זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קעה
בדבר החטים הנמצאים בבאר של נכרי דליכא לגביה משום בל יראה וכן ברחוב העיר שהוא מקום הפקר ובמקום שאין להתיר מטעם כאן נמצא כאן היה שהמציא היתר בשו"ת גור אריה יהודה חא"ח סמ"ט למ"ד בסתמ"ז בנתערב חמץ קוה"פ ונתבטל בס' דלא אמרינן חוזר וניעור בפסח וכמ"ש הב"י דהא דחמץ במשהו משום קנסא דבל יראה. ולפ"ז אם נתערב בפסח אצל א"י מותר לישראל דבהיותו בעין אצל הא"י לא עבר בב"י והוה כמו בנתערב קוה"פ אצל ישראל וכן כשהבאר במקום הפקר דאין לו בעלים דל"ש על החמץ שבתוכו איסור ב"י דממילא בטל בס'. וגם לרא"ש דטעם איסור משהו בחמץ משום איסור כרת ולרמב"ם משום דשיל"מ המה רק חדא מינייהו נקטי וחמץ במשהו חידוש הוא ובמקום שחסר אחד מן הטעמים הוא בס' ככל האיסורין וידוע תשובת רש"י לענין משהו בפסח ביש עוד צדדים מקילין עכת"ד. וכ"מ לכאורה ביו"ד סי' ק"ב דבמקום שנאסר משום משהו ל"ש משום דשיל"מ. ואף דמה דפשיטא ליה דבעי כולהו טעמי ביחד. והרי כמה דעות חלוקות. ובמ"א סתמ"ז ס"ק ה' דאף דרש"י פירש הטעם דהוה בכרת ולא בדילי מיניה משמע דלא בדילי מיניה עיקר. והיינו דמשום דלא בדילי החמירו בב"י לגזור באיסור כרת וערש"י יבמות קי"ט ומל"מ פ"א מהיו"ט הי"ז ובחדושי אנשי השם מהר"נ שפירא ריש פסחים בגליון הרי"ף דאע"ג דכמה איסורין שיש בהן כרת כגון חלב וכי"ב לכן צריך משום דלא בדילי מיניה כולי שתא יע"ש. אך באגור דיני חמץ כתב מהר"י מולן שנכון למי שמשתמש למרור בפסח במה שאין נזהרין מהן כל השנה ובפרט בורות של א"י שיש לחוש שמלח יש חמץ בבור שיש לפניו מהמים בבגד נקי בכל פעם ששואב. ולא מצאתי זה במנהגי מהרי"ל גם לא בתשובותיו. וע' בכנפי יונה עיו"ד סי' ק"ב ד"ה והר"נ כו' ומיהו כתב הרא"ש בע"ג ומרדכי בפכ"ש דאפ"ה אסור אף במשהו משום דלא בדילי כו' ולא דמי דא"כ הוה לו להחמיר גם בע"פ והרא"ש בפכ"ש התיר מו' שעות ולמעלה כיון שאין בו כרת ואף דבפרק הערל מה לי איסור קל כו' התם לרבא דאית ליה הכי יעש"ב. ובשו"ת פרי תבואה סו"ס ל"ב בהג"ה בדה"ס מ"ד ע"א שתמה עמהרא"י דגם רש"י ס"ל דטעם לא בדילי עיקר והובא במ"א סתמ"ז והרי רש"י פסחים כ"ט דלהכי לא גזר רב שלא במינו אטו מינו משום דליכא כרת. הרי דס"ל עיקר הטעם דבכרת. ועשו"ת רדב"ז ח"ג סתתקע"ז (תקמ"ו):
ובח"ס חא"ח סי' ק"ח ד"ה ואע"ג דכתב הר"נ ריש פסחים דטעם דב"י משום כרת ולא בדילי דהני תרי טעמי מצורפים יחד כתו' ורש"א ריש פסחים וע"ש. ובכתב סופר חא"ח ספ"ה תמה עהתה"ד שלא הביא דהרא"ש בעצמו דלא בדילי לחוד כתב משום כרת ולא בדילי ומש"ה בע"פ בטל בס' וכבר הרגיש בזה בק"נ. ובשו"ת ס' יהושע חא"ח סו"ס ב' תמה עהתה"ד שהרא"ש סובר טעמא דלא בדילי עיקר מפני שלא הביא בע"ז כ"א טעם זה דלא בדילי דע"כ דדהרא"ש דתרתי בעי כפסחים ל' שכתב בהדיא דקוה"פ בטל בס' שאין בו כרת ולא הזכיר טעם דלא בדילי כלל וע"כ דסברתו כרש"י דתרתי בעי. ובח"צ ר"ס פ"ו דתרתי בעינן ובאיסור ראייה דליכא כרת לא אסרינן ליה אפי' מדרבנן. ובשערי תשובה סי' תס"ז ס"ק י"ב שיש מקום לומר דחמץ של א"י או של הפקר אינו אוסר במשהו דלא שייך אז גזירת חז"ל וכבר פקע מעליו שם חמץ ודמי לנתערב קוה"פ דאינו חוזר וניעור בפסח ואף דחמץ של נכרי אסור בהנאה מ"מ כיון שאין בו חומרא דב"י וגם לא שייך בדילי בעודו ביד הנכרי לא גזרו על תערובתו לאסור במשהו כיון שנתבטל אצל הא"י הו"ל כחמץ שנתערב קוה"פ דאינו חוזר וניעור עכ"ל. ול"ד לסכין של א"י דבעי ליבון דאיסורא בלע כסוף ע"ג וכדמסיק רב אשי בעידנא דפליט איסורא פליט מ"מ ליתא לאיסורא בעיניה ומ"מ לגבי א"י בלע איסורא ממש אבל בחמץ לא הוה בלע איסורא רק מצד בל יראה דהוא קוה"פ גם אצל ישראל הוה היתירא וכבר נתבטל בשעת הוויית האיסור. והא דזבחים צ"ז וחולין קי"א תו' ד"ה והלכתא בכהן המבשל תרומה ושלמים דמיקרי נו"ט לאיסורא לגבי נשים אי לאו דאוקמוה אדאורייתא דברובא בטיל. דמ"מ לגבי הכהן אסור לגרום למעט באכילתו במיעוט אוכלין משא"כ כשנתבטל ביד הא"י שמתחלה לא היה עליו שם חלות האיסור מעולם בדליכא משום ב"י כיון שאין החמץ והמים שלו. וגם להטעם משום דשיל"מ כיון דאיכא טרחה לילך לשאוב מים וצריך לאפושי בהילוכא והרי היכי שיצטרך להוציא הוצאות או להגעיל מסקנת האחרונים דלא הוה דשיל"מ וע' בנוב"י קמא חיו"ד סנ"ג. וע' רמב"ם פ"ו דמעש"ש הי"ד בפירות דמעש"ש דמשמע בנתערב חוץ לירושלים לא היה דשיל"מ דטורח להעלותו וכ"כ הרע"ב בכורים פ"א מ"ב ובפה"מ בר"מ ור"ש וע' בפר"ח יו"ד סי' ק"ב ושעה"מ פט"ו ממא"ס ה"י ותו' ב"מ נ"ג א' ד"ה ליהדר. ומלבד שאם יאסרו כל הבארות המחומצים מהגרעינים אפשר שלא יהיה שכיח מים כלל. ובפרט להצל"ח דבהנאה שאינה של כילוי לא שייך משום דשיל"מ דרוצה ליהנות היום גם למחר. וכיון דהוה שעה"ד להשיג עכשיו של היתר והני מיא אחריני ניהו וע"ש בסוגיא דתשעה צבורין דבהנאה כיון דאיכא דאינה של כילוי לא גזרו בכל הנאה שלא לחלק בין הנאה להנאה בדשיל"מ ובטבל דמחלקינן ש"ה דהוא דאורייתא (וע"ל סי' קע"ד):
ועובדא הוה לפני א"א ז"ל בביטול חמץ שהורה בס' בכף חולבת לקדירה של בשר או להיפך דלתו' ריש פסחים דהא דחמץ במשהו משום דלא בדילי מיניה וכן בהקדש כפסחים ו'] ולכן היכי דבלאו הכי בדילי מאיסור חמץ משום בב"ח ליכא למיגזר במשהו עכ"ד. ובזה נסתר ג"כ הספק מהשאלה בשער אפרים סי' ה' שהביא עירב כף מלוכלך בשומן ונפל הכף לתוך קדירה של בשר ושמחמת ספק חלב שהביא מבית הא"י היה בקדירה ששים רק שנסתפק מחמת איסור חמץ שהוא במשהו. ולפ"ז אין מקום להסתפק כיון דבלא"ה בדילי וכנ"ל. מלבד מה שדחה בשע"ת כיון דהיה של א"י דאינו עובר בב"י וכנ"ל. ומצאתי בפמ"ג בפתיחה כוללת לא"ח בדיני הנהנות הנשאל עם השואל באו"ה ראשון אות כ"ה שבט"ז סתמ"ז א' הביא טעם הכ"מ דחמץ דשיל"מ ודרא"ש דלא בדילי וא"כ כיון שיש בלאו הכי איסור בב"ח או של נכרי לא הוה דשיל"מ דלאחר יו"ט נמי מטעם ביטול הוא דמותר. אמנם להצ"צ סי' ס"ט דשיל"מ אף דרביע עלה איסור אחר כל מה דאפשר כו' לא מהני זה כו' יעש"ב. ובפמ"ג ר"ס תמ"ז במש"ז ס"ק א' ועשו"ת רע"א בפסקים סי' י"ט בדה"ס י"ד ע"ג במוסגר ומזה הבאתי ראיה בתשובתי להצ"צ ובר"ס ס"ה שה"ר ג"כ מחמץ בפסח לרמב"ם דטעמא דלא בטיל משום דשיל"מ ואף דמהני הביטול לענין ב"י ותשביתו ומ"מ מה דאפשר למיעבד בלא ביטול דהיינו האכילה עבדינן יעש"ב. וא"כ בנ"ד לא מהני הביטול דלענין בב"ח גם לענין חמץ בפסח משום דשיל"מ כמו דלא מהני משום דנתבטל לענין בל יראה. ומ"מ יש לחלק קצת דע"כ הצ"צ דלא מייתי ראי' זו סובר להיפך דדוקא לענין אכילה וביעור אף דכל עיקר דשיל"מ דאכילה הוא מכח הביטול דב"י מ"מ ממילא כשאתה דן על הביטול דב"י הוה ליה דשיל"מ משא"כ שהביטול מצד בב"ח או ביצת טריפה שאין אנו דנין כלל מצד איסור חמץ. וע' בבית מנחם סו"ס י"ד וסי' ד' ושו"מ תליתאה ח"ב סו"ס קפ"א ותנינא ח"א סי' י"ח בדה"ס י"ב ע"ד וח"ד י"ם פ"ח ונחלת אבות סי' ז' ונפש חיה חיו"ד סנ"ה וארץ צבי חיו"ד סי' ב' ובית הלוי סמ"ד ד"ה ולפ"ד הנאמרים שהאריכו בדהצ"צ ועשו"ת חסד לאברהם חא"ח סו"ס מ' במ"ש הר"ש בבכורים דבדאיכא בדבר אחד שני איסורים ואחד יל"מ וא' אין לו מתירים חשיב כולו אל"מ ובטיל. שתלוי בחקירת הצ"צ עד שתאכלנו בשני איסורים תאכלנו באחד מהם בלא ביטול והאריך דבתרומה ובכורים דאינו חו"נ ונהפך כולו להיתר דלא חשיב דשיל"מ שלא יתבטל הואיל וע"כ התירה התורה למיזל בתר רובא משום איסור שאל"מ והוה כולו היתר משא"כ בשאר איסורין דחו"נ ולא נהפך כולו להיתר גם בכה"ג חשיב דשיל"מ ואמרינן שתאכלנו באיסור ע"י ביטול יעש"ב ובשערי תשובה א"ח סתס"ז ס"ק ו' כעין חקירתו. ועשו"ת זית רענן ח"ב במפתחות והערות לסל"ב במוסגר בד"ה אולם ובשו"ת מהר"ם שיק חח"מ בסופו סי' ס"ג ד"ה ואמרתי וע"ש דף כ"ח ע"ד ובנחלה לישראל סנ"ב אות ד' מ"ש מהאו"ז דלא נחית לסברת הצ"צ וכבר הקדימו החו"י בהשמטות בדה"ס רס"ח ע"א לדף קפ"א ע"ב יעש"ב וברש"ל ספ"ז ועשו"ת גור ארי' יהודה חא"ח סי' ד' ה' ו' משש"ב. וע' בתו' תמורה ל"ב ע"ב ד"ה ואי מדרבנן כו' אבל הכא בדילי כבר מחמת הקדש קמא וע"ש בהגהות הרי"ב. ומ"מ בעיקר הוראת הגא"י בבאר של א"י או של הפקר של רבים יש להתיישב אם להקל מצד זה לחוד היכי שנתברר בעדים שיש בו חמץ והיא הלכה ואין מורין כן ע' ש"ך יו"ד סרמ"ב ס"ק ח"י בדבר התמוה לרבים. ושלפ"ז היה לצדד למכור לא"י גם הבארות כשמוכרין לו החמץ בע"פ. ואף דנצטרך לפרש שיהיו המים שייך לישראל ואם קנין הפירות כקנין הגוף אינו מועיל כלל וגם דהוה כחמץ בהמושכר לאחר לדירה ומציאה מי זוכה בה דנפלין ברבוותא כח"מ סר"ס ושי"ג. מ"מ אפשר שימכור לגמרי גם המים שבתוכו ורק שבתוך הפסח כשישאב מים מהבאר יהי' ברשות הא"י כמו ששואבין תמיד מבארות של א"י. אבל בלאו הכי מכירה כזו הוה הערמה דמוכח יותר ממכירת בהמות בפסח כדי להאכיל חמץ להת"ש. דכאן אין ידוע ג"כ מקודם בבירור שיפול לשם חמץ ושיאסר. וטוב שבתוך הביטול יהיה בדעתו גם על הגרעינים שימצאו בבאר. וכ"כ לענין למכור התבשילין לא"י מטעם משהו ונוטל"פ להמרדכי הביאו המ"א סתמ"ז:
ולכאורה לפ"ז איך משכחת באר הנאסר ומאי איריא של הפקר ושל א"י די"ל בתוך הפסח איסורא לא ניחא ליה דליקני כב"מ צ"ו ב' ונדרים ל"ה וזה מתיאש וזה אינו רוצה לקנות כב"ק ס"ו ב' ואין חצירו ש"א קונה לישראל שלא מדעתו. ואם נפל גרעין קודם הפסח הרי כבר נתבטל כיון דלא אמרינן חוזר וניעור בפסח. וגם דהא מפקירין כל החמוצים וגם פירורין ממילא בטלי. ובכלים החמוצים מופקרים ועומדים אותם גרעינים הנמצאים בתוכו ורק דמשכחת בידעינן שנפלו לבאר היכי שאין רואה עדיין וספק כבוש קודם הפסח. ואולי י"ל שטעם החומרא בכאלה כיון דלא קיי"ל כרב אחא ב"י בשאור דאכילה א"כ ה"ה נמי בחמץ במשהו דהכא לענין אכילה קיימינן וגם זה בכלל החומרא. וכ"נ מהא דאמר קדירות בפסח ישברו לרב ולהתו' דהבלוע חשיב משהו הי"ל להתיר גם בפסח בשלב"מ ולמה פריך רק על לאחה"פ (ע"ל סי' ק"צ). גם יש לדון הא גם במשהו אין כאן ב"י ומה איסור יש במשהו גם גרעין א' וכמדומה שחקר הפמ"ג לענין ביעור גרעין וכי"ב. ובתו' פסחים כ"ט סע"א ד"ה אין פודין הקשו בחמץ של גבוה דחזי לשרוף וליהנות באפרן. ובפ"י דהא קיי"ל כחכמים דחמץ מהנקברין דאפרן אסור. ובאו"ח תירץ דאפ"ל דהתו' דייקי נמי בלשונם דמקודם ישרוף הגזבר ואח"כ יפדה דאז אפרן מותר כיון דהוה היתירא והו"ל קצת דומה לחכם קודם זמן של איסורו דמותר לאח"ז. דמ"מ השתא אוכל הוא רק דחזי לאחר שריפה. וא"כ ה"ה בחמץ של א"י בפסח דהוה כחרכו קודם זמנו. וע' בח"י סתמ"ב ס"י כבוש שבישל א"י בתוך הפסח וכתה"ד סי' קכ"ט וע' בשו"מ קמא ח"ג ר"ס רכ"ג עמ"א סתמ"ה הא קיי"ל כרבנן דזורה לרוח דש"ה דהו"ל כחרכו קודם זמנו דמותר יעש"ב בישוב קוהפ"י. ועשו"ת בית אפרים חא"ח סו"ס ל"ה לענין החלב מבהמת נכרי שהאכילה בימי הפסח דברים חמוצים שכתב להתיר כיון דלהנכרי מותר החמץ אף דלישראל אסור החמץ של נכרי כתשובת ריב"ש מ"מ הנכרי בהיתר עביד ומותר גם החלב לישראל דהוה כחרכו קודם זמנו דמותר לאחר זמנו וכתו' פסחים כ"ט ב' דראוי כשישרף ויעשה אפר דאפילו תימא דאתיא כר"ש מ"מ אם הגזבר ישרוף אותם כיון דאין איסור על ההקדש ממילא שרי להישראל לקנותו דהו"ל כחרכו קודם זמנו וא"כ ה"ה נכרי שהיה לו חמץ ושרפו בפסח דשרי לישראל ליהנות מהאפר. וה"ה בנ"ד אפילו תימא שהחמץ גורם לחלב שיבוא. ועשו"ת רמ"ץ חא"ח סכ"ח שהאריך שגם מתו' אין ראיה דכונתם להקשות דלוקמי הפלוגתא בהכי דמ"ד מעל ס"ל דאפרן מותר אבל לא דמי לחרכו קודם זמנו דהתם בשעת ביאת איסור חמץ אינו רק גחלים ואפר אבל לאחר זמן איסורו בפסח כיון דריב"ש סי' ת' הוכיח כיון דלא כתוב לך גבי אכילה כל מה שאסור בחמץ של ישראל אסור גם בשל נכרי. ושחילוק זה מבואר בתה"ד סי' קכ"ט בדיו שנעשה עם שכר ומחלק מהא דתו' פא"מ מדיו ביי"נ דשם נתחרך לאחר שאסור היין בהנאה. והתם נראה דמיירי בדיו של נכרי דאין דרך ישראל לעשות דיו מיי"נ. ובמרדכי פא"מ בשם ר"י אין הכרע וגם דלרא"ש פ"ב דפסחים די"ל דגם זה אינו מותר רק בהנאה ע' במ"א סתמ"ב ס"ק ד' דש"ה כשאוכל בדבר הנחרך מחשבו לאכילה וע"ש בב"י וע' בבית מאיר סתס"ז ס"ח ד"ה תו להג"ה וע"ש סתס"ב ד"ה כיוצא בדה"ס ס"ז א'. ובשבות יעקב ח"ב סי' ה' וע' ב"י סתמ"ב מהר"נ בדין הוא דאפילו באכילה נמי סגי שיצא מתורת פת קודם שיחול עליו שם איסור. ובשו"ת בשמים ראש סל"ה בנוטל"פ בפסח בקדירה שבישלו ביו"ט או בע"פ אוסרת כמו משהו שאוסר בחמץ, אבל בנפגמה קוה"פ כבר נתבטל שם חמץ ממנו וכי"ב בין חרכו קודם זמנו וכן במשהו קוה"פ דאינו חו"נ וע"ל סשל"ג ובכסא דהרסנא ולעיל סכ"ט בחילוק דהיתירא בלע. ובתשואת חן סנ"ז האריך כיון דבשעת בליעה הוא היתר שרי כתו' חולין קי"א והשיג עהט"ר כלל ס"ה שמשיג עהת"ו. ובתשובה מאהבה ח"ג סוף תשובה ש"מ לרמב"ם דחמץ מיקרי היתירא בלע וס"ל דקדירות בפסח אין להם תקנה בהגעלה אפילו נשתמש בכ"ש יעש"ב ובנחלת צבי בדה"ס כ"ו ע"א ד"ה והנה בשנת כו' בתשובת הרי"ש נס"ז. ובישועות יעקב א"ח סתנ"א ס"ק י"ב בסוגיא דזבחים צ"ז מהחילוק בין תרומה דהיתירא בלע וכ"כ הש"כ ביו"ד סי' קכ"א. ועשו"ת שמן רוקח ח"ב סי' י"ד פרט ב' אות ד' אי חמץ היתירא בלע ובענין היתר בהיתר לא בטיל ובתשובת הר"נ סנ"ו ונ"ז ובאה"ח סי' ט' אות א' בא"י בדה"ס ר"ד מ"ב. ועשו"ת ס' יהושע חא"ח אחר סט"ז בהשמטה לתשובה ג' בדה"ס ט"ו ע"ג ד"ה ומה שהשיג במ"ש דהיכי דל"ש כרת ולא בדילי די"ל דבטל בס' וע"ש מתו' פסחים כ"א ע"ב ד"ה חרכו דמשמע דבתוך זמנו בכה"ג אסור אף לאחר זמנו. ובזכי"ע סי' ה' (שהוא מחתנו הרב דראסיין שהכניס איזה סימנים בתוך חבור חותנו ולא זכר עליו שמו בחתימתו וגם לא את שמי שהודעתי לו מחקירה זו שנודע בשמי) והקשה דאיך ישרוף קדשים הא כתוב לא תעשו כן לד' אלקיכם וכפסחים מ"ד א' ואמר דכוונתם דהפודה ישרפנו דא"ל דאכתי אסור בב"י וכמ"ש באפרן מ"מ שרי למכור כיון דלריה"ג שרי בהנאה או בשל כילוי ע"ש תו' ד"ה ור"ח. וליתא כיון דאין פודין רק במידי דאכילה א"כ פשיטא דאסור לפדות כדי לשרוף אי נימא דאסור לשרוף קודם פדיון. אך באמת מעיקרא לק"מ דאינו דומה לעצי הקדש כיון דהשתא לא חזי כלל ועדיף מעיפשה כפסחים מ"ה וע' במ"א סתמ"ב ס"ק ג' וע' רדב"ז ח"ג סתקמ"ז אם מותר לקחת מא"י דבר שנתבטל בס' שבשעה שלקחה מהא"י כאלו מבטל לכתחלה וע' בס' המקנה כלל ד' פרט ג' משש"ב. ובשו"ת ס' יהושע חא"ח סי' ח' אם לדמות ליו"ד סו"ס קכ"ז בעושה להכעיס. ואולי לא היתה ג"כ הגזירה דמשהו בכה"ג ולא חששו דלא בדילי שיבא לאכול היכי שניכר שעשה להקניטו וע"ש בסי' ט' אות ד'. ועכ"פ יש לצרף לומר איני מאמינך כרמ"א יו"ד ר"ס קכ"ז מלמדין לומר כו' ועשו"ת משיב כהלכה חיו"ד סי' ה' דף י"ג ע"א ויהודה יעלה חיו"ד סי' קנ"ב. וכבר הובא בבנין עולם חא"ח סכ"ה בדה"ס ל"ב ע"ד ד"ה ומה ששמעת בשם הגרמ"ז מחבר מה"צ שהורה שעד א' אינו נאמן לומר שראה חטים בבאר דעד א' אינו נאמן לאסור במה דאתחזק היתירא וע"ש לפקפק קצת והאריך בזה. ואף לרא"ש ודעמיה דכל שבידו לאו מטעם מיגו אלא שנתנו בידו לשומרו או לעשות בו איזה דבר דהוה כבעלים עליו. מ"מ כיון דהבאר הוא כמופקר לכל לשאוב מימיו לשתות וכשהבאר צריך תיקון מטילים ההוצאה על כל השכנים ונאמן עליו כבעלים וע' חו"י סי' ק"ט. גם יש לחקור דלפ"י בק"א לקידושין דלברר איסורא מתוך היתירא עד א' נאמן וע' בס' יהושע בפסקים וכתבים מחודש תקס"ז בעד א' שאמר שמצא טריפות בבני מעיים וע' ש"ך יו"ד סי' קכ"ז ס"ק כ"ג וכ"ז. גם לצרף דהמ"א סתמ"ז ס"ק י"ז דלא אמרינן כבוש קוה"פ דהיתירא הוא וכמ"ש בד"מ (ע"ל סי' קע"א וקע"ב וקע"ג משש"ב) ויש להקל בכה"ג גם בתבשיל משהו בספק כבוש. וע' ס' יהושע חאו"ח סי' ה' דאם נמצא גרעין בבאר שסילון יוצא מן המים לתיבה ומן התיבה לחוץ ונמצא בתיבה גרעיני תבואה כיון דהמים זבין וזוחלין בלי הפסק דמי למ"ש בסתס"ז דקמח שנפל עליו דלף כל היום כולו אינו מחמיץ. ובפרט למ"א סתמ"ז ס"ק ו' מהמרדכי דחטין בבאר נוטל"פ והמחבר מתיר בנטילה גם בפסח פשוט דבשעה"ד גמור יש להתיר התבשיל שכבר נתבטל. ובפרט שאי אפשר לבוא לידי כבישה דהמים מחולפין לעולם. ולדעתו דבעיירות היושבים אצל נהרות הגדולים לא גזרו במשהו כיון דאינו יכול לבוא לנתינת טעם ואף אם יתנו שם כל החמץ שיש להם ומכש"כ בצונן דאי אפשר לבוא לידי כבישה כו' וע"ש בסי' ט' אות ד' דבנחל שוטף אין בו אפי' טעם משהו וכן העלה בפסקים וכתבים סתנ"ו בנחלים שעומדים רחיים וטוחנין בהם מאלץ בפסח והאבק מקמח ולרוב מתבואות חמוצות נתפזר דאין לאסור בצונן במשהו כיון שאי אפשר לבוא לנתינת טעם לא גזרו כרשב"א שהובא ביו"ד סצ"ט לענין קדירה דמותר לבשל בה לכתחלה. וכן ראיתי בשם שערי דעה סכ"א שהמשהו צריך שיהיה עכ"פ קצת חשיבות לתת טעם במקומו משא"כ בנהר דמתחלפין בכל פעם וכיי"נ דקמא קמא בטיל:
ובמנהגי מהרי"ל הלכות פסח באר שנפל בו חמץ קוה"פ אמר מהר"ש שמותר לשתות מימיו בפסח שכבר נתבטל בהיתר ואם בפסח נפל אסור שמא יעלה שום פירור בדלי וחמץ במשהו:
ובנמצא חמץ מגרעין בהבאר ובתוך מעל"ע השליכו גרעין יש לתלות במצוי שאותו גרעין נמצא ג"כ בדלי ושלא היה עדיין כבוש מעל"ע אף דלא גרע משאר ססד"ר בלא אתחזק איסורא. ובשלשה גרעינין בבאר שאוסר המ"א אף בלא נתבקעו דחיישינן שימצא עוד גרעינין מבוקעות ושהיו בשיעור כבישה. ובבנין עולם חא"ח סכ"ה דף ל"ב ע"ג שיש ראיות מכ"מ שאין תולין מזמן לזמן אפילו באיסור תורה והמ"א סתס"ז ס"ק מ"ט שמחמיר לטעמיה דברותח מחזיקים מזמן לזמן. וע' במ"א ס"ק כ"ה דאף בחד כלי מוקמינן בחזקת היתר ואם שרבו החולקים עליו ובפמ"ג יו"ד סי' ק"ה במש"ז ס"ק ג' ד"ה אמנם כן ראוי להודיע כו' מ"מ בחמץ בפסח דאיסור משהו סמכינן אזה. ובעצי לבונה יו"ד סנ"ז ס"ט בהג"ה אף דזה הוה ממקום למקום דלרמ"א סתס"ז דלא מחזקינן זהו דוקא באיסורי משהו דרבנן וע"ש בסי' ק"ה ס"א. ואף כשהדלי ששואבין בחזקת משומר מהחמץ וכטור סתס"ז מהרא"ש בנמצאת חטה במצה אפויה דמותר שאפילו נתבקעה אינה אלא קרובה להחמיץ כו' ולא חיישינן שהיתה במים שרגילין לשמור יפה המים השמורים כו'. ובנוב"י קמא חא"ח סכ"ה ובשו"מ תליתאה ח"א סי' ת' ד"ה וראיתי. ובפסחים ז' א' הואיל ושוקי ירושלים עשויין להתכבד בכל יום. ומ"מ גם בדלי היכי שלא השגיחו בשעת השאיבה והביאוהו לביתו אין להחמיר ובפנים מאירות ח"א סט"ו דבטלטלו הכלי למקום אחר ומצאו שם גרעיני תבואה לא מחזקינן איסור ממקום למקום כו' ועוד דלא גרע חמץ במשהו מככר על גבי הדף ומדף טמא מונח תחתיו שאני אומר אדם טהור נכנס לשם ונטלה כו' ואב"א בטומאה דרבנן וכ"כ פר"ח סתס"ז שמ"ש הרוקח כו' בא"י שמביא מים שמא נתן בו חמץ איננו נותן טעם לאסור המים שבדלי אלא להתיר התבשיל שלא היה באותה שעה שלקחו ממנו לתבשיל יעש"ב. והארכתי קצת בפרטי הענין מחמת שראיתי שערוריה הרבה שאיזה מהמורים שבזמנינו החמיר גם בכלי של מים שנמצא בו החטה שניתן לתוכו מהדלי ואסר כל המים שבבאר ולכן ראיתי להרים מכשול בדברים השכיחים תמיד ולבאר כל הפרטים בזה: