זכר יהוסף חלק ב· רבי יוסף זכריה שטרן
סימן קכה
ער"ח תמוז תרל"א. להרד"ט אפרתי במאהליב.
במה שהקשה על התוס' פסחים מ"ו ב' סוה"ד רבה דלמ"ד הואיל בטלת כל מלאכת שבת דראוי לחולה שיש בו סכנה ותירצו דלא שכיח כלל והא לתו' חולין י"ד ב' ד"ה כגון שהיה לו חולה והבריא כיון דרגילות שיחזור לחליו לא הוה מוקצה אפילו לחצי שבת. וא"כ מאי שייטא דשוגג ומזיד הכא לישתרי לגמרי משום הואיל דחשיב לי' אם יחזור לחליו דמידי דשכיח הוא.
ויסוד קושייתו לא נייח לי כלל דלגבי חולה אף דלא אקצי דעתיה שרגיל שיחזור לפעמים לחליו כשלא יזהר כ"כ בהשגחתו לשמור מהמזיק לו ושכיח שיחזור החולה לחליו כמו השתא שיהיה ג"כ סכנה ופק"נ. אבל מ"מ אין לקראו לשכיח שיחזור חולה מיוחד לחליו ולהתיר לחלל השבת בעבורו אם אין הסכנה בשביל זה כיון דעכשיו צריך להתהוות השתנות בטבעו מצד איזה סיבה דלא שכיח יותר שיחזור החולה לחליו ממציאות חולה שיש בו סכנה שאנו דנין על כל העולם ואף דרגיל יותר משאר ב"א דומיא דגיטין כ"ח הניחו בחזקת חולה כו' ולא הוה בגדר חזקה דאיתרע דעשוי להשתנות ולא דמי להואיל ומקלעי יוד כיון דלהמותרה אין ספק לא הוה התראת ספק וע' אורחים דהספק רק אם יבא תיכף לשעה זו דרגילים תמיד לבוא בהיותם בדרכם וכנזיר מ"ה א' דהליכה לא חשיב מחוסר מעשה. וע' רש"י עירובין ל"ג סע"ב סוד"ה ונוטלו ובא לו כו' ואמאי צריך להוליכו משעשאו לשם עירוב כו' ומה לי הואיל ויכול לנטותה ומה לי יכול להביאה. וע' בהשמטות לספרי זכ"י יבמות צ' משש"ב בתוס' ד"ה מייתי כו'. אבל לא מהני מה דלא אקצי דעתיה למישרי משום הואיל במה שרגילות לפעמים לחזור לחליו וגרע טפי ממחוסר מעשה דלא אמרינן הואיל וכדלקמן ס"ב א' ואף למה שצידדו התוס' שם מ"ז א' סוה"ד ואי אמרת דשייך הואיל אף דבההיא שעתא לא חזי ודלא כרש"י מ"מ בעינן שיהיה רגיל תמיד במציאות וחזי מיד דעומד לכך כהואיל ומקלעי אורחים דחזי מצד עצמותו שיזדמנו באותו יום ולא במה דאפשר שיתרמי לדידיה במקרה והוא פשוט:
ואולם גם לפי דרכו י"ל למ"ש בשו"ת חמדת שלמה חא"ח סי' כ"ב דלא שייך הואיל רק היכי דאי מיתרמי היה מותר לגמרי כגון הואיל ומקלעי ליה אורחים אבל הואיל וחזי גם לחולה שיש בו סכנה הוה דחוי. ומיישב בזה קושיית התו' דפסחים מ"ו והארכתי בזה בתשובה וא"כ להכ"מ פ"ב משבת וב"י א"ח סי' שכ"ח דהא דדחויה שבת אצל חולה תליא בהא דטומאה דחויה או הותרה. וכ"כ בפשיטות בכסא דהרסנא סי' ל"ט דמתו' פסחים מ"ו ב' ד"ה רבה יש להוכיח דשבת הותרה יע"ש. וי"ל דתירוץ א' שבתו' חולין קאי לר"מ דסוגיא דהכא אליביה דסובר ביומא ח' א' דדחויה בצבור ותי' הב' מתוקמי שם גם לר"י דסובר שם ז' ב' דהותרה בצבור. ועכ"פ בהכרח דקושית התוס' דפסחים דמדמה שבת ליו"ט הואיל והותרה כו' דאמרינן מתוך להתיר לגמרו כיון דיש במציאות שיהיה אוכל נפש וע"כ דסובר דגם בשבת הותרה כיון דכל מלאכה הותרה בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה וכמובא בש"ג בפרק יו"כ מהר"מ דכיון שהתורה התירה, פק"נ הוה כל מלאכה שיבס"כ כעשאה בחול יעש"ב. וא"ל דאף לתירוצם דלא שכיח מ"מ הוה התראת ספק די"ל שמבשל לצורך החולה שיש בו סכנה. זה אינו כתו' כתובות ל"ג א' ובכ"מ בשו"ת נוב"י מה"ת חא"ח סי' ס"א ובח"ס חיו"ד סי' ט' בדהאס"ז דמה שתולה בדעת אחרים לא מיקרי התראת ספק. ויש לפלפל מזה דהני תרי לישני בביצה כ"ו ב' אליבא דרבא אי יש מוקצה לחצי שבת ולאביי מבע"ל בהא וע' בשבת מ"ג א' ותו' ד"ה בעודן עליו. י"ל דתליא בהני תרי תירוצים שבתו' יומא ו' ע"ב ד"ה אמר ר"ח משמיה דרבא זאת אומרת טומאה הותרה בצבור ולדידיה לא ס"ל ולתירוץ הב' דדוקא גבי ק"פ ס"ל דחויה וע' לקמן מ"ו ב' דלרבה דוחה את הטומאה ואינו דוחה את השבת כו' א"ל אביי לדידך קשיא כו' לר"ח לא קשיא שבת דהותרה בצבור סופו נמי דחי טומאה דחויה היא כו'. וע"ש בהגהות הרי"ב שצ"ל רבה וכן בתוס' שם ד"ה תחלתו. וע' בח"ס חיו"ד סי' של"ח בד"ה גם מ"ש עוד כו' שהעיר על הכ"מ מהא דסו"פ טרף בקלפי. ובחא"ח סי' פ"ה ובסי' קמ"ה ד"ה ודע ובשו"מ תנינא ס"ב סי' ט"ו בד"ה איברא ובח"ד סי' י"ז ורביעאה ח"ב סי' ל' בד"ה והנה ובסי' מ"ב ועוד כמה אחרונים שהאריכו ובספרי זכ"י ליבמות ליישב הסתירה משם על הכ"מ בטוב טעם. ובנוב"י מה"ת חא"ח סי' פ"ו מזבחים ט"ז ב' דמוכח דרבא ס"ל הותרה בצבור. ובמנחות ס"ד סוע"א בעי רבא חולה שאמדוהו כו' ומשמע דרבא לטעמיה דדחויה שבת. וניחא גם תשובת רמ"א סי' ע"ו דמייתי מפק"נ למילה בשבת ע"י שנים מדשוחטין ואין מאכילין נבילה, דקיל וכאן דס"ל לרבא דגם בשבת מדקדקין לעשות הקל. וע"כ דרבא לשיטתיה דדחויה ואין הכרח למ"ש בהגהות מרדכי שבת פי"ז שמחלק דבמנחות מיירי בחולה שאין זמנו בהול אבל כאן זמנו בהול ביום ראשון דלידה. וע' בספרי זכ"י בתשובה ליומא ס"ג דרבא דמשני שם ס"ד א' כגון שהיה חולה בתוך ביתו ושחט אמו ביו"כ דתליא ג"כ אי רבא ס"ל דדחויה ומשכחת לאוקמי בכה"ג וע' בשו"ת ס' יהושע חיו"ד סי' נ"ד ד"ה ועתה ובדפי הס' מ' ע"ב ויבואר עוד להלן ע"ד היש"ע:
ובר"נ פ"ב דביצה דריבוי שיעורין בשבת אסור מה"ת ומ"מ לא דמי ריבוי בשיעורין ביו"ט לשבת דשבת דחויה לגבי חולה אבל יו"ט שאוכל נפש הותרה דאפילו אפשר מעיו"ט שרי וע' בלקוטי שו"ת חת"ס סי' צ"ט בענין ב' מוהלין בשבת ובמג"ש על קושית התוס' שבת ק"ל בהא דשכחו ולא הביאו איזמל מע"ש והביאוהו בשבת דרך גגות וחצירות שלא ברצון ר"א דשרי אף ברה"ר. והא אפשר לקיים שניהם כדאמרינן נמי לקמן בשר ואפי' בהרת יקוץ כו' וכדר"ל. די"ל דמילה בשבת הותרה אבל מילה בצרעת דחויה. וי"ל במורווח טפי דר"א לשיטתיה דאפילו באפשר לעשות מע"ש מכשירי מילה דוחה שבת. וממילא לדידיה נמי דמילה בשבת הותרה ולהכי יליף נמי ביומא פ"ה דפק"נ דוחה ממילה ור"ע דיליף מעבודה לטעמיה דבאפשר לעשותה מע"ש אינו דוחה שבת והוה דחוי וכנ"ל. ובלאו הכי הא דשבת קל"ג קאי לאביי אליבא דר"ש ולר"ש ביומא ו' ע"ב דדחויה וכן לאביי בזבחים ל"ג א' וע' בתוי"ש יומא ו' ע"ב ד"ה אמר רבא ואכמ"ל. שוב ראיתי בישועות יעקב א"ח סי' שכ"ח אות ג' שהרגיש בעיקר הקושיא על התוס' דחולין ופסחים והאריך לפלפל בדברי טעם בדהר"נ בפרק יוה"כ. ולא נתעורר בכל מש"ל והארכתי במק"א לפלפל עפ"ד הר"נ ביומא פ"ג ב' ואין עת האסף פה בדברי פלפולים:
ואחר כמה שנים מעת כתיבתי זאת באו לידי ספרי שו"ת שו"מ וראיתי במהדורא תליתאה ח"א סי' תל"ג שהביא גם כן קושיא הנ"ל מהישועות יעקב ונתעורר גם כן מסברת עצמו לדחות דקושית התוס' אי נימא דפק"נ הותרה משא"כ לדידן דקיי"ל דפק"נ רק דחויה היאך שייך הואיל בשבת דכל הואיל ביו"ט היכי דהוא היתר גמור דמלאכת אוכל נפש הותרה וע"ש עוד בסי' תל"ד. אבל לא השלים כלל באור הדברים בשיטת התוס' שלא יסתרו לפי תירוצם מפסחים ורק דלדידן לא קשה קושיתם וגם לא הזכיר שזה תליא במחלוקת ר"י ור"ש בהא דדחויה או הותרה:.
וע"ש עוד שכתב. ליישב בזה קושית הישי"ע במה שהביאו ראיה מהא דמשני בחולין כגון שהיה לו חולה והבריא דמותר לשחוט לחולה בשבת. ודחו האחרונים די"ל דמיירי שלא היה לו נבילה והקשה דאכתי לוקמי כשהיה לו חולה ולא הבריא ויש לו נבילה דבהש"מ לא הוה מוקצה דודאי היה מותר לשחוט בהש"מ ובשבת אסור לשחוט. והשו"מ דחה זה דבכה"ג מותר לשחוט אף בשבת הואיל וחזי לשחוט כשלא הוה לו נבילה דדוקא אם א"צ לדחות שבת כלל לא שייך הואיל דגם כשיארע לו הוה דחוי אבל כאן אף דמאכילין הקל תחלה ואין מתירין לשחוט מ"מ לא שייך מתחייב בנפשו כיון דמוכרח לדחות שבת באיסור נבילה ושוב שייך הואיל וחזי עכת"ד ואין לזה באור דהרי באיסור שבת לא ניתן לדחות גם עכשיו רק איסור נבילה ואיך לא הוה מתחייב בנפשו משום שבת כיון דלא ניתן לדחות כלל רק מצד שהיה מוטל לעבור על לאו אחר מאכילת נבילה שאינו נוגע כלל לאיסור שבת ולא שייך להתיר כאן משום הואיל והיה לו היתר לשחוט כשלא היה לו נבילה דגם אז הוה רק דחוי ועכשיו לא ניתן לדחות שבת כלל רק לאו אחד דנבילה וט"ש עוד בח"ג סי' ס"ח. ובשו"מ רביעאה ח"ג סי' קי"ז הוכיח מהתוס' דחולין דמכש"כ באם היה חולה שאבס"כ מע"ש דלא שייך מוקצה אולי יסתכן אח"כ והרא"ה י"ל דסובר כתירוץ ב' של התוס' וכתב דלתירוץ קמא י"ל דגם לתוס' פסחים דאין בו סכנה לא שכיח מ"מ אם היה בו סכנה מע"ש יוכל להיות שיבא לחולי שיבסכ"נ ושוב לא יהיה איסור מוקצה. והמה דברי תימא דהתוס' לא כתבו רק בחולה שהיה מסוכן מקודם דהחשש שיחזור לחליו ויתעורר הסכנה אבל לא בכל חולה שאין בו סכנה שאיננו עומד להסתכן מחמת חליו. ובמהד"ת ח"ב סי' ט"ו הביא ג"כ הקושיא מסתירת התו' דחולין ופסחים בשם ההפלאה ושכ"כ בישי"ע ודחה ג"כ דלא שייך הואיל לדידן דקיי"ל דחויה והעיר ג"כ מיומא ס"ד דמוקי רבא כשהיה לו חולה בתוך ביתו לשחטו ואי נימא דעדיף לנחור היה לו לנחרו וי"ל דרבא לשיטתו ביומא ו' דהותרה בצבור וא"כ לדידיה שייך הואיל. ולא הזכיר שזה תליא בשני תירוצים שבתוס' שם א זאת אומרת ולא ס"ל דהא בזבחים ר"ד ל"ג ס"ל לרבא דחויה ולחד שנויא דדוקא בק"פ ס"ל לרבא דחויה. ואם שבלא"ה אין זה קושיא כ"כ דהא אי דאיסורא לא קתני כיבמות ע"ח א' או בדליכא א"י כתוס' שבועות ג' א' ד"ה ועל הזקן וכה"ג בכ"מ. ובעיקר דבריו דרבא לשיטתיה כבר הבאתי מ"ש בספרי זכ"י בתשובה ליומא ס"ג בדפי הס' נ"ד ע"ד בד"ה ולכאורה והבאתי ג"כ תירוץ התוי"ש שם ס"ג ב' ומנ"ל דפסול ביה מומא דהא ממילא ידעינן דלא משכחת כ"א בהומם וחללו ותי' דהוה מוקמינן כרב יוסף או כרבא. והרי רבינא גופה ס"ל ביומא ו' ע"ב דדחויה בצבור ולא איצטריך למימר לעיל ל"ט ב' דבקראי פליגי והולל"מ דבהא גופא פליגי אי דחויה או הותרה וע"ש שכתבתי דבהכי ניחא בהא דחולין דמוקי כשהיה לו חולה מבעו"י ערש"י ומשום דהתם קאי לר"י דהותרה בצבור. ושוב ראיתי לכמה מפרשים שהעירו ג"כ מהא דיומא ס"ד דמשני רבא כשהיה לו חולה ושחט אמו ביו"כ דתליא בהא אי עדיף לנבל ע"י א"י לחולה הצריך לבשר בשבת מלשחוט ע' במעין החכמה באו"ק בכ"ר אות ג' משש"ב וזכרון יצחק סי' כ"ב ושו"ת אורין תליתאי סי' ע"ז וארץ צבי חא"ח סי' מ"ד בדפי הס' מ"ה סע"ב ד"ה ואולם שכיוונו ג"כ לקושיא זו והאריכו לפלפל. גם ראיתי כעת בשו"ת שם אריה שנדפס זמן רב לאחר שהשבתי זאת וראיתי בחא"ח סי' ג' שגם הוא נשאל מא' בקושית הישי"ע הנ"ל ודחה דהני דפליגי אי אמרינן הואיל תליא בהא דיש מוקצה לחצי שבת והזכיר ג"כ מהכסא דהרסנא דקושית התוס' דפסחים הואיל וחזי לחולה שיבס"כ היינו למ"ד הותרה ובחולין קאי למ"ד דחויה. וכתב דליתא דהא ר"י בעצמו ס"ל ביומא ו' דהותרה עכ"ד. וכבר נתבאר הכל במורווח בדברינו ובאורך יע"ש עוד חאה"ע סוס"י קי"ז. וע"ע בשו"ת רמ"ץ חא"ח סי' כ"א אות י' שהאריך ליישב דמ"מ אינו שכיח שתכבד עליו חליו כ"כ שלא יהא שהות לשחוט עבורו ולא כתבו התוס' כן דלא הוה מוקצה מהאי טעמא דהרי עומדת לשחוט עבורו יעש"ב כיון דמ"מ כששחט בעת שהיה עדיין בריא עביד איסורא מה"ת ואינו ראוי לחולה המאכל הזה דקץ באכילת איסור דאית בי' ולא שייך בזה הואיל. וע' בחדושי מהרא"ל בהלכות שחיטה סי' י"א ס"ק ד' בד"ה שאם היה מזיד ושו"ת השיב משה חא"ח סי' כ"א בסופו מנהמ"ח ושו"ת עטרת חכמים בחידושיו לחולין ט"ו ושו"ת נפש חיה בחידושיו לסוגיא דהואיל סי' א' שהאריכו כולם לפלפל בישוב קושיא זו וע"ע בכבוד הלבנון שנה שלישית גליון ט"ו צד כ"א מה שהעיר בקושיא זו וגם בכה"ל לשנה שניה בכמה גליונות שהאריכו כמה חכמים בישוב קושיא זו ואיננו תח"י כעת לעמוד על דבריהם ואין כדאי להאריך יותר בדברים שדשו בהם רבים: