אור ברסלב

זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן

סימן קכו

סימן קכה

ב' תצא תרל"ה. להרב דפאסוול ר' באלי.

הגיעני מכתבו עם קונטרסו בדברי אגדה ופלפול אשר חפץ להדפיס ויען לא אוכל ליתן לו עצה בהדפסה בזמנינו מספרי אגדה ופלפול אשר אין דעת המבקרים נוחה בכאלה לא אוכל ג"כ להפיק רצונו לתת הסכמתי על חבורו. ורק ראיתי להניח דעתו להגיד משפטי על קונטרסו ששלח אלי:

מה שהאריך לפלפל למ"ד בא"ח סי' שי"א ס"ד שלא היה צריך ככר או תנוק לטלטל המת אלא במת ערום בלא מלבוש אבל בכסותו מטלטלין ע"י כסותו. והקשה המ"א בס"ק ט"ז בשם של"ה מדוד שמת פתאים ומסתמא היה מלובש בבגדיו ואפ"ה הוצרכו ככר או תנוק ותירץ כיון דשורפין על המלכים בגדיו וכלי תשמישיו הו"ל מוקצה. וכתב דלמ"ד בע"ג י"א אי מותר לשרוף על המלכים או לחוש לדרכי האמורי ומסיק מדכתיב ובמשרפות אבותיך המלכים ש"מ דשרי. ולפ"ז היה צריך לחקור בימי שלמה אם מותר לשרוף על המלכים דדוד היה המלך הראשון שמת כדרכו על מטתו. ובזה יבואר סמיכות המאמרים בפ"ב דשבת אבא מוטל בחמה וכלביו רעבים דזה תלוי אם יצטרך ככר או תנוק לטלטלו דאם שורפין על המלכים הוה מוקצה והוצרך להורות הדין אם שורפין על המלכים. ולפי דרכו שהיה המכוון בשאלתו אם מותר לטלטלו ושממילא יהיה מוכרח מזה הדין ששורפין על המלכים שזה היה עיקר שאלתו. ולפ"ז יותר היה לו לישאל על עיקר הספק על שריפת המלכים ולבד זה אף דנקט שורפין על המלכים פשיטא דכן היה על כל השופטים וכמפורש במקומו כשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים וכדמייתי ג"כ בע"ג י"א ע"א מר"ג הזקן ששרף עליו אונקלס כו' וביותר אני תמה עליו והלא מקרא מלא בש"א סי' ל"א פסוק י"ב ויקחו את עצמות שאול כו' וישרפו אותו שם ובתו' וברש"י וקלו עליהון כמא דקלן על מלכיא תמן. וא"כ כבר שרפו כלי תשמישו של שאול בימיו. ולא יתכן בפשט הפסוק כהמפרשים שקאי על הבשר שעלתה בהם רמה ונסרח שזה נותן מקום ח"ו להמתחדשים בימינו מהכתות לבטל מצות קבורת המת וא"כ אין מקום לחשוב שישנו בו מבכל המתים מדין קבורה שהיה משך זמן מועט לאחר מותו ורק דהש"ס דע"ג ניחא ליה טפי להביא מצדקיה שהנביא מבטיחו על זה ושמפורש יותר שהיה נוהג כן בכל המלכים. וע' בעמוס סי' ו' פסוק י' ונשאו דדו ומסרפו ופרש"י המציל עצמותיו מן השריפה וכן ת"י וכו' וע' בסנהדרין מ"ו ב' דלא לישתני ממנהגא כו' ובפיסקא דר' טוביה פרשה חיי סי' כ"ג ג' מיירי נמי מדכתיב כי עפר אתה ואל עפר תשוב. וע' בס' מאיל המלואים על הס"ת סי' ע"ד פרק ב' אות ב' בד"ה והנה אמרתי עוד להביא ראיה לדהרמב"ם פ"ג ממלכים שהשמיט האי דס"ת הנכנסת ויוצאת עמו עושה אותה כמין קמיע ותולה בזרועו ע"ש בכ"מ וכתב בזה עפ"ד המ"א דא"כ הוה מותר לטלטלו אגב ס"ת כיון דלא היה הולך בלא ס"ת. וע' בט"ז א"ח סי' ש"א ס"ק ד' ובעדות ביהוסף פרשה שמיני אות רנ"ט מש"ש לפי דרכו:

ומה שהביא מעלתו מע"ג י"ג ב' דתרי עניני עיקור יש לנעול הדלת והיא מתה מאליה או מנשר פרסותיהן ולזה שאל אם ימנע מהם מים או מזונות ושהיה סובר שעיקור שייך גם במה שאינו בכלי תשמישו. ומלבד שכל זה אין בו ממש דאף אי נימא דלסברת שלמה יהיה שייך עיקור במה שאינו כלי תשמישו ולמה לא שאל יותר על הסוסים שרכב עליהם ושאר בהמות. ובלאו הכי אני תמה דהא מפורש התם משום בזיון קדשים וכפרש"י דאי אמרת שתעקר אינה מתה מהרה ונראה בזיונה זמן הרבה. וא"כ הכא בעינן עיקור ממש:

ומ"ש עוד שהם השיבו לו חתוך נבילה כו' שכיון שהכלבים אינם כלי תשמישו ממש לא שייך בהם דין עיקור ורק שלא לטעות משום דעיקור הוה בנשירת פרסות ולא במניעת מים ומזון ולזה דקדק והנח לפני הכלבים. ולא כלשון המשנה בשבת קנ"ו מחתכין כו'. והיינו להורות שאין לחוש לשמא יוציא דאז יהיה עיקור ממש הרי אין מזונותן עליך ואסור להניח מזונותן לפניהם בשבת שמא יוציא. ואביך הנח כו' לפי שבגדיו מוקצין ששורפין על המלכים. ומלבד דהעיקר חסר בחצר וכדלעיל י"ט נותנין מזייות לפני הכלב בחצר כו' וע"ש בתוס' וגם דלא מוכח דהאיסור ליתן מזונות מחשש שמא יוציאו. שלא נאמר רק אם נטלו ויצת אין נזקקין לו. אבל לא הוצרך כלל מצד שמא יוציאנו דהרי מ"מ מדרבנן אסור לענין איסור טורח מזונותיו בבית בשבת באין מזונותן עליו וכמ"ש התוס'. ועוד דהכא לענין איסור מלאכה דאורייתא לחתוך הנבילה לפני הכלבים דהוה מזונותן עליך לא הוצרך כלל לומר הטעם מחשש הוצאה דהחידוש הוה יותר מצד לחתוך הנבילה דע"כ הוה משום דמזונותן עליך וע' בשו"ת שאילת שלום תנינא סי' יוד בד"ה ומ"ש להעיר כו' משש"ב על המ"א שמתיר טלטול מהצד לצורך כהנים ולאסור ע"י ככר או תנוק וכו'. ובעיקר סמיכת השאלות שכבר האריכו הרבה בזה בדרך דרוש וע' ביע"ד ח"ב סוף דרוש ג' מש"ש בדרך צחות ובאגודת אזוב מדברי בחידושיו לשבת שהאריך. ואם שהאמת כפשוטו שאחז רק לפרש הקרא טוב לכלב החי שמרמז על ענין כזה ונקיט ליה המליצה כאלו נשאל על דור אביו מצד שמת בשבת שאז היו מורין לו כן שמותר לחתוך את הנבילה בשבת ולא לטלטל את המת. וכסגנון האנדות לצייר כאלו היה הענין בפועל על איזה מאורע שיתיחס להמאמר. ורק לפלפולא בעלמא אם נרצה לקשר נימא בנימא בסמיכת המאמרים יתכן לומר דהא בהא תליא וכדרכן לאגמורי בסימנא טעמא דהא למ"ד בשבת מ"ג ב' דאין עושין מחיצה למת בשביל מת דאין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואי נימא דעושין מחיצה למת וא"כ הא דאין נותנין כלי תחת הנר הוה משום ביטול כלי מהיכנו. ולפ"ז ע"כ דמותר השמן שבנר אסור דאיתקצי לבהש"מ וכתו' ד"ה בעודן עליו. ולכן השיבו חתוך נבלה והיינו דאף שנתנבלה היום וע"כ דאתיא כר"ש דלית לי' מיגו דאיתקצאי לבהש"מ מדמתיר מותר השמן שבנר כשם מ"ד א' וממילא דאין לעשות מחיצה לגבי מת ורק להניח ככר או תנוק וע' רש"י ותו' ביצה ג' ב' ובתוס' ד"ה אבל כופה. וע' בכתנות אור סו"פ שמיני שהאריך ג"כ בסגנון זה:

ומה שהאריך עוד מעלתו ע"פ דרכו לדקדק על הסמיכות במ"א ב' אנכי הולך בדרך כל הארץ שימות כדרך כל המתים ע"י מהמ"ו וכמ"ש בפ"ב דשבת דגם דוד ידע שימות ע"י מהמ"ו ולכן היה עוסק בכל יום שבת בתורה לפי שהודיענו שימות בשבת וכסופ"ק דב"ב שבעה לא שב"ר ובפרש"י שמתו לא ע"י מהמ"ו וכספ"ק דע"ג שמזה מסריח המת ונעשה רמה. וכל זה לענין הוראת טלטול שיצטרך מחמה לצל ולכן וחזקת והיית לאיש ולהזהירו על איסור טלטול שלא תהא בהול על מתך שמוטל לפניך וזהו ושמרת שצריך זהירות יתירה שלא יעבור על גדר התורה וכשבת קמ"ה שאיסור מוקצה נאסר ג"כ לגדר הוצאה. ואני תמה מה הכריחו כ"כ בדרשות רחוקות כאלה שדוד הזהירו שלא יטלטלנו במותו. וביותר מה רחקו דבריו שדוד רמז לשלמה על מיתתו ביד מהמ"ו שידע זה מצד שגילו לו שימות בשבת ואף שגם להי"א סופ"ק דב"ב דלא חשיב דוד בהדייהו דאמר אף בשרי ישכון לבטח. ולא נמצא על זה רמז באגדה ששאל באיזה אופן תהיה מיתתו רק מה שביקש על זה שישכון בשרו לבטח. וגם לפי דרכו הרי הש"ס קאמר ליה בשבת מ"ג ב' שאדם בהול כו' לגבי מצילין מפני הדליקה רק בדליכא ככר או תנוק אבל בדאיכא שרי לטלטל וגם לא שייך כאן כלל הסברא מתוך שאדם בהול רק לגבי דליקה וכדאמר התם:

והיותר זר מה שהרחיק עוד ללכת בדרך הדרש שרמז לו על עירובין שתיקן שלמה לאח"כ שהוא גדר לשבת בשמירת ההוצאה ושלזה אמר אחר אזהרת הטלטול ללכת בדרכיו להתדמות אליו וע"ד שאמרו שהקב"ה משמר את השבת. ולא הזכיר מקום המאמר ובתנחומא בפרשה תשא אות ל"ג כתב לך שרצה שיזכרו ישראל את השבת וא"כ למה עושה בו מלאכה כדרך שעושה בחול משיב רוחות מעלה עננים מוריד גשמים וכו' יע"ש. ומ"ש שבירו' עירובין שהעירובין מביאין שלום בעולם. והוא בפרק בכל מערבין הלכה ב' ופ"ז הלכה ט' דעירובין מפני דרכי השלום וכן בבבלי בעירובין פ"א דאין מערבין בפרוסה משום איבה. ואין כדאי להאריך יותר להשיב בדברי דרש ורמזים רחוקים מדעת עצמו שרמז ג"כ במ"ש לשמור חקותיו על הטהרות שהם מכלל החוקים כרמב"ם סוף הלכות מקואות. ומצד מה שתיקן אח"כ נט"י הוא גדר לענין הטהרה ומ"ש לשמור מצותיו על שניות שתיקן שלא יפגע בערוה וע' בתוס' עירובין כ"א סוע"ב ד"ה בשעה דשניות תיקן לאחר שיצא הבת קול כו יע"ש. ולפי דרכו הזהיר מכבר דוד על זה מה שתיקן שלמה אח"כ ולמה הניח תקנת הגדר שיתקן לאחר מותו ולא תיקן בעצמו. וגם מה התיחסות הבת קול לשלמה ואם חכם לבך וגו' והרי כבר היה מוזהר מדוד לתקנו ולא היה מחכמתו של שלמה:

ואמנם בפשוטו הכונה באמרו אנכי הולך וגו' וחזקת והיית לאיש. שהיא ממש האזהרה שהזהיר משה לפני מותו ליהושע משרתו שעמד במקומו ושאף בהיותו מוריש את המלוכה אליו ראוי שלא יטה לבבו במלכותו לסור מהתורה ימין ושמאל למען יאריך ימים על מלכותו וכנזכר בתורה וכב"ב קט"ו דוד שהניח בן כמותו לא נאמר בו מיתה. וגם שבהיותו מת צריך להתחזק ביותר אחריו ללכת בדרכי התורה שהרי כל זמן שהיה שמעי קיים לא נשא שלמה את בת פרעה כו' כברכות ח' א'. וגם לענין המלוכה שבהיותו בחיים השבית והשיב אחור יד אדוני' והקמים על ימינו לנגד שלמה ושעתה צריך להיות לאיש חיל להתחזק כנגדם. וע' רמב"ן דברים סי' ג' י"א ת"א באמת מלך וטעם באמת איש הגדול בכ"א כמו וחזקת והיית לאיש ולדעת ת"א באמת האיש וכן את הכבש אחד במדבר כ"ח ד' ויקם בלילה הוא כו' בראשית ל"ב וכן רבים כו':

ומה שדקדק דמה קישור מאזהרה ראשונה אל יתר דברי הצואה ושמרת את משמרת שהוא עד"ש עשו משמרת למשמרת. הנה גם לפי הדרש מחובר לזה שאחריו לשמור חקותיו ומצותיו שיעשה משמרת אליהם וכדמייתי אהא דשלמה תיקן אזנים לתורה ע' במ"ק ה' א' ויבמות כ"א ע"א וע' רש"י ביצה ב' ע"ב ובט"ז יו"ד סי' רכ"ח ס"ק מ"ב וע"ש סי' רי"ח ס"ק ד. וביבמות דקאמר אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היינו הקרא דושמרתם את משמרתי דלגבי עריות שישמרו את המשמרת שעשתה תורה וכאן יהיה בעניני המלוכה כמו לא ירבה ולא יסור וכה"ג:

ומה שהאריך עוד בדרך דרש במ"ש לשמור משפטו ועדותיו ככתוב בתורת משה ע"פ מ"ש ברה"ש כ"א בקש קהלת לדון דינים שבלב יצאה בת קול ואמרה כתב יושר דברי אמת כבר כתבתי בתורה ע"פ שנים עדים. ועד"ש למען תשכיל את כל אשר תעשה ע"פ משפטי התורה, ואף שלפעמים יצא משפט מעוקל בזה וכעובדא דשמעון בן שטח בעדות שקר ע' רש"י בפרק נגמר הדין. למען יקים ה' את דברו וכמ"ש אם ישמרו בניך בריתי כו'. ובאמת פשטות הכתובים עד"ש בדברים סי' י"ז י"ח והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו כו' למען ילמד ליראה לשמור את כל דברי התורה כו' וכענין שנאמר ביהושע סי' א' ח' לעשות ככל התורה וגו' למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח כו'. ואין כדאי להאריך לולא שראיתי להפיק חפצו להשיב על סדר דבריו. ובשו"ת אבן השהם סי' ל"א כיוון מעצמו לסברת המ"א דלא שייך לטלטל אגב הבגדים כיון דאין ראויין לתשמיש דאסור להשתמש בשרביטו וכנ"ל. ורק להתו' בע"ג י"א ד"ה עיקר שיש בה טריפה כו' דאין איסור בתשמישיו דמותר להנות למלך אחר אך כיון שראה דאיפחת דרגא וא"כ הבגדים הם תכריכיו שצריך לקבור הנופל עם הבגדים וכתשובת מהרי"ל סי' ס"ה והובא ג"כ בב"ח סי' שס"ד:

ומה שכתב עוד בבאור הכתובים בחגורתו אשר במתניו ובנעלו שהיפך הסדר להריגת אבנר שהיתה ע"י נעלו קדמה להריגת עמשא שהיתה בחגורתו. עפ"מ שתמהו על הרמב"ם פ"א מרוצח ופ"ט ממלכים הלכה ד' בנרדף שהיה יכול להציל באחד מאבריו אין ההורגו ח"מ ומאי קאמר שיואב טען שהיה לאבנר להציל באחד מאבריו. ומפשטות הסוגיא דסנהדרין ע"ד דבכה"ג המציל חייב. וכתב שהרמב"ם למד מסנהדרין ע"ח ב' בהכוהו י' בני אדם זה אח"ז דלריב"ב האחרון חייב דדריש כל נפש מקצת נפש ולרבנן עד דאיכא כל נפש. וב"ק ע"ח ב' לענין טביחה לחייב ד' וה' בענין וטבחו כולו בחיוב שלא היה לו שותפות באחד מאבריו והרמב"ם לשיטתו פ"ב מרוצח הלכה ז' כרבנן דריב"ב וסוגיא דסנהדרין ע"ד לריב"ב דחייב אמקצת נפש ומכוון דהרמב"ם בשני הדינים. ואין סתירה מיואב דהיה מתנצל דחייב אמקצת נפש:

ומ"ש בסברת הכ"מ שהביא ראיה דא"ל דח"מ בידי אדם דהלא צריכין להתרות ופירש דבריו משום דהוה התראת ספק אם יכול להציל א"ע ור"י לשיטתו דה"ס שמיה התראה ולכן אמר שדנו אותו בדין סנהדרין יע"ש. ואמנם להנוב"י מה"ת חאה"ע סי' ע"ז ושו"ת רע"א סי' ק"ו בישוב סתירת הרמב"ם דבמיתה דחמיר לכ"ע לאו שמיה התראה. וע' בירו' ריש ברכות למהרא"פ בתוספותיו בד"ה והתרו בו ועשה מלאכה והלא התראת ספק היא בשעת האיסור וי"ל דאתיא כר"י דשמיה התראה. ובשבת ל"ה איתא להאי מימרא לענין חטאת יעו"ש. ולפ"ז צריך למחוק תיבת והתרו בו כמו בבבלי דהא לענין מיתה לכ"ע לאו שמיה התראה. ובתו' קידושין י' ע"א ד"ה וחייבין עליו משום א"א ודלמא מיירי שזינתה בקטנותה וחייבין לכשתגדל ורש"א נדחק למ"ד דשמיה התראה ומשמע דלא נחית לסברת הנוב"י ובסנהדרין ע"ח ב' פשיטא מהד"ת התראת ספק היא מי יימר דהדרה קמ"ל. והרי לר' יוחנן שמיה התראה וטפי הולל"מ דה"ס שמיה התראה דהוה רבותא טפי לשאר מילי א"ו דדוקא לענין מלקות הוה התראה. ובזה מסולק קושית התוס' כתובות ל"ג א' ד"ה ונתרי כו' והתם מיירי לרבא ולדידי' לש"ה דלרבא דפוסק כר"י לגבי ר"ל וע"כ דנפ"מ לגבי מיתה. וזה יש לדחות להתוס' שבת ע' סוע"ב דלא ס"ל האי כללא בדברים שאין נוהגין בזמן הזה. אך י"ל דנפ"מ לענין עבר עבירה שיש בה מלקות. וגם זה אינו לרבא בפרק זה בורר דרשע דחמס בעינן. וגם להתומים סי' ל"ד לחלק לדבר שיש בו חימוד ממון וגם דלרא"ש פ"ד דב"ק דבתר עיקר פלוגתייהו אזלינן כו'. וגם לתו' זבחים וחולין דדוקא היכא דפליגי אליבא דנפשייהו קיי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל. ובתוס' חולין י"א ב' ד"ה וכ"ת דבדקינן ליה דמ"מ הוה התראת ספק אי לא אזלינן בתר רובא ושמא קסבר דשמיה התראה. והרי כאן לכ"ע לאו שמיה התראה ובתו' שבועות ל"ז א' ד"ה הזיד בשבועת הפקדון והתרו בו כו' וקשה דהתם מיירי לרב כהנא ולדידי' בחולין י"א דשמיה התראה ודוחק לדחות כתו' קידושין ח' א' ובכ"מ דתרי הוי וע' בשו"ת בית אפרים חאה"ע סי' מ"ב מתשובת השאג"א. ולפ"ז ניחא בפשטות וע' בשו"מ תליתאה ח"א סי' של"ה בהא דשוחט חייב משום צובע דניחא ליה דליתסווא בית השחיטה דמא כי היכי דליחזי אינשי וליזבוני מיניה. דאי התראת ספק לש"ה ויוכל להיות ששחט ולא יצא דם ולא ידעו מעולם מה שיוצא דרך האברים. ע' בט"ז יו"ד סי' ס"ט ס"ק י"ז והתראה צריך שיהיה בעת ששוחט ואולי לא יצא דם. ולהנוב"י דבמיתה לכ"ע לאו שמיה התראה ולא הי' לו להקשות רק למ"ד דלא שמיה התראה:

ובשו"ת חו"י סו"ס ל"א להרא"מ פרשה וישלח שנרדף עצמו יכול להרגו לרודף אף שיכול להציל עצמו באחד מאבריו וא"כ מאי קאמר בסנהדרין מ"ט א' היה יכול להציל באחד מאבריו והא אבנר דהיה נרדף בעצמו לא היה מוכרח לדקדק בזה. וע' במנחת עני בשמן כתית לסנהדרין מ"ט בישוב זה. וע' בשבות יעקב ח"ב סי' קפ"ז שהאריך ג"כ בהשגתו בזה על הרא"מ לפרש"י וכבר הוזכר גם במל"מ בסוף הלכות חובל בהג"ה ורמז על זה להכה"ג בחדושיו על הרא"מ. ובשו"מ תליתאה ח"ג סי' מ"ט נשאל ג"כ על הרא"מ והביא שקדמוהו בתוספות על התורה בפ' וישלח הנדפס בסוף כנה"ג על או"ח שרמז בהגהת מל"מ שם ולבסוף כתב דנהי דהנרדף א"צ להציל עצמו באחד מאבריו דיכול לומר דלא היה מכוון ולכך אינו נהרג מספק אבל אם הרג אותו אחר אינו נהרג עליו ולכך ביואב שטען שהיה יכול להציל נפטר עליו וזה סברת הרמב"ם פ"א מרוצח הלכה י"ג דמ"מ חייב בד"ש אם יכול להציל ולא טרח וע' כ"מ ולפז"מ קושית הראב"ד פ"ט ממלכים הלכה ד' מאבנר. וע"ש במל"מ פ"א מרוצח ובשו"מ רביעאה ח"א סי' י"ב שהעיר ג"כ מזה ובשו"ת מהטיב גיטין סו"ס ח' בד"ה ואגב. ובמשכנות יעקב חח"מ סי' ס"ז בד"ה ונראה שכתב ג"כ בסגנון זה בדהרמב"ם שאין זו טענה המתבררת לב"ד, וע"פ עדים והא צריך התראה תוכ"ד ולפ"ז לא קשה קושית הראב"ד מאבנר ותמה ג"כ על הריב"ש שלא זכר מסנהדרין מ"ט וכברייתא דר"י בן שאול לקמן נ"ז דאם יכול הנרדף להציל עצמו באחד מאבריו נהרג עליו. וע"ש דכיון שאפשר להציל באחד מאבריו לא עדיף מהרג בשוגג דמ"מ אין גואל הדם נהרג עליו יע"ש בד"ה ובאמת כתב הרמב"ם ואפשר עוד דכוליה קרא איירי שנתכוון לדחוף את האשה והתרו בו אולי תמות בכך רק הוא לא נתכוון דוקא שתמות וכשלא מתה אגלאי מלתא שלא נתכוון למעשה הריגה ואם מתה חייב דקיי"ל ה"ס שמיה התראה. ולא העיר מסנהדרין מ"ט דאמר ר' יוחנן שדנו אותו בדין סנהדרין דלשיטתיה דבהתראת ספק לש"ה אך להנוב"י הנ"ל. הא במיתה לכ"ע לאו שמיה התראה. וע' בשבות יעקב ח"ב סי' קפ"ז ובשו"ת פורת יוסף סי' ע"ב וכרם יהושע מכות י"ב א' העירו מהירו' סו"פ בן סורר רודף שנעשה נרדף מהו להציל את הרודף בנפשו של נרדף וע"ש בפ"מ. וע' באיבי הנחל דרוש ז' שהאריך ג"כ לפלפל בדהראב"ד ובלשון הזהב בקונטרס כנפי נשרים בחי' לסנהדרין ע"ד ובישוב הסוגיא לריב"ש ובשו"ת גליא מסכת חיו"ד סי' ה' ובאר יעקב חח"מ סי' תכ"ה דף קכ"ב משש"ב. והזכרתי מהאחרונים המדברים בזה אשר כל מעיין יבין מה שיש להעיר ולפלפל בסתירת דבריהם. ובכתבי בני המנוח הנעלה ר' נתן חיים דוד זצ"ל בחידושיו לב"ק העיר בחקירה זו בכמה מילי מעליותא ומחמת שהאריך בזה הרבה לא העתקתי כלל מדבריו בזה:

תוכן העניינים

זכר יהוסף חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה