אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן קמה

סימן קמד

א מ"ש בהשט"מ וקבלתי מחצה בתורת קנין כסף ומחצה בתורת זאדאטיק ועל המותר עשיתי ע"ק בעבור הא"י ואני מחוייב לשלם בעדו לכל שולחי ומורשי והא"י מחוייב לשלם לי עד משך זמן פלוני והוא ע"פ דעת הרב מלאדייא דזקיפה במלוה אינו מועיל ולכן צריך ע"ק עבור א"י הקונה וא"כ אין לו על הישראל שום חוב כ"א על הערב וחש לתה"ד דמשמע דלא מהני זקיפת המעות במלוה. ואם שאין זה עיכוב בגוף המכירה במה שנשאר ביד הערב בעצמו מ"מ היה לו להניח שטר הערבות שלו ביד שליש אחר. וכבר הארכתי שיש הרבה לדון דמה לי אם זקוף במלוה על הא"י הקונה או על הערב דמ"מ לא גמר להקנותו ולא סמכה דעתו. כיון דלא קבל כל המעות וסובר דלא הוה כאלו קבלם והלום לו בחזרה. וגם דאף להמחמירים בזקיפת מלוה דלא גמר להקנותו אבל במכירת חמץ אנן סהדי שגמר להקנותו להנצל מהאיסור. ולגבי הערב ודאי לא גמר דעתו להתחייב אם לא ישלם הא"י. ובפרט דפסקינן דזקיפת מלוה מהני אפילו בדעייל ונפיק אזוזי דהוה כאלו קבלם וחזר והלוום כסמ"ע סי' ק"צ. ולריטב"א אף אם זקף כל המעות במלוה מהני כאלו קבל מעות וכמחא"פ הלכות קנין מעות סי' ה' שכ"נ דרש"י ור"נ וכך העלה בשאילת שלום תנינא סרס"ו שבמדינתנו אין המנהג כדעת הרב בש"ע שלו וגם במדינת פולין לא קבלו חומרא זו ואין לה מקום. ואף שבשו"ת ברכת יוסף חא"ח סט"ז אות ה' טרח להעמיד הנוסח מע"ק ועשו"ת צ"צ החדש חא"ח סמ"ה אות ה' ובאורי וישעי סי' קכ"א דף ע"א ע"ד. גם בשו"מ תנינא ח"ד סי' יוד שלדעתו אסור להיות היהודי ע"ק דרוצה בקיומו שאם יאבד החמץ לא יוכל להשתלם מהא"י יגבה מהישראל ואם החמץ בעין יוכל להחזיר החמץ או למכרו ולשלם. ואמנם מה שנעשה ע"ק על חמץ שלו ואיך יוכל המלוה להיות ע"ק על חמץ של עצמו שהלוה ישלם להמלוה. ואולם אף שכבר נגמר הקנין מזאדאטיק הראשון בחתימתו על השטר ולפי הנוסח שלו מע"ק לא שייך בכאן. מ"מ מצד קנין המעות הרי חמצו נכלל ג"כ בהזאדאטיק שהיה בעבור כל המוכרים שנרשם בהשט"מ כשמכרו לא"י ולמה שהעתיק שכתב שהיה קנוי בעבור כל המוכרים בכל הקנינים הנ"ל נשמע ממילא ע"י קנין אגב קרקע שנעשה גם במכירת חמץ שלו כמו בכל המוכרים. ואם שרבוי האמתלאות בצירוף שמתנצל הרב במכתבו למותר במ"ש שדרכו למכור חמצו לא"י ולקבל הכסף בשלימות בעד כל חמצו למסור לא"י החמץ שימשוך לביתו או לכל מקום שירצה הקונה וגם שנזהר שלא ישאר חמץ גמור לאחה"פ עכ"ל. ולמה הוצרך לכל הטורח שאין בזה כדי הצטדקות ויותר משובח מודים דרבנן שנכתב שלא בהשגחה במרוצת הקולמוס שנעשה ע"ק בעבור החמץ שלו:

ב עוד טענו במה שכתוב בהשט"מ שנעשה ע"ק בעד המעות שמגיע מהא"י. דכיון שמבואר בהרשאה שנתנו לו רשות להקיף א"כ לא האמינו על פיו ולא הוה כשעת מתן מעות. ואם שבזה היה מקום לטענתם דבכה"ג לא שייך בהנאה דמהימן ליה ולא הוי שלוחו דערב כר"י סו"פ ג"פ. והרי לב"י סר"ז סכ"ד לחד תירוצא דאף בנתן הערב משכון לא משתעבד. וברשמי שאלה סו"ס נ"א רצה לחדש דכיון דנתן לו בהקפה קודם שבא השטר ליד לוקח שייך בערב בההיא הנאה דמהימן ליה כיון דיכול לחזור ע' בסק"צ ס"ז וי"ז וב"ש סי' נ' ס"ק ט"ו וש"כ ח"מ סל"ט ס"ק מ' ד"ה עוד נחלקו. ולא גרע מהחזיר משכון על פיו והא דבעי ערבות בשעת מתן מעות בהלואת מעות דסגי בעדים או במשכון. וכן דהרמב"ם דאפילו בערב היוצא קודם חיתום שטרות צריך קנין היינו בהלואת מעות דאין דרך להקפיד על כתיבת שט"ח. ואם שהעליתי בתשובה (ע"ל סי' קמ"ז) דלענין חמץ יש לחלק בזה. וכאן שנתן להא"י רשות להקיף לא שייך בהנאה דמהימן ליה. גם לא היה כאן ערבות בב"ד של שלשה. ואף דלכאורה מב"ק ע"ד סוע"ב שאני ר"ג דלא בפני ב"ד הודה והא ר"י אב"ד הוה. היינו דא"כ מסתמא היה עוד שנים עמו במושב ב"ד ודחי שלא במקום ישיבת ב"ד הודה וכן במ"ב ר"ס ק"נ הביא מזה דכל שלא במושב ב"ד אין בזה משום חוזר ומגיד ועוד שהחכם היה לבדו דלא מקרי ב"ד אלא ג' מומחין כנמ"י שהובא בב"י ח"מ סכ"א ועשו"ת פני ארי' סכ"ח בביטול קידושי אשה. ובשער משפט סכ"ח ס"ק ו' שהוכיח ג"כ מהא דשלא במקום ישיבת ב"ד הוה כחוץ לב"ד כרמב"ם פ"ג מגנבה ה"ח וטור ר"ס שמ"ת וכ"כ מהרי"ט חאה"ע סמ"ג. ובמאיר נתיבים סע"א בהשבעת כתובת אלמנה מתו' פסחים י"ג א' ד"ה מאי לאו לענין אם האב"ד בעצמו יכול להשביעה ודחה דר' לא נתן רשות רק למכור עם הב"ד ואפ"ה צריך ב"ד לשומו בשעת המכירה והביא ג"כ ההיא דהמרובה:

ובלאו הכי מלשון הש"ע כגון שהיו רוצים ב"ד לגבות ב"ד מהמלוה ואמר הניחוהו ואני ערב ובשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' תשי"א דמפרשב"ם כגון ב"ד של יתומים אבל ערב לחבירו אפילו לפני ב"ד שחייבוהו לא:

ומש"כ דאף שכתוב הערבות בשטר קודם חתימת העדים לרמב"ם לא מהני ג"כ בלא קנין ולראב"ד בלא ערב כסי' קכ"ט ס"ד. ועל זה השיב דלהפוסקים דערב בהודאה משתעבד והרי התחלת השטר בלשון מודה אני. ואינו מספיק דאף אי חייב אני מהני בלא קנין וכן באודיתא אף אי הוה קנין דאורייתא אבל בערבות בעי קנין לסלק האסמכתא או שיהיה בשעת מתן מעות. ובפרט דבערבות י"ל דהחיוב רק על תנאי אם לא יפרע הלוה ולכ"ע לא משתעבד כ"א בקנין והארכתי בתשובה לחח"מ מהא דר"פ הנושא ומהתומים בסי' קכ"ט ס"ק ה' דהקנין לא מהני לסלק האסמכתא רק במקום דלא צריך קנין לגוף החיוב יע"ש ובס"ק ז' ואכמ"ל:

ומה שפקפקו דאף שכתוב בשט"מ שנעשה ע"ק והא בשטר צריך שיגיע ליד זוכה וכיון דנמסר למי שאין לו שליחות ולא נשתעבד בערב. ועל זה השיב דזכין שלא בפניו ובדעת אחרת מקנה לא בעי כוונת קנין עכ"ד. וע' בשו"ת רע"א סי' ל"ז וכתר כהונה סנ"א בדהרשב"א גיטין כ' ע"ב אי דעת אחרת מקנה מה"ת. וע' במ"מ פי"ט ממכירה הלכה י"א וכ"מ מלשון רש"י גיטין ל"ט ב' וס"ד ב' ואכמ"ל. גם מה שהשיב דכיון שכתוב הערבות בשטר משעבד עצמו אף שלא יגיע ליד המלוה דלא הוה פטומי מילי. ואינו מספיק דמ"מ לא מתחייב עד דמטי שטרא ליד לוקח כמו בכל שט"מ עי' ב"ב נ"ד ב' וכח"מ ר"ס קצ"ד דאינו קונה בחזקה אלא בשטר עם נתינת הכסף וע' בשו"מ תנינא ח"א סי' נ"ט משש"ב בדהמחא"פ בקנין מעות סי' י'. ויותר היה לו לומר כתשובת ר"ח כהן סי' י"ב דה"מ היכא דהוה ברשותו דמוכר אבל החמץ דאינו ברשותו בגילוי דעת סגי כר"נ ריש פסחים. ובמ"ב סי' נ"ט דבחמץ מיד שהגיע זמן איסורו לאו דידיה ובקנין כל דהוא נפיק לרשות הא"י. ובסי' ד"ר דאף בדברים בלא מעות הוה ממחוסרי אמנה ובפרט שכתב שט"מ וגם אנן סהדי דגמר ומקני דליקו בהימנותיה. ובש"ך סי' קצ"א ס"ק ד' במוכר שדהו מפני רעתה אם קונה בכסף לחוד אף במקום שכותבין שטר וע' בדברי חיים דיני חמץ סו"ס ב' שאין דעתו לחזור שלא יעבור בבל יראה. ובשו"מ תנינא ח"ד סי' י' בדה"ס ד' ע"ג ד"ה והנה ביום כו' שמ"ש בסי' ק"צ ס"ז במקום שדרכם לכתוב שטר לא מהני עד שיכתוב שטר דאם טעה שנתן לו כתב אחר קונה בשטר לבד יעש"ב. ועכ"פ כיון דחייב א"ע בקנין על כל מה שכתב בשטר ממילא מועיל הערבות וגם דמי האו"ג שקבל בעת המכירה הוא בתורת פרעון ולט"ז סי' ק"צ דכסף ג"כ קונה. ובפרט שכתוב בשטר דלא כאסמכתא. ואף דבסי' ר"ז סי"ח דאין זה מוציאו מידי אסמכתא וע"ש בט"ז אם לא שכתוב באופן שאין בו אסמכתא דהוה כאלו כתוב שנעשה בב"ד חשוב שמבטל האסמכתא יע"ש בסט"ו בהג"ה בצוה שיכתבו בשטר שקנו ממנו ובבד"ח אף דלא קנו מיניה יע"ש בסי' מ"ב ס"י. מ"מ לפמ"ש שהשטר נעשה בתוקף כל שט"מ כתקנת חז"ל וכו'. ובשו"ת מהר"מ מינץ סי' ל"ג והובא בכנה"ג אפילו להסובר דקבלן בעי קנין שטר שכתוב בו קבלנו עלינו בתוקף ועוז כל שט"מ כתקנת חז"ל ושאר לישני יפוי כח לא בעי קנין. ולב"ש סי' נ"ב ס"ק נ"ג דבס"ס מוציאין ממון. וע' בתומים סי' ע"ז ס"ק ד' וכיון דלראב"ד בשטר מהני כמו קנין ועכ"פ קודם חיתום שטרות ולהי"ח מהני דלא כאסמכתא. ולמל"מ פכ"ה ממלוה ולוה הלכה ב' בשם מהר"ש יונה פלוגתא בזה אי בע"ק בעי קנין ואי תפס הממע"ה וכן הביא הד"מ במקומו. ואף א קים לי א"ל כדעה שלא הביאו הב"י ורמ"א להתומים בכללי תפיסה ס"ק מ' ולפמ"ג ולב"ש שדעה שלא הוזכרה בש"ע אין להצטרף לס"ס. כבר הארכתי בתשובה (ע' לעיל סי' ז' אות ג' ובסי' קס"ד):

ג

ונידון הפאטענט מהיי"ש שלא הקנה להא"י. בזה הצדק אתו דהאחריות על א"י המוכר שלא ע"פ הנימוס. ורק שצריך להעלות על המקח מהיי"ש של אוראנדא ששילם שלא יהא בדין אונאה והישראל לא היה בידו למכרו וגם שצריך לו למכור יי"ש של פסח. וע' בנוב"י תנינא חיו"ד סי' נ"ט בשכר חזקת היי"ש שלא יוכל שום אדם להביא מחוץ לעיר יי"ש כ"א זה השוכר והעובר יוקנס בקנס ממון וגוף היי"ש שייך לזה ששכר החזקה יעש"ב בפלפולו בענין דשלב"ל שאינו נוגע לעובדא דידיה:

ד ומה שכתב בשטר שהקנין הוה בשעה העשירית. וזה עפ"ד הר"נ בסוגיא דג' גיטין וע' בכתובות צ"ד א' בשני שטרות היוצאים ביום אחד. ובאגודת אוזב המדברי חא"ח סו"ס י"ד מנוסח שט"מ מהח"ס שנכתב בי"ד בניסן בשעה תשיעית בבקר שקודם חצות היום כדי שיתחיל לחול בתחילת השעה החמישית. דכשכותב סתם בי"ד בניסן אין השטר חל עד רגע האחרונה של כלות היום כסמ"ע סי' ק"ד ס"ק כ"ד ואז כבר נאסר החמץ בהנאה ולא חשיב מוכח מתוכו מצד איסור הנאת חמץ דבעינן גם הקנאת קרקע ולא נקנה לו גם החמץ אגב קרקע. והיכי שהחדר שהחמץ בתוכו שלו ממש שמצריך המק"ח למכרו מאחריות אלם גם על מכירת קרקע דלא חל עד כלות היום. ואם שכבר העלו האחרונים דעדיף שיהיה גם החדר בשכירות (ע"ל סי' קל"ט). ועכ"פ הוה יותר נכון לפרש בבקר שקודם זמן איסורו וכהח"ס ובפרט כפי שכתב שהרשות להעתיקו ללשונם ואם יכתבו למספרם המורגל אפשר לפרשו על שעה העשירית בערב. אבל מה שפקפקו דאף דבשטרות הולכין אחר לשון ב"א מ"מ אין נהוג לומר על הזייגער אבל סתם שעה עשירית מבואר יותר על הזייגער ובלשון המשנה והתלמוד הוא על שעה הרביעית אחר חצות היום ורמזו למ"ש בח"מ סי' מ"ב ס"ט בהג"ה דהיכא שי"ל שהכותב טעה בלשון נתבטל מכח לשון שאינו מועיל. ושם לא נמצא רק דבדבר שאפשר שטעה בו הנותן כגון בלשון דלא מהני במתנה נתבטל השטר וכש"כ ס"ק כ"א דמהרי"ק לא קאמר כו' אבל בלשון אתננו דליכא למ"ד דמהני א"ל שהנותן טעה בכך הלכך היכא דאפשר בלשון המועיל לא אמרינן בכה"ג יד בעהש"ט על התחתונה. וע"ש בפת"ש ס"ק ט' מתשובת ר"מ רוטנבורג סי' ח' דאף למהרי"ק באיכא למיתלי בטעות אמרינן יד בעהש"ט על התחתונה אף בנתבטל השטר מ"מ הכל לפי הסופרים והעדים והביא מכני"ח סצ"א דכתב השואל מפני שהמסדר בשטר הוה ת"ח ובודאי לא טעה וכ"מ בתשובת מיימוני סי' ס"ט. וא"כ בליכא למיתלי בטעות כזה לא גרע משטר שכתוב זמנו בשבת או בעשרה בתשרי דמכשירין בטעות דמוכח ממילא ובפרט בע"פ שמוכר לו החמץ בשער שבאותו זמן:

ובעיקר ראייתם מר"נ נדרים נ"ה בנודר מן התירוש דהיכא דנדר בלה"ק אזלינן בתר לה"ק. ואם שבתשובת הרב לא נמצא שום תשובה מספקת ודחה אותם בקש. ואמנם מלבד דגם הר"נ לא מיירי רק בנדר בלה"ק שבשטר כתוב כולו בלה"ק וממילא משמעותו בלב"א כמו שמתרגמין לפני הקונה. ובשאילת שלום על השאלתות פרשה נשא אות קכ"ב ולא נתברר בלה"ק איך הוא ולכך אזלינן בתר לשון תורה. והכ"נ כשמדברים בלב"א לא נתברר הלשון בסתם לומר כמה שעות על היום שהמורגל בלשונם על מהלך הזייגער שאין החשבון על ערך היום ולכן אזלינן בתר לשון תורה. ובש"ך סרי"ז ס"ק א' בשם ר' ירוחם דאם באותו מקום אין מדברים בלה"ק הלך אחר לשון תורה. ובטור סרט"ז דכנודר בלה"ק פשיטא דאזלינן בתר לשון תורה וע' ביד שאול סרי"ז ס"ק ט' משש"ב. ובתוספת שבת סי' קמ"ד ס"ק ז' ובתו' ע"ג כ"ז א' ד"ה אלימא אע"ג כו' דהא בנדרים הלך אחר לב"א משמע דלא ס"ל כר"נ:

אלא דעיקר דהר"נ אינו ענין לכאן כמש"ש בט"ז סרי"ז ס"ק כ"א וש"כ ס"ק כ"ד בשם הר"נ דלדידן דמשתעינן בלשון לעז אם נדר בלעז אינו אסור אלא ביין שאין אנו קורין תירוש אלא בלשון תורה. ויומא ע"ו ב' תירוש בלשון תורה הוא יין. ובזמנם כשהיו מדברים בלה"ק היו מכנין בלעז בשם תירוש למיני מתיקה ולא ליין וממילא כדמשתעי בלעז ונודר בלה"ק בשם תירוש מותר ביין דאזלינן בתר לב"א שהיו קורין לתירוש בשם מיני מתיקה וכל היכא שמשתמש בלה"ק היפך תורה בלב"א אזלינן בתריה. והכ"נ כשכותב השט"מ בלה"ק המובן במשמעותו כשיבואו לתרגמו להקונה בלעז שאורחא לאשתעויי על הילוך כלי השעות. וערש"י מגילה ה' א' ד"ה מונין כו' קונם כו' ובאומר השכחה סנ"ח ד"ה שעות כגון האומר הרי זה גיטך דלא נקט לענין קונם וכדלעיל אף דשכיח יותר וע' בסו"ס זכרון שארית יוסף בהשמטות למגילה. ופשוט דבנדרים מדאינשי קורין ר"ח בנדרים ס' ע"ב יע"ש בחומרי מתניתא ובתו' פסחים ב' סע"א ויבמות ע"א ב' ד"ה והוי:

ה ובמה שבאו לערער במה שכתוב בהתחלת השט"מ מודה אני שמכרתי. דאף דשטרי דידן שטרי קנין כסי' קצ"א ס"ג וב"י בשם ר"נ מ"מ כשמודה שכבר מכר אינו רק לראיה כמו שיכתוב לאשה מודה אני שקדשתיך בשטר. ואיך לא ראו גם בנ"ש בתיקון שטרות סל"א בנוסח שט"מ הננו מודים שמכרנו. וכן נהוג בכמה מקומות בנוסח שט"מ חמץ שנחשכו אח"ז גם בנוסח שנדפס בראשית בכורים דף י"ב ע"ב מודים אנחנו הח"מ כו' כהיום השכרנו כו'. ובתשובת ר' משולם איגרא חא"ח סל"ט בחקור דין סוף אות ג' שהיה יותר טוב לכתוב

בלשון הודאה וכאילו הודה שמכר לו בקנין גמור יעש"ב. ובקצה"ח סי' קצ"ד ונחה"מ ומק"ח סתמ"ח ס"ק ד' סוד"ה ולענין ומגן האלף ס"ק ה' דבחמץ מהני אודיתא כיון שחבירו יכול לבטלו ע"פ הודאתו ונפיק מרשותו וע' בט"ז יו"ד סי' קס"ח ויריעות האהל סי' ל"ח ושו"מ קמא ח"א סדי"ר ובית שלמה א"ח ח"ב סי' ס"ה ובהג"ה מבן המחבר סע"ב וע"ג בשו"ת ס' יהושע חא"ח סו"ס שמחלק לרבית דבהודאה גופא מתנה יהיב ואסרה כו'. ורק להח"ס סשי"ד לא מהני על הקרקע אודיתא לקנות המטלטלין אגב קרקע. ובאורין תליתאי ססי' ק"ב שאם כותבין בסוף השטר ולהיות לראיה גרע בקנינו דעיקרו אינו אלא בשטר במכירת החדר וכרשד"ם חח"מ סו"ס ר"ה דאם נראה מלשון השטר שנכתב לראיה הוה רק כשטר ראיה. ובאגודת אזוב מדברי חא"ח סי' י"ג אות א' דאף שכתוב בלשון מכרתי מ"מ בנ"ד שמתחיל חת"י תעיד עלי ומסיים להיות לראיה הרי מפורש שהם שטר ראיה וע"ש באות ד'. ואולם בזית רענן ח"ב חא"ח סי' ח' אות ב' דבתיקון שטרי דידן שכתוב בו לעדות ולזכות ולראיה דלישנא דזכות משמע תורת קנין וכשכותבים בהודאה לחוד כמו שנוהגין בכל שט"מ חמץ ואין כותבים לעדות ולזכות זהו לראיה בעלמא ועשו"ת ס' יהושע חא"ח סי' ד' ודברי חיים דיני חמץ סי' ב' משש"ב:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ג

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה