זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קכח
ב' האזינו תרנ"ב להרב ר' שלמה אברהם רזעכטא באזארקאוו מה שהעיר מהירו' ברכות פ"ב הלכה ו' א"ל מור דבתרה ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי וכאן שמתכוון לעשותה בעולה כמתכוון כו'. והא הוה פס"ר ומוכח מזה כסברת הה"מ פי"ב משבת הלכה ב' דמ"מ אם אינו מכוון לעשותה כלי אין ראוי לומר בו פס"ר דכשאינו מתכוון אין בו מלאכה כלל ודומה לקטימת קיסם יע"ש בלח"מ. ועיין במ"א סי' שי"ח ס"ק ל"ו שהביאו ג"כ ובכ"מ פ"ה מנזיר הלכה י"ד דלא יחוף באדמה מפני שמשיר את השער בודאי ואם עשה כן אינו לוקה משום דאינו מתכוון להשיר ובשו"מ ח"ב סי' ס"א שהביא דלא היה פס"ר שאינו מתכוון אלא לחוף לצורך איזה הנאה אחרת דלא דמיא לשאר פס"ר כגון המחתך ראש הבהמה ואומר שלא נתכוון להמיתה דמ"מ מתכוון לחתוך הראש יע"ש בשם מחנה לוי שהרגיש מהתו' כריתות כ' בנתכוון לכבות העליונות והובערו התחתונות דהוה פס"ר אף שלא נתכוון לאותה מלאכה כלל. ובתו' יומא ל"ד ד"ה ה"מ דפס"ר מיקרי אף שאינו מתכוון לאותו מלאכה רק מלאכה שאצל"ג לא הוה ובכ"מ פ"א משבת בשם הר"א בן הרמב"ם דפס"ר שאינו מכוון למלאכה כל עיקר שסגור פתח ביתו וצבי ניצוד מאליו ומלאכה שאצל"ג שמכוון לגוף המלאכה אלא שאינו מכוון לתכליתה וכמו שביאר דבריו בכפ"ת סוכה ל"ג יע"ש. וע' בדברי ירמיה לפכ"ב משבת ה"ב וברש"י שלא יתכוון לעשות כלי לנקבה יפה בפתח נאה יעש"ב:
ואמנם לא ידעתי מאי קשיא ליה דהרי קושית הירו' לא קאי מהא דאמר ובלבד שלא יתכוון רק משום דהכא לעשות כלי דהא גם בשובר את החבית דשבת קמ"ו וביצה ל"ג ב' אין ההיתר רק כשלא יתכוון לעשותה כלי. וכאן לא משכחת כלל שלא יתכוון וא"כ אף אי לא הוה כלל פס"ר אסור אבל לגבי פס"ר כיון דלאחר המעשה ניחא ליה בהא מיקרי מלאכת מחשבת. ומ"ש ריב"ש סי' שצ"ד דיש מקום לומר בנזיר הואיל ואסור להשיר שערו מסתמא אינו מכוון ולא ניחא ליה באיסורא כו'. ולפ"ז א"כ בכל איסורי שבת נימא דמסתמא לא ניחא ליה משום האיסור ועדיף טפי מארעא דחבריה דשם אינו נגד רצונו והתוס' שבת ק"מ ע"ב ד"ה אבל באבוס כו' דהכא רגילות שיתכוון לאשוויי גומות וחיישינן טפי שמא יתכוון. והרי בכה"ג היה מקום לומר כיון דבשעת איסורא אינו מכוון כלל ואף דרגיל להתכוון מסתמא יתכוון י"ל דמשום איסורא לא יהיה מכוון ויהיה מותר ואף אח"ז יהיה ניחא ליה. ויותר היה לו להקשות ממ"ש אח"ז טעמיהון דאחרים למלאכתו הוא מכוון מאליו נעשית חבורה. והיינו כר"ש דדשא"מ מותר פס"ר. וכבר הרגיש ג"כ בזה הר"א פולדא דהא לא פס"ר הוא דס"ל כשמואל דרוב בקיאים בהטייה ומותר וכ"מ בש"ס דילן כתובות ו' ע"ב וע"ש בתוס' ד"ה לא כהללו בבליים כו'. ושם ה' ב' רש"י ד"ה אי כר"ש כו'. וריטב"א שם ה' ב' והובא בשמ"ק בד"ה את"ל ואין פי' הלשון הוה דבעינן מיירי בבקיאים בהטייה דא"כ עדיין דבר שאינו מתכוון ול"ל פתחא ממילא הוה אלא הכ"ק דכיון דיש בקיאין בהטייה ואין בו דם ולא פתח ואפשר שיתזדמן זה אין כאן פס"ר וכמו דכל שאפשר שלא יעשה איסור אפילו בצד רחוק לא חשיב פס"ר ולשון פס"ר מוכיח כן עכ"ל. וכ"כ בחידושי רשב"א בד"ה א"כ טורד למה ותו קשיא דאסיק דמותר לבעול ולא מסיים בה בבקי ושיכוון להטות והרי מתירין אפילו לבבליים שאין בקיאין ובאמת כן הוא כיון דאפשר בהטייה לכ"ע שרי דאפשר שיזדמן להם הטייה ואע"פ שלא מכוונו להטות וכדאמרינן גורר מטה וספסל ולא בעינן בקי שלא יעשה חריץ וכן כל דבר שאין מתכוון עכ"ל. ואולם לשון הרא"ה ולפיכך מותר לכולן לבעול בתחלה בשבת כיון דאפשר בלא דם ואע"ג דאיתא ממיעוטא שלא תזדמן להם הטייה לעולם ולדידהו הוה פס"ר אחרי רוב כל העולם נידון. א"נ אפשר דלכל העולם הטייה מזדמנת ונקיט רוב דהכי אורחא דתלמודא עכ"ל ובשו"ת ריב"ש סי' שצ"ד בד"ה והטעם האחר שכתבת דכיון דאפשר שיקרה שאדם א' יסרוק פעם א' ביובל ולא ישיר א"כ לא הוי פס"ר כו' וכן לבעול בתחלה בשבת שמותר לשאינו בקי אע"ג דלדידיה פס"ר כיון דאפשר בהטייה לבקי וכו' ולדבריך למה היו צריכין לרוב בקיאין הן אלא שיתרץ כיון דלבקי לא הוי פס"ר אף לשאינו בקי מותר אע"ג דלדידיה הוי פס"ר כו' א"ו הוצרכו לרוב בקיאין לומר כיון דהטייה מצוייה אף למי שאינו בקי דטרוד הוא כיון שאינו בקי למוחזק בעצמם להטות כמו שפי' כ"ת וכש"כ לפרש"י דרוב בקיאין הן ומשום הנהו קאמר סתמא מותר לבעול כיון דרובא נינהו ומיהו שאינו בקי אסור דלדידיה הוי פס"ר יעש"ב בכמה ראיות לזה דכיון דברוב פעמים נעשה מלאכה בעבורו הוי פס"ר. וע' בשו"ת רמ"ע סו"ס ל"ג וכי היכן מצינו לו שיאסור בדדמי אימור דשמעית ליה לר"ש דקאמר בפס"ר ודאי אבל בדדמי ואינו מתכוון לא אסר תדע כו' יע"ש. ומלשון הרמב"ם אין לברר דין זה שגבי אינו מתכוון כתב אפשר שתעשה בגללן וכו' ואפשר שלא תעשה בגללן כו'. ומשמע דברוב הוי פס"ר ולא מיקרי אינו מתכוון רק בספק השקול ויקשה דלרמב"ם הא בכל הספיקות ספד"א מה"ת לקולא ולמה רק בשבת יאסר מדרבנן וכמ"ש התוס'. ובדברי ירמיהו לרמב"ם פ"א משבת אות ג' בפי' שאינו מכוון ופס"ר בד"ה ואמנם כו' דאפשר דבמכוון לעשות האיסור י"ל דאסרה התורה גם בספק וע' בפסחים כ"ה דבאי אפשר ומכוון לר"י מותר אליבא דאביי ולר"ש אסור. ואלו לגבי פס"ר כתב שודאי תעשה בשביל אותו מעשה כו'. ובלשון רש"י ביצה כ"ו א' ד"ה ור"א הואיל ואין מתכוון לחבורה אע"ג דזימנין דמיתרמי שרי. וע"ש כ"ג ב' ד"ה תרי תנאי כו' ואידך סבר דלא שכיח הכי כו'. ושבת נ' ע"ב ד"ה אלא הא והא כו' ומאן דאסר סבר זימנין דגריר כו'. וע' תו' פסחים ק"א ע"ב ד"ה הלכה ונזיר מ"ב א' ד"ה נזיר כו' ותו' שבת צ"ה א' ד"ה המכבד כו'. וע"כ דלא מסתבר דהמחלוקת במציאות רק אי אזלינן בתר רובא לחשבו פס"ר:
ובזה יש מקום ליישב דהרמב"ם פי"א משבת הלכה ז' דהקוטם קיסם חייב ומ"מ פוסק דמותר לקטום להריח ע"ש בהה"מ שהרבה לתמוה בזה וע"ש בשמחת יו"ט לביצה ל"ג ב' ד"ה ומעין זה כו' שהאריך לפלפל בישוב דהרמב"ם. אך י"ל דהרמב"ם אינו מפרש כפרש"י דלא יקטמנו דלא ליתי לקוטמו ולחצוץ בו שניו ולמה גבי מפשר אלוותא לא גזור שמא יקטם בכלי. אלא דס"ל דלא יקטמנו דבהאי קטימה עביד כלי דראוי לחצוץ בו כיון דלר"י דבר שאינו מתכוון אסור ולרבנן בקטמו להריח מותר לכתחלה כיון דס"ל דאפילו בקטמו לחצוץ פטור אבל אסור משא"כ לדידן דפסקינן כר"ש דדבר שאינו מתכוון מותר וא"כ שרי לקטום ולהריח ולא הוי פס"ר כיון דלא הוי ודאי שנעשה כלי בהאי קטימה ולא דמי לפחמין דודאי שיתקשה המתכות כשיתנו לתוך האש. וע' בהה"מ פי"ב משבת הלכה א' ד"ה המחמם כו'. וא"כ ניחא דהרמב"ם והש"ס דמשני הא ר"א והא רבנן משום דרב יהודא תלמידו דרב ואיהו ס"ל כר"י בדשא"מ וע' רש"י שם ל"ג א' ד"ה והלכתא. ולפ"ז י"ל דלרמב"ם לר"י דבר שאינו מתכוון מדאורייתא אסור ואף לתו' דמדרבנן אסור לר"י מ"מ אסור מדרבנן לר"א לקטום כיון דלהציל אסור מדאורייתא. אבל לרבנן אף אי מכוון לקטום אסור רק מדרבנן ומש"ה קוטמו להריח:
ואולם בהה"מ במכבה גחלת דכשאינו מכוון אין בו מלאכה כלל דאפילו לכתחלה מותר וע"ש בלח"מ ובשפה"מ. ולכאורה אין לו מובן כלל כיון דממילא הוא נעשה כלי ומה חילוק בין שאר מלאכה לעשיית כלי דממילא הוי פס"ר. זולת אי נימא בדהרמב"ם דצורוף דרבנן דמותר פס"ר ותליא במחלוקת אי מותר. וע' בתו' שבת מ"א ע"ב ד"ה מיחם כו' דצירוף הוי מלאכה שא"צ לגופה דהוי כמו חופר גומא וא"צ אלא לעפרה ורש"א תמה דהא מיד נעשה הצירוף ובודאי ניחא ליה כמו יפוי הקרקע. ובלא"ה במלאכה שא"צ לגופה מ"מ מדרבנן אסור והא להה"מ ליכא שום איסור וכמ"ש בלח"מ וע' שעה"מ וע' בתו' פסחים כ"ה ב' ד"ה לא אפשר ובמ"א סי' של"ד ס"ק ל"ה והה"מ פרק י"ב הלכה א'. ולא שרי רק בנועל את ביתו אף שלא נתכוון לצידת הצבי כיון שהנעילה יוכל להיות בלי איסור והנעילה בעצמה מותרת וכש"ג סו"פ האורג. וע' בתפארת ישראל שבת פ"ב משנה ה' בחידושים וע"ש שהביא ראיה מע"ג י"ב בנתפזרו מעותיו בפני ע"ג דלולא מראית עין מותר אף דהוי פס"ר משום דעשה היתר עמו כו'. וע' בדברי חיים דיני רה"ש סי' ד' בדף י"ט ע"ג ובספרי זכ"י יבמות ה' ב' בתוס' ד"ה כולהו ובדברי ירמי' פ"א משבת דף ג' ע"ג וע' במרכה"מ בהלכות שבת וזה לשונו ונראה פשוט דכונת רש"י והש"ג דכל שאינו מכוון אפילו עושה הפעולה ממש מותר שהרי בע"ג י"ב א' בנתפזרו מעות לפני עבודת כוכבים מותר לשוח ולהגביה המעות אם לא משום מראית עין אע"פ שהשתחוה ממש הואיל שאין כונתו להשתחוות לע"ג אפילו עושה הפעולה של איסור ממש דלא הוה בכלל מחשבת בלא כיון לעבירה. ואין לזה מובן דשאני ע"ג דכשאינו מתכוון להשתחוות לא הוה עבודה כלל. והא כיון דהוה פס"ר וחשיב מלאכת מחשבת בהכי גם לר"ש ואפילו באינו מתכוון ואטו לדבריו יהיה מותר בכל האיסורין כשאינו מתכוון לעשות האיסור אלא במתעסק דפטור בשבת דלא הוה מלאכת מחשבת. וצריך לחלק דבכל האיסורין הפעולה בעצמה אסור אבל בע"ג הרי מצד השתחויה אין איסור רק כשמכוון לעבודת כוכבים וע' בראב"ד ובכ"מ הלכה ב'. ואין דמיון כלל לקטימת קיסם כיון דלא הוה ודאי שנעשה כלי בהאי קטימה משא"כ בפחמין שודאי מתקשה המתכות כשיתנו לתוך האש וכנ"ל. ולכאורה אינני רואה לחלק בזה לענין שאר מלאכות בפס"ר דהוה מלאכת מחשבת אף כשאינו מכוון דכיון שנעשית המלאכה ממילא דהוה כאלו אחשביה לפעולתו להיות חשוב מלאכה דהחיוב מהפעולה רק משום תיקון כלי דאי לאו דחשיב כלי לא חשיב מלאכה בעשייתו שגורם במלאכתו. אבל בזה סובר הה"מ לחלק דלא מהני לאחשובי לחייבו מצד עשיית כלי ולא חשיב מלאכת מחשבת בהכי בפעולה שעשה דאף שממילא נעשית מ"מ לא כיון למיחשביה כלי בהכי. ולא דמי לשאר מלאכות שהאיסור בעשיית המלאכה בעצמותו משא"כ כאן שאין החיוב רק מצד שע"י פעולה זו ממילא נעשה כלי. וע' שו"ת משכנות יעקב חא"ח סי' צ"ז שהעיר ג"כ מהירו' דברכות על המשנה דחתן פטור מק"ש דאפילו להמתירין דבר שאינו מתכוון אפ"ה אסור כל שמכוון לעשותה בעולה וכדקאמר ומור דבתרה ובלבד שלא יתכוון לעשות כלי וכו' וכ"כ בשמ"ק בשם רבינו יונה שכתב בשם רבני צרפת דלא שרינן למסקנא רק בשאינו מתכוון והן דר"ת ור"י בכתובות דלאביי ורבה גם ר"ש לא שרי רק במכוון להטיה בענין שלא יהא פס"ר וכדעת ההג"א והאגודה ולא כדהב"ח שכתב דיחידאה היא וע"כ ראוי להחמיר גבי בתולה יע"ש באריכות. וע' בעמ"א סי' י"ב אות ד' מהירו' פ"ב דברכות דמותר ב"ר באלמנה בשבת ולא הזכיר מהמשכנות יעקב הנ"ל:
ב וע"ד הערהו בישוב קושית קול הרמז בפסחים פ"ו ברש"י ד"ה הזאה תוכיח דלקמן בגמ' מפרש שמא יעבירנו. וגם קושית הצל"ח דלא הזכיר בשום מקום בר"ה ובסוכה ובמגילה ד' והיינו טעמא דהזאה. עפ"ד הריב"ש סי' קס"ג דבמקום שהשבות בעצם חשש איסור תורה גם במקדש שייך משום שבות ולכן לא קאמר משום שמא יעבירנו דאין שבות במקדש ורק משום מתקן ודפח"ח:
ועי' במעין החכמה באתב"ש השני בדפי הס' פ"ה ע"ב בדפוס רעדלהיים אות י"ח בד"ה וליישב כ"ז יעש"ב בישוב קושיות הנ"ל לפי דרכו ובאמרי צרופה האריך ג"כ בישובם ובאמתחת בנימין על משניות ברה"ש פ"ד משנה א'. ובאור חדש לפסחים האריך לפלפל בישוב דרש"י דהכא וגם בקושית הפמ"א ח"ג סו"ס ס"ג דהא רבא דקאמר הטעם בביצה י"ס ב' דמתקן מנא ואיהו גופיה דלא מוקי ליה טעמא דר"א בהכי אלא משום שמא יעבירנו. ובשו"ת הרא"ש החדשות מהרב דבוקרעשע סי' ע"ו הניח בצ"ע פרש"י מהא דלקמן דקאמר שמא יעבירנו וגם מהא דרבא גופיה. ולא ראה שכבר האריכו בישוב זה. וגם במש"ש עקרת מ"ש בתורה וכו' וכתב וצ"ע דהא אף דלא כתוב ביה מועד כיון דלא אפשר מאתמול ע"כ נליף בק"ו משחיטה שידחה. וכנראה שלא עיין בפרש"י דהכא ר"ד ס"ו בד"ה הבא לי מועד כו' והזאה נמי לאו מגופיה דפסח הוא ולא כתיב בה מועד וכמש"ש רש"א דודאי הזאה נמי אי אפשר לעשותה מע"ש אפ"ה לא דחי שבת משום דמכשירי מצות פסח היא ולא כתיב מועד אלא בגופיה דפסח. וע' רש"א ביצה י"ח בד"ה נגזור השקה כו' יעש"ב דטעמא דמיחזי כמתקן אינו לרבה כלל אלא משום שמא יעבירנו:
ומה שכתב מעלתו מהירו' יומא פ"ג סוף הלכה ה' שלא יאמרו כו' דדוקא בעששית דהוה רק משום גזירה דמלאכה דאורייתא שייך לומר אין שבות במקדש משא"כ להחם לו חמין שנוגעים לזרים לטבול חוץ למקדש עפ"ד הריב"ש. ורק שלרש"י בשבת מ"ז ב' דבשאר איסור דרבנן ל"א אין שבות במקדש דרש"י לשיטתיה במעילה י"ב וכמ"ש בשו"מ קמא ח"ב סי' קמ"ו דמשמע דבמקדש אין מועלין לפי שאין גוזרין גזירות במקדש ומשמע דלא משום דכהנים זריזין הן וגם שם לא שייך האי טעמא דהא המעילה הוא איסור דרבנן בפ"ע ועכ"פ שיטת רש"י דשבות הותר במקדש בכל מקום יעש"ב. ויעיין בשו"מ תנינא ח"א סו"ס צ' שהשיג ג"כ על הרש"א מרש"י דמעילה י"א וע"ש עוד בח"ד סי' קפ"ה ובתליתאה ח"א סי' שס"ט מ"ש בזה ובשב שמעתתא שער השמיני אות י"ב ובארעא דרבנן מערכת א' אות ד' ובשיורי טהרה תשובה ל"ב לסי' כ"א משש"ב בדברי השיורי קרבן בד"ה שלא יהיו אומרים והארכתי בחדושי לשבת ק"ו ע"א ברש"י ד"ה הא ר"י כו' מהירו' דהכא ועוד הערות. וע' בשו"ת כתב סופר חא"ח סי' קט"ו שהאריך בדרש"י הנ"ל ובהגהות הרצ"ה חיות ביומא ס"ט א' ובמנחת קנאות בהערה דף ה' ע"ב משש"ב:
ואולם מעלתו העיר ע"ד ריב"ש דבעירובין ק"ב גבי הנגרר דקאמר מיחזי כבונה ואין שבות במקדש והרי הכא דמטעם גזירה לא שייך האי טעמא. ותמה ג"כ על השו"מ קמא ח"ב סי' קמ"ו בדחיית קושית התוס' על רש"י במנחות צ"ז בד"ה לא סידור הקנים משום דלרש"י דמיחזי כבונה לא שייך אין שבות במקדש. ולא העיר שבסוגיא דהתם גופיה מוכח להיפך. וע' בשו"מ רביעאה ח"ב סי' פ' שהאריך ג"כ בדהריב"ש ובהגהותיו לתשובת מהר"ם ב"ר ברוך סי' שמ"ח. (וע' בתשובתי לעיל סי' קכ"ג משש"ב).