זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קסב
עובדא הוה בחוהמ"פ תרנ"ג שנודע לשכני אלמנה אחת שמטרדתה בעיו"ט שכחה למכור חמצה מכמה מאות רו"כ ושקרוב לודאי שאם יודיעו לה שמחוייבת לבער לא תציית להפסיד כל רכושה ומה שהשיגה בהלואה מאחרים. ואמרתי להם דלענין לאו דבל יראה בתוך הפסח ננעלו כל שערי ההיתרים וכא"ח סו"ס רנ"ו ויו"ד סי' קנ"ז דצריך ליתן כל ממונו שלא יעבור על ל"ת. ואף בחמץ שעבר עליו הפסח שהוא רק משום קנסא לא מהני מצד שממילא יגיע ההיזק גם להנושים המגיע להם וכחת"ס חא"ח סי' ק"י ואין זה ענין למ"ש בשו"מ תנינא ח"ד סי' י' (ע"ל סי' קמ"א). ובתבואת שמש פ"א מהיו"ט הלכה י"ב מהא דבלשת בא לעירנו כו' בביצה כ"א ע"א דשמעינן מזה דלעבור בלאו צריך שיתן כל ממונו וע' בשו"מ רביעאה ח"ב סל"ט (וע' בספרי תשובת זכ"י סי' ס"ט סוד"ה ובעיקר משש"ב) וע' בתשובה מאהבה ח"ב תשובה רפ"ב ובפמ"ג א"ח סתרנ"ו ס"ק ח' וכן בסו"ס תיבת גומא חקירה ד' ד"ה יראה נסתפק באנסוהו לעבור בב"י בחמץ שעעה"פ שלא לבער חמצו שנתחמץ בפסח די"ל כיון שהוא בשב ואל תעשה והוא אנוס אינו מחויב לבזבז הון רב וצ"ע ולכאורה מדלא נקיט סתמא בחמץ שלא ביטל קודם הפסח דחיוב ביעורו רק מדרבנן והוא רק בשב ואל תעשה דפשוט לדידיה דלא החמירו להפסיד כל ממונו בתרתי דרבנן לגבי חמץ שעעה"פ כשהוא אנוס על הביעור לאחר הפסח ולמה שנסתפק לקמן בלעבור על ל"ת דרבנן אי מחויב ליתן כל הונו אי דלא תסור ד"ת רק שהתנו להקל בספיקו ושכמדומה שבשו"ת פנים מאירות כתב כן באחר שאנסוהו לשתות סתם יינם עכ"ל. ואין בזה סתירה להספק הראשון שנסתפק גם בחמץ שעעה"פ ואף שאינו עובר רק בשב ואל תעשה. וע"ב דס"ל דאין לדמות שאר לאוין לחמץ וכמ"ש בשו"ת אגודת אזוב חא"ח סי' ג' אי מחויב להפסיד כל ממונו בשביל קנסא דרבנן דלא עדיף מעשה דאורייתא דלא העמידו דבריהם במקום פסידא כא"ח סי' רפ"ו וסי' ש"א סל"ג וסש"ז סי"ט וסש"ח סל"ז וסשל"ד ס"ב וסכ"ו דמסתבר דכולי האי לא קניס ר"ש. הגם שיש לחלק דשאני הכא דעיקר גזירת חכמים היה על הממון בעצם. מ"מ ודאי דיש לסמוך בזה על דברי היחיד יעש"ב. ואמנם מ"ש מהפמ"א ואם שאין לפני רק ח"א מהפמ"א אבל כמדומה שנתחלף לו על החו"י סי' פ"ג שכתב דאדרבא מחויחב להפריז כל ממונו ולא יעבור ונהי דלא מכוון להעבירו גם לא מיקרי להנאתו לכן יש להחמיר יעש"ב. ובס"ס קל"ט כשיש מעכב ומונע לקוברו דאפילו קרוביו כיון דלא עברו על הל"ת בפועל לא הוה רק כמ"ע שאינו מחויב לבזבז כל ממונו. ובפת"ש יו"ד סי' קנ"ז השיג עליו בדשאב"מ. ובתו' סנהדרין ר"ד כ"ו ד"ה משרבו האנסין כו' דמיירי בשביעית בזמן הזה דרבנן ובפסחים מ"ו ב' וחולין מ"ט ונ"ז וע"ז איסור דאורייתא ואת אמרת התורה חסה על מש"י ובש"ך יו"ד סי' רמ"ב בהנהגת הוראת או"ה דבאיסור דאורייתא אין להקל בהפ"מ וע' ריב"ש סי' פ"ז סוף ד"ה ונאמר ואם יאמר בעל הדין שמל"ת שאין בו מעשה הוא כמ"ע כיון שאינו עובר בידים עליו הראיה שאם התירו במ"ע הקלה ובשב וא"ת אין למדין ממצות ל"ת שאין למדין חמור מקל להקל. ורמז עליו הב"ח א"ח סו"ס תרנ"ו. ובשמ"ק ב"ק ט' מהרשב"א כהא דאל יבזבז יותר מחומש ולא אמרו אלא במ"ע בשב וא"ת אבל במל"ת אפילו כל ממונו וכן העיר מזה בשו"ת אורין תליתאי סי' קכ"ח ומהא דר"ה כ"ז ור"פ טרף בקלפי דלענין מ"ע התורה חסה על מש"י והיינו דא"צ לבזבז כל הונו רק בל"ת. וכ"כ רמב"ן פרשה בא ור"נ ר"פ לולב הגזול וע' שו"ת פאת השדה סי' ה' מש"ש ובפסחים י' ע"ב בככר בפי נחש דמבע"ל אי אטרחוהו רבנן בממונו. ולתו' שם האיבעא דוקא הכא שמא יוציאנה או יאכלנה. ולא כמו שהבין בעמ"א סי' י"ז אות ב' דמשמע היכי דיכול לבטלו ומיבעא אי אטריחו רבנן בממונו כדי לבער. וליתא וכמו שהבאתי לעיל דהיכי שהאיסור בעצם על הדבר דמוטל עליו הבדיקה אין חילוק גם בדרבנן. ואי בדרבנן מה מבע"ל הא הוה ספד"ר ולקולא. ואפשר דכאן חשיב אתחזק איסורא או כאיכא לברורי אי אטרחוהו בממונו. ובפרט להמ"מ בהחומ"צ הואיל ועיקר הבדיקה נתקן על הספק רק במקום שמכניסין חמץ החמירו יותר משאר ספיקות ואכמ"ל בדברים הנאמרים לפלפולא בעלמא. ומה שהשיג בעמ"א שם על הפמ"ג הנ"ל מהא דקיי"ל דחייב לבער אף חמץ של אחרים שקבל עליו אחריות ואפילו יצטרך לשלם למפקיד סך רב בעד החמץ. ואב"מ דזה חשוב פושע כשלא מכר חמצו קודם. ובמוסגר דחה זה בקש ואפילו לא פשע שלא מצא קונים וכה"ג. והמה מילי דכדי לכל מבין שיפטור עצמו המפקיד שלא מכרם בשוק במקח השער בזמנו וגם בזול יותר לפי הכרח הזמן והמקום:
ואחרי שיצאתי ידי חובתי מקודם לנסות להודיע לה שלא לעבור בבל יראה ולבער חמצה וכאשר נוכחו לעיניהם שלא תציית להם להפסיד כל רכושה ושל אחרים ולחזור היא ובניה על הפתחים. ואז ראיתי למצוא תקנה לזה להצילה שלא לעבור להבא על בל יראה ולהצילה ג"כ מאיסור חמץ שעעה"פ. וכאשר חקרתי שנודע להשכנים מקום הנחת המפתח מהחנות של חמץ ואז יעצתי להודיע להאופה א"י העוסק במכירת הלחם ויודע מנהגי ישראל ומסרו לו המפתח מחנות של חמץ בעת שלא היתה בביתה במקום רחוק אצל מכיריה ולקח בלי ידיעתה את כל החמץ לביתו למכור לנכרים. והשכנים לא הודיעו לה בתוך הפסח איפוא נמצא החמץ ומי שנטלו עד שנמכר כולו לנכרים. וממילא שלא עברה להבא משעה שלא היה החמץ ברשותה על בל יראה וכב"ק צ"ח ב' בגזל חמץ ואינו ברשותו לבער. וגדולה מזה להפמ"ג סו"ס תמ"ג באש"א ד"ה והוי יודע דמשמע דאם עבר ומכר לא"י בפסח ממכירה ואילך אין עובר בב"י דממילא נפקא רשות הישראל מן החמץ שקנה הנכרי אע"פ שאיסה"נ נינהו מ"מ כשיש ידים זוכה ומקנה הוה מכירה כו':
ואם כי בצל"ח פסחים ו' ע"ב פשיטא ליה להיפך דכיון שאינו ברשותו הוה כמוכר דבר שאינו שלו יעש"ב. מ"מ אפילו בלא מכירה כשמשכו הא"י והוציא החמץ לרשותו ונתכוון לזכות בו זוכה מן ההפקר שכבר יצא מרשות הישראל לגמרי וכנוב"י תנינא חא"ח סי' ס"ג דאחר זמן איסורו מועיל משיכה לחוד ולא נחלקו אלא בדבר שאין בו כסף ולא זכיה מן ההפקר כו' והא דעשו כאלו הוא ברשותו היינו כל זמן שלא זכה בו האחר ואפילו עובר בב"י ולא זכה בו הא"י רק בתוך הפסח מ"מ כיון שכבר זכה הא"י לא חל עליו קנס חכמים לענין חמץ שעעה"פ. וכן האריך בצל"ח לפסחים ו' ע"ב ד"ה דאר"א דאחר שנכנס לרשות אחר לחלוטין בקנין גמור יצא מרשות הראשון לגמרי ושוב אינו עובר בבל יראה. ורשב"א נדרים מ"ז דחמץ בפסח הוה הפקר ממש וכמו שהעיר בדברי חיים דיני חמץ סי' ג' וסי' י"א דף ח' ע"ב יעש"ב. ובעונג יו"ט חא"ח סל"ב ד"ה מיהו בעיקר הדבר מפקפק על סברת הנוב"י דהא לר"י בירו' פרק כל שעה חייש להערמה בהפקיר חמצו בי"ג הואיל ולא ביערו. כש"כ זה שנעשה הפקר מאליו. וליתא דהתם חיישינן שיאמר הפקרתי והוא לא הפקיר כלל אבל בהפקר מאליו שזה הנכרי החזיק מעצמו מה שייך הערמה. ואף דבשעת מעשה שהודיעו לה ולא ביערה מיד עבדה איסורא דבל יראה מ"מ כיון שזכה בו הא"י לא שייך קנס חכמים בחמץ שעעה"פ ובפרט שנעשה בלא ידיעתה כלל:
ורק שכאן אין אנו צריכים לדון מצד זה שמכר החמץ לנכרים לענין בל יראה ואין אנו באים לדון רק על חלופי המעות וכמו שמבואר להלן באורך דלכ"ע אין להחמיר לאחה"פ לקבל המעות מחליפי החמץ. ובשאג"א ספ"ג דאפילו כשמוציאו מרשותו בתוך הפסח כיון דעכשיו אינו נמצא לא בביתו ולא בגבולו ש"ד. וע"ש ספ"ה ובמק"ח סת"מ ס"ק ד' בישוב דעת הגאונים שהביא הרא"ש בחמץ המופקד אצל א"י דלא עבר הישראל בב"י דתיכף לאחר שש ממילא נעשה הפקר ואף דעשאו כאלו ברשותו מ"מ כשזכה הא"י יצא מרשותו לגמרי למ"ד בע"פ אינו עובר בב"י כמ"א ר"ס תמ"ג. ובשו"ת אגודת אזוב חא"ח סי' ד' דדעת הבעלים שמשמרו בביתו לשם פקדון ולא לשם זכיה ולא עדיף החצר מהבעלים בעצמן דהעודר בנכסי הגר וקסבור שהוא שלו לא קנה יעש"ב ודלא כהמק"ח וע' בדברי חיים דיני חמץ סי' ג' במוסגר סוד"ה לזאת משש"ב מרשב"א נדרים מ"ז במסלק חובו באיסוה"נ החוב אינו מסולק דמהפקר זוכה דהוה כחמץ בפסח:
ובמק"ח מסיק ומ"מ למ"א דמהני בחמץ שקע"א ליתנו לבית הא"י שהא"י מקבל עליו אחריות יכול לעשות כן אפילו בתוך הפסח כדי שלא יעבור להבא בב"י כיון דהחמץ לא נאסר בהנאה כמ"ש הח"י כו' ואף דבל יראה ניתק לעשה דתשביתו מ"מ למ"ש בסתל"א דביטול מהני ג"כ למצות השבתה והכ"נ כשמוציאו באופן שמתקן הלאו מקיים מ"ע דתשביתו וצ"ע עכ"ל. ובעמ"א סי' י"ח אות י' דלא ניתן להאמר דתוך הפסח מצי לזכות בו כיון שהישראל מחויב לבערו ולכמה פוסקים דב"י ניתק לעשה ומתקן הלאו בביעורו איך יוכל הא"י לזכות בו ולבטל מהישראל המ"ע ולחיוב לאו דב"י ועשה עצמו כלא ידע שהמק"ח בעצמו תיקן זה במ"ש דביטול מהני ג"כ למצות השבתה והכ"נ כשיוציאו באופן שמתקן הלאו. ולבסוף הרגיש בעצמו דיש לדחוק קצת ולקיים דהמק"ח לטעמיה דגם בפסח היה השבתה וכו' אבל הפוסקים חולקים דבתר זמן איסורו לא מתקן עשה דהשבתה אלא במבערו מן העולם וכ"כ הש"א. והרי המק"ח בעצמו הביא מהש"א שכתב סי"ב ולמ"ש בסתל"א להשיג מהש"א א"כ מתקיים בזה גם מצות השבתה. ובח"ס חא"ח סי' ק"פ במ"ש רשב"א וריטב"א דאיסוה"נ הוה לכם ובמ"א סתרמ"ט ס"ק כ' ונהי דאינו יכול להקנותם לשום אדם לא נפיק מרשות בעליו וכב"ק צ"א ב' בשור העומד להריגה כו' ושה"נ אסור בהנאה מחיים וע' תו' סנהדרין פ' ע"א ומסיק דלכ"ע כל איסה"נ לבד מחמץ מיקרי של בעלים הראשונים דממילא אם מבערו מצוה עביד ושאני חמץ שאינו ברשותו דמצוים להשביתו. ובשו"ת ס' יהושע בפסקים וכתבים סתקל"א וכן בשוה"נ וכה"ג אם יבא הא"י לזכות בו ולבטל מצות סקילה וכתו' ב"ק י"ג ב' ד"ה שני דאחר גמ"ד בעליו קרינן ביה. וע' בקצה"ח סת"ה ובנוב"י חא"ח סי' כ' ובשאילת שמואל סל"ב ודברי חיים דיני חמץ סי' א' וברית אברהם חא"ח סכ"ז אות ה' ובית שלמה א"ח ח"ב סי' צ' בדה"ס נ"ה סוף ע"ד וברית יעקב חא"ח סו"ס ז' ועונג יו"ט חא"ח סל"ב וראשי בשמים חא"ח סי' א' אות ט"ו ד"ה ויש לנו סיוע ואין רצוני להאריך במה שדשו בהם רבים. ובלא"ה גם להש"א דבתר זמן איסורו לא מתקן עשה דתשביתו שביטל. מ"מ ע' בנוב"י תנינא חא"ח סי' ס' וס"א בעשה דתשביתו אי שייך גם בפסח. ולשו"ת שערי אפרים סי' ד' בהג"ה דבעבר רק על מ"ע דתשביחו לא קנסינן ליה בעעה"פ אלא דמ"מ אסור באכילה מדרבנן דלא גרע מחמץ נוקשה שמשהה בביתו. ע' ריב"ש סי' ג' ובח"י סו"ס תמ"ז ס"ק נ"ג דר"ש לא קניס בעעה"פ רק בעבר עב"י דאורייתא וע' בשאג"א, סע"ט ופ"י חא"ח סי' י"ג ופרי תבואה סמ"ג וברית אברהם חא"ח סכ"ט וזכרון יצחק סנ"ו. ובפרט בנ"ד דבאשה ליכא מ"ע דתשביתו להשאג"א ספ"ב דכיון דמ"ע שהז"ג נשים פטורות א"כ אין מצוות על מ"ע דתשביתו. וכ"כ פמ"ג בפתיחה להלכות פסח ח"א פ"א אות ז' וע' בהר הכרמל חא"ח סי' י"ז וס' יהושע חא"ח סי' ט' וזכרון יצחק סל"ט ונ"א ד"ה ולפ"ז וסנ"ו ד"ה אלא. והארכתי בתשובה לענין אשה שמכרה חמצה לאחר חצות לר"ש דחמץ עד הלילה מותר בהנאה מדאורייתא ורק באכילה אסור מטעם תשביתו ולגבי אשה ליכא מ"ע דתשביתו:
והא דב"מ צ' ע"ב הלין תורי דגנבי ארמאי הערמה איתעביד בהו. ומשום דהוה בידיעת הבעלים שיגנבו ובפרט לפי' השאלתות שהביאו התו' שם (וע"ל סי' ק"ס). ואף דלענין ביטול יו"ד סצ"ט ס"ה דבמקום שאסור לבטל לכתחלה דאסור אפילו בשביל מי שביטלו בעבורו וכב"י לחד תי' דלמא יאמר לנכרי או לעבד לעשות כן וכמובא בש"כ ס"ק י"א וע"ש בט"ז ס"ק י' דהיינו דוקא שידע זה שנתבטל בעבורו וניחא ליה אפילו לא צוה אותו לבטלו אבל אם לא ידע ממנו שרי. וא"כ לא שייך לקנסו בחמץ שעעה"פ בשביל גרמא דאחרים שהסבו בלי ידיעתה שיקח הא"י החמץ לרשותו ולגזור שמא ימכרנו בעצמו לא"י. ובפרט דלפמ"ג דאפילו הוא בעצמו אם עבר ומכר החמץ בפסח לא"י אינו עובר מכאן ואילך בב"י וכנ"ל ואף דבחלות זמן איסור כבר נאסר בהנאה וממילא אסורין דמיו אף למחליף בעצמו ע' בראשי בשמים חא"ח סט"ז אות ה' ומכש"כ הכא שהודיעו לה שמחויבת לבער ולא ביערה מיד. עשו"ת יד אלי' סי' י"ז לצדד דבמוכר בהקפה אף המעות יש לו ליקח גם בע"ג ויי"נ שתופס דמיו כו' וגם י"ל דהא"י שהיה בביתו בשעת הביעור זכה מצד הפקר אף דלא סמכינן על זה בשאר חמץ. ובמ"ב סו"ס צ"ז שהחמץ אינו תופס דמיו ובהגוזל עצים גזל חמץ לפני הפסח כו' וחייב לשלם אם שרפו לאחה"פ. ובשו"ת ברית אברהם חא"ח סכ"ד וכ"ה דאם קיבל הדמים שרי לכ"ע לאחה"פ דהא בדינים דסו"ס רמ"ג שרי לקבל הדמים לכתחלה ואף למחליף בעצמו מכש"כ לאחה"פ וע' בט"ז סתמ"ג ס"ק ה' במעשה דקנתה שפחתו בלי ידיעת ישראל וע' במ"א ס"ק ו' ובשער אפרים סי' ד' עמ"ז בבר"י סתמ"ג דאפשר דר"ת סובר כהי"א שהביא רש"י חולין ד' דלאחה"פ אף לעצמו מותר וכמ"ש התו' דמ"מ כיון דלכתחלה אסור למכור לאו בר דמים הוא ושכ"ד רמב"ן הביאו הר"נ. וע' בתשובה מאהבה ח"ב תשובה רמ"ג בישוב דרש"י. ובח"ס חא"ח סי' קי"ד במכרו לאחר חצות והמעות חליפי החמץ בידו לאחה"פ ובכתב סופר חא"ח ספ"ג בשיטת הפוסקים בחמץ שביטלו אם חלופיו מותרים ובשו"ת גבר"י סי' י"ד מסת"נ ס"ק ט' ובפרט דהסרסור קנה תיכף דבר מה דהוה חליפי חליפין (ע"ל סי' קמ"א) ובעמ"א סכ"ג תמה עהפמ"ג סתמ"ג שנסתפק אם אחה"פ אסור מדרבנן למחליף עצמו דאשתמיט דהחו"י סמ"ו שנוטה להחמיר. ולא ראה המבוכה בזה מגדולי האחרונים ושכבר העירו מהחו"י וגם להעמ"א אשתמיט דהחו"י סמ"ח שתמה עליו בעה"ג שהפריז על המדה להחמיר שהרי לכמה ראשונים דכל חלופי איסה"נ מותרים והא לכ"ע איסה"נ נינהו ויש למיזל לקולא אלא שרבו הב"ח סתמ"ג ות"נ ס"ל כאותן שיטות לאסור ומסקנתו דחמץ שביטלו אין לאסור החליפין ועכ"פ בכה"ג שהא"י בעצמו נוטל החמץ בלי ידיעתה ובשעה"ד והפ"מ אין להחמיר גם לעצמה חליפי החמץ. ובשו"ת אגודת אזוב חא"ח ר"ס ג' דאפילו בלא שום צד היתר לפמ"ש שהעני הזה חייו תלויין בזה ממש אפשר שאינו מחויב להפסיד כל ממונו בשביל קנסא דרבנן כו' מ"מ ודאי יש לסמוך בזה על דעת היחיד כפ"ק דנדה וש"כ יו"ד סרמ"ב בכללי הוראה וכש"כ היכא דלא אתמר הלכתא דלא כוותיה יעש"ב. ואף שהיה לצרף דר"י שהביא הרא"ש בכה"ג לערב לכתחלה בחמץ שעעה"פ. מ"מ גם בזה היה קשה עליו לערב בשאר הרבה יי"ש. ועכ"פ לענין החליפין אין להחמיר בכה"ג שנעשה כל הענין שלא בידיעתה כיון דלכמה דעות נקטינן כהי"מ דגם למחליף בעצמו מותר וכנ"ל: