זכר יהוסף חלק ג· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קמא
להנ"ל.
בדבר שאלתו שתיכף לאחר הפסח קונים יי"ש מהקראים אם לחוש לחמץ שעעה"פ דלט"ז סתמ"ח במכר היי"ש למומר וקרוב היה שלא יציית הישראל להפסיד היי"ש והתיר ע"י חליפין עם א"י אחר ובמקום שמואל סי' י"ז דאף דלגבי דידן אסור להכשילו מ"מ אם כבר מכרו קודם זמן איסורו להמומר פשיטא דלגבי נפשיה חשיב כנכרי לכל דבריו ולא שייך קנסא לאסור חמצו בהנאה לאחה"פ ובשו"מ תנינא ח"ד סי' יו"ד ד"ה והנה ביום א' במדבר כו' אף שבתשובה דחה דבריו אבל מ"מ המומר לא ישמע לנו וימכרנו לנכרי ולא יגיע לו הפסד כל כך ולמה נקנוס חנם לישראל עבורו. והכ"נ לענין הקראים שיהיה עיקר הקנס לישראלים שיצטרכו להשתדל להשיג לקנות יי"ש מעיר אחרת בהוצאות יתירות:
א בעיקר דהמק"ש אם שאיזה מהאחרונים הזכירו זה לקצת סניף (על סכ"א אות ד' בדף מ"א ע"ג) וע' בשו"מ ח"ג סצ"א ובתליתאה ח"ב סי' ס' שדחה ג"כ דבריו ובמשנת חכמים עהרמב"ם ל"ח ל"ט ביבין שמועה דף ע"ח ע"ג שאין לסמוך עליו בזה אף בשעה"ד והארכתי בתשובה בחאה"ע סי' קמ"ח בחליצת מומר ואולם גם דהשו"מ בזה תמוהים דאטו נימא לצדד שלא לאסור חמץ שעעה"פ מצד שיגיע ההפסד מהקנס גם לאחרים הלוקחים כשאין מצוי במקומם לקנות מאחרים ושהוא מוכר בזול ואם מצד שאין בידינו לקנסו להפסיד חמצו לגמרי שלא ישמע לנו מ"מ יהיה לו קצת הפסד לטרוח להשתדל רק אחר קונים נכרים ולהשהות עד שיזדמנו לו שלולא כן היה מוכר סחורתו פעמיים וראוי לקנסו מה שהוא בידינו כדי שימנע להבא לעשות כן פעם אחרת להשהות חמצו כיון שקונים ישראלים לא יקנו ממנו ובפרט שלקנות חמצן של עוברי עבירה הוא כמסייע בידם ולא דמי למידי שהוא רק משום חששא בעלמא שלא תקנו לחוש במקום שאלד"ס כפסחים ט' א' ובכ"מ וכתו' ריש יומא ד"ה וחכ"א שלא נעשה תקנת חכמים על זה היכי שלא יתעביד תקנתם לגמרי ורק בעובדא דהשו"מ שלדברי המערערים היה השליח חשוד למומר ושאכל חמץ בפסח ואינו בר שליחות שהשיב מפורש שאין לחוש לערעור שלהם ואין לו דין מומר כל שלא נגבה עדות בפניו מקודם שעשה כן בפרהסיא בפני עשרה מישראל ועכ"פ אף לפ"ד המערערים שלא מכר השליח את החמץ כדינו מ"מ המשלח עשה כהוגן לסמוך על שלוחו שלא היה ידוע לו החשד מקודם הערעור דבכה"ג אף אם יתברר כדברי המערערים בגב"ע לא היה לחוש כיון שהאונס ניכר לכל העולם שסמך על חזקת השליח שמכר חמצו ואנן סהדי באונסו וליכא למיגזר בכה"ג אטו מזיד (וע"ל סי' קמ"ד משש"ב) ואם שהשו"מ בעצמו בכמה תשובות בענין אונס לא נחית לחילוק זה מצד שהאונס גלוי לכל שנודע לאחה"פ מהערעור על המכירה שנעשה ע"י שליח ומ"מ הדברים נכונים לדינא ואף למדקיי"ל ביו"ד סצ"ט דכל היכי דקנסינן לדידיה שלא יועילו מעשיו ה"ה למי שנעשה בשבילו ולחד תירוצא בב"י דאף דאין אדם חוטא ולא לו מ"מ אי שרינן למי שנעשה בשבילו אתי לומר לנכרי או לעבד שיעשה כן מ"מ זה לא שייך לכאן דאדרבה אנו דנין רק מצד שעשה המכירה שלא כהוגן דהוה כאלו לא מכר כלל מ"מ לא שייך קנסא באונס כה"ג ועכ"פ גם למאי דלא אסיק אדעתי' דהשו"מ לחלק באונס הגלוי לכל דלא קנסו מ"מ מאחר שבלא"ה לא היה חושש לגב"ע מהמערערים ולזה צירף לסניף דלא שייך לקנוס אחרים עבורו ושהמומר בלאו הכי לא ישמע לנו וימכור לנכרים שאין לכוון במשמעות לשונו עמ"ש הט"ז ומק"ש בחמץ של מומר שכתב מקודם שדחה דבריו ומלבד שעדיין למה לא נאסור להישראל מה שיש בידינו לתקן לקונסו וע"כ דקאי על עובדא דידיה דהשו"מ שאף להמערערים שהשליח חשוד למומר והוא לא יחוש ג"כ לתקנת חכמים שקנסו לבהעה"ב שנעשה האיסור בשבילו ויחוש לטובת משלחו למונעו מההפסד במה שעיות בשליחותו ויביא דמיו לבעה"ב ואיסה"נ אינו תופס דמיו גם למי שהוא בעליו למ"א וכמה רבוותא ועשו"ת יד אליהו סי' י"ז ובבנין עולם חא"ח סו"ס כ"ג שעכ"פ היכי שהאיסור מדרבנן לקצת פוסקים ודאי יש להקל בדיעבד וכיון שהשליח יעבור ולא בעל החמץ שלא עשה איסור כלל גם במכירת השליח שלא ישמע לתקנת חכמים ואין לקנוס המשלח על חליפי המעות וממילא לא יתעביד תקנת חכמים לגמרי בשביל מי שנעשה האיסור בשבילו ואם שעיקר סברתו לא מחוור להתיר לישראל באכילה מצד שבלא"ה ימכור השליח לנכרים והרי להעיטור דבביטל גם חמץ שעעה"פ מותר בהנאה ואטו נימא כיון דלא יתעביד לגמרי תקנת חכמים בחמץ שעעה"פ להתירו ג"כ באכילה ועכ"פ גם להשו"מ איננו שייך לכאן שהקנס לגבי קראים בעצמם ולא משום גזירה על מי שנעשה האיסור בשבילו דבכה"ג לא קנסו להשו"מ על מי שלא עשה האיסור ואף שהקראים לא ישמעו לנו וימכרו לנכרים מ"מ סגי לתקן שלא יקחו הישראלים מהאיסור ויפסידו הרבה מה שהיו יכולין להרויח מקניית הרבה לוקחים ישראלים ולשהות זמן ארוך עד שישיגו למכור לנכרים ואין לעקור תקנת חכמים בחמץ שעעה"פ אף אם באותו פעם יש לו סחורה מועטת ויש קופצים מרובים נכרים ואפילו לא יהיה הפסד כלל להמוכרים לא פליג בתקנתם שהשוו מדותיהן ולא ניתנו לשיעורין ולא חילקו במאן דלא ניית לגזירתם ואטו בכל גזירות והרחקות דרבנן יש חילוק למי שלא ישמע לגזירתם ואף שהאיסור רק משום קנסא ומכ"ש שאין לחוש לתקנת הלוקחים שיצטרכו לילך למקום אחר לקנות ואין להאריך ביותר בדבר פשוט ומבורר לולא שמעלתו נטה בדמיונו לדהשו"מ ואם היות עיקר סברתו שטרח לחלק קלושה מאד אבל איננו נוגע כלל לנידון שאלתו [ובשד"ח בחלק דברי חכמים סי' ק"ז נדפס תשובתי ומפקפק באיזה דחיות שכותב שאיננו מבין דברי ולכן באו הדברים כאן בהסברת הדברים וקצת באור יותר]:
ומה שמפקפק במה שכתבתי בסברת השו"מ דבעל החמץ אין לקונסו שהוא לא עשה איסור דמשמע דאם היא אינו עושה איסור אין אוסרין לו את חמצו וכנוב"י בגזל חמץ ועעה"פ דאומר הש"ל ולהגזלן בעצמו אי אפשר לקנוס כיון דאינו עובר בב"י לא מיקרי ברשותו שהרי אין יכול להקדישו שהרבה מהאחרונים חלקו עליו דהנגזל ג"כ אסור:
ומלבד דלא ירד לכוונת דברי שהוא רק לענין חליפי החמץ שמכר השליח המומר וכנ"ל גם להחולקים על הנוב"י משום דהגזלן בעצמו עובר בב"י שהיה באחריותו אפילו לענין אונסין ולא גרע מחמץ של א"י שקבל הישראל בפקדון דעובר בב"י בשביל האחריות ואסור בהנאה לאחה"פ אף שהחמץ של נכרי וכמ"א סת"מ וע' ביד המלך ובשו"ת אגודת אזוב חא"ח סי' ג' אות כ"ב וסו"ס כרם שלמה בתשובה משא"כ בישראל שעשה שליח למומר שהישראל אינו מכוון לעשות איסור וכב"ק צ"ח בגזל חמץ וכו' ונדחה הוכחת התוה"ש דאפילו אנוס בודאי אסור לאחה"פ אם לא ביטלו דהיכי דהיו עדים על האונס אין מקום לקנוס וכר"נ שהביא הכ"מ ועי' מהרי"ט אלגזי בחי' לבכורות לרמב"ן דע"א שהעיר מהשמ"ק ב"ק צ"ו דעכ"פ הנגזל אינו עובר ובח"ס חא"ח סי' קי"ג שהשיג בראייתו דלא הנגזל קנסו אלא הגזלן. ועכ"פ אף להתוה"ש דבעי אונס וביטול דלא פלוג בגזירת אונס ואפילו בעדים ובכתב סופר חא"ח ספ"ד דגזלן גרע דמיחשב כשלו ואסור גם לאחרים ולא זכר כלל מהנוב"י. וע' בשו"מ תליתאה ח"ג סל"א וח"ב סי' קפ"ד ועי' בפר"ח סתמ"ח ס"ג ותשובה מאהבה ח"ב סרנ"ה ועולת שמואל סמ"ב דף ל"ג ע"ב ד"ה אך לכאורה ובית אפרים חא"ח סו"ס נ"ו ול"ז ומ"ח ובית שלמה קמא חא"ח סי' ס"ב דל"ט ע"ג וח"ב סע"ח וסי' פ' ויריעות האהל סי' ו' ומים חיים חא"ח סי' ו' ושו"ת גבר"י סל"ח ומק"ח סתמ"ח ס"ק ט' ד"ה אכן וד"ה עוד המציא וראשי בשמים חא"ח סי' י"א וי"ב וסט"ו אות ו' מ"ש עהמל"מ פ"ג מגזילה ה"ד ובאות י"ב ועי' בזכר יהודה סי' ג' ובאורים והערות מערכה ב' ועוד כמה אחרונים שהאריכו:
ומ"ש מהפמ"ג יו"ד סצ"ט בש"כ ס"ק י"ז מהיי"ש שקנה מכבר ויש לו חבית אחת שאינה של חמץ והיה ספק חמץ שעעה"פ שמותר להוסיף וא"כ י"ל שמכוון שיקנו הרבה ויכינו קוה"פ שיוכלו לתלות אח"כ שזהו יין חדש:
אבל מה ענינו לכאן לעשות ספק לכתחלה מה שיקנו ממנו הישראלים לאחה"פ וכמ"א סי' יוד ס"ק י"א וט"ז סע"א ס"ק ג' ואפילו לענין ס"ס דהוה כמבטל איסור וכש"כ יו"ד סו"ס נ"ז ופר"ח בכללי ס"ס כלל מ"ח ואפילו בספק דחסר דהוה ספק איסור וכמהרי"ט ומכש"כ דגם כשיקנה אח"כ ליכא רוב היתר והפמ"ג מיירי לענין היי"ש שקנה כבר וכיון דהוה ספק חמץ שעעה"פ ובעל החמץ איננו ראוי לקונסו וכמ"א ולכן מותר להוסיף ולר"נ פסחים ל' דקנס חמץ לאחה"פ דומה לחלה בחו"ל דמבטלין ברוב ואף דמסיק דוקא שנתערב בדיעבד פחות מרוב לאחה"פ אז מותר להוסיף עשו"ת ס' יהושע בפסקים וכתבים מחודש רכ"א דהיינו לשיטתו דגם חלה להתירה לזרים אסור לכתחלה משא"כ לרמב"ן ודעמיה ועי' בטויו"ד סשכ"ג וע"ש מה שצירף עוד היתר בכה"ג:
ב ויפלא בעיני על הרב המוזכר במכתבו מה ראה על ככה לבטל המנהג לחתום על ההרשאה לפי שסותר ההיתר שלו לדמותם לעכומ"ז גמורים כמו כותים אשר לא מצאתי שום יסוד בדבריו ועי' רדב"ז סתשמ"א שהרי הצדוקי ישראל הוא לענין שאסור בהנאה והשומרונים דאינם כישראל שהרי הם כעכומ"ז לכל דבריהם כו' ועשו"ת יד אלי' סי' י"ב וגם לפי דרכו מה חשש בזה האם במה שמוכר חמצו לא"י קודם הפסח ע"י הב"ד שלא יאסר אח"כ לישראל לקנות ממנו מצד זה נעשה כישראל ואף שמזלזל בשאר מצוות החמורות ועכ"פ טוב שיחתמו על ההרשאה והשט"מ שגם להת"ש לא שייך הערמה בחמץ שמוכר בלב שלם שלא יפסיד ורק במכירת בהמות שאינו עשוי למכור לחלוטין בשביל הפסד מועט מחלבה על זמן מועט ומה נפ"מ מה שמחזיק בלבו ושאינו עושה מצד איסור בל יראה להפקיע החמץ מרשותו והרי מ"מ הא"י זוכה בדין בהקני' זו שהמוכר חתום בה וניחא ליה בהמכירה בזול כמו שאר ישראל שכדאי לפניו למכור גם לחלוטין ממה שיצטרך להשהות זמן רב ולא ימכור רק לנכרים ובשע"ת סתמ"ח ס"ק ג' בשם דודו בתשובה כת"י בפקיד מומר ממונה על אוראנדא שלו יהודי לנאמן שמכר בע"פ החמץ לא"י שהיה ג"כ נאמן של הפקיד דכיון שהי' מוטל עליו למכור שלא יהא נאסר למכרו לאחה"פ לישראל ואיכא אומדנא דמוכח דברשות עביד וכו' דכשמוכר זוכה בה הא"י ואף לשו"מ קמא ח"ג סר"כ דלמ"א סתמ"ג ס"ק ד' בנפקד אם יוכל למכרו לא"י שיודע שיחזיר לו אחה"פ אסור למכרו רק במכירה חלוטה דבכה"ג שנפקד אינו יכול לבטלו הוה הערמה בדאורייתא (וע"ל ר"ס ק"מ) וכל זה בנפקד שמכר בלי ידיעת חבירו אף שעושה להפקיע האיסור אבל במכר חמצו של חבירו ברשותו ואף בלא ביטלו שהוא להפקיע איסור דאורייתא מ"מ זכה הנכרי (וע"ל סי' קנ"ט):
ובעיקר דבריו לדמות הקראים לכותים והרי שם גזרו עליהם מצד שעבדו להר גריזים וגם מתחלה היו רק גרים גרורים אבל הקראים המה ישראים מוטעים ולבם אנסם ואין בכחינו לגזור עליהם ואף שבתשובת רב"צ החמיר על הקראים שבזמנו נחלקו ג"כ עליו ואם כי בשאילת יעבץ ח"ב סי' קנ"ב החמיר עליהם ג"כ בדברי הפלגה כדרכו ובלי יסוד וסמך כל דהוא וגם בכותים לרוה"פ דרק להחמיר ועכ"פ על עצמו בודאי איכא איסורא וכמ"ש בעל שער משפט בשערי דעה על הלכות רבית סי' קנ"ט ס"ב דעיקר כהמחבר דלא גריעי מישראל מומר ואף בגר שהמיר אח"כ כסרס"ח סי"ב ואף שגזרו עליהם היינו דבר שנוגע לדידן אבל מ"מ מצווים הם ונענשים על כל העבירות כישראל וכדפריך בריש ע"ג א"כ מצינו חוטא נשכר וכש"כ על תקנות חז"ל וכו' ובבית הלל סי' קנ"ט דהיינו לחומרא ולא לקולא ובב"י וד"מ אה"ע סי' ד' ולכן פוסק שם סמ"ד דכותי שקידש חוששין לקידושין וכן בבית הלל לאה"ע סי' ד' סל"ו תמה ממ"ש הטור בסמ"ד וב"י בשם העיטור דהיינו שלא נסמוך עליהם באו"ה ולא להפקיע קידושין ונפ"מ לענין הקראים בזמן הזה דיש להם דין ככותים קודם שגזרו עליהם ויש לחוש לקדושיהן, וכן בתפארת למשה יו"ד סי' קנ"ט בש"ך ס"ק ה' השיג עליו ודחאו וע"ש בנקה"כ והגהות רלנ"ח וע"ש במ"ש הש"ך ס"ק ו' ד"ה הקראים שעיין בדהרמב"ם ולא מצא אמת שבפהמ"ש לא כתב כגירסתנו אבל הוא בהלכות ממרים פ"ג ד"ג יע"ש שקראים כאנוסים וכתינוק שנשבה שצריך ללמדם ולהמשיכם לדת ישראל ועי' בתפארת צבי חיו"ד סי' ס"ג אות ו' ובש"ע הרש"ז לענין רבית ובמל"מ פ"ה ממלוה הלכה ט' ומ"ש הש"ך בשם רש"ל צ"ע מט"ז יו"ד סי' קכ"ד ס"ק ד' וע' במש"ז סי' קנ"ד ס"ק ט' ובמ"א וביו"ד סי' ב' ס"ט. ואף דלמ"ש בסי' קי"ט ס"ז הוה כאינו בר זביחה דלא מהני עומד על גביו כסי' ב' ס"ה וכן בא"ח סשפ"ה ס"א ועי' בט"ז ומ"א ר"ס שפ"ה ומבי"ט ח"א סל"ו וע"כ כשמ"ח דהוה כתינוק שנשבה וע' יו"ד סי' קכ"ד בנקה"כ בשם המבי"ט ובנין ציון החדשות סכ"ג וברית יעקב סמ"ז משש"ב וע' בישועות יעקב א"ח סשפ"ה ס"ק ב' אי גם להקל דין הכותי כעו"ג במלתא דרבנן דיש בידם להקל ובתוספת שבת סרע"ו ס"ק א'. ולא זכר מהר"נ פ"ק דקידושין נתן הוא ואמרה היא ספיקא וחיישינן מדרבנן כו' ולפיכך אני מסתפק בכל ספק קידושין דאפשר דהעמד אשה על חזקתה כו':
ואם כי דלרי"ף סופ"ק דקידושין מדאורייתא מ"מ לר"נ ה"ה בכותי שקידש כיון דספק הוא אין איסור דאורייתא ולכן בהדליק הנר לצורך הכותי היה נראה להחמיר ועי' בזכרון יצחק סי' י"ט שהעיר ג"כ מהר"נ ובשו"ת רע"א סימן ל"ז ד"ה ובזה נראה ועי' בשו"ת רמ"ע סו"ס ק"ט וכ"ת דלחומרא גזרו עליהם ולא לקולא ודאי דלעולם לא פלוג רבנן וכו':
ג ובפמ"ג סתמ"ח במש"ז ס"ק ד' ד"ה והוי יודע כו' ואף דבישראל אנוס אסור זה עדיף טפי ודיעבד אם קנה ממנו בהפ"מ יש להתיר אך י"ל דבני קראים עדיף טפי מבן של מומר דהוה אונס הניכר וידוע כל ולא דמי לבן ישראל שמכיר במנהגם ויודע שיצא מכלל ישראל משא"כ בכת מיוחדת שמחזיקים עצמם לישראלים גמורים אין אונס גלוי לכל מזה דלא שייך קנסא אטו מזיד (ע"ל סי' קמ"ה) וע' במנח"י שהשיג עהט"ז יו"ד סצ"ט ס"ק ה' שה"ר מתו' בכורות ר"ד כ"ג וע"ש בפר"ח ובפליתי ס"ק ו' (וע"ל סי' י"ב אות ד') וע' במשיבת נפש תנינא חא"ח סי' י"א בתערובות מיי"ש שנתערב בפסח בפחות מס' ועעה"פ ומ"מ באונס גלוי כה"ג י"ל דמהני בלא ביטול וכנ"ל:
אמנם לכאורה דעיקר סברת הרמב"ם דאונס אסור בחמץ יצא לו מתוספתא פסחים ר"פ ב' חמץ של כותים מאימתי מותר לאחה"פ של בעה"ב אחר שלש שבתות. די"ל דהרמב"ם בשיטתו דקראים הוה כתינוק שנשבה והכ"נ בכותים וע"כ דגם באונס אסור ואף שזה אונס הניכר ונודע לכל דלא קנסו אטו מזיד ורק דע"כ דר"ש דמיירי מיניה בתוספחא ע"כ דס"ל נמי בהא כר"מ חבירו שגזר עליהם ואף שאינהו גזור ולא קבלו מינייהו וכפרש"י שבדורו של ר"מ לא רצו לקבל עליהם לפרוש מן הכותים לפי שהיו רגילים בהם ובדורו של ר"מ היה אפשר להם לפרוש והיינו שהיה קשה להם לפרוש בפעם אחת ולא נתפשטה עדיין גזירתם ואפשר שאח"כ נתברר יותר לכל כמו שעוד בימינו לפני ממשלת אברם פחה נמצא להשומרונים בבית חפלתם דמות יונה של זהב כאשר העידו רבים ושלמים וכמובא במכתבי הדר' לעווי ע"ד השומרונים בשכם ועוד דהא מייתי נמי רשב"א כשאמרו של בעה"ב כו' והוא סיפר לפני ר"מ ובירושלמי ע"ג פ"ה הלכה ד' מייתי נמי דרשב"א אזיל לחדא קריא דשמריין כו' וע"כ דהא דשל כותים אסור לאחה"פ היה שלאחר שגזרו עליהם ותו דלגבייהו לא שייך משום אונס הניכר לכל דהוה כתינוק שנשבה דאדרבא כולהו לא עבדו להר גריזים והיתה עבודתם בצנעא וחזרו לסורן ור"מ חייש למיעוטא משא"כ בקראים שכולם כת מיוחדת ובפרהסיא ודמי לתינוק שנשבה דהאונס ידוע לכל ורק דמ"מ י"ל דדוקא בישראל שעיות השליח שנעשה לו האונס במקרה במה דלא הו"ל לאסוקי אדעתיה וגם דליכא למיחש על להבא שיעשה כן במזיד וכשנודע לאחה"פ היה אונס ידוע:
אבל מצד שהמה כתינוק שנשבה לא בטל הקנסא דלאחה"פ לאסור למכור החמץ לישראלים שממילא ימנעו להבא לעשות כן להשהות עד לאחה"פ שלא יוכלו למכור רק לנכרים ופשוט דכאן לא שייך לדמות לחמצן של עוברי עבירה שמחליפין והמ"א סתמ"ט מיקל בחמץ הנמצא לאחה"פ ואינו ידוע אם היה משל ישראל דמותר בהנאה [וע' במשכנות יעקב חא"ח סי' קי"ט בשמרי חמץ שעעה"פ אי דמי לחמץ ע"י תערובות דשרי לאחה"פ דכיון שלא החזיקו מימיהם בדת ישראל אינם כעוברים לתיאבון רק כתינוק שנשבה ולא שייך שמחליפין ובפרט למ"א סתמ"ח ס"ג דעכשיו כולם עוברים להכעיס ומכש"כ הקראים שגדלו בדתם המה ואבותיהם מכמה דורות ועשו"ת זכר יהודה ממהרי"ל זלקינר סי' ג' שהאריך לענין חמצן של קראים שעעה"פ כיון דלית להו איסור דרבנן לא קנסו בדידהו כעירובין ס"א ב' צדוקי כנכרי לענין עירוב כיון שאינו מודה כלל בעירוב וע"ש לענין אם הנגזל עובר וכפסחים כ"ט א' בדאחריני לא קנסו כש"כ הכא דאנוס הוא ואפשר דדמי לנפלה עליו מפולת:
ד) ועכ"פ ביי"ש דלכמה פוסקים הוא זיעה ודרבנן ובשו"ת אגודת אזוב חא"ח סי' ג' דלרש"י אפילו בכזית בכדי אכ"פ איננו עובר למדס"ל טכ"ע לאו דאורייתא ורשב"א ור"נ קיימי בשיטתו ויש לעשותן סניף בדרבנן ובשעה"ד לסמוך על היחיד במקום רבים (וע"ל סי' קל"ז). ולהמג"ש בשו"ת פ"י חא"ח סי' ח' וסו"ס י"ג וי"ד וסוף ח"ב שהועתק בשו"ת בית אפרים חא"ח סמ"ח וע"ש בסל"ט וכן בשו"ת מהריט"צ סי' ס"ד וכמה אחרונים שצירפו לסניף דיי"ש הוה זיעה דרבנן ולא אמרינן משקה היוצא מהן כמותן וגרע מע"י תערובות ובנוב"י תנינא חא"ח סו"ס ס"ג שאין רצונו לתקוע עצמו בזה והרוצה לסמוך על המיקל מי ימחה בידו וכעין זה בסי' ס"ד ונ"ח וקמא חא"ח סי' י"ט ד"ה אלא ובפמ"ג א"ח סדר שני ס"ק ל"ח הניח בצ"ע לדינא יע"ש סתמ"ב בא"ח ס"ק ט' שמחמיר מספק ובשע"ת סתמ"ה שאם נפסל החמץ לגמרי מאכילת אדם מודה הח"צ דעפרא בעלמא הוא ועכ"פ הוה זוז"ג אף דלא מהני רק בדיעבד מ"מ לשתותו בפסח הוה שעה"ד ושרי גם לכתחלה ובשו"ת כתר כהונה סו"ס ח' דאף להסוברים טעכד"א מסקי התו' דאיננו רק איסור עשה וממילא לא עבר עב"י ומהני הביטול וע"ש בסי' כ' דלכ"ע בנשתהה לאחה"פ מותר וסו"ס כ"ה מצדד לרש"י בע"ג ס"ו דבטעמו וממשו רק איסד"ר כיון שנמחה גוף האיסור ואינו מכירו ורק מחמת שהח"צ מחמיר לכן אינו מקיל רק ע"י תערובות ובית שלמה א"ח ח"ב סי' ס"ח סוף אות א' דביי"ש שלנו שעיקרו מתפוחי אדמה רק שיש שיש בו תערובות מאלץ ושמרים דיש לצרף לסניף לחמץ שעעה"פ שמותר בהנאה:
ובעיקר דהח"צ סי' כ' מחולין ק"כ דמשקין היוצא כמותן וערלה שאני דגלי קרא וכן בתרומה ונדחק בהתו' פכ"ש כ"ד ב' ד"ה אלא הכא משום דזיעה דלא קשיא להו אדר"ז דקדים דודאי לא שמיעא ליה כל הני ברייתות דחולין אלא דתמיהא להו דגם אביי לא שמיעא ליה ומתוך זה נכנסו בדוחק גדול דאצטריך לאסור בזיתים וענבים ולא עלתה בידם ממה דקיי"ל טכעד"א ויותר היה לו לדחות דניחא להו להקשות לאביי לשיטתיה בחולין ק"ח א' דטעכד"א דלדידיה נשאר הקושיא מטכ"ע אך י"ל דאביי סובר כתו' ע"ג וחולין דיליף טכ"ע מגעולי מדין דלא הוה רק בעשה דתעבירו ולכן צריך גז"ש וע' בתפארת ישראל תרומות פי"א מ"ג אות כ"ב דהיינו רק לאסור אבל לא לחייבו מלקות וע' בבית האוצר עיו"ד סי' ע' ד"ה ובאותו ענין משש"ב ובנופת צופים סו"פ אמור ושו"ת תפארת צבי חא"ח סי' י"ז בדחיית עיקר תמיהתו דלא קשיא להו בדר"ז יעש"ב בדחיית כל ראיותיו ובארבעה שיטות למהרי"ש על פסחים בשו"ת סט"ז ובמשכנות יעקב חיו"ד סנ"ט שכל דבריו אינם נראים עיקר ומהך דירו' דכל הפירות אין משנין אותן מברייתן הוה תיובתיה כו' ובבית מאיר א"ח סתמ"ז ס"ה דאינו דומה לפירות עפוצין שאינן ראויין לאכילה כשהן חיים אף דנשתנה טעמן לאחר בישולן במלתיהו קיימי דהכל מיירי בדבר שכבר נאסר משא"כ כשעושה קוה"פ ואין טעם חמץ נרגש בו וכחמץ נוקשה דמותר לאחה"פ בהנאה הואיל דאינו ראוי לעבור בב"י כו' וע' בח"י סו"ס תמ"ז יעש"ב ובפרט דפירות עפוצין קיימי להכי מעיקרא לאכילה רק ע"י בישול בדבש משא"כ בדגן שבסתמא עומד לאכילה וכשנעשה מאלץ נפסל לאכילה והוה כעפרא ומערבין כמה מינים שנעשה ליי"ש. וע' במ"א סרי"ו ע"ד רבינו יונה אי אזלינן בתר מעיקרא ובכסא דהרסנא סי' ח' שצ"ע ביי"ש של חמץ שנשתנה לדבר אחר ואף דלענין איסורא דחמץ הא טכ"ע דאורייתא ודוקא לענין ברכה מהני הא דזיעה בעלמא כשו"ת שא"פ סי' יוד עי' בשו"ת גבעת שאול סי' ק"ד לצרף בזה לענין חמץ שעעה"פ דה"רר יוסף בע"ג ס"ז ב' דגבי טעם כעיקר אינו כ"א עשה וגבי חמץ בפסח דאינו עובר רק מ"ע דתשביתו וקנסא דחמץ לר"ש דעבר בבל יראה כמתני' פסחים כ"ח א' וכ"ט א' יע"ש וגם לרש"י בפגה"נ צ"ח ב' ד"ה טכ"ע דפסק כר"י דכל שטעמו ולא ממשו אין לוקין עליו וילפותא ממשרת לאמוראי בתראי אינו אלא אסמכתא ע"ש ובב"י יו"ד סצ"ח ד"ה ומש"ש עוד:
ה ומה שתמה עהעט"ז סו"ס תל"ד וי"א שאין השליח יכול לבטל ועכ"פ האשה אינה יכולה לעשות שליח כי אצלה גבי הפרה מיעטה התורה שאין שלוחה כמותה דכתיב אישה יקימנו והא מיעוטא דקרא בנדרים ע"ב דלר' יאשיה אין הבעל יכול לעשות שליח להפר ולא באשה וגם הבעל יכול להפר שלא בפניה כיו"ד סרל"ד סכ"ח וכבר העיר כזה בזכר ישעיה סו"ס ט' אות ב' והניח בצע"ג וחסר לפני מתשובת הח"ס בסי' יו"ד שבדפין שלאחר זה. גם בחמד משה הביא ההיא דאשה אינה יכולה לעשות שליח לבטל ולא הזכיר מקור הדין אבל סיום דהעט"ז מהפרה הנכון בעיני שנחלף בסידור הדברים מתחתון לעליון ממגיהים בלתי מלומדים שנתחכמו להפך הלשון לנתינת טעם למה ששלוחו יכול לבטל וכצ"ל כי גבי הפרה מיעטה התורה שאין שלוחו כמותו מדכתיב אישה יקימנו (ועתו' ב"מ צ"ו א') וי"א שאין השליח יכול לבטל ובכן אין להקל ועכ"פ האשה אינה יכולה לעשות שליח לבטל החמץ (והיינו כט"ז ס"ק ו' שאינה יכולה להפקיר שלא מדעת ואפשר עוד לכוון בדבריו למ"ש רבו הב"ח סו"ס תל"ד דהפקר מטעם נדר אבל ביטול אינו ענין לנדר מהני שליחות ולא אבין דלמה לא נאמר דביטול יש לו דין הפקר ובדין נדר מבטלו כשאר הפקר ולמעשה אין להקל ולבטל ע"י שליח עכ"ל ולפ"ז יובן בפשוטו דקאי על הי"א שאין הא השליח יכול לבטל דגבי הפרה מיעטה התורה שאין שלוחו כמותו והיינו דביטול יש לו דין נדר דאינו יכול לעשות שליח ורק שהפסיקו באמצע כמאמר המוסגר שעכ"פ האשה אינה יכולה לעשות שליח לבטלו לכ"ע ומשום שאין החמץ שלה:
ולפ"ז אין להגיה רק שאין שלוחו כמותו במקום שאין שלוחה כמותה שנשתבשו מחמת הלשון כי אצלה גבי הפרה כו': ומ"מ אם נרצה לפרש בלי שום הגהה יש לכוון ג"כ דאולי אי הוה מטעם נדר מכש"כ דאינה יכולה לעשות שליח אחר לבטל דקיום וביטול נדרים על דעת הבעל וק"ו מנדר שהבעל אינו יכול לעשות שליח ואפשר דנקט בשיגרא דלישנא שאינה יכולה לעשות שליח לביטול ולדמות לנדר ממש ועי' בתשובה מאהבה ח"ב תשובה רמ"ט בסתל"ד ס"ד וע"ש דלהאומרים דהפקר כדין נדר וכתשובת מהרי"ט ח"א סי' קכ"ז ד"ה ותו דלהקדש אין בו דין שליחות דמילי לא ממסרי לשליח כו' ובנודע בשערים הלכות גיטין סי' ק"כ ס"ד ד"ה והנה באמת כו' מש"ש ע"ד הבית מאיר ועשו"ת הר הכרמל חא"ח סי' י"ז בדה"ס י"ד ע"ג ד"ה ובא"ח סתל"ו ס"ב דאיך מצית אשה להיות שליח לבטל חמץ בעלה כיון דביטול מטעם ב"י דאין נוהג בה כ"א בנתן לה אחר חמץ ע"מ שאין לבעלה רשות יעש"ב (שוב נדפס ספרו שד"ח חלק דברי חכמים סי' קל"ה שהביא תשובתי וטרח לדחות שמשמעות דבריי דאשה לא תעשה שליח מורה דבין א"א בין בפנויה ואין בזה ממש דהא קאי על הדין דמיירי בסו"ס תל"ד שאם אינו עושה כן טוב שתבטל אשתו ומסתמא מיירי באשה שיש לה בעל דעבדה שליחותו וכן בסתל"ו ס"ב דאשתו תבדוק בביתה דשמא ישכח לבטל במקום שהוא וע"ש במ"א ומשום דבסתמא ניחא ליה להפקיר שלא יעבור בב"י ועליה מוטל החיוב במקום בעלה ומ"מ כיון דהחמץ אינו שלה אינה יכולה לעשות שליח אחר במקומה וכמו דבעל אינו יכול להפר ע"י שליח והכ"נ בהפקר אף דבסתמא כאלו זיכה ע"מ להפקיר כשאינו בביתו ומלבד שאפשר לפרש בדבריו ג"כ במקום לעשות שאשה אינה יכולה להעשות שליח לבטל יהיינו שעכ"פ איננה יכולה להפקיר שלא מדעתו לסברא זו ומ"ש על התירוץ הב' שלא יכול להולמו וסתם דבריו אף שמבואר לכל בפשיטות]: