זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קנז
ט"ז אדר "ברכות" לפ"ק
בדבר השאלה שנשאלתי מכמה רבנים להגיד הכרעת דעתי אם להתיר איזה מיני קטניות בשנה זו שהכל ביוקר אי חשיב בשעה"ד. ובשו"ת זכרון יהודה מהררי"ל זלקינד סי' ה' האריך לענין היתר קטניות בפסח בשעה"ד והשיא כל פלפוליו מהא דשעה"ד בסוכה ל"א וברכות ט' ובגיטין י"ט מה שאיננו נוגע לעיקר השאלה. וכפי מכתב מהרב מקאוונא היה וועד מאיזה רבני הסביבות והתירו בשנה זו מין הירז אחר הברירה היטב ואחר החליטה במים רותחים בכלי ראשון על האור. ושאח"ז אמרו להתיר ג"כ הגריקע שלמים אחר הברירה היטב והחלטת רותחין כנ"ל. זולת מיני גרויפין ורעצקי שלמים וגם רייז לא התירו בשום אופן אף לעני וגם על הטחינה מהירז לא יזכר ולא יפקד עכ"ל. ואם כי בשאר מקומות הרחוקות מעט יעלה יותר המקח מהירז משאר מיני קטניות מצד הוצאות הנסיעה ממקום למקום ועל זה התנצל בדרך כלל שלא התיר רק בעירו ובסביבותיו. ואמנם גם בשנים שעברו שהיה היוקר שנה אחר שנה מ"מ גם במקומות שהירז מצוי לא רפרף שום מורה לצדד להתירו ובפרט בשנה זו שגם הקמח אינו ביוקר לפי מה שהיה בשנים שעברו. וכפי שכתב אלי הרב דקידאן רא"ש טרויב שמתאונן מאד על קולא זו במין הירז שנעשה בחפזה שנמצא בו הרבה גרעינים שלבררם הוא מהנמנעות ושנתברר לו שלפעמים מזלפין עליו מים להרבות משקלו והוא תערובות הניכר. ועומד על דעתו בכל עוז לאסור ההירז גם ע"י החלטה ובעירו לא ישהו אותו בפסח. וכתב שהמו"צ בווילנא היו רוצים לבלי להקל כלל גם בשאר מיני קטניותו גם בזה אין דעתי' נוחה. וכפי הנשמע נסע בעצמו לווילנא והביא בעבליך למכור על קרן כפי שיעלה לו וכדי שיהא מצוי בזול יותר מהירז. והנה במ"ע העברים קראו אחריו מלא וכינו אותו הרב המחמיר בקטניות ועד"ש באיכה רבתי בפסוק הייתי זוללה יע"ש. ולפי מכתבו אדרבא אז התנגד להמחמירים ביותר ולא ערער רק על היתר ההירז. ואדרבא השתדל בעצמו לטובת העניים שיהי' מצוי להם בזול וכנ"ל. וכבר הורה זקן בתשובת מהרי"מ מבריסק סמ"ח בשנת תרב"י על מין בעבליך לבד. ואף שלא פירש טעמו מפני מה ייחד זה המין מ"מ הדין נותן שבנקל לבריר אותם מתערובות וגם שאינם נטחנים כלל במדינתנו ולא היה ג"כ מין זה בימי הראשונים באשכנז כשגזרו על קטניות וע' בשע"ת. וכדין מאכילין הקל תחלה. ועל שאר מיני קטניית כשיבררי אותם היטב קוה"פ תלוי בראות עיני המורה במקומו לפי גידל הייקר. ולא בהירז שאי אפשר לבררם כראוי וגם מחשש אחלופי שעושים מהם קמח וכמי ששאלו הרבה מההמון גם על פעריל גריץ וכדומה אם היה ההיתר כמו על הירז. ובפרט שעיקר החומרא ממיני קטניות נצמח מחמת אורז ודוחן עפ"ד ריב"נ שהם בכרת וכמ"ש המור וקציעה בשם הח"צ והובא במנחת קנאות בהערה אחרונה. והראב"ד מחמיר באורז כריב"נ שהוא בכרת וע' בהגהות הרב ר' נחום מנ"ש עהרמב"ם שהאריך לקיים גרסת הראב"ד. וכן במנהגי מהרי"ל שהוא בכרת יע"ש במ"מ הלכה ב' שהיה לפניו דהראב"ד על הלכה ב'. וידוע מחלוקת הפוסקים איזה מין נקרא אורז ודוחן ע' בט"ז א"ח סר"ח ס"ק י"א ומ"א ס"ק ט' שי"מ איפכא האורז הירז דוחן רייז. ושממילא להי"מ אין מברכין על רייז במ"מ. ובעט"ז אורז הירזא דוחן רייז וכן בערוך אורז הירזא. וב"י בשם רשב"א הובא בט"ז יו"ד סשכ"ד ס"ק ט' קורא המין הירז שנגררין אחר החטים. וע' בפה"מ לרמב"ם דמאי פ"ב משנה א' ובר"ש ושנות אלי'. וע' בתו' ברכות ל"ז א' ורש"י רה"ש י"ג ב' ד"ה האורז דוחן מוליו והכא פרש"י להדיא כהי"מ. וב"מ מ' ע"א לענין כמה יוציא חסרונות באורז דקליף ובפרש"י. ובצל"ח פסחים ל"ה א' רש"י ד"ה חייבת בחלה דרש"י כאן נסתפק בהני תרי פי' וידוע דמיל היינו שקורין הירז והוא עגול ומ"ש כעין דוחן היינו מה שהעולם קורין דוחן יעש"ב. ובקהלת יעקב סוף ח"א הביא ממתני' דמאי [צ"ל פיאה פ"ח מ"ג] נאמנים על השעורה שבאורז וידוע דטבע האורז כאשר גדל בקליפתו הוא כמו שעורים ואם הוא הנקרא הירש ל"ש לומר שעורה עכ"ל. וכ"ד הלבוש והא"ז וע' תויו"ט דמאי פ"ב מ"א וריש כלאים ובמעשה רב סע"א ותוצאות הארץ להר"י שווארץ ואבן ספיר ח"א פט"ו ותה"א מערכה ששית אות ל"ט הערה ל"ג וק"ה וח"ב מערכה ג' אות ס"ג ובהערה ט"ז ל"ג מ"ד וע"ש באות ע"ה מחקירת השמות בערבית ושאר לשונות. וע' בח"ס חא"ח סי' קכ"א ד"ה ומ"מ כו' והרבה מן הראשונים ס"ל דאורז היינו מה שקורין הירש והוא סגלגל טפי. הרי שלא הכריע בהחלט שהוא מה שאנו קורין רייז ודעתו נוטה יותר שהוא הירש דלריב"נ הוה מין דגן. ובמעשה רב מהגר"א מווילנא מפורש שלא להתיר הירש בשום אופן גם בשנת הבצורת. וערש"י נדה ו' בשעה"ד בצורת וע"ש בתו' וב"ח יו"ד בקו"א בהנהגות או"ה אות א' וראש אפרים בפרי תבואה סל"ט אות קס"ד וקס"ז. ועי' במדרש שמואל רבתי פכ"ח רעב שבא בימי אליהו של בצורת היתה שנה עבדה שנה לא עבדה שבימי אלישע של מהומה היה. ומסתבר דוקא כה"ג שלא עבדה כלל ושאכלה חגב אבל לא במצוי לקנות ורק ביוקר קצת. וע' בכתובות י' ע"ב ושנת בצורת היתה כו':
ובעקרי דינים חא"ח סי' י"ט אות כ' בשם מכתם לדוד סי' ח' שבכל אופן הדחק מוטב לבחור הרע במיעוטו שלהתירו לאכול מיני קטניות ולא אורז ודוחן דגרע מכולהו. ובפר"ח א"ח סתנ"ג שגם הספרדים שלא קבלו מנה זה מצאו מקום להחמיר עליהם באורז ששנה אחת שנבדק יפה ג' פעמים ונמצא בו גרעין חטה ומאותו יום והלאה לא אכלנוהו בפסח עכ"ל. וכמובא ג"כ בלב דוד מהרחיד"א פרק ל' שרבים מיראי ה' נמנעו מלאכול אורז מפני שקשה בדיקתו יעש"ב ובח"י סתנ"ג ס"ק ה' ועשו"ת דברי דוד מר"ד מילדולה ס' כ"ד דף ע' סע"א. ובברכת השיר בפסקא מה נשתנה ד"ה ועוד נראה כו' איך כולו מצה והרי אוכל בשר ואורז כו'. ונקט דבריו על זמן המשנה ואלו היו בזמנינו היה נזהר בלשונו שלא ליתן מקום לטעות למי שיביט בפי' ההגדה שלו. וכנראה שנמשך אחר סגנון לשון אבודרהם בסדר ההגדה בפי' הא לחמא כל דצריך כו' שנראה שגם בימיו עדיין לא נתפשט חומרא דקטניות וגם לא אורז ודוחן. וע' בתשובת הרא"ש כלל י"ט ס' כ"א ובמאור סוף פסחים לפי שאדם יכול לעמוד בשאר ימים של פסח בלא אכילת מצה ויהא ניזון באורז ובדוחן:
ובתשובת הגאונים הנדפס בברלין שנת תר"ח במ"ש בסי' קפ"א וכמו שהעיר במכתב הר"ר שי"ר בסופו על ר' משלם ב"ר קלונימוס שהיה בימי רגמ"ה שמבורר שלא נהגו עוד בזמנו איסור קטניות בפסח. ובמסעי ישראל פמ"ג ע"ד היהודים היושבים בצפון אפריקא שאוכלים בפסח אורז וקטניות ופול וכו':
ובעיקר הוראת הרב מקאוונא שהוציא רעצקע מכלל נמשך אחר מ"ש הנש"א בהלכות חטים למצה כלל כ' שאין להתיר קטניות אא"כ שאין לו מה שיאכל דהוה חיי נפש וגם אז יותר מסתבר להתיר קטניות דאין עושין קמח במדינתינו ולא אתי למיחלף אבל לא רעצקא כו' ולבסוף הניח בצ"ע גם בקטניות ובסל"ב לענין עשיית יי"ש ממיני קטניות כגון מרעצקא שמחמיר אפילו בדקו היטיב שאין גרעין ואפילו המיעוט רעצקע כיון דאין עיקרו כך ובבאי"צ סי' י"א טרח להקל (וע"ל סי' קל"ג אות א' ד"ה ומ"מ במש"ש שהיה התנאי מתחלת התקנה להקל בשעה"ד). ועשו"ת צ"צ החדש חא"ח סנ"ו השיגו ובמנהג משום סייג בלא התרה לא מהני אפי' בשעה"ד ובשו"ת חסד לאברהם חא"ח סמ"ג להתיר בשעה"ד לאפות קוה"פ מקמח קאקרוז ורעטצקי ולהזהר באפיתן מחשש חימוץ כמו שנזהרין באפיית המצות ממיני דגן וכו' יעש"ב. ובשו"מ קמא ח"א סי' קע"ה בדה"ס ס"ג ע"ב ד"ה והנה מדהרמב"ם מתרעם על מי שהתיר לאפות מיני קטניות דהיינו רעצקא וקאקרוזא. וכן בח"ב סו"ס ק' ד"ה והנה במיני קטניות וכו' ובדף מ"ה ע"ג ד"ה ולענין. וכנראה כוונתו עהר"ש קלוגר וכמו שרמז לזה מילות בטו"ט ודעת מהד"ת תשובה י"ז ד"ה ומה שתמה כו' וכבר נדחה זה בהשו"מ הנ"ל. גם בשו"ת מהריא"ז ענזיל סע"א בדברים חוצבים להבות אש ומחמיר אפילו בקטניות שלמים ושבשנת תרי"ב סמכו על משענת קנה רצוץ איזה מורה שגם לבו בהוראה להקל מפני היוקר בימי חוה"פ מיני קטניות וקמח קאקרוזע כו'. ואולם בשו"מ תנינא ח"ד שאלה קכ"ד אם יש להתיר בשעה"ד בפסח מיני קטניות וכן רעטשקי מלוקט יפה יפה שהרי לא קדשו קדושה שניה כדי שיסמכו עליהם עניים בשביעית ומהא דמאכילין את העניים דמאי דחשש איסור בגופי' כגבינות עו"ג וכו' גרע ממיעוט המצוי דלא חיישינן ובתו' חולין י"א ע"א דבפסח דהוא מצוה ל"ש להחמיר כו' ותוספתא פסחים פ"ד פט"ו מתירים גמזיות ואוכלין נשירות בשביעית והיו עניי ישראל נכנסין ואוכלין יעש"ב. אך בעו"ג ס"ו ב' דאיכא איסור שביעית אחר הביעור אם לעניים וכן גרסת הרמב"ם ס"פ דשביעית וע' בפסחים נ"א סע"א וע"ש ע"ב בבאר אברהם ובשו"ת מוהרי"מ סי' מ"ח. ובשו"ת גור ארי' יהודה חא"ח סי' קכ"ח להתיר בשעה"ד לחמים מטאטארקי ומפארטסאלעס שהמה גדולים ויכולים לברר ושדעתו להתיר אם יסכימו בעלי תריסין:
ובמ"ש ע"י היתר החליטה היה לו לעינים דהח"ס חאו"ח סי' קכ"ב שהיה להם להזהיר ליתן הקטניות במים רותחין מיד מכ"ר ע"י האיר כמ"ש ר' פרץ בתחלת דבריו דבכה"ג ליכא איסור גמור אלא דלא בקיאי בחליטה א"כ בקטניות מיהא קליש איסורא וכה"ג רגיל אני ללמוד לאחב"י אנשי הצבא בהכי שיהיו משומרים מלאכול חמץ דאורייתא עכ"ל ובהלכות פסחים באו"ז בפי' הר' שמואל מפלייש בדף נ"ח ע"ג וכן הקטניות מנהג להחמיר שלא לאכלם כ"א כשנתבשלו במים רותחים וכו' יע"ש. ומשמע שמתחלתו לא נהגו איסור רק בלי החליטה ברותחין. וכמ"א סתנ"ד ס"ק ג' דאם סילקוהו מיד מותר בדיעבד כו' ומ"מ נכון להקל מאחר שלא נמצא מפורש בפוסקים. ובנוב"י קמא חא"ח סכ"ה מחלק להא דיו"ד סע"ג בכבד דמותר דדם שבישלו דרבנן וסמכינן להתיר בדיעבד. אבל כאן בחמץ לענין עיסה שנחלטה שהוא איסור תורה ובתערובות משהו שפיר סמכינן להקל בדיעבד יעש"ב. וכן מבואר חילוק זה בא"ר סתנ"ד ס"ק ה'. וע' בשו"מ קמא ח"א סי' קמ"ב ד"ה והנה במה שהארכתי שנתעורר ג"כ בדהמ"א ומתו' חולין ק"ח ב' ד"ה שנפל. שלא הזכיר מהנוב"י הנ"ל ומיהו בלא"ה לש"כ שם ס"ק י' דכיון דלא בקיאין בחליטה מחזקינן כאלו לא נחלטה כלל וממילא מחמצת. ועשו"ת רשמי שאלה סי' ז' שטרח בהבנת המ"א אם לא סלקוהו מיד שהבין דאף לש"ך סע"ג דאפילו נתבשלה הכבד אחר החליטה אין יוצא ממנה היינו בשיעור נו"ט לאסור מ"מ אפשר שנשאר בעיסה משהו שלא נחלט כדינו ולאחר שנח קצת מרתיחה יחזור ויאסר לעיסה או לתבשיל המונח במים רותחין. או כיון שהוא רק מצד ספק מפני שאין אנו בקיאין א"כ י"ל דעל שעת החליטה ברותחין אינו מניחו להחמיץ אבל אח"כ אפשר דמחמיץ. אבל דמחהש"ק יותר מבוררין דלב"ח יו"ד סע"ג משום דאין אנו בקיאין כמה זמן ישהה בתוך רותחין ושמא אנו צריכים לשהותו זמן הרבה יותר ממה שהניחו שם ואפילו אי בקיאין בשיעור המים וגם בשיעור הרתיחה ולז"כ או סלקוהו מיד וידעינן דלא נח מרתיחתו ועש"ב. ובח"י סתס"א ס"ק ז' וע"ל סי' תס"ה ס"ק ב' משו"ת אמונת שמואל סכ"ז וכ"מ בטור סתס"א לחולה שהוקשה חליו או לחיה שרוי מי שעורים בחליטה והעיר עליו גם בא"ר סתנ"ד ס"ק ב'. ועכ"פ הכריע הח"י שם ס"ק ד' בתערובות משהו להתיר בהנאה או לקיימו עד לאחה"פ וכן הסכימו בא"ר ופמ"ג ועשו"ת צ"צ החדש חא"ח סו"ס נ"ו. ולבד זה תמהני למה שהתירו בהירז ע"י חליטה הנה להח"ס חא"ח סי' קכ"א בטערקשע ווייץ דבלא"ה צריך מצות של קמח חיטים שצריך לאכול בכל יום פת שמברכין עליו המוציא ובהמ"ז משום שמחת יו"ט וטוב לעשות גדר מחדש שלא יבואו לטעות לעשות מהם מצות של מצוה ולצאת בהן י"ח ושלא לעשותן רקיקין כלל כ"א עבים שלא יתחלפו לעולם במצות של מצוה. ושילושו במים קרים ויאפו מצות בכל דקדוקי מצות ולא בחמין משום גזירת קטניות דלא ליתי לאחלופי ללוש קמח מדגן גמור בחמין. הרי שדעתו להתיר לאפות קוה"פ בשנת הבצורת מטערקשע ווייץ שהוא מין קטניות (וע"ל סי' קכ"א). והיה להזהיר שלא להפריש חלה מהמצות ושלא לברך על הפרשתו וכמתני' דחלה פ"א מ"ד האורז והדוחן פטורים מן החלה. וכן לענין שלא לעשות עירוב על מצות של דוחן וכערובין פ"א ע"א דבפת דוחן אין מערבין. ואולם מה שלמד בח"ס זכות מדה"ש על הקונסטאריע דוועסטפאלין שאולי חשבו במקומם למגדר מלתא להתיר לעניי ישראל מינים הללו כדי שימעטו באפיית המצות ויהיו משומרים מכל חימוץ וכו'. ומ"מ הפליג להחמיר דאינהו דעבדי לגרמייהו. והסכים גם לתשובת ר"י הלוי סל"ח דאיסור אכילת אורז אין לו התרה יעש"ב. ועיקר דבריו מבואר באריכות במור וקציעה סתנ"ג שהיא חומרא דאתיא לידי קולא ומכשול שצריכין לאפות לחם ממצה הרבה ובפרטות העניים ואין נזהרים בעיסה כראוי ועושים אותה גדולה ושוהים עליה מאד כו' והאידנא לא שייך משום פריצותא ואחלופי לגבן דכולהי בני תורה נינהו וכל דבריהם ע"פ חכמים עושים. ורמז עמ"ש בלח"ש עהתויו"ט רפ"ה ממעש"ש דאם רואים לעקור משום מגדר מלתא מורשים מהתורה לבטל אף אם אינם גדולים בחכמה ובמנין וע' בטוב עין סי' ט' אות ו' מ"ש עהבש"ר ושמ"מ אותם שקבלו עליהם אין להקל ושגם הח"צ לא אמר רק אי איישר חילי והובא בעקרי דינים חא"ח סי' י"ח אות ל"ד יע"ש. וגם לפי דרכו הא איכא עוד משום תערובות מיני דגן דשכיח טובא וככל סייגי מצה שאין להתיר וכמו שהאריך בשו"ת חסד לאברהם חא"ח סמ"ג. גם במ"ש דהאידנא אנן בני תורה שלדהפר"ח א"ח סתנ"ז וכן מבואר בבאור השו"ע להגר"א מווילנא סתנ"ג ס"ק ד' וס"ק ה' שכתבו בהיפך ושנמצא להם סמך בפכ"ש מ' ע"ב שהעלו בתו' כפי' הערוך כו' וכתו' ביצה ו' א' דבני בשכר אינם בני תורה ואתם בני תורה ולכן האידנא שאין הדורות מתוקנים יש לאסור כל מידי דמיחלף בדגן וכמ"ש בסמ"ק בל"ת רכ"ב בהגהות הר"פ ודוקא בימיהם שהיו כולם בקיאים בהלכות או"ה וכו' ואפילו ליתנם במים רותחים מתחלה אסור דלמא אתי לאחלופי ליתן במים קרים עכ"ל. והביאו ג"כ המרדכי פ"ב דפסחים ל"ה אות תקפ"ח. וכן האריך להפליג בחומר המנהג במהרי"ל הלכות פסח:
ובשו"ת פרשת מרדכי חיו"ד סו"ס כ"א ותשובה מאהבה ח"ב תשובה רנ"ט הפליגו להחמיר ומתרעמים על הב"ד שריא. ובמאורי אור בחלק עוד למועד בהגהותיו א"ח סתנ"ג ס"א בדה"ס כ"ז ע"א בהג"ה ובמדינה אחת באשכנז פרצו גדר וכל המעיין יבחין שאינו דממ"נ בשעה"ד א"צ ראיות שאין גדר בפני הרעב ובלא דחק לא מהני ראיות שהמנהג משום גדר ואפילו בחד מקום אל תטוש תוא"מ וכפסחים נ"א ודברי קבלה כדאורייתא עכ"ל. ומכש"כ בדורינו דשכיחי הבלתי מאמינים בדחז"ל אשר ימצאו רק תואנה בשנת היוקר ולפקוח עיני ההמון לראות חולשת המנהגים אשר המה פורחים באויר והמשא לעיפה אשר העמיסו עליהם ובהנתן להם חוט השערה ימשכו אחריהם את הראש ואת הזקן וממילא ידונו בגז"ש להקל מעצמם גם בשאר השנים. ובריש ביצה יו"ט דקיל ואתי לזלזולי ביה סתם לן כר"י דמחמיר ובגיטין באתרי' דר"י קילא להו שביעית ובחולין ק"י ע"א ורב בקעה מצא וכו' וכמו שהאריך בסוה"ס מנחת קנאות בסוה"פ כ' ע"א בהערה אחרונה ואף שהפריז מעט על המדה שלפי מצב הדור אין להתיר קטניות אף לצורך שעה שלא יחליטו המון העם כי התורה מסורה ביד החכמים להטות כרצונם ויתבטלו לגמרי ממילא בכל השנים. ואם שאין למהר לעשות בלי הסכמת רוב חכמי ישראל הידועים לכה"פ במקום שנתפשט היוקר ולראות כמה ובמה ההכרח להתיר ולעשות במתון וישוב הדעת וקבוץ חבירים אבל אין לנעול הדלת לגמרי וכמש"ל שאפשר שקבלת האיסור מתחלה לא היה על שעה"ד ועשו"ת מים רבים חיו"ד סי' י"ז בדה"ס י"א ע"ב בדברים שנהגו איסור מצד חומרא. וע' בספרי זכ"י שבת ה' א' אם תקניטני גוזרני אף על המסיקה דשם הלל קאמר לשמאי לטעמיה ואיהו ס"ל בתוספתא דטבו"י דשמן חבור לטומאה וע"פ התוי"ש שם מפני מה אין מוסקין כלומר היה לך לגזור משום דאי לא הא לא מקיימי האי וכה"ג בתו' נזיר ט"ו ונ' סע"א וברכות נ"ג א'. ולפ"ז יובן דקושיתך לשיטתו דלדידי דשמן לא הוה משקה כלל ואם תקניטני ולומר דלדידי ע"כ שוים הם ואי לא הא לא קיימי הא מוכרחני לגזור על המסיקה לקיים גזירת בצירה. ואחר כמה שנים נדפס השו"מ רביעאה ח"ג סי' נ' שכיוון קצת לזה ואמנם בפשוטו דכל שהדור פרוץ ביותר החיוב לגדור בבקעה שנפרץ נגד הסכנה המרחפת ולזה אם תרבה לחלוק יהיה ההכרח לגדור יותר שלא להניח בקעה פרוצה:
וראוי להעתיק מכתב הר"ר שי"ר שנדפס בהצופה לשנת ט"ו בגליון מ"ד ולתועלת בפני אוהבי חדשות המוקירים גם המה את שמו למען יוכחו לדעת לבלי להבהל ברוחם לבקש תקנות כאלה אשר מי החכם כמוהו אשר עמד כחומה מבלי לעלות בפרצות במנהגי הדת מאהבת החדשות וז"ל. הן אמנם רבים כיום המתפרצים בארצות אשכנז ומה גם הקוראים עצמם רבנים ובאמת אוי לה לרבנות זו שמקברת את עצמה. ואני הראיתי גלוי לכל העדה, כי כרחוק מזרח ממערב כן רחקו מחשבותי ממחשבותיהם בכל עניני הדת ולאות הנה זה שנתיים הוציא מתחכם א' פה חבור קטן להראות היתר הקטניות בפסח ונתנו לשרי העיר ומהם עם כמה קצינים מאחינו הכבידו עלי בחזקת היד להתיר להם מה שאיסורו משום מנהג כפי דבריהם. ולא נתרציתי להם בשום אופן וערכתי מכתב ארוך להמגיסטראט והראיתי כי אין כח כלל ביד ב"ד להתיר מה שנהגו לאסור. ועתה לפני חה"פ הזה נתעורר מחדש ע"י קצין אחד שרצה לתת לעניים כמה ככרות אורז. והשנה אצלנו עתה כמו שנת בצורת ונתרצה שאתיר עכ"פ לשנה זו. ועמדתי על משמרתי חזק וקיים ולא התרתי ולא אתיר וכו' יעש"ב. ואם כי בסוף מכתבו נטה גם הוא מדרך הסלולה מבלי כל תועלת מוצאת מאהבת החדשות ולא שם אל לבו הפרצה בענין הנזכר שם בעת שהותרו השושבינות לבוא לבהכ"נ בעת החופה ואשר כל כוונתם רק להתחקות אחרי זולתנו אשר קדושת הנשואין רק בהיותו בבית תפלתם המקודש להם ואשר יבושו לעשות ברחוב וחצר בהכ"נ כמשפטי ישראל. אמנם ראוי להשגיח בפרטות ולשום עין אשר לפעמים המקום אינו נקי לפני חצר בהכ"נ ואז טוב שיעשו בחצר נקי ואכמ"ל בזה הבלתי נוגע לעניננו ואשר הזכרתי ממכתבו אשר ראוי שיקחו מוסר גם רבני הדור מהרב רש"י ראפפורט אשר גם בהכביד ידיהם עליו לא פעלו מאתו מאומה ובפרט שלא להפריז על המדה ביותר בקולא זו:
ובשו"ת חסד לאברהם חא"ח סמ"ג נשאל ג"כ באפיית המצות מקטניות בשנה זו שאין הערדעפיל כנמצא לאכילה והיוקר גדול מאד וגם שע"י אפיית המצות לרוב לכל ימי הפסח אין יכולים להזהר בעשייתו מחשש חימוץ ובזה היה לו לעינים דברי המור וקציעה הנ"ל והביא בעצמו דהר"י יעבץ הואיל ועכשיו בטל הטעם שאינם בני תורה ואין בקיאין במינים הבאים לידי חימוץ ויבואו להקל גם במיני דגן. וגם משום דאין יכול לברור ממיני דגן המעורב בהם ובזמנינו הכל בקיאים לברר בטוב. וכמה רפויין יסודותיו מצד שאין בקיאין על הברירה. שהסייג רק משום שקשה לבוררן והחמירו על עצמן מחשש משהו ומצד שהרגיש בעצמו שעכ"פ אין בדבריו תשובה על הברירה שקשה לבוררן העמיס בדבריו לחלק שבזמן הזה הכל בקיאין לברור. והאריך לפלפל מדהר"נ פמש"נ דבדבר שאין לו עיקר מה"ת עשו חיזוק דלא לזלזולי ביה וא"כ להטעם משום תערובות דגן דמד"ת אף בתוך הפסח בטל בעי חיזוק יותר משל תורה. וע"ש בסל"ט שהעיר מדהר"נ. והעלה להתיר בשעה"ד לאפות כעין מצות קוה"פ היינו מבלי מלח ולא יהיה עבים טפח ולא ישהו שיעור חמץ בעשייתן במיני דגן שיהי' באזהרה מחימוץ כו'. וכן בחי"א כתב בפשטות דשרי לטחון ולאפותן כעין מצות. וע"כ קוה"פ דאל"כ לא יצאנו מחשש מיני דגן שאין יכולים לברור:
ובשו"ת בשמים ראש סשמ"ח שקרוב הדבר שמן הגירושין והבלבולים נשתקע ענין הזה שהגירוש הראשון הנעשה למונטסין הי' ג"כ עדה קטנה של קראים ונבנו בתוכנו בלכתם עמנו בגירוש והם לא ידעו חילוק בין לחם ללחם כל שאפשר להעשות ממנו קמח אבל אנו חלילה לאסור דברים המותרים חנם ומעברין דלא ליקלעו תרי שבי בהדי הדדי (ר"ה כ') וכן אין מעברין השנה במוצאי שביעית (סנהדרין י"ב) ק"ו לאסור רוב מיני מאכל לאביונים עכ"ל. ובבית מאיר א"ח סתנ"ג ס"א שחלילה לא מפי הרא"ש יצאו דברים הללו שתולדות המנהג בשבוש הקראים יע"ש. ומלבד שידענו ממהרי"ל וסמ"ק שהחמירו משום סייג ולא להפך השיטה דאדרבא שלהקראים אין להחמיר כלל בשארי הזרעונים כגון פולין עדשים אפונים דוחן ואורז שאינם מחמיצים אלא מסריחים כמובא להקראי אדרת אלי' פרק ה' סייג המצות קצת מתחכמים בזמנינו אין אוכלים פולים ואורז ולא שום דבר מהזרעונים להעדר ידיעתם בדברי החכמים שאין לאסור מה"ת אלא החמץ מחמשת מיני דגן. והדוחן לפי דעתו שיוצא מכח דברי חכמים שאם ישאר עם מים מחמיץ עכ"ל:
ובקונטרס תשובת קרן שמואל מהרר"ש פריינד דומ"ש דפראג נגד החוברת אשרו חמוץ הביא ג"כ מהדברי אגרת סי' א' שקרא ערעור על דבריו והאריך לצרף לאסור מיני קטניות בזמנינו מתשעה צדדי איסור ושאין לזוז מהמנהג ומ"ש בדברי אגרת דהרמב"ם פ"ב מהלכות ממרים וע"ש בכ"מ ותו' ע"ג ל"ה ב' ד"ה והתנן. שהרי עדיין הספרדים ובני מערב לא קבלו עליהם מנהג אכילת קטניות בפסח. וגם לפי דרכו הרי על אורז הנהיגו אח"כ גם הספרדים מצד מכשול שאירע בבדיקת ג"פ והחשש זה גם על דוחן שקשה לברור כמו על אורז ועכ"פ המה נתפשטו ברוב ישראל. וגם לענין אקדמות בשבועות כוונת השו"ת שער אפרים שהאשכנזים ג"כ אין כולם אומרים אותו בכל המקומות ורק שהספרדים וב"מ אין אומרים אותו כלל אבל אין להכחיש המציאות שעליהם לבד לא נוכל לומר שנתפשט ברוב ישראל. ועכ"פ אין כח ביד יחידים לבטל התקנה אפילו בשעה"ד. ועמ"ש בשם המו"ק דבשעה"ד יש להתיר כל הקטניות באכילה יעש"ב וע"ז כתב לא יכולתי להשיב עליו בכתב מכמה טעמים הכמוסים ולא ניתנו לכתוב עכ"ל:
ולא אדע אם שנזהר מלנגוע בכבודו שהוא דעת יחידאה ומלפרט עוד איזה ענינים שהביא בספרו למעשה וגם בעניני בקורת אשר הדעת סולדת בהן. ואם מצד שעכשיו בלתי אפשר להתיר לצורך השעה אשר כל מגמת החדשים להראות לההמון חולשת המנהגים ושיתבטל ממילא לגמרי בכל השנים ושאח"כ לא יאמרו הון ויבקשו לבטל ולהאביד את כל הסייגים גם בשארי ענינים:
ואמנם נתעוררתי לעמוד על כוונתו בטעם הכמוס על מה שהעיר את רוחו לגדוש את המדה. אחרי אשר ראיתי בספרו שאילת יעבץ ח"ב שאלה קמ"ז אות ד' שמעתיק דברי השואל שמחזיק דבריו במו"ק שאין רוב הצבור יכולין לעמוד בו ולא עוד אלא שהיו מוסיפין כמה מינים מפני שדומין לקטניות כמו חרדל כו' יע"ש באריכות. ואמנם לא שם עיניו בט"ז סי' תס"ד הביא מהרוקח שאוכלין חרדל בפסח רק שלא יהא טחון בקערה של חמץ. ובסי' ק"נ משיב לו מחומרי אשכנזים שנזהרים בזה יותר מגופי תורה כו' האידנא דשכיחי טפוחאי גשושאי מגששים כעורים קיר פלסתר מקיימי אשירות מתנהגים אחר מורה שקר ככסיל בחושך הולך עושה טפל עיקר ועיקר לטפל וכו' יעש"ב. והמתבונן בספריו יראה על מי דבריו ירזמון שהחמיר במנהגים בחומרות יתירות אשר בעבורו החרי הגדול הזה לבטלם לגמרי. וע"ש בח"ב סו"ס ס"ה בדברי השואל וע"ש סי' קכ"ו וביחוד שעל זה צריך כתב הכשר מהתועב הזקן אשמאי ושלא להחזיק ידי עוברי עבירה פן יאמרו שאנחנו נסמוך על הוראתו והכשירו כו' וא"כ אפשר שדעתו מסכמת להתיר כל הוט צוקער מלהתיר הצוקער הבא משם עם כתב עדותו כו'. העתקתי דברי השואל להראות עד כמה גברה כח התרמית וחלקלקות הלשון מדברי חונף מהשואלים למצא חן בעיניו להשיבם כאשר מצא מקום להעתיקם בספרו. וע"ש בתשובתו מאכילת הקישטען צוקער בפסח עמ"ש בס' שבירת לוחות האון בס"ס וכו' יעש"ב יותר. הדברים האלו אין צריכים עוד שום באור על מי ירמוז בכל התנגדותו ולהתיר לגמרי כדי שלא יבואו לסמוך על הכשירו וכברכות ס"ג ב' הוא אוסר והם מתירים כי היכי דלא ליגררי אבתריה. וע' בשו"מ קמא ח"א סי' קי"א בדה"ס ל"ד ע"ב ועיקר סברתו בחשש אחלופי כיון דמסור לכל דאם עושים תקנה בשביל כל אדם יש לתקן גם המיעוט. מבואר בישועות יעקב חא"ח סתצ"ה סק"ו ותצ"ח ס"ה סוס"ק ז' ושמ"ב ס"ק א' וחאה"ע סי' ק"כ סוס"ק ז' וכן העלה בשו"מ תליתאה ח"א סי' קי"ז ורביעאה ח"ב סו"ס רכ"א דבתקנה כוללת חיישינן גם להמיעוט (וע"ל סי' ר' אות ב'):