זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קפג
כ' שבט תרמ"ט להרב ר' שלמה אברהם רזערטא באזארקאוו
א מ"ש כתו"ר להסיר דרך עקש שהביא התשובה מאהבה ח"א סי' קפ"ב שאף שעובר על איסור כרת באכילת חמץ מ"מ קיים מ"ע של השבתה וכי הבא על א' מהעריות לא קיים מ"ע של פו"ר. והרי בהיה הבן ממזר קיים פ"ו. והבין בדבעהמ"א שמקיים מ"ע דתשביתו באכילה בתוך הפסח אף שעובר על איסור כרת ולא הוה מצוה הבב"ע. ועל זה הביא מהמנחת חינוך לחלק דאם בשעת המצוה ליכא עבירה כגון בהוציא מצה מרה"י לרה"ר לא הוה מהבב"ע והכ"נ הבעילה רק הכשר מצוה דאם לא הוליד לא קיים המצוה. וזה לא שייך בחמץ בתוך זמנו עכת"ד. ולהפיק רצונו ארשום לו מה שנמצא אצלי בכתובים מועש"ק כ"ז חשוון תרל"ג שנשאלתי מהרב דאופינא ממתני' דיבמות כ"ב א' ובנו לכל דבר ומבואר בירו' ואה"ע סי' א' דמי שהוליד ממזר קיים פ"י והא הוה מהבב"ע. והשבתי לו תכ"ד דהא דמהבב"ע היינו כשמקיים מיד מצותו אבל הכא אף שהגרם משעה שעבר האיסור מ"מ לא נתקיים המצוה בפ"ו רק לאח"כ כשהם בני קיימא וכיבמות ס"ב א' בהיו לו בנים ומתו לא קיים פ"ו ואז בזמן גמר המצוה ליכא איסור [והיא כסברת המנחת חינוך שהביא שאיננו תח"י לעיין עליו]. אך באמת לא ניתן להאמר כלל דלא דמי להוציא מצה מרה"י לרה"ר דאח"כ באכילתו מקיים אז המצוה אבל כאן כשנתברר אח"כ שהם בני קיימא הרי לא עשה אז כלום שום מעשה בעצמו רק דאיגלאי מלתא למפרע דמעיקרא קיים מצותו וכיבמות ל"ה וע"ש בתו' ובנמ"י ע' בשו"מ תליתאה ח"א סו"ס רל"ו ורביעאה ח"א סל"ט ושו"ת מהרימ"ל מבריסק סמ"ו ושו"ת מהר"נ יפה חיו"ד סי' י"ט דף מ"ו ד"ה עוד נראה ואכמ"ל:
ובק"ע בירו' רפ"ב דיבמות דאיבעא דר' אבין כיון דממזר אסור לבוא בקהל לא מיקרי בנין עולם או כיון דיכולים ממזרים ליטהר אם ישא שפחה יוצא בזה. ולא הועיל דנהי דלא מהני הא לחוד דממזר בר אולודי לענין פו"ר דהא בעינן לשבת יצרה וכיבמות ס"ב בהיו לו בנים ומתו וע' בבני אהובה פט"ו ה"א במ"ש הח"מ דאם הם ראויים להוליד אלא דהבן נשא איילונית כיון דגם אלו הבנים סופם למות בלא זרע לא קיימו פ"ו. אבל לא מהני ג"כ הא דיכולין ליטהר לענין פ"ו כיון דבנים הנולדים משפחה אין מתיחסין אחריו וכיבמות ס"א א' הכל מודים בעבד. ורק י"ל בפשוטו דאיבעא דר' אבין הוא ג"כ אי זה חשוב מצוה הבב"ע וכנ"ל. ועשו"ת חמדת שלמה חא"ח סי' ל' בכוונת הירו' דשבת כיון שאין הפסול בגופו שאין העבירה חלה על החפץ ליכא למיפסליה למצוה דעיקר מהבב"ע שעושה פסול בדבר הניקח למצוה ואיננו ראוי למצותו יע"ש בסל"א. ועשו"ת נודע בשערים תנינא חיו"ד סו"ס כ"ג משש"ב (וכעת איננו תח"י לעיין עליו רק מהרשום לפני מאז). ולהיד המלך הובא בק"א משו"ת שאג"א סצ"ו דלכך קרי לגזל מהבב"ע דלא שייך עשה דוחה ל"ת לגזול מחבירו לקיים המצוה. אלא דמ"מ מיקרי מהבב"ע גם בשאר מילי דלא ניתן לדחות הל"ת בשביל קיום המצוה כמו בשחרר עבדו להשלימו לעשרה כברכות מ"ז ב' וכה"ג בד"מ. ועשו"ת זכרון ישעי' סי' י"ו שהשיג מירו' פרק האורג וע"ש סי' י"ז אות ב'. ובראשי בשמים חא"ח סי' ב' מלקוטי רמב"ן על פסחים אי יש בטבל מהבב"ע ומהירו' פרק האורג וכו'. ובחי' מהר"ם חלאוה פסחים פ"ב ל"ד ב' ד"ה אבל לא בטבל מהתו' דל"א מהבב"ע אלא בקרבן כו' ע"ש ברמב"ן. ובתפארת ישראל ברכות רפ"ו דלגבי סברת אין זה אלא מנאץ ל"ש יבא עשה וידחה ל"ת דכל עשה הנעשה מאופן משוקץ כע"ג ואבזרייהו נמאסת בעיני ה' וזהו ג"כ סברת התו' בגזל כיון דשונא גזל בעולה. וע' שו"ת רא"ש החדשות סו"ס ל"ז. ובנוב"י מ"ת חא"ח סי' קל"ג וקל"ו דשמואל ור"י פליגי במהבב"ע אי אינו יוצא אף בדיעבד. וגם לשעה"מ פ"ח מלולב דדין מהבב"ע רק לכתחלה זה דוקא בשופר מטעם שכתב בירו' ובסי' קל"ה מבהמ"ח למהרי"ט דאי עביד לא מהני היכי שלא יתוקן האיסור וכן מהבב"ע בגזל כל זמן שלא השיב הגזילה משא"כ בטבל שכבר אכלה וליתא בחזרה ומיישב קוהת"ו סוכה ר"ד ל' ע"ש ובסי' קל"ו שדחה דבריו. ובמנחת עני מהרי"ש מפ"ב בדף כ"ג ע"ד השיג עהט"א ר"ה בשופר של עולה להסוברים דמהבב"ע דרבנן אי תליא באי עביד ל"מ והעלה דלא אמרינן אלא דוקא כשהדבר נוגע רק לעצמו כמו באונס שגירש שצריך להחזירה כיון דהגט נוגע נמי להאשה דלא עבדה איסורא ובהקדים תרומה לבכורים והתורם מרעה על היפה מקראי ילפינן לרבא דלא מהני כיון דאין לו תובעין בלא מטי ליד כהן יעש"ב. ובשאילת שמואל חא"ח סנ"ב דאמאי לא אמרינן במהבב"ע אעל"מ דלא אמר רק לענין אם מעשהו מעשה לשנות הרשות דלא נפקא מרשות זה וכגירושין תרומה גאולה מכירה קידושין אלמנה הקדש בע"מ גזל ופיאה יעש"ב. כזאת השבתי לשואלי מכבר:
ב ובק"ע בירו' יבמות רפ"ב הקשה הא זה הוה בעיא דלא איפשטא בירו' ואזלינן לחומרא בדאורייתא וע' בספרי זכ"י סוף תשובתי הראשונה ליומא ס"ג בדה"ס נ"ו ע"ד ד"ה ובעיקר באיבעיא דלא איפשטא אי אזלינן אפילו בדרבנן להחמיר וע' מהר"י הכהן על הלכות ציצית סי' ז'. ולכאורה לחי' רשב"א מדמקשינן לב"ה ולילפו ממשה מסתבר דב"ה דוקא זו"נ אבל ב' זכרים לא מהני מיהו בירו' גרס א"ר בון לכן צריכה אפילו זו"נ דלא כן הוה מקולי ב"ש ומחומרי ב"ה. ומשמע דפליג אגמ' דידן כיון דלב"ש זכרים דוקא לית כאן קולא וחומרא כלל. ובק"ע תירץ דלא הוה זה מקולי ב"ש כיון דהוה קולא וחומרא לענין מכירת ס"ת כל זמן שלא קיים מצות פ"ו וע' ב"ש ס"ק ט"ו. ורק שזה דחוק וכתו' קידושין ב' ע"א דלא הוה מקולי ב"ש וכו' כיון דלאו להכי איתשיל וכרא"ש פ"ד דב"ק בפלוגתא דרב ושמואל דהלכה כרב באיסורי כו' דבתר עיקר פלוגתייהו אזלינן. וע' בספרי זכ"י בתשובה ליומא בדה"ס ר"ד נ"ח משש"ב. וע' בתו' נזיר כ"ד ב' ד"ה ואמר לה כו'. ואולם בשו"ת רדב"ז חלק ז' הנקרא דברי דוד בסי' ב' העלה דאף דבנו לכל דבר הוה מהבב"ע ולא יצא וע"ש בהג"ה שכתב על קושית הק"ע שלא עיין בחידושי ריטב"א יעש"ב:
ובשו"ת תפארת יוסף חא"ח סי' י"ד דף י"ב סוף ע"ד הרגיש ג"כ בזה הא דבהוליד ממזר מקיים פ"ו והא הוה מהבב"ע דשם לא הוה בעשייה אחת דמצות פו"ר לא קיים רק לאחר שהולידה והעבירה היה תיכף בשעת הבעילה דהעבירה והמצוה לא נעשה בעשייה אחת ודוקא באופן שע"י העבירה באה המצוה הוה מהבב"ע ושם הרי יכול לקיים פ"ו באשה אחרת שפיר אמרינן דקיים המצוה יעש"ב:
וכבר נתבאר באות א' סתירת זה. ובס' בית אריה הלכות מזוזה סי' רפ"ה בדה"ס ג' ע"ב הביא קושיא זו ודחה דאיירי בבא על הערוה בשוגג ובזה קיים פ"ו יע"ש. ובשו"ת חמדת שלמה חא"ח סכ"ט בישוב קוהת"ו ממצה של טבל ת"ל דהוה מהבב"ע ומדמה ג"כ לענין אין שלד"ע בהשליח שוגג לתוס' רפ"ב דקידושין ואף דשוגג ג"כ צריך כפרה וע"כ מטעם דהו"ל לעיוני אך מסוגיא דר"ה בשופר של שלמים דלא יצא ע"כ דהוה מהבב"ע ודומיא של עולה דיצא דמיירי בשוגג וכמ"ש התו'. אך לרמב"ן יבמות הואיל ובידינו לתקן ולבטל שלא יהא איסור יעש"ב. וע' בחידושי הרי"ט אלגזי על הלכות בכורות לרמב"ן פ"ח בדה"ס ע"ו ע"ד שפלפל ג"כ דמהבב"ע שייך גם בשוגג ורק דניחא ליה דהירו' מיירי באונס שבא על יבמתו אחר ג' חדשים ולא הוכר עוברה ואח"כ נמצאת מעוברת. ועשו"ת יהודה יעלה חא"ח סצ"ח מ"ש עהרי"ט אלגזי הנ"ל:
ג גם ראיתי בשו"ת עדות ביהוסף חיו"ד סי' ה' ענף ט"ז שהרגיש בקושית השואל וכתב דקושיא מעיקרא ליתא דמ"מ יוצא ידי פ"ו דמתיחס אחריו וכר' יוחנן ביבמות ס"ב בהיו לו בנים בהיותו כותי דקיים פו"ר ולטעמיה דר"י סוכה ל"א דמהבב"מ לא הוה מצוה והיינו נמי דמייתי הירו' יבמות רפ"ב ובנו לכל דבר ר' אבין בעי אפילו לפ"ו ואח"כ מייתי כותי הבא על הכותית וילדה [פי' ונתגיירה] ר' יוחנן אמר יש לו חיים כו' והיינו פלוגתת ר"י ור"ל בגמ' דידן בהיו לו בנים בהיותו כותי ונתגייר עכ"ד. ואינו מוכרח דאף דס"ל דקיים פו"ר באותם בנים שהיו לו באותה שעה שלא הוה בר חיוב כיון דמ"מ מתיחס אחריו וע' בטו"א ר"ה כ"ח א' ד"ה אלימא כפאו כו' דאף דגבי המצוה אי אכלו בשעה שאינו בר חיובא לא עלתה לו לפטרו אח"כ ש"ה דשבת בעינן והא איכא יעש"ב ובספרי זכ"י ברכות כ' בתשובה. אבל לא מהני שיהיה קיום המצוה מה שנעשה באיסור וכנוב"י מ"ק בסופו דהיכא שלא ניתן לדחות הלאו לא קיים המצוה כלל וע"ש ראייתו ובשו"ת חמ"ש חא"ח ר"ס ל"א. וע' בטו"א חגיגה ב' ד"ה כאן כמ"ר משש"ב דבנים שהיו לו בגיותו קודם שנעשה עבד דלא פקע שמו מהם וזרעו מתיחס אחריו וקיים פ"ו לר"י דאמר אפילו בכותי שנתגייר דבאו לקדושה חמורה לא אמר כקטן שנולד דמי וקיים פ"ו כו' והא דמקשה ולציבא ט"ו בנים דיש חייס לעבד לאו אדר"י פריך אלא לר"ל דאפילו דיש לו בנים בגיותן ונתגייר אח"כ אין לו חייס א"כ ה"ה כשטבל הכותי לשם עבדות ונכנס לקדושה שחייב בכל המצות שהאשה חייבת. אבל בירו' יבמות פ"ב ה"ו קאמר להדיא כך משיב רשב"ל את ר"י והא כתיב ולציבא כו' ועבדים יש להם חייס כו' יע"ש. ובנודע בשערים בחי' ליבמות דכיון דלא איפקדי מה קיום שייך ואם נטל לולב בהיותו כותי ונתגייר ביום א' של סוכות נימא שכבר קיים יעש"ב:
ד ובשו"ת ארץ צבי חאה"ע סו"ס א' נשאל ג"כ בזה והביא מהמנחת חינוך שהעיר בזה וכתב שלדעתו לא שייך בזה מהבב"ע כיון דגלי רחמנא דחשיב כבנו לענין מצות פו"ר וכן לענין מכתו וקללתו כיבמות כ"ב א"כ אחשביה נמי לענין מצות פ"ו וכה"ג בב"ש אה"ע סי' א' ס"ק י' ובז"מ בפסחים ע"ב יבמתו נדה ובעל פטור דהו"ל טעה בדבר מצוה ועשה מצוה. והא הוה מהבב"ע וע"כ אף בביאת איסור דחשיבא כאשתו לכל דבר ממילא נמי לענין קיום המצוה דאי אפשר לחלק לחצאין עכ"ד:
וע' בהפלאה סופ"ק דכתובות כה"ג דלא אמרינן אין הולכין בממון אחר הרוב אלא היכא דלא נפק"ל רק לענין ממונא אבל כיון דחשיב כאביו והוה כישראל לכל מילי וכו' יעש"ב בישוב כמה קושיות. והפלאה ר"פ א"נ תו' ד"ה על הכותית כו' שכתב בעיקר דהת"ו דאין הולכין בממון אחה"ר דהיכא דבלא זה אזלינן בתר רובא לענין קידושין ולכל מילי אזלינן נמי לענין ממון אחה"ר דלאו שפחה היא. וכן במקנה קידושין ד' סוע"א ד"ה לא נצרכה כו'. ובתשובה מאהבה ח"ג תשובה שע"ב למ"ד כבוד אב משל בן אפילו זרק ארנקי של בן וע"כ דברוב שנתחזק כבר כו'. וכן העלה בח"ב א"ח סו"ס קכ"ח תשובה רכ"ח על קושית הגרצ"ה האש"ט בתו' חולין י"א ע"א ד"ה ליחוש דכיון דממ"נ נהרג לא אזלינן בתר רובא דהיכא משכחת נשואה בת כהן דבשריפה. דהתו' לא כתבו רק בהנסקלין בנשרפין שכעת נולד רוב לפנינו אבל רוב שנתחזק לכל מילי לקבל קידושין וגיטין ולענין מכה ומקלל וכדומה אין מוציאין אותה מחזקת רוב הראשון. ובח"ג תשובה תמ"ז נשאל דמאי מייתי בחולין י"א ב' ממכה אביו דאכתי מנ"ל דאזלינן בתר רוב שנולד השתא יע"ש שדחה זה. ובח"ס חיו"ד סי' קע"ה דף ס"ח ע"ב ד"ה ונ"ל עפמ"ש רי"ף פרק החולץ וכיון דקיי"ל דאישתמידעינהו להדין פלניא גילוי מלתא בעלמא הוא כו'. דכיון שהוחזק אצלינו שכן הוא שאז לא היה נוגע לענין דבר שצריך עדים ואם שוב יסתעף ממנו ממונא או איסורא סמכינן עלייהו והן דהרמב"ם פ"ט מסנהדרין הלכה ו' דכיון שנתקבלה עדותו קודם שבאו לדון על מלקות והיה מהימן להחזיק הפירות שהן כלאים ולהחזיק האשה בזונה ואם שוב אדם אוכל אותן הפירות בפני ב' עדים בהתראה לוקין עליו וע"ש באריכות:
ובח"ס חאה"ע סי' קס"א ד"ה ובשעה"מ הקשה איך נותנים ה' סלעים לכהן ביום שלשים ניחוש דלמא טריפה הוא הבכור דפטור מפדיון ואין הולכין בממון אחה"ר וכו'. והעלה דכיון דכבר החזיקוהו לענין כל הענינים שאינו טריפה דרובא בני קיימא יולדות ואזלינן בתר האי רובא כבר קודם ששהה שלשים יום שוב כשבאנו לדון על ממון של כהן לש"ל לא אב"ר בממון ומיישב ג"כ בזה קושית הגר"צ האבש"ט הנ"ל שכיוון ג"כ למ"ש בתשמ"א הנ"ל. וכן העלה שם סו"ס קמ"ט דממילא צריך לשלם הכופר ליורש ול"ש אין הולכין במאחה"ר כיון שהוחזק בנו לכל דבר וחייב על הכאתו וקללתו והעיר ג"כ מהפלאה סופ"ק דכתובות הנ"ל. וכ"כ בנחלת יעקב ח"ב בשו"ת סי' ו' כמו דקיי"ל אין הולכין במאחה"ר ואפ"ה נאמר מכה בהמה ישלמנה וכן בנגיחת השור ול"ח דלמא טריפה היא וע"כ דהואיל והוחזק הרוב לענין ההורגו דחייב וכן בבהמה להיתר אכילה שוב מהני ג"כ לענין ממון כו' יע"ש באריכות. ובלב ארי' חולין י"א ד"ה ודלמא וד"ה אתיא בא"ד ומיהו כאן כו' ובישועות יעקב א"ח סשכ"ט ס"ב בדברי בן המחבר בדה"ס דכ"ג ע"א וע"ד משש"ב ברוב שכבר הוחזק וע"ש חאה"ע סו"ס ד' וסי' ק"ע דף ס' ע"א ושו"ת מהר"ם מינץ החדשות סט"ו ושו"ת רע"א תנינא סי' קמ"ח דף ע"א ע"ב ד"ה מלבד ובמפה"י לים התלמוד ר"פ החובל סוד"ה אמנם כו' דאיך מוציאין ממון ע"פ עדים ניחוש דלמא טריפה הם וכמו דאב"ר דדלמא הך דאסהידי ביה טריפה הוה וע"כ דכיון שכבר הוחזק לשאר דברים מהני ג"כ לענין ממון וע' בשו"מ קמא ח"א סי' קצ"ה ותנינא ח"א סי' י"ח בדה"ס י"ב ע"ד ודף י"ג ע"ג וח"ב סו"ס ל"ב וסל"ה דף כ"ט ע"ב ד"ה והנה במש"ל ותליתאה ח"א סר"כ ורביעאה ח"א סו"ס כ"ה וסל"ח בדה"ס ל"ז ע"א וע"ג וע"ד וח"ג סכ"ג דף כ"ג ע"ד וסל"ה וחסד לאברהם חאה"ע סי' ד' דף י"ז ע"א ואבני צדק חיו"ד סי' ק"מ ומהר"ם שיק חאה"ע סמ"א וטוטו"ר תליתאה סי' ע' ושבע עינים בשו"ת הגאונים דף ט"ז סע"ב ובית נאמן חדר ט' אות ג' ודברי יעקב סמ"ה אות ה' ותפארת יוסף חיו"ד סל"ד וכליל תפארת הג"ה א' ושו"ת נפש חיה בסוגיות בענין סמל"ח דף נ"ג ע"ב ד"ה והנה סברת הרי"ף סוף דכ"ו ע"ב ושו"ת ארץ צבי חא"ח סו"ס י"א דמדאחשביה חבור לבגד לענין ציצית אחשביה נמי לענין איסור כלאים כו' וע"ש חח"מ סי' ט' משש"ב לענין רוב שכבר הוחזק וחיו"ד סי' ב' ד"ה הנה למ"ש הצ"צ ובנחלה לישראל שאלה כ"ח דף א' ע"ד ד"ה אך אכתי ופת"ש אה"ע סי' ו' ס"ק י"ב בסברת הנוב"י דהיכא שנוגע לענין איסור מועיל האמתלא לענין ממון. וביבמות קט"ז סע"ב במתני' התרתם ערוה החמורה ולא נתיר ממון הקל וכו'. וחזות קשה כתובות ע"ה ב' ד"ה חזקה ובשדי חמד כללי הפוסקים אות א' סי' רס"ח ומשפטי הל"ע שער האותיות בדף מ"א ע"ב:
ה ומ"ש כת"ר עפ"ז דכוונת הכל בו אבל אינו מועיל לו לפטרו אם אכלו היינו דבאכילתו אינו מקיים המצוה דתשביתו לנתק הלאו דב"י. אם כי דבר חכמה אמר בזה אבל אין זה כוונתו שמלבד שדחוק לכוון בדבריו על המצאת תשמ"א ליתן מקום מה שנתעקש בזה מה שנסתר ג"כ מצד עצמו דהוה מהבב"ע וכנ"ל. בלאו הכי אין זה לכוון בלשונו דקאי רק לענין העשה דתשביתו שמנתק הלאו דבל יראה דהא ודאי לאחר אכילתו שוב לא שייך משום בל יראה אף אם לא הוה מתקיים המ"ע דתשביתו באכילתו. ובעיקר הענין בלאו שקדמו עשה שהאריכו האחרונים אין רצוני לבוא בזה באריכות בדברים שדשו בהם רבים וע' בספרי זכ"י בתשובתי השניה ליומא ס"ג בדה"ס נ"ז ע"ד ד"ה ומה שחידש כו' יעש"ב. ודברי הכל בו עולים כפשטן כמ"ש בתשובת מהרי"מ בסופו. ומשום דהכא ל"ש לפוטרו מה"ט דכיון דאכלו אחשביה להאיסור וע' במל"מ ה' חומ"צ פ"א בשם רלנ"ח וכמ"ש הפוסקים לענין בל יראה דאינו עובר בח"ש במה שחילקו לענין אכילה דלשוי' שיעור אחר מפני סברא דאחשביה ועשו"ת מהר"י הכהן תנינא חא"ח סל"ג משש"ב. ואף דלא דמי לכשל"מ משום דאחשבי' דהתם מהני רק לשוי' שיעור אכילה ועכ"פ היינו טעמו דהכא ל"ש לפטרו מה"ט שביטלו כיון דאחשבי' להאיסור באכילתו וע' רא"ש ר"פ כל שעה אף דבטלה דעת האוכל מ"מ כיון דאיהו קא אכיל ליה אסור וע' בשבועות כ"ב ע"ב ובמנחות ע' ע"א וכתובות ל' ע"ב וחידושי מהר"ם ברבי בשם תמים דעים לראב"ד דמשום דאתה אוכל של אחרים אף בתוך הפסח כגון דתחב לו חבירו אוכל בבית הבליעה ולא מצי לאהדורי אלא ע"י הדחק יעש"ב. וע' בפר"ח א"ח סתמ"ב וי"ל דבחמץ היכי דאחשביה להאוכל אסור ואף דהוה אכילה ע"י הדחק דלא שמיה אכילה בשאר איסורין ודוקא בקדשים דכתיב למשחה ואכמ"ל יותר: