זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קס
ועש"ק אמור ב"ך למב"י תרל"ח להרב דטאקמאק בפלך קרים ר' אלימלך
א) מה שנשאל ביום ב' של פסח שהורק יין צמוקים מן פלאש גדולה וכשהורק היין הנשאר לתוך הצלוחית נמצא חטה בבויטעל הגדולה. והורה לאסור היין כח"צ סי' ק"מ שאין דינו כמ"פ שאין מחמיצין וע' שע"ת סתס"ב ס"ק ב' וגם לחי"א כלל קכ"ו אות ח' דלאחר ג' ימים שהיין תוסס יש להקל מ"מ כיון שדרך מוכרי היין להרויח לעשותו מתחלה שמן ומתוק ואחר התסיסה שופכין מעט מים להחלישו ובלתי אפשר שלא יהיה עוד מים בהיין לאחר התסיסה גם הכלי שלוקחים היין מדיחין היטיב במים שיהיה נקי. ואם שהגיע אלי מכתב מכשנגדו שמשנה כל ענין השאלה שמסתמא טעה השואל בדבריו או שנחלף הספור מאיש לאיש שנמצא בצלוחית דאין לחשוד בזה לשום מורה דמכלי לכלי לא מחזקינן איסורא וגם לא היה כבוש מעל"ע. אבל גם כפי הצעת דבריו היא חומרא יתירה בחמץ במשהו להחשיב המשקה ליין כמ"א סר"ב ס"ק כ"ז. ובש"ך יו"ד סי' קכ"ג ס"ק כ"ג מרא"ש וטור לברך על שתיית מי צמוקים לאחר סחיטתן בפה"ג (וע"ל סנ"ג) ובכתב סופר חא"ח סצ"ד דכל שנשתנה ע"י תסיסה דין מ"פ יש למים (וע"ל סי' קס"ג) ובעיקר דהח"צ השיגו בפמ"ג תס"ב ס"ק ו' באש"א ואף שאינו אומר היתר לענין שתיה רק לשהות או למכור לא"י. וע' ריב"ש סי' ט' ומ"מ הרבה אחרונים הסכימו להמבי"ט להקל גם לענין שתיה. ובבכ"ש ב"ב צ"ז ב' דלא הוה יין אלא כשאין ו' חלקים מים נגד הענבים וכסר"ר ס"ה דשיעור זה כשמתנפחין לאחר שליקה או שנתמדו במים מתגדלין בכופל או יותר (ע"ל סצ"ז). ולבית מאיר סתס"ז סי"ג מצדד דחטה ביין הוה נוטל"פ ובפרט אם נזדמן השאלה בא' ש"פ דלט"ז סתס"ז ס"ק י"ח דבתוך כד"ש מכניסת ליל פסח שרי דשיעור כבישה לאחר זמן איסורו (ע"ל סי' קע"ב וקע"ג):
(ב) ובמה שהורה להתיר להאכיל לבהמה סובין יבשים של קמח המכור לא"י קונה החמץ כיון שהוא יבש ומחטים שאינם מצומחים דהוה כשעורים יבשים ואף דלחי"א הנ"ל סי"ח דאסור ליתן סובין אפילו יבשים ואין איסורו רק שנתחמץ מריר הבהמה. דאין לחוש כיון שמכר הבהמות לא"י. ולפי מכתבו לא היה לו להחמיר דוקא בסובין של פסת ואפשר שמ"מ היה חושש שלא ישהה חמץ בביתו ולא לחוש מה שנתחמץ ע"י הבהמה. ואם שגם הנוהגין היתר במכירת הבהמות לא"י אין להישראל להאכיל לבהמתו ולא יעמוד אצלה בשעה שמאכילה הא"י. וכפי מכתב משכנגדו שכן התיר לקצבים לבהמתם ששחטו בחה"מ ביום א' שמסתמא לא נמכרו. ובשו"ת ס' יהושע חא"ח סט"ז בענין לאסור בהמות שאכלו חמץ שלא לשוחטם בפסח דמ"מ משהו איכא והשיג עהפמ"ג יו"ד סי' ס' סוס"ק ה'. ובארחות חיים ברמזי א"ח סתס"ז ובמטיל שעורים לעופות יבטל קודם נתינה דשמא תחמץ מריר ויעבור עב"י וא"ל הרי גם חמץ של נכרי אסור לבהמתו של ישראל כסתמ"ח וה"ה של הפקר להשליך לעופות שרי דשמא יגמור לאכול קודם שישתהא ברוק שיעור מיל לא מחזקינן איסורא. גם יהא נזהר להשליך במקום נקי ונגוב וירחיק שתייתן ממקום המאכל כדי שינגבו התרנגולים פיהם וחרטומן כספ"ג דטהרות. ובשו"מ תנינא ח"ד סי' י' דף ד' ע"ב ד"ה אמנם וז"ל ומ"ש שהגיד לו א' שנותן להפרה סובין בעת החליבה וכיון דכל שלותתין החטים הוהץחמק והמ"א נסתפק בסתנ"ד אם סובין מחמיץ ואסור לבלול אף קוה"פ דחוזר וניעור.. ואף דבמשנה פסחים ל"ט אין שורין את המורסן לתרנגולים כו' דבזמנם לא היו רגילין ללתות דהרי היה מותר לקנות קמח מהשוק וכמ"א סתנ"ג ס"ק ח'. אמנם כיון שאינו שורה כעת גם בלא הלתיתה היה מאכיל לבהמתו ואף דגם יבש אסור לשפשף היינו שמא תתלחלח אח"כ ומזה מבואר קצת כהמ"א דסובין אינו מחמיץ רק ע"י ששורה המורסן דיש קצת קמח מדובק והבהמה איננה אוכלת כ"א בשריה ודלא כח"י וע' מ"א ר"ס תמ"ב דמב"מ בטל ברוב לענין ב"י ורק משום הנאה אסור לשרות דוקא עכ"ל בקצרה ובישועות יעקב סתס"ב ס"ק ג' מהא דמנחות חטין שבגללי בקר כפרש"י שנתעכל במעיו ולא אמרינן שרוק הבהמה מחמיץ דמ"מ בעינן שיעור שיגיע לכלל חימוץ. ובקונטרס הלכה למשה הלכה ל"ח שבס' נלי"ש העיר ג"כ. מהחי"א כלל כ"ד סי' י"ב דאוסר ליתן סובין עם מים וכלל קכ"ו סמ"ח אוסר אפילו סובין לחוד דע"כ הרוק מחמיץ. ובאמת הוא עצמו חמץ וכו':
והנה בבכ"ש לפסחים כ"א מחמיר במכירת הבהמות להאכיל חמץ בפסח דרק לענין החמץ כשביטלו הוה הערמה בדרבנן כשבת קל"ט וכן בתשב"ץ ח"ב סי' קצ"ט דבדאו' לא שרי הערמה.. וזה תלוי ברבוותא אם חמץ הנמכר בכלל הביטול (ע"ל ר"ס קמ"ד). אלא שבזה נראה עיקר דהביטול כדי שיבערו או שימכור לא"י דהוה ג"כ בכלל הביעור. ואולם במק"ח סחמ"ח ס"ק י"א השיג בראייתו מגיטין ס"ה א' דהא דמוקי בדרבנן דשפחה קטנה אינה זוכה לאחרים כ"א מדרבנן אבל בגדולים מערימין אף בדאורייתא כרמב"ם פ"ה דמעש"ש ה"ח ט'. ועשו"ת לחמי תודה סי' ג' שהביא ג"כ מהא דמעש"ש דמותר. אף בדאורייתא וכן האריך בשו"ת בית אפרים חא"ח סל"ג מה שהשיב לבעל משנת חכמים על השגתו מהרמב"ם וע' בצ"צ החדש חא"ח סו"ס ל"א אות ג' וסמ"ח ובאורי וישעי סו"ס קכ"א וע"ש סי' קי"ז ובח"ס חא"ח סי' ס"ב וע"ש בסי' קי"ג מ"ש לאח"ז בד"ה גם אם ירצה. ובנחלת יעקב ח"ב בתשובתו סי' א' להגרא"ד מבוטשאש מחבר דעת קדושים לקיים הוראתו במכירת בהמתו קוה"פ בלי גילוי דעת לבטל המקח וכשהוא ברשות הנכרי ורק במי שמוכר בהמותיו עם חמצו בזה לא התיר וע"ש בהג"ה מנכד המחבר, גם בשו"ת ברכת יוסף חא"ח סי' י"ג דחה דברי הדא"פ ומ"מ טרח ליישב הקושיא ממעש"ש עהת"ש וכן בשו"מ תליתאה, ח"ג סל"ב וקמא ח"ב סי' ס"ט ויד שאול סרכ"ב אות ג' ועונג יו"ט חא"ח סכ"ח ואורי וישעי סי' קכ"א דף ע"ד ד'. ועל הסתירה בדהת"ש ממעש"ש כל דבריהם בדרך פלפול אשר בל"ס הת"ש פלטה קולמסו בלי עיון בסוגיא במקומו וראוי לקיים כתוכחת הנביא חגי שלא לשאת פנים בתורה ושלא להכיר פני איש אשר בכלל צדקו דהמק"ח דהא דלא שרינן הערמה בדרבנן רק כשעושה כל האיסור בהערמה ושהעולם לא ידעו מהאיסור אבל הכא כיון דע"כ יצא מרשותו ע"י קנין ודמי למעש"ש דמותר אף בדאורייתא ואף שיודע שיחזור וימכור לו מחמת שאין לו מעות. ומ"מ הדין עמו מעיקר הטעם דהוה הערמה דמוכח במכירת הבהמות ול"ד למכירת חמץ שלא יאסר לגמרי. ועכ"פ לענין עובדא דידיה אם אין מנהג קבוע במקומו להחמיר מ"מ היה ראוי למכור החמץ לא"י אחר ולא למי שקונה החמץ ושלא יתן הישראל בעצמו לבהמתו רק הא"י והסובין ברשותו הנשאר מקמח ש"פ הוא נותנה במתנה לנכרי או מפקירו. ובקצור ש"ע כלל קי"ד אות יוד ובהערה דאם מוכר פרה חולבת לא"י שיאכילנה חמץ דפשוט דאסור לישראל המוכר שיהיה לו ריוח מן החלב דנהנה שיתרבה חלבה וגם דבמה שיש להישראל יד בהחלב מגרע כח המכירה ומיחזי כחוכא וידוע כי מכירת בהמות היא קולא גדולה והבו דלא להוסיף ועי' בפמ"ג סתמ"ח באש"א ס"ק ט'. ובשו"ת רא"ש החדשות סו"ס ל"א בבהמות של ישראל שהאדון נותן להם מזונות כל השנה בעד תשלומין אם ידוע שמאכילן חמץ בפסח אסור כסת"מ ס"ז ורק שצריך למכור לו הבהמות עכ"ל. ולא הזכיר כלל מהת"ש והאחרונים ובספרו מי באר ספ"ד שמהדין אין בידינו זולת באופן שימכור הבהמות לא"י א' והחמץ לא"י אחר ויותר לומר לא"י הקונה הבהמות להיות לו לסרסר לקנות הברייע של הא"י השני ולהגיד לו שהא"י איש נאמן ליתן לו בהקפה ובאופן זה התיר הישוע"י עכ"ל. וע' בנש"א הלכות פסח ז' ח' ובשו"ת עולת שמואל סו"ס. נ"ג בענין מכירת הבהמות עם המספוא צריך להשכיר לא"י גם הרפת דאל"כ החמץ ברשותו כו' ואגב השכירות ימכור לו הבהמות עם החמץ ואחרי שקונה הא"י בשטר וכסף אין לחוש אם הא"י מאכילם חמץ בשלו אך שלא יעמוד הישראל על גביו כשהוא מאכילן וחשקן דלא עדיף ממושיט כוס חמץ לא"י בחנם ומכש"כ שלא יתן להא"י לבשל יי"ש כל ימי הפסח ואפילו יהיה השכר לא"י דלא עדיף ממרחץ בשבת דאסור בקבלנות. ולא נחית כלל לחקירת הת"ש ממכירת בהמתו וע' במגן האלף סתמ"ח ס"ק י' ד"ה ואם יודע ובשו"ח ס' יהושע חיו"ד סו"ס כ"ג ובחא"ח סי' ג' ובפסקים וכתבים מחודש תי"ז שדחה ראיית המק"ח וחתר עוד טעם באיסור מכירתן. ובשו"ת יהודה יעלה חא"ח סצ"ט שהעושים למכור הבהמות גם ידי מכירת חמץ לא יצאו דגלי אדעתייהו שרוצים בקיומו לפטם הבהמות נמצא שלא ביטלו החמץ בלב שלם וגם דאסור למכור בהמה גסה וכו'. ועשו"ת רמ"ץ חא"ח סכ"ה אות א' וי"ב וחיו"ד ה' סנ"ב ובשו"ת מים חיים סי' ח' שמחמת הפ"מ והיזק גדול מצא להם תקנה שי"ל שגם הת"ש מודה שמהני המכירה שלא יזכיר שיתן לבהמות חמץ שמתיר הח"י סתמ"ח ס"ק כ"ג דאף דמסיים דלכתחלה אין להקל י"ל דאיסור לכתחלה קיל מאיסד"ר. ובשיבת ציון סי' י"א שיכתוב בשט"מ סתם ולא יזכיר להאכילם חמץ וע' בתשובה מאהבה ח"ב סרנ"ח בתשובת הנוב"י וע"ש בח"א סו"ס מ"ב שמ"מ אין להתיר במקום שנהגו להחמיר וע' בפר"ח א"ח סתס"ח אך שיש שצדד עפ"ד רמ"א ח"מ סכ"ה ס"ב ובש"ך בשם ב"ח ורק שכבר דחה שם באו"ח ס"ק ז'. וכן בשו"ת תפארת צבי חא"ח סי' כ' ובישועות יעקב א"ח סתמ"ח בתשובתו שחלילה לפרוץ גדר לסתור מנהג מקויים במקום שנהגו איסור. ובמעין גנים מעצ"ל א"ח סתמ"ח ס"ג דלכתחלה אין להקל ואף בלא אמר בפירוש להאכילה חמץ וע' בשו"ת ר"ח כהן חא"ח סי' כ"ח מנכד המחבר ובשו"ת מהר"ם שיק חאה"ע סי' י"א ומהר"ם מרוטנבורג האחרונים סי' י"ב. ובשבילי דוד בקונטרס הקנינים חקירה ד' אות א' וה' בדה"ס קכ"ז ע"ב מפקפק עוד בזה. וביגד"ת קונטרס ה' סל"ה אות ב' האריך ג"כ שלא להקל במכירת בהמתו במקום שלא נהגו ובשו"ת פרי תבואה סי' ח' התיר משום צעב"ח בשנת תקנ"ה שהיה יוקר בכל מספוא למכור הבהמות לנכרי ופסולת היי"ש ברהאגא לנכרי אחר דלא הוה הערמה דמוכח כ"כ שיאכילם הנכרי הקונה הבהמות פסולת היי"ש. וכתב ראיה לאיסור מב"מ צ' ע"ב הערמה איתעבד בהו. ואין הכרח דהתם חשדם שהנכרי גנבם בידיעת ישראל כדי לעשות בהם הסירוס כדמשמע התם. ובבנין עולם חא"ח סכ"א הביא ג"כ מזה דהא אף אם היו אומרים לא"י לסרסם אינו אלא שבות. ועיקר ראייתו קדמהו בפרי תבואה ואם שמורגל והזכירו בכמה מקומות. למה שהוסיף שהיו קושרין דינר בכיסי הבהמה. זה לא נזכר בגמ' רק שהתו' סע"א הביאו כן מהשאלתות ודחו דמלשון גנבין להו לא משמע הכי וממילא נדחה ג"כ מה שרצה להמציא שלא כל מיני הערמות שוות. והפשוט שאינו ענין לשאר הערמות רק שחשדום שעשו הא"י רק בשליחותם ולא התירו הערמה רק כשמוכר בהיתר בזמנו להפקיע שלא יבא כלל האיסור לאח"כ. ובכ"מ השאילו לשון הערמה לחלק שלא יבא לידי איסור כהא דברכות ל"ה ב' דמערימין להוציא דרך טרקסמון לפוטרם ממעשר. והוא בדרך היתר שלא יבא לידי חיוב. ובמגילה י"ב ע"ב כל ערום יעשה בדעת זה דוד כו' וכה"ג. ואין זה ענין להערמה שעושה לבטל האיסור כגון בבכור שיבא לידי מום וכה"ג. ובת"א שמות סט"ו ח' ובמימר פומך חכימו מיא ופי' מלשון ערמה. ובמכילתא הם אמרו הבה נתחכמה ואף אתה נתת חכמה למים וע' בסוטה י"א ע"א וכענין לוכד חכמים בערמתם כו' ובשו"ת חוט המשולש ח"ב סי' ג' טרח לחדש דהא דהערמה מהני דוקא ביהודים זה מזה אבל נכרי אדעתא דנפשיה קא עביד להשתכר ונדחק ליישב התוספתא שהובא בטא"ח סתמ"ח בהלכם בספינה וחמץ ביד ישראל כו' יעש"ב ובסי' ה' בתשובת בעל מה"צ ליישב המנהג במכירת חמץ שלנו יע"ש באריכות. ומ"ש בפרי תבואה מא"ח סי' תקל"ג ס"א אבל לא יערים לעשות שכר למועד יותר ממה שצריך למועד והוא נגד סוגיא דשבת קל"ט ויצא להשו"ע להחמיר מסוגיא דהפועלים דאפילו בדרבנן אסור הערמה. ולא הוצרך כלל לדחוק שאין לו ענין כלל לעשיית שכר בחה"מ מה שאינו לצורך המועד דבשבת קאמר מערים על המשמרת ביו"ט לתלות רמונים ותולה שמרים (וכדאמר התם והוא דתלה רמונים ברישא) ומאי שנא מהא דמערים ושותה מן החדש דהתם לא מוכחא מלתא. והכ"נ בעשיית שכר במועד מה שאינו לצורך המועד דמוכח לכל שעושה לצורך חול ובכה"ג בהערמה דמוכח אסור גם בדרבנן. ובשבת ס"ה ב' תיבעא למ"ד מערימין כו' ובביצה י"א ב' מערים ומלח גרמא גרמא ובשו"ת שמן רוקח ח"ב א"ח סי' ט' בדה"ס י"א סע"ב ד"ה ומעתה כו' משום דהוה עיבוד אוכלין בעלמא ואינו רק דרבנן וגם משום שמחת יו"ט וכתו' י"ז ב' ד"ה ובלבד שלא יערים וכו' עש"ב ושם י"ח א' כו' א' ל"ז א' ובפרש"י משום צעב"ח לערום ולסקייה. וע' בשבת קנ"ד ב' ובירו' פסחים פ"ג הלכה ג' תמן אר"א אסור להערים כו' כאן שבות וכאן חיוב חטאת ע"ש בק"ע ובפ"מ. ובביצה ט"ז סע"א לאקנויי קמחו ערש"י והתם הוה ג"כ הערמה בדרבנן. ובב"מ מ"ה סע"ב ברש"י ואין בידו מעות כו' ורוצה להערים בפדיונו וע"ש ר"ז מ"ו (וע"ל סו"ס קל"ח). ומ"ש בפרי תבואה במה שרצה בעל משנת חכמים להתיר ע"י מכירת החלב שיחלוב הא"י בימי הפסח במכירה גמורה בלי הערמה דא"י עביד אדעתא דנפשיה להאכיל לבהמה בשביל החלב שלו. ודחה זה דדוקא במלאכת א"י בשבת כא"ח סרמ"ד דהאיסור משום גזירה שיאמר לו שנית לעשות כן או במקום דמיחזי כשלוחו. משא"כ היכא שהוא מטעם איסור הנאה עצמה והוא דאורייתא ומכוון ליהנות מאכילת בהמתו החמץ דאפילו אפשר ולא מכוון אסור כפסחים כ"ה וכ"מ בש"ך יו"ד סו"ס קמ"ב ואפילו בעביד אדעתא דנפשיה כמו בנכרי שהדליק לו הנר בשבת עכ"ד. ואולם בפמ"א ח"א סי' יוד שבעיקר הדין הא אפילו פרה בכרשיני ע"ג דאסור לכתחלה אף בזוז"ג אבל היכא דהא"י קבל מזונותיו עליו ועושה להנאת עצמו ואין הישראל נהנה מזה דאם לא היה לו חמץ היה חיוב על הא"י לזון אותה בדבר מותר ומסיק בבא"י שקבל בהמותיו למחצית שכר ונתחייב במזונות דלא ברירא ליה להישראל שיתן להחמץ דישראל אדעתא דהיתירא נתכוון אבל לומר תן מזונות ואשלם לך אין בידי לחלוק על הש"ע ופסקי הגאונים אלא בראיה ברורה עכ"ל. וא"כ מבואר מצד דלא חשיב הישראל נהנה מזה ואף שממילא יבא הנאה לישראל אחה"פ שלא יוכחשו הבהמות משך איזה שבועות כשיאכילם מאכל שאינו של חמץ מ"מ בשעה שמאכילם הא"י והוא מקבל החלב לא יגיע עכשיו הנאה לישראל והנכרי עושה אדעתא דנפשיה מחמת שהחלב שלו. וע' בשע"ת סתמ"ח ס"ק ז' שהניח דהפמ"א בצ"ע.
ומה שמשיג הפרי תבואה על הפר"ח סת"נ ס"ו דה"ה דמותר לנכרי להאכיל לבהמתו פסולת שעורים כל שאינו מקדים לו דינר שהוא נגד דין מפורש סו"ס תס"ד ושאני באומר לעבדו דאין נפ"מ לרבו אם אוכל דבר שיהיה הרבה כו'. כבר מבואר חילוק זה בפמ"א הנ"ל יעש"ב:
ומ"ש עוד בפ"ת בדין חמץ שנפסל קוה"פ מאכילת אדם ולא מאכילת כלב שדינו כנוקשה ומשיג עהמ"א ר"ס תמ"ב שעיקר ראייתו מש"ע שם ס"ב בפת שעיפשה דבעי שיפסל קודם זמנו מאכילת כלב והקשה מסוף ביצה אפשר לנבילה שתעשה שחוטה כשתפסל מאכילת גר ואף שלא נפסל מאכילת כלב. ואם שמתחלה היה ראוי למאכל אדם. ומפסחים מ"ה ב' בפת שעיפשה דלרי"ף ורמב"ם ורא"ש בפת שהוא חמץ ולא שאור ומיירי שלא נפסל מאכילת כלב ומ"מ אין חייב לבער אלא משום שראוי לחמע עיסות אחרות. ולא כמ"א משום דמתחלה היה ראוי למאכל אדם וכו'. ולדעתי נתחלף להמ"א מוצא הדין שבש"ע ס"ב וסבור שהוא מאידך ברייתא הפת שעיפשה מטמאה טומאת אוכלין עד שיפסל מאכילת כלב. ושם משום דהיה מתחלה ראוי למאכל אדם לא נפיק מניה דין טומאת אוכלין. והיה המ"א סבור דחמץ לענין אוכלין וביעור נמי לטומאת אוכלין מדמינן. וז"א דבחמץ הטעם דראוי לחמע עיסות אחרות וההיא דס"ב בש"ע יצא מסוגיא קמייתא וא"כ היה ראוי להקל קצת בפסולת שעורים בראהי דהוה רק נוקשה עכ"ל. וכל דבריו מעורבין ועיקר קושיתו עהמ"א מהא דאין ראוי לגר מבואר בר"נ פרק אלו עוברין מה דמייתי הרי"ף ברייתא דהפת שעיפשה ונפסלה מאכילת אדם וכו' וכ"ת אמאי צריכה ביעור והא נבילה שא"ר לגר ל"ש נבילה ונוטל"פ שרי אפילו בחמץ הכא שאני שראוי לחמע עיסות אחרות וע"ש בר"נ פכ"ש בדפי הרי"ף קל"ח רע"ב כה"ג. ועכ"פ מבואר אדרבה בהיפך דהא דיכול לחמע עיסות אחרות מפרש הר"נ על ברייתא שניה והרא"ש פא"ע ה"ג קאי על ברייתא שניה בהפת שעיפשה עד שיפסל לאכול לכלב הא אם נפסל נפיק מתורת אוכל והא דלעיל הפת שעיפשה חייב לבער איירי בראויה לכלב. וע' ב"י סתמ"ב ד"ה חמץ שנתעפש והביא דהר"נ הנ"ל דהכא שאני שראוי לחמע כו' וא"כ מפורש שדהש"ע בס"ב יוצא מהך ברייתא וכמו שהאריך בטור וב"י. וע' בפמ"ג סתמ"ב באש"א סס"ק י"ד שהניח דהמ"א בצ"ע דמשמע דמה"ת אסור כל שראוי לכלב ובמק"ח סתמ"ב ס"ק ב' הקשה עהר"נ דתירוצו רק כשראוי לחמץ בו הוה כנבילה הראויה לגר אבל מ"מ כיון דעכשיו אכיל דרך אכילה פטור מקרא דלא יאכל. וע' במגן האלף ס"ק ב' שהאריך בסתירת דבריו ובשו"ת מהר"נ יפה חא"ח סי' י"ד שתמה עליו. וע' ראב"ד רפ"א מחומ"צ וצל"ח ריש ביצה שהאריך בהבנת דבריו ולא עיין בכ"מ ד"ה כתב מ"מ כו' שהגיה דוקא לשיעוריהן ולאכילה אבל לענין ביעור יש הפרש כו' וע' בפרדס דוד מחודש ל"ה ול"ו ובחמד משה סתמ"ב ס"ק ג' מ"ש בדהראב"ד: