זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קנח
ו' עש"ק י"א ניסן תרנ"ב להרב דפאניוועז ר' אלי' דוד ראבינאוויץ
ע"ד מה שהעירו רב א' מסביבותיו במה שהנהיג זה איזה שנים להאכיל סובין מקמח קטניות לבהמות בפסח ואמר שדעתו נוטה לאסור בדור הזה אשר המחדשים חותרים להתיר לגמרי קטניות בפסח וכדומה ואתי לאחלופי להתירם גם סובין וקמת מה' המינים:
ולא נ"ל לגזור גזירות מעצמינו (ע"ל סי' קל"ה) ויש יותר חששות שיבואו להקל לגמרי במכירות בהמות במקום שנהגו תמיד כהתב"ש. גם מזלזלים לגמרי שהישראל בעצמו נותן החמץ לבהמתו בביתו של ישראל ובזה מראים ביטול להמכירת חמץ שמכרו קוה"פ וגם לסמוך על היתרים רפוים באכילת חלב שלהם בפסח. וגם במקומי שהייתי מתאמץ שלא לבטל מנהג העיר מעולם שלא למכור בהמות להאכילם חמץ בפסח ולא קבלתי למכור חמצו של מי שבא למכור בהמתו לפסח (וע"ל סי' קנ"ט) ומ"מ נודע לי כי הקילו להאכילם חמץ גם בלי מכירה כלל ולכן חשבתי כי טוב להעמיד על עיקר הדין להתיר ליתן לבהמה מיני קטניות ושלא להוסיף ולעבור על בל תגרע. ואין לחוש במה שנמנעו מזה עד כה שאין הכרח שעשו כן מצד חומרא וסייג. יען כי בכל ימות השנה אין הנהוג להאכילם מיני קטניות ושממילא נמנעו ג"כ בפסח. ובפרט כשנודע לי שבכמה מקומות הקילו ג"כ בנתינת מיני קטניות לבהמה:
ומ"ש כבודו דלא עשו הרחקה רק באיסורי אכילה לאדם שהוא בכרת ועפ"ד המל"מ פ"א מהיו"ט הי"ז. ונראה כוונתו למאי דמסיק דלא אמרינן מה לי איסור כרת מ"ל איסור לאו אלא בלאווין שיש בהם מלקות. וא"כ לרמב"ם פ"ח ממא"ס הט"ז דכל מאכל שאסור בהנאה אם נהנה אינו לוקה. וא"כ לענין הנאה לא שייך הרחקה גם מדרבנן. ומלבד דלתו' שייך מלקות באיסורי הנאה ובפ"י פסחים כ"א ע"ב ד"ה אמר חזקיה מנין לחמץ בפסח שאסור בהנאה שהוכיח בשיטת התו' דס"ל כהרמב"ם. ובמל"מ פ"ה מיס"ת ה"ח דלרמב"ם דאין לוקין על הנאה משום דאפשר לעבור בלא מעשה והארכתי ע"ד רש"י יבמות קי"ט סוף ע"א שמחלק בין מידי דספיקא להרחקה וע' בבאי"צ חא"ח סי' י"א ד"ה ולפמ"ש כו' דבמה שהתירו ליהנות מהם מוכרחים אנו לחלק כסברת התה"ד. ולכן יש מקום לדברי מעלתו שלא מצא מפורש לאסור קטניות בפסח בהנאה ורק שכתבו שמותר להשהותם בבית וא"כ אין להוסיף עלה. והא דלא אשמעינן טפי דמותר בהנאה כיון שאינו נהוג במציאות ולאו אורחייהו להאכיל לבהמה קמח חיטים בכל השנה. אמנם הרי הרב כתב להדיא שמותר להדליק בשמנים הנעשים מהם. הרי מבואר ההיתר גם לענין הנאה. ונראה כונתו כיון שלא הזכיר רק מהדלקת השמנים וע"כ דהמנהג להקל רק לענין הנאה של כילוי לבד מדלא סתם כל מיני הנאות ולר"ש סוף תרומות דהנאה של כילוי בתרומה רק איסור דרבנן וע' בשו"מ תליתאה ח"ב סקל"ד. וגם דגזירת אחלופי שייך רק במאכל לעשות התבשיל ממין קטניות שהמראה כמו מעשה דגן ואתי לאחלופי להתיר גם באכילה לאדם. ובפרט בקטניות דקשה לבוררם שלא ימצא גרעין אחד ממיני דגן ואף שנברר ונטחן קוה"פ כשיתנם לתבשיל בפסח הרי ביבש חוזר וניעור ויאכל משהו חמץ בפסח וכמ"ש בבאי"צ סי' י"א דחיישינן להאי שיטה דקמח בקמח הוה יבש ביבש. ודוקא האפיה והלישה מערבת אותם כט"ז סתנ"ג ס"ק ב':
ואולם במקור הדין בשו"ת תה"ד סי' קי"ג בתבואה של מיני קטניות שנפל על המים וקרוב לודאי שנתחמצה כיון דרבינו יחיאל וחביריו מתירין אפילו באכילה אינהו מיכל אכלי ואנן לא משהינן [עי' חולין ד' נ' ולדידן מיסתם נמי לא ועשו"ת חיים שאל ח"א סל"ב משש"ב על המהרי"ק שורש ק"ב. ואף דלא נקיט שמדינא מותרין אפילו באכילה. וע"כ שבזמנו היו עוד מקילין בקצת מקומות בקטניות בפסח. וא"כ אין היתר ברור גם להשהות ומשום דנקט תבואה של מיני קטניות שנפל עליו מים שבזה היה מקום לחוש גם לדידן] וכו' ולא חיישינן למראית עין פן יטעו מדגן זה לדגן ה' מינים. דכל הני חששות לא חיישינן אלא לאסור באכילה אבל לא לשהות. ונראה ג"כ דמותר ליהנות באותה תבואה בפסח כגון ע"י הדלקה משמן של זרע ושומשמין וזרע קנבוס אע"פ שרגילים שלותחים אותם זרעונים במים קודם שעושה מהם שמנים דהאיסור נמי אינו אלא בלאו כמו השהיה כדמוכח מהתו' פכ"ש ומהא דפא"ע דשאור דר"מ ישרף לר' יהודה נותנו לפני כלבו ובתו' פירשו דמ"מ אסור באכילה. אלמא דכל מילי דאינו אלא דומה לחמץ לא אסרינן אלא באכילה אע"ג דטובא מחמרינן באיסה"נ דהא קיי"ל דגזירה דמשהו בפסח אוסר אפילו בהנאה ואלו חמץ לפני זמנו לר"י דאסור בלאו ואפ"ה אינו אוסר במשהו אפילו באכילה כו' ובנ"ד דאסרינן להו דאתי לאחלופי די לנו דאסורים באכילה כו' אך כמדומה שהעולם נהגו איסור להדליק בשמנים שנעשו ממיני קטניות בפסח אפס נראה אם נמצא גרגיר של מיני קטניות בקדירה או בתבשיל לא מחמרינן כלל אפילו באכילה דגזירה דאיסור משהו ליתא אלא בתבואה דה' מינים עכ"ל. הרי מפורש דלכתחלה לא כתב לצדד רק משום דלא ידע מנהג מבורר בזה דממילא הבו דלא להוסיף עלה רק מה שקבלו עליהם לאסור. אלא שמ"מ י"ל החשש רק לענין השמנים שרגילים שלותתים אותם זרעונים במים וקרוב לודאי שנתחמצו ורק דהאיסור אינו אלא בלאו משא"כ במיני קטניות שלא היה מעולם חשש חימוץ ואפילו נמצא בהם גרעיני חמץ נתבטלו בל"ס בששים בזמן היתר ודי לנו להחמיר לענין אכילה מגזירה שמא יבא לבשלם בתוך הפסח ומשום אחלופי אבל לענין איסור הנאה אין מקום להחמיר במה שלא מצינו מפורש שגזרו. ובשו"ת חיים שאל ת"ב סמ"ז לענין טערקשי ווייץ ותו דהרי עושים מעשה מדור דורים בארץ הצבי ובשאר עירות להאכיל ממנו לתרנגולים בתוך הפסח וכו'. אך מזה אין ראיה שהספרדים אוכלים ממיני קטניות גם בפסח וכמו שמסיים שבמערב הפנימי פשיטא להו שהוא קטניות ואופין ממנו בפסח לאכול בלא שום שימור וחשש חימוץ:
ובעיקר חילוקו של התה"ד בין הנאה לאכילה דהוא איסור כרת. הנה בסר"נ דרבנן לא אחמרו אלא באיסור כרת (ובהג"ה ע"ל סל"ו מהשוכר אה"פ דמחלק נמי בין איסור סקילה ללאו. וצ"ל סי' קי"ג) ומ"מ י"ל דאין לדמות גזירות חכמים והניח בצ"ע עפרש"י יבמות קי"ט בהרחקה גם לרבא שיש חילוק בין איסור כרת ללאו. ויבמות פ"ב א' דלרבא אין חילוק בין ספיקא לגזירה. והחילוק לגזירה שכתב רש"י מבואר ביבמות קי"ד א' שבת דאיסור סקילה גזרו רבנן וע' במ"א סתמ"ז ס"ק ה'. ובתה"ד סרנ"ג דחה ג"כ החילוק שבאו"ז בין יבמה לשוק דהוא איסור לאו מסוף יבמות מכדי הא דאורייתא כו'. וזה סותר למ"ש בסר"נ שמחלק בין ספיקא לגזירה וע' בנוב"י קמא חא"ח סכ"א דהגי' הנכונה ביבמות פ"ב והא רבא דאמר דא"ל דבדף קי"ט גרסינן רבה שהרי אדר"נ השיב כו' יעש"ב ובקשות מיושב:
ובד"מ הזכיר דתה"ד וכן מותר להדליק כו'. ונשמט סיום דבריו. וכתב עוד ממהרי"ל על המדליק בשמן זית שנעשה ממיני קטניות צריך ליזהר שלא לתלות במקום שנוטף על השולחן. שאין המנהג כדבריו ואין לחוש שמא ינטוף על האוכל דאף אם נטף אין לאסרו. ונראה עיקר השגתו מצד שבמקומו לא נהגו גם בשמן לאסור בהנאה. ובלקוטי מהרי"ל ועכשיו יש מקומות שמשתמשמין מן שמן אגוזים אז דינו כמו השמן לכל חששות החימוץ כי דרך שמשתמשין בו אצל מאכלי חמץ עוד לאסור בשמן אפילו נעשה עכשיו שבאותו מכתשת שורין גם שעורים ללתות ונשתהו ונתתמצו. ולהלן אמהר"ש חסידים הראשונים כו' (ע"ל סי' קנ"ז). הרי שגם בימיו לא היה המנהג בכל מקום גם בזמנו ובשו"ת מהרי"ל סכ"ה וזרע קנבוס הר"י מערזבורק התיר כמון אמנם להסמ"ק נ"ל לאסור כל מילי דגן כמו חרדל וקטניות כמפורש שם. אף כי צריך ליזהר רק מן השמן מלהדליק. הרי שמפורש שלא היו נוהגין במקומן להדליק בשמן ושהיו מקומות שהביאו הראשונים היו נוהגים לאסור דמנהגם מנהג היכי שקבלו זה כיון דהוא ג"כ מין קטניות. ובכה"ג הבו דלא להוסיף לענין איסור הנאה בשמן הנדלק. ולכן לא הוצרך הרב להזהיר רק על הדלקה שאין מנהג בזה וממילא בשאר מיני הנאה שאינו של כילוי לא נתבאר החילוק להדיא בדבריו. ומ"מ אין לנו לגזור מעצמינו לענין הנאה כיון שכבר נתבטל קוה"פ וגם לענין לעשות סובין קמח לבהמות שהתבשיל נראה במראה כמעשה דגן ליכא למיחש לאחלופי שיבואו להתיר ליהנות בכה"ג וכסמ"ק משום שאינן בני תורה. דכיון דלא נמנו על גזירה זו לאסור בכה"ג אין בידינו לחדש חומרות ובפרט לענין הנאה שהוא רק בלאו וליכא למיחש שיתיר גם בשל ה' המינים כיון דידעי דאין ההיתר רק על הנאה לחוד. ובשיורי לקט סתמ"ז ס"ק י"ב מ"ש הח"י בשם התה"ד דכל מה שמותר להשהות מותר ליהנות ממנו בפסח. מיהו בתה"ד לא החליט זה. גם דהא דעת הטור סתמ"ב דחמץ דרבנן מותר להשהות וע"כ דמ"מ אסור בפסח אפילו בהנאה כאה"ע סכ"ת המקדש בחמץ דרבנן אין חוששין לקידושין ובסתמ"ז בח"י ס"ק י"ח אסור בפסח מתשובת הרשב"א סי' קע"ד דהיינו לשהותו אבל מותר בהנאה מכש"כ דמותר לקיימו. ובתה"ד כתב ג"כ דכל מה שמותר להשהותו מותר ליהנות. וצ"ל ובתה"ד כו' מותר ג"כ ליהנות. ולא כמו שהעתיק באש"א מהרשב"א משמע לשהותו שרי וכש"כ למכרו וה"ה בהנאה. ובתו' פסחים כ"א ע"ב ד"ה רי"א כותח כו' וברש"א דאע"ג דאינו עובר בבל יראה מ"מ אסור למכור לא"י דבהנאה אסור. וע' ברשמי שאלה סו"ס ג' משש"ב. ובח"צ ספ"ו דשם שהיה באיסור משהו אלא משום תקלה. וסתמ"ז ס"ק מ"ב בח"י ובס"ס מותר להשהות ומכש"כ למכרו לא"י ולא באכילה. ולמעיין בסתס"ז ס"י דמותר למכור התרנגולת לא"י שאינה נמכרת ביוקר בשביל החטה ולכן סמכינן אס"ס ע' ב"ח. ולהכי הוה המכירה מכש"כ דלא הוה הנאה כלל. ובמל"מ פ"ה מיס"ת דאין לוקין על הנאה דאפשר לעבור בלא מעשה. ורש"י פסחים כ"א ע"ב ד"ה לא יאכל דסתם הנאות ע"י מכירה הם באות שלוקח דבר מאכל. וממילא דחמיר מהנאה היכי דאיכא חשש שמא יאכל ממנו וגבי פת שנפל ליין ונטלו משם א"כ פשוט להקל לענין שהיה מהנאה ולא חיישינן שמא יאכל: