אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן קכז

סימן קכו

תרל"א להרב דיוויערשוב ר' אברהם בנימין. מכתבו מיום ג' ויקהל הגיעני בצירוף מנחת זכרון מספר זית רענן ח"ב מכבוד אביו הגר"מ ז"ל אבד"ק קוטנא. ועל ד"ת שבא להקשות בהא דילפינן בשבת ק"ו א' מדאצטריך קרא דמילה דוחה שבת ש"מ דמקלקל בחבורה חייב. והא אצטריך בע"פ שחל בשבת דמילת בנו מעכבתו מלאכול הפסח והוה תיקון לאכול פסחו:

הנה להתוס' שם שהשיגו על פרש"י דמילה חשיב תיקון גברא במה שנכנס לברית והוכיחו דמשום תיקון המצוה חשיב תיקון לר"ש אליבא דר' יוחנן וא"כ הרי במילה גופא איכא תיקון מצוה לגבי הנימול. ובלאו הכי לתו' שם ד"ה חוץ מחובל דהא דלר"י חשיב מקלקל לפי שאין התיקון בא אלא לאחר מכאן דלאחר שנעשה חבורה בא הדם ולאחר שכלתה ההבערה בא האפר והרי כאן הא דמותר לאכול הפסח היינו לאחר שנימול. ותו דא"כ היכי דליתי' לאבוהי' דלא עביד נמי שליחותא דאב וכדילפינן נמי בקידושין כ"ט א' מהמול לכם כל זכר דאם לא מלו אביו ב"ד חייבין למולו א"כ לא יהא מיחשב תיקון אף שאביו הותר ממילא ג"כ בעשיית פסחו ולא מתוקמי קרא דביום השמיני ימול רק בכה"ג כשאביו יודע למול בעצמו וכשמעכב אותו מלאכול הפסח ולכן מוכרח לאשכוחי שיהיה התיקון לגבי הנימול בעצמו ורק דזה תיקשי גם לפרש"י משום תיקון גברא וכתה"ד סי' רס"ה דהוה כממעט עוביו של הדס ולולב דחשיב תיקון מנא דלגבי האב הוה פס"ר מ"מ ליעבד אחר כדלקמן קל"ג א' ובפרק הבונה בארעא דחבריה דאינו חייב מה"ת וגם יש מקום לדחות קושיתו דל"ל גז"ש דמועדי דפסח דוחה שבת והא ידעינן מדאצטריך קרא במילה בע"פ שחל בשבת וע"כ דדוחה שבת. אך זה ליתא דהא מ"מ אצטריך הך גז"ש דאפילו בטומאה וכפסחים ע"ז א' וע"ש בתוס' ס"ו א' ד"ה מה מועדו כו':

ואולם כ"ת האריך בדרך פלפול דאי קודם שחיטת הפסח הוה רק תיקון מצוה שיקיים בזמנו דתיקון מצוה לא הוה תיקון (וזה דלא כסברת התוס' שם וכמש"ל) והנאת הגוף לית ליה ואי לאחר שחיטה דהקרבן יפסל הא כבר נדחה קודם המילה דבשחוטין בודאי אין דיחוי גם בבע"ח ואי כשהיה בידו למול קודם השחיטה דתו לא הוי דיחוי. י"ל דבכה"ג אינו רשאי למול לפ"מ דנקטינן דמקלקל בחובל פטור דהרי כללא כייל ר"ע דבאפשר לעשות מע"ש אינו דוחה שבת ולכן מכשירי מצוה אינו דוחה ובנ"ד אם ימול קודם השחיטה יהיה מקלקל ולא יהיה תיקון לענין הפסח ולא יהא שום חילול שבת וכשמל אחר השחיטה והוה תיקון לפסקו יש בזה חילול שבת והסוגיא דס"ל לר"ש סו"פ רי"ש כר"ע ולכן אי אפשר לומר דקרא מיירי בכה"ג. ואמנם עיקר סברתו כיון שהיה אפשר לעשות בלא חלול תליא במ"ש התוס' בעירובין ק' ע"א ד"ה מתן כו' דע"י פשיעה אין עשה דוחה ל"ת כיון שהיה יכול להתקיים בלא דחיית הלאו. ולכאורה תליא בפלוגתא דנו"נ קרבין ביו"ט בתו' יבמות ב' א' ד"ה כולה. הא דלא יליף דעשה דוחה ל"ת מנותר דלא אצטריך קרא אלא למ"ד נו"נ קרבין ביו"ט. ובזה העיר בנצח ישראל לסלק קושית המפרשים מזבחים צ"ו מרקיק שנגע ברקיק דפריך וליתי עשה ולידחי ל"ת ואף דהוה ע"י פשיעה משום דבפרק א"ע בסוגיא דמשרת מוקמינן לה לר"ע ולדידי' בשבת קי"ד א' דנו"נ אין קרבין ביו"ט ולטעמי' יליף מנותר ואף דהוה ע"י פשיעה אבל במתני' דהניתנין קאי לר"א דיליף בנזיר מ"ב מכלאים בציצית. והכ"נ לר"ש לשיטתיה אף שהיה אפשר לעשות בלא חילול עשה דוחה ואף דהוה ע"י פשיעה וע' בשו"ת ברית אברהם חאה"ע סי' נ"ד אות י"ז על קושית השעה"מ פ"ג מנדרים ה"ג בנדר אף דאיתיה בשאלה מ"מ הוה ע"י פשיעה יעש"ב ובכסא דהרסנא סו"ס רי"א:

ואולם כ"ת הקשה עוד לפי דרכו דלמא אצטריך קרא בפסח שני דמסתבר דבכה"ג הוה תיקון לגופו דלפטור מכרת:

וי"ל כיון דאסור למול את בנו ואסור להקריב פסחו יהיה אנוס ונפטר מכרת כתוס' שבת ד' א' גבי רדיית הפת וא"כ כשמל לא הוה מתקן ולכן מותר למול עכ"ד. וע' במ"א סי' תמ"ו ס"ק ג' וכ"מ פ"ג מחומ"צ כיון דרצונו לבער והוא אנוס כו' ובתו' יבמות צ' ע"ב ד"ה כולהו נמי וספרי זכ"י שם ולשבת ק"ב א' בלכתא ומתנא משש"ב. וע' בחמד משה סי' תל"ד ס"ק ו' וע"ש בפר"ח ס"ק ב' ובינה לעתים היו"ט פ"ב הלכה י"א במקום בינה אות כ' בדפי הס' ל"ח ע"א בסברת התו' דשבת ד' ומ"א בסי' תמ"ו הנ"ל ובהגהותיו פ"ה הלכה א' בדה"ס ס"ה ע"ב ופ"ג אות ג' דף נ' סי' ע"א ד"ה ובח"ה אמרתי ובסוף שו"ת גבר"י בדברים אחדים על המ"א סי' תמ"ב ל"ח ע"ד וברכת אברהם ביצה י"ח א' ד"ה שמא ישהה ושו"ת נחלת שבעה סי' מ"ו ושו"ת חו"י סי' קס"ד ובית אברהם חאה"ע סו"ס מ"ט והשיב משה חאה"ע סי' ע' אות כ"ה ושו"ת שמן רוקח ח"ב חא"ח סי' ו' בד"ה ואשר תמה ושו"מ קמא ח"א סו"ס רל"ג ושו"ת מהר"ם מינץ החדש סי' ח' על קושית הצל"ח ביצה י"ב דכיון דבדיקה אינו אלא שבות אי אפשר ללקות על שחיטת עולה לב"ה ובעמ"י סי' כ"ד דף ס"א ע"א ד"ה וגם אפשר ויהודה יעלה חא"ח סי' ס"ט וחיו"ד סי' שס"ו ותפארת יוסף חא"ח סו"ס ל"ד דף מ' ע"א בכליל תפארת ונחל איתן פ"ג מחומ"צ בד"ה ומ"ש הכ"מ בדפי הס' מ"ד ע"א וארץ צבי חא"ח סו"ס ל"ט ועונג יו"ט חיו"ד סי' צ"ו בדף קל"א ע"ד משש"ב:

ומה שהעיר מהתו' וראשונים בקושיתם ר"פ המגרש. והגם דהגהת מל"מ פ"א מחומ"צ דבאיסור דאורייתא לא אמרינן אנוס זהו רק היכי דפשע מעיקרא ועבר על ל"ת וידע שאיסורו לאו דאורייתא. וכ"מ קצת מלשון הרמב"ם פ"ה מק"פ הלכה ב' דבאנוס על הפשיעה פטור מדכתב ולא הקריב בשני אף ששגג ולא כתב אע"פ שאנוס כמ"ש בתחלת ההלכה אבל מסוגיין לא משמע כן. ובז"מ קושית התמ"ש חא"ח סי' י"ט דאיך מוכח דלר"ש מקלקל בחבורה חייב דהא רבנן פליגי עליה דר"א וסברי דמכשירי מילה שאפשר לעשותן מע"ש דאינו דוחה שבת הוא משום דבעי קרא אמילה עצמה ונימא דלעולם מקלקל בחבורה פטור ושוב לא בעי הקרא אמילה עצמה ונוקמי קרא אמכשירין דדוחין את השבת. ובזה י"ל כיון דתיקון מצוה לא הוה תיקון ממילא ודאי דתיקון מכשירין לא חשיב תיקון ורק דנימא דהוה תיקון עצמו שעושה כלי י"ל דמשכחת שלא יהא לשום אדם הנאה מהכלי זולת הנאת המצוה כגון שיאסרנה על כל העולם והנאת המצוה לא הוה הנאה וממילא דאסור לעשות כלי. והא דשבת קל"ג באומר לקוץ בהרתו מתכוון דאמאי אסרה התורה והא עדיף שנכוף אותו שיאמר איני רוצה לקוץ. דלא דמי לכל מ"ע שכופין לקיים המצוה ולעשות נגד רצונו שישתנה ג"כ מחשבתו כרמב"ם בהלכות גירושין גבי גט מעושה אבל הכא דהוא רוצה למול רק להנאתו מכוון לא יועיל הכפייה שיאמר שכינתו למצוה והא דכתובות ר"ד מ' אי אמרה לא בעינא ליתא לעשה דכופין אותה לומר איני רוצה וכפרש"י דהכא הוא לטובתו ולא כפינן ליה שימחול ויסלק מעצמו וש"ה כיון דהוא לתיקון שלה וכשתאמר איני רוצה ממילא אינו מוטל עליו העשה (ועי' בתשובה לעיל סי' ל"ז אות ב' משש"ב):

ואולם הפשוט כמ"ש בספרי זכ"י בישוב קושית החמ"ש דלחומרא מקשינן יעש"ב. ואף דהכא ליכא אלא חד קרא וממנו איכא למידק לקולא ולחומרא. אבל בתו' פסחים מ"ג ב' ד"ה סד"א דאפי' מחד קרא ביש למילף לקולא ולחומרא מקשינן לחומרא וגם מוכח דהוה ודאי וענשינן עליה עונש הגוף ולא רק משום ספד"א. וע' בפמ"ג בפתיחה כוללת דהא דלחומרא מקשינן היינו מספיקא ואין עונשין. ובתו' פסחים ל"ב ב' ד"ה ואין כו' קשה לר' יהודה דדריש בכריתות כו' וע"ש בהגהות מצפה, איתן לפמ"ש הפמ"ג דדוקא לענין איסורא מקשינן לחומרא ולא לחיובא מ"ש דהתם לענין חיוב קאמר. ובתו' קידושין ס"ח א' ד"ה לחומרא כו' ואי הוה ספק הא ודאי ממזר דלא יבא אבל לא ספק ואין בזה חומרא ובאהל דוד שבועות ל"ד ד"ה בסוגיא זו ובתיבת גומא פרשה תצוה אות ב' ובפ' ויחי אות ג'. ובתשובת רשב"א סי' ש"ל הוכיח דמת נכרי אסור בהנאה דאל"ה היכי ידעינן דיי"נ אסור בהנאה ודלמא מקשינן למת א"י. והרי לשיטת התוס' לחומרא מקשינן ולמת ישראל. ובתו' שבת פרק ר"ע שמבואר דבדרבנן לא מקשינן לחומרא ולהתו' שהוא ודאי מת מאי איכא בין דאורייתא לדרבנן. ובזה מיושב דהכו"פ ס"ק ט"ו דגבי מתנות מקשינן לחומרא ופטור ממתנות ותמה בלב אריה על חולין מתו' ב"ק ג' א' והניח בצ"ע. וי"ל בדהתו' דב"ק שהיא מדה בתורה בין באיסורא ובין בממונא לחומרא מקשינן ומנ"ל דהחומרא לנתבע שמוציאין ממון ודלמא החומרא לתובע והנתבע פטור כמו בכל דבר דקולא לנתבע וממילא להתובע לחומרא. אך ז"א דא"כ גם בלא המדה פטור הנתבע מספיקא וא"ל דללמדנו שמספיקא לא מהני תפיסה דהרי לתו' בתקפו כהן מוציאין מידו וגם מספיקא לא מהני תפיסה א"ו דהמדה לחייב ממון להנתבע. אבל לרמב"ם דתקפו כהן אין מוציאין שוב אפשר לומר דהמדה לפטרו לנתבע שא"צ לשלם וגם דלא מהני תפיסה כמו בשאר ספיקא דמהני תפיסה לרמב"ם ולפטרו לגמרי בלא המדה ועפז"מ דהכו"פ שכתב ליישב שיטת הרמב"ם ושפיר כתב שמקשינן לחומרא שפטור ממתנות ובסוגיא דתק"כ הארכתי בדהרמב"ם ואין עת האסף:

ומה שכתב בתו' שבת ק"ו א' ד"ה חוץ שהקשו דלר"י היאך חייב אשחיטה הא בעי תיקון גמור ושחיטה קלקלו יתר על תקונו ע' בט"ז שכרכר בפשט דבריהם. וכתב להעמיס בכונתם דהא הקלקול בשחיטה דמקודם ראוי לג' דברים והרי אם יפסיק באמצע השחיטה יתנבל ולא יהא ראוי לשום הנאה וא"כ בגמר השחיטה מתקן שיהיה ראוי לאכילה ומתחייב על סוף שחיטה אבל בסכין של עו"ג דמותר לשחוט בסכין הוה גרם הנאה ומותר היכי דאפשר ליהנות הנאה גם מדבר אחר עי' ר"ן נדרים ל"א וב"י סי' נ"ז. ומכש"כ כאן דבלא הסכין ואפילו בלא דבר אחר יכול לקבל הנאה יותר ממנה עכ"ד:

ובאמת פשטות דבריהם כמו שביארו התו' בחולין. והיינו דשאני ע"ג דבהנאה תליא דנפקא מלא ידבק בידך וכשהוא מקלקל יותר מתקינו אין כאן הנאה אבל בשבת כל שיש בו פורתא אף דלא חשיבא הנאה חייב משום מלאכת מחשבת ומבואר בנקה"כ סי' רכ"א סי"ב וע' בשו"ת פני אריה סי' ס"ד וע"ש בסי' ס"ו. ובחי' ר"נ חולין ל"א בפלוגתא דרב ור' יוחנן בנדה שאנסוה וטבלה דפליגי רק במכשירין אי חמירי ממצוה אבל במצוה גופא לא פליגי כלל אי בעי כוונה וע' בספרי זכ"י בהשמטה לפתיחה בדה"ס י"ט ע"ג ובדברי חיים במים חיים סי' ד' ויהודה יעלה ח"ב סי' קמ"ב ובעמ"י ח"ב דרוש יוד בדפי' הס' כ' סוע"א מתשובת רדב"ז ובעונג יו"ט חאה"ע סי' קע"ג בדף רנ"ט ע"א בהג"ה ב'. וע' בח"ס חא"ח סי' נ"ב שלדעתו לכ"ע שחיטה מצוה ממש היא ולא הכשר ובתואר משה רפ"א משחיטה במ"ש הרמב"ם מ"ע שישחוט כו' וסו"ס בית יהודה על הלכות מזוזה בשם חתנו וזית רענן סי' ג' אות ד' ושו"מ רביעאה ח"ב סי' קכ"ח בענין מללהני"נ במכשירין. ובחולין כ"ט ב' בפלוגתא דישנה לשחיטה מתחלה ועד סוף וע"ש בתו' ד"ה כגון ובש"א סי' נ"ט דכיון שלא סילק ידיו מן המילה אין כאן אלא חילול א' מהתחלת המילה עד שנגמרה כו' אלא כ"ז שמרבה בחבורה בעוד שלא פירש אין בו חילול חדש. ומש"כ בעיקר קושיתם דלר' יהודה אין שוחט חייב רק במסוכנת דהוה תיקון גמור. די"ל דמוכח מברייתא דשוחט בשבת בחוץ דחייב ג' חטאות ואחד מהם משום שוחט בשבת ובפסחים ע"ג מוקי לה נמי כר"י ובזה לא שייך לאוקמי במסוכנת דנראה דפסול לקרבן דהוה מום ואף דמיירי בעוף ואין תמות בעופות אולי דהוה בכלל מומין הגדולים דפסול אף בדיעבד. ואולם ע"ש בתו' ד"ה לדברי כו' דהיינו ר' יוחנן אליבא דר"ש כו':

ומ"ש עוד למ"ש הר"י בתוס' ר"פ כל הגט דבעי לשמה בעינן שיהא מבורר וכ"ע מודי בזה דאין ברירה. והכ"נ בשחיטת קדשים דבעינן שיהיה מבורר שהוא לשמה וכיון דצריך ששחטו לשמה ובפרט בחטאת דמיפסל שלא לשמה וכיון דמסוכנת בעי פירכוס בשעת שחיטה, דמסופק בשעת שחיטה דאם לא תפרכס תהא השחיטה פסולה ובלשמה בעי שיהיה מבורר בשעת שחיטה וכ"כ רש"י בזבחים ע"ד ב'. ובהאי ברייתא תני דחייב משום שחוטי מוץ וכיון דמסוכנת אינה ראויה לפתח אה"מ לא נתחייב משום שחוטי חוץ.

ואינני רואה בזה שום דמיון למ"ש התוס' ר"פ כל הגט לענין איזה שארצה אגרש דלא הוה לשמה בשעת גירושין אבל במעלה לשמה אף דלא ידע אם יהיה פירכוס מ"מ הרי היה מחשבתו אז לשמה ולא גרע משאר שחיטה בנתנבלה בשחיטה או בטריפה בסתר דמ"מ היה ההקרבה לשמה אף שאינו יודע בבירור אם לא יתנבל או שימצא טריפה. ולר"נ נדרים מ"ה בהא דראב"י דמתיר ליכנס בחצר מטעם ברירה דמיירי בשותפין שהיה להם חצר בשותפות ונדרו הנאה זה מזה דאמרינן בתוך חלק שלו נכנס דעיקרו של דבר מתברר משעה הראשונה שאנו יודעים שעתיד כ"א לזכות בגוף חצר זה ושיזכה בו כל שעה שירצה ומה שיתברר אח"כ אינו אלא מזמן שזכה בגוף החצר אבל בעלמא י"ל דס"ל אין ברירה:

ולכאורה הא גם באומר לאיזה שארצה אגרש כיון שלא היתה מבוררת בשעה שאמר לסופר וע' במה"ר ערך ברירה אות ט"ז ובזית רענן ח"ב חח"מ סי' ע"ו אות ב' בעומד להתברר בודאי. ובתו' מנחות ע"ח ב' ד"ה ליקדשו אע"ג דר"י לית ליה ברירה היכא דאינו מתברר לבסוף דלאו כלום עביד אבל הכא קדשי כל היכא דאיתנהו כו'. ובמחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סי' א' מהרשב"א בתו"א סי' פ"ב דכי אמרינן לברירה דוקא במידי דלית ליה קיום אם לא שהוברר למפרע דאל"כ אשתכח דאכל טבל מעיקרו אבל במוכר או מקדיש מידי מנכסיו שאינו מסויים כל שבירר אח"כ אחד מהם הרי הוא קנוי כו' יעש"ב ובנחלה לישראל סי' ל"ז אות ו' דלהבא לא שייך ברירה. וכתוס' רי"ד דבקידש לאחת משתי אחיות כיון שלא בירר דבריו לא שייך ברירה ובאבני מלואים סי' מ"א ס"ק ב' תמה בזה ובשו"מ רביעאה ח"ג סו"ס קמ"א דכל שהיה יכול לבררו ולא בירר בודאי לא שייך ברירה, אף למאן דאית ליה ברירה וז"כ שיטת הר"נ הובא במ"א סי' שצ"ז ס"ק ה' דאף שמעיו"ט מסר לשני רועים וביו"ט ביאר דבריו שמסר לאחד מהם אפ"ה הוה כרגלו הבעלים לפי שלא בירר דבריו מעיו"ט ואף דתחומין דרבנן וע"ש במ"א ס"ק ח' דלכך חבית מותרת לפי שאינו רק דרבנן:

ומה שהעיר לפי' הר"י מפסחים ל"ח ב' כל לשון אימלוכי מימלך הגם דבעי לשמה מ"מ מהני אפילו אינו מבורר דהא קיי"ל בדאורייתא אין ברירה. גם לפי דרכו י"ל להתו' עירובין ל"ז ב' ד"ה קסבר רב יוסף דלר"י ס"ל לר"ש לחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים וכ"כ התו' בגיטין כ"ה ב' ד"ה ר' יהודה. וכאן הוא תולה בדעת אחרים אם לא מזדבן בשוק לשם מצה שמא לא ימצאו קונים וממילא היא משומרת לשם מצה דהכא לא בעינן רק שתהיה משומרת ושיהיה מיחד אותו לדבר אחד דוקא. וע"ש בתוס' דגיטין שמחלקין דהיכא דהדבר עומד להתברר בודאי אית ליה ברירה:

ובזה יש לדחות ג"כ קושיתו הנ"ל ממסוכנת דדוקא בתולה בדעתו אם יעשה כן שמגרש זו או זו אבל הכא עדיף נמי מתולה בדעת אחרים שעתיד להתברר מעצמו בשחיטתו אם יהיה פירכוס ויהיה כשר. ובמלאכת שמים כלל ג' אות ג' דף י"ב סוע"א דלסברת העה"ג סי' ס"ה דמה שנוהגין הסופרים לומר שמעבדין לשם ס"ת ותפילין הוא בכלל ברירה. והקשה מהא דפסחים דיוצא י"ח מצה דאי לא מיזדבן איפוק אנא והלא שם בעי שימור לשם מצת מצוה ואפ"ה על תנאי זה לשמה מקרי וע' בעמ"א סי' ס"א אות ג' ואכמ"ל. ובארץ צבי חא"ח סו"ס י"ב הקשה דהא ע"כ בלא הותנה מיירי דאי הותנה מאי פריך מאי טעמא והא כיון דהותנה הו"ל משומר לשם מצה וכיון דלא הותנה איך מותר לשנות כיון שהוזמן לשם קדושת לחמי תודה לשם זבח וע"כ דמותר להוריד בהזמנה בעלמא. ואפ"ל דהכונה כיון דמימר אמר אי לא מיזדמן איפוק בה אנא הו"ל כאלו הותנה עכ"ל. ולא הרגיש דאפילו בהותנה בפירוש לתרויהו הוה בכלל ברירה לעה"ג הנ"ל. וכשו"מ תליתאה ח"ג סו"ס א' נשאל ג"כ דהא בעינן לשמה ואין ברירה שלא הוברר על מה חל הכונה. והוסיף עוד דלתוס' בגיטין דכל דבעי לשם כריתות אף למאן דלית ליה ברירה בעינן לשמה והעלה שהדבר דומה למעבד לשם ס"ת ותפילין דכל בהזמנה לא איכפית לן אם מקדש לקדושה קלה או להיפך דכל שיכוון לקדושה סגי. וע' בשו"ת בנין עולם חא"ח סי' כ"ח שהרגיש ג"כ בזה ובשו"ת ראשי בשמים חא"ח סי' כ"ו אות י"ב שהרגיש ג"כ דהא בדאורייתא אין ברירה ולא דמי למ"ש רמב"ן ור"נ ר"פ כל הגט בעל מנת שלא ימחה אבא שהתנאי בשוא"ת דיש ברירה דהתם היו הקידושין על תנאי וכאן עשאן כדי למוכרן. ובעונג יו"ט חא"ח סי' ב' האריך ג"כ בד"ה ותדע והעמיס בדרש"י דאם שייר לשם זבח ולשם מצה מהני וחשש אין ברירה לא שייך אלא בדברים הסותרים זא"ז וכאן אין דבר אחד סותר חבירו ורק דלרב יוסף לדידיה לא מהני' אם שומר לשם זבח ומצה דבעינן שיהיה ראוי לשבעה וזבח מתאכל ליום ולילה וכפרש"י והעלה ג"כ דשימור אינו בגדר יחוד רק שמשמרהו שלא תחמץ והוא רק בגדר כונה דכמו שאין שייך תנאי אין שייך בו חשש ברירה. וע"ש בחאה"ע סי' קס"ו בד"ה ודמי שכתב בפשיטות דכיון שלא מחמת קפידא שאינו רוצה שיהא לשם מצה אלא שא"צ לצאת בו דבלא"ה הרי אופה כמה זתים מצה ואינו יוצא אלא בזית אחד ואפ"ה כולה מיקרי שימור לשם מצה. ואף דאינו דומה כלל דהתם מכוון בכל האפייה לשם מצת מצוה ורק מוכרח לחלק דמ"מ מכוון שיהא ראוי ג"כ למצת מצוה אם לא ימצא קונים וממילא דמכוון לשם שימור וכנ"ל וכן העלה בראשי בשמים הנ"ל דהעשיה לשם מצה לכתחלה מדרבנן למצוה בעלמא כמו בסוכה שצריך לחדש דבר והכ"נ אינו מעכב העשייה רק השימור מחמץ לשם מצוה וסגי גם באחד שהוא משומר לשם מצוה ורק דלשניהם כאחד דעומדת לשם תודה ולא הוה ראוי לז' לר"י ונמצא ששמר מצה פסולה ובעינן רק שיעשה על תנאי ולא עוד דבברייתא דר"א הודה לר"י ללישנא קמא ור"א ס"ל דגם בסוכה בעינן עשייה לשמה מה"ת בג"ש דהא טעמא דב"ש דבעא לשם חג נקרא חה"ס. וא"כ לר"א דאין עושין סוכה בחוש"מ ע"כ ס"ל דבעי סוכה עשויה לשם חג כסוכה ט' א' ור"א דמדמה מצה לסוכה לב"ש גם לר"א צריך עשיה לשם מצוה והדק"ל איך מהני העשיה לשם מצה בעשאן על תנאי לשם תודה ולשם מצה דבדאורייתא אין ברירה. אבל העיקר בעשאן לשוק דיוצא מיירי בסתמא בתוך ל' לפסח כמו בסוכה לב"ש וע"כ בעשאן לעצמו להקריב תודה ולא ממצה אבל למכור דאימלך דאי לא מיזדבן כו' דלחמי תודה א"צ לשמה. אלא שבפמ"ג סי' ת"ס חקר אי בעי שיאמר להדיא שעושה לשם מצת מצוה. וע' רדב"ז ח"ג סי' תקפ"א דעיקר המצוה היא השימור מדלא כתוב ועשיתם את המצות. וע' בעיטור דף נ"א ריש ע"ד דפוס לבו"ב הא דרבא הפיכו לשם מצה דלינטרינהו מעידן קצירה. וע"ש שהאריך לטרוח להשוות הירו' עם תלמודא דידן וגם בירו' שהביא רמב"ן יבמות ל"ו א' מהירו' דמיעט ושמרתם דסוכה שא"צ שימור וע"כ דגם להירו' בעינן שימור מחמץ לשם מצוה דאי רק שלא יהיה חמץ ממילא היכא דליכא חשש חימוץ שמור ועומד הוא ובשו"ת פורת יוסף שנדפס מחדש חח"מ סי' ד' בדף י"ט אם צריך לרשום אותן המצות שיוצא בהן בלילה הראשונה ותלה זה אם נאמר דבאין ברירה הוה ודאי כשיטת רש"י א"כ כאן כל מצה עומדת לצאת ואין א' סותר לחבירו והרגיש ג"כ בהא דפסחים אי בדאורייתא אין ברירה והתם קאי לר"א דס"ל ברירה בביצה ל"ד ולרבה דמוקצה דאורייתא יעש"ב שהפליג מאד בקושיא זו ולמש"ל ניחא בפשיטות ואין כדאי לאריכות דברים בזה. ובעיקר דבריו מהא דר"א הרגשתי מכבר דלר"א בביצה ל"ד ב' במתני' בהא דעומד ואומר מכאן אינו נוטל למחר דיש ברירה וכפרש"י והכא בפסחים קאי לר"א ונימא לחכמים דפליגי דאין ברירה ונימא דהוא ר' יהושע ואף דהתם איירי במוקצה הצריך הזמנה וע"ש בתו' ועכ"פ עיקרו בדאורייתא כתו' לעיל ג' ב' ובכה"ג יש ברירה. וגם למ"ש בתו' מהא דירו' דלא יטול אא"כ נענע מבעו"י דר"א בשיטתיהו דב"ש וגם יש לפלפל בהא דאין ברירה בדאורייתא תליא בספיקא לחומרא מה"ת וע' בספרי זכ"י לפסחים פ"ח ולעירובין ק' דר"א לשיטתי' בספד"א. וע' במשנת חכמים על הרמב"ם בדיני ברירה אות כ"ג בדף פ"ח ע"ב בד"ה והנה לענין כו' דכיון דבשעת גלגול עשאן על תנאי אינו חייב בחלה רק אי מחזיק לאוכלן בתורת חולין אבל אי מכרן לתודה ושנזכר הוברר למפרע ופטורה מהחלה כו' ולענין מצה אם עשאן לעצמו ע"ת הו"ל תולה בדעת עצמו ואין ברירה אבל למכור בשוק הו"ל תולה בדבר אחר אי מיזדבן ויש ברירה ועכ"פ אינו קושיא למאן דל"ל ברירה בעשאן למכור דמ"מ יוצא כיון שעשאן תחלה לצאת וכו' יעש"ב:

ומש"כ עוד די"ל דראייתם מחולין י"ד דמדייק ר"י היא דשבת דומיא דיו"כ ומוקי לה בחד אוקימתא דאסור באכילה ליומא משום הכנה כיון דלא איתקן מאתמול אסורה כו'. והא במסוכנת מיירי ר"י. והיינו דלא שייך משום שהיתה עומדת משקידש היום לגדל ולדות דהא הכא תני מפני שבמזיד מתחייב בנפשו ולא הוה מקלקל וע"כ דלר"י מיירי במסוכנת דמודה ר"י שחייב ואין לזה באור דמה ראיה מזה שהיתה משקה"י. עומדת לגדל ושבשבת היתה מסוכנת דמ"מ היתה מוכנת מאתמול. וע' בעמ"א סי' צ"ו אות ז' לפלפל במ"ש מדאצטריך למישרי מילה ש"מ דמקלקל בחבורה חייב ולא אמרינן משום עוקר דבר מגידולו דהיינו תולדה דקוצר וע' בתו' בכורות כ"ה ד"ה דהוה:

ומש"כ לשיטת רש"י דמאי קאמר הא ר"י הא ר"ש דתלוי בפלוגתא דמלאכה שאצל"ג. והא כיון דלר"ש תיקון אחרים לא הוה תיקון דתיקון עצמו לא הוה אלא היכא שמתקנו להנאת גופו זה עצמיות של הדבר וכל תיקון מצוה הוא ענין מבחוץ וכ"כ הרשב"א. וא"כ למ"ד מצות ליהנות ניתנו מקלקל בחבורה פטור דליכא שום ראיה ממילה אפילו לר"ש דמלאכה שאצל"ג פטור דהא לדידי' תיקון מצוה הוה תיקון עצמו וחשיב כמו מלאכה הצריכה לגופה. ואינו מובן ג"כ דאף דליהנות ניתנו מ"מ היכי דלא הוה רק הנאת מצוה לא מיחשב כתיקון עצמו:

ומש"כ לבאר בזה תמיהת מהר"ם מינץ באובד אתרוג של חבירו שהיה שוה דמים יקרים אם מצי פטר נפשו באתרוג כשר לצאת בו מהא דב"ק ע"ח ב' הרי עלי עולה והפריש שור ובא אחר וגנב דפטר נפשיה בכבש כו' וכמ"ש המל"מ פי"ו ממעה"ק הלכה ז' שדחה ראיתו וכתב לחלק דש"ה שהמפריש אין לו דמים דהמוכר עולתו ושלמיו לא עשה ולא כלום וחיוב הגנב רק משום תשלומי הנודר אבל הכא גבי אתרוג יש כאן חיוב דמים יקרים למוכרו שהפסידו. ועל זה כתב דהרי בגונב טבלו של חבירו ואכלו למ"ד טוה"נ אינו ממון פטור הגנב ואף שנוטלין מעות בעד הטוה"נ הוה רק זכיה מבחוץ וע' במק"ח בדיני בדיקה וביטול ובזית רענן ח"ב סי' ע"ג הרי דגנב חייב לשלם רק היכי שהפסיד לבעליו זכות עצמיות שהיה להם בהחפץ. ולפ"ז כיון שענין הנאת הגוף שויו של אתרוג מהודר רק במי שאינו מהודר ומשום המצוה שיותר במהודר הוה רק זכיה מבחוץ וא"צ הגנב לשלם מה שיקבלו בעד המצוה רק שיהיה לבעליו זכות בחפצם כשיקבלו בעדו ממון ששוה להנאת הגוף. וזה פשוט למהר"ם מינץ בענין טוה"נ ממון לענין גנב מבואר בכ"ד ורק דמ"מ הבעלים יכולין לומר דצריכין לתת ממון הרבה לקיים מצוה מהודרת וגרם להפסיד ממון הרבה ולזה הביא ראיה מב"ק דמ"מ יכול לומר פטור עצמך במצוה שאינה מהודרת וכל זה דרך פלפול דא"כ לא ישלם ג"כ, רק בעבור שיווי אתרוג פשוט מצד מצותו גם כשאינו מהודר רק מה שהיה שוה לאחר החג דהא שויו של מצוה הוה רק זכיה מבחוץ אע"כ דצריך לשלם מה שהיה יכול להשיג ממון בעבורו. וא"כ עולה שפיר תמיהתו של המל"מ דא"כ יצטרך לשלם לו ג"כ מה שהיה יכול להשיג בעבור המהודר ופשוט. וע' בח"צ סי' ק"כ שהשיגו ג"כ בזה וע' בישועות יעקב חא"ח סי' י"ד בחידושי בנו הגרמ"ז שהכריע דצריך להחזיר אתרוג מהודר וע"ש סי' תרנ"ו סוף אות ב' ובארחות חיים ברמזים הלכות לולב ושבות יעקב ח"ב סי' כ"ט ושו"ת ר"ח הכהן חא"ח סי' כ"ד דף י' ע"ב בסוה"ד אמנם כו' ובשו"ת תפארת צבי חא"ח סי', כ"ח ובית שמואל אחרון אחר חח"מ בסי' ה' מהשו"ת מאחיו הגאבד"ק קראקא ובשו"מ תנינא סוף ח"ב סי' פ"ו ותליתאה ח"ג סי' ל"ג ורביעאה ח"ג סו"ס כ"ט ושו"ת ר"י ענדל סי' ע"ד ובתיבת גומא בסוה"ס לפסח ולסוכות דף ע"ט ב' ובפמ"ג במש"ז סי' תרי"ו ובתפארת אריה הלכות תפילין סי' כ"ו בפרק ה' אות ו' בדה"ס י"א סוף ע"ד ובשמים ראש החדשות סי' מ"ג ופורת יוסף סי' פ"ג ושם אריה חא"ח סי' י"ב ועקרי דינים חא"ח סי' ל"ג ופת"ש אה"ע סי' ל"א ס"ק א' וע' בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג סי' תתרי"ד ומכאן יש ראיה בנתן לחבירו ד' זהובים להרצות לו פני שר העיר ונתרצה בפחות שהיה אוהבו אם צריך להחזיר העודף כהא דהכא דיוצא י"ח לא בעי טפי דליתא דש"ה דנמצא המותר גנב להקדש ואמרינן וגונב מבית האיש ולא מבית הגנב אבל ראי' מפרק שהיה נשוי דאין יכולין לומר תכתבו טרפא באלפא מה שאהניתי לך וכו':

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה