ב"י להבא. ובלא"ה הרי גם לפי דרכו במכתבו הראשון דחה דברי התשמ"א בהמאור גם לפ"ד המנחת חינוך דע"כ כוונת המאור לפני זמנו ואליבא דר"ש כיון דכאן בא קיום העשה עם העבירה דאכילת חמץ בבת אחת והוה מהבב"ע לכ"ע. וע' בתשובת מהרי"מ דהחידוש דאחשביה באכילתו. ומה שהעיר משבועות כ"ד ולח"מ שבועות פ"ה ה"ה וכתב דל"ד דהתם פטור רק משבועת ביטוי שנשבע שלא יאכל כיון דאחשבי' לאכילה אבל מ"מ חייב משום אוכל נו"ט והכ"נ לענין חמץ אף שביטלו מ"מ מעשה מוציא מידי מחשבה ודיבור כקידושין נ"ט. ותמהני והלא בתשובת מהרי"מ כתב בכוונתו רק דלפי האמת לא מהני לענין זה מה דאחשביה אוכל כיון דעבר על איסור ב"י דההיא ל"ד ג"כ להא דר"פ המצניע דכיון דחשיבא ליה הוצאה אזלינן בתר דחשיב בשיעור לפ"מ שאמדו מה שנצרך: